יחסי זורואסטריות-יהדות
פעולות נוספות
במהלך ההיסטוריה התקיימו מגעים ממושכים בין היהדות לבין התרבות הפרסית־זורואסטרית, שהותירו חותם הדדי עמוק. שני מוקדים עיקריים לעיצוב זהות יהודית תחת שלטון פרסי־זורואסטרי ניכרים בתקופה הפרסית בארץ ישראל (המאות ה־6–4 לפנה"ס) ובתקופת האמוראים בבבל (המאות ה־3–6 לספירה). בתקופות אלה ניכרת זיקה בין אמונות, מוסדות ומנהגים יהודיים לבין יסודות מן הדת הזורואסטרית – החל במוטיבים תאולוגיים כמו הדואליזם, תחיית המתים ויום הדין, ועד חוקים ומנהגים הקשורים באש, טהרה, לבוש ופולחן.
ההשפעה לא הייתה רק חיובית: לצד אימוץ מוטיבים משותפים ניכרת גם מגמת פולמוס וביקורת הדדית. מגמות אלו ניכרות במקרא, בספרות הבית השני, בתלמוד הבבלי, ובספרות הקבלה; כמו גם בכתבים זורואסטריים כגון האווסטה, דין-כרד ושיכנד־גומאניכ ויצ'אר, שחלקם מתפלמסים עם עקרונות היהדות. מכלול זה מצביע על מערכת יחסים דינמית של השפעה, תגובה והתנגדות בין שתי הדתות לאורך למעלה מאלף שנה.
רבים מהמחקרים אודות השפעות הדדיות אלו פורסמו בכתב העת "איראנו-יודאיקה" בעריכת שאול שקד ואמנון נצר, המוקדש לבחינת היחסים בין התרבות היהודית לפרסית, במקרא ובתלמוד. מחקר ההשפעה הפרסית על התלמוד הבבלי מכונה "איראנו-תלמודיקה".[1]
רקע עריכה
בשתי תקופות מרכזיות בהיסטוריה פעלו מרכזי הכובד של היהדות תחת שלטון פרסי-זורואסטרי: בתקופת המקרא ובתקופת התלמוד. בתקופות אלה נוצרו מגעים ממושכים בין יהודים לזורואסטרים, שהולידו השפעות הדדיות.
תקופת המקרא חופפת את התקופה הפרסית בארץ ישראל במאות השישית עד הרביעית לפנה"ס, שבה נכתבו כמה מספרי התנ"ך תחת שלטון האימפריה האחמנית. הייתה גם השפעה זורואסטרית על כמה מהספרים החיצוניים שנכתבו בתקופה ההלניסטית, בין סוף המאה הרביעית לפנה"ס למאה הראשונה לספירה, כגון האמונה בתחיית המתים, עולם המלאכים והאמונה בהישארות הנפש.
תקופת התלמוד היא זמן פעילות האמוראים בבבל במאות השלישית עד השישית לספירה, שבה התחבר התלמוד הבבלי תחת שלטון האימפריה הסאסאנית. עם הקמת האימפריה התעוררה תחיה תרבותית אצל הזורואסטרים וגם אצל היהודים במקביל. כהני הדת הזורואסטרים החלו בתקופה זו לשמר את המסורות שלהם ולגבשם לכדי כתבי הקודש שלהם, ובמקביל החלה תקופת האמוראים ותקופת פעילות אמוראי בבל.[2] בין חלק מהאמוראים, בייחוד האמוראים שחיו במחוזא שהייתה מעין שכונת-בת של עיר הבירה קטסיפון, שררו יחסים קרובים עם השלטון וכהני הדת הזורואסטרים, ומשכך חלחלו רעיונות זוראוסטריים רבים לתלמוד הבבלי, בין היתר רעיון הדטרמיניזם והנישואין הזמניים (ראו להלן). כן הוכנסו לשימוש מונחים משפטיים רבים מהמשפט הזורואסטרי.[3]
השפעה הדדית בין היהדות לתרבויות אחרות איננה תופעה חריגה. לדוגמה, מהתרבות המסופוטמית אומצו שמות החודשים העבריים, האלפבית הארמי שבו נכתב התנ"ך[4] וגם השפה הארמית שבה נמסר התלמוד, חלק מהתנ"ך ועוד.
בעקבות זאת יש הסוברים כי מוטיבים מן הדת הזורואסטרית השפיעו על היהדות, ובמידה מועטה גם להפך. בחלק מהמקרים מדובר דווקא בפולמוס ביניהן. על המוטיבים המשותפים נמנו חוקים ומנהגים כמו דיני טהרה בכלל וטומאת מת בפרט, מצוות הקשורות באש המזבח, מנהגי כיסוי ראש, לבישת גדילים, חגירת אבנט וקבורת ציפורניים גזוזות. בנוסף אמונות שונות כגון האמונה בתחיית המתים, במאבק הנצחי בין כוח טוב לכוח רע, קיום יום הדין, חיי נצח, וקיום מלאכים ושדים כגון השטן ואשמדאי מלך השדים.[5][דרוש מקור]
בתנ"ך עריכה
בתורה עריכה
כבר הרמב"ם בספרו מורה הנבוכים טען כי אחד מטעמי מצוות הטומאה והטהרה בתורה הוא הקלה מהנורמות הזורואסטריות. לדבריו, במנהגי הזורואסטרים בהרחקה מנידה לדוגמה יש טורח וצער גדולים, שכן היא מחויבת להתנתק לחלוטין מבעלה בתקופת הווסת, כולל מגורים לחוד ואיסור שיחה ביניהם. זאת בעוד בתורה האיסור הוגבל לאיסור קיום יחסי מין בלבד ולא יותר. בהתייחסות זו הרמב"ם זיהה בין הזורואסטרים לבין הצאבאים.[6]
במחקר המקרא, אחד ממקורות התורה המשוערים נקרא המקור הכהני, ולפי חוקרים רבים הוא מתוארך לתקופה הפרסית בארץ ישראל. מאותה תקופה, באחד ממכתבי יב המתוארך לסביבות 407 לפנה"ס נמצאה התייחסות להקרבת מנחה לאלוהי ישראל, יחד עם הזכרת "אתרודן" שהיא מילה ארמית-פרסית למזבח אש זורואסטרי. עובדה זו מחזקת את ההבנה כי בדת הישראלית הקדומה הכירו את פולחן האש ואף שילבו אותו במקדשיהם. על רקע זה הבחינו חוקרים בעקבות של השפעה זורואסטרית במקור הכהני לתורה.[7][8][9]
את ההשפעה הזורואסטרית על המקור הכהני ניתן למצוא בהוראות לשמור על אש תמיד על המזבח (ויקרא ו) ולקחת אש לקטורת דווקא מהמזבח (שם טז). היא מתבטאת גם בסיפורים על האש האלוהית בחנוכת המשכן שיצאה וטיהרה אותו (שם ט), בסיפור על האש ה"זרה" והמסוכנת של נדב ואביהוא (שם י), האש הזרה שכילתה את 250 מקריבי הקטורת מעדת קורח (בתרגום השבעים שם הגרסה היא "ואת האש הזָרָה זְרֵה הלאה") ולבסוף גם ההצלה מהמגפה בידי אהרון באמצעות האש שלקח דווקא מהמזבח (במדבר יז). המוטיבים הללו מזכירים את מקדשי האש של הדת הזורואסטרית, שהיו קיימים ומוכרים בקרב היהודאים בזמן כתיבת הדברים.[9]
השפעת מקדשי האש הזורואסטרים זוהתה גם בסיפור הסנה הבוער, בחלקיו שזוהו עם המקור הכוהני. בסיפור זה משה נדרש "להשיל" (ולא להסיר) את נעליו, בדומה להוראות זורואסטריות לגבי התקרבות לאש מקודשת. בנוסף, באותו סיפור פורש השם יהוה כ"אהיה אשר אהיה", בדומה לכינוי הזורואסטרי לאהורא מזדא, האל הטוב ש"יתקיים גם בעתיד". כינוי זה לאהורא מזדא מנוגד לכינוי של אהרימן שהתקיים בעבר, מתקיים בהווה ולא יתקיים בעתיד.[7][10][8]
חוקר הדתות תומר פרסיקו הצביע על הדמיון בין תבליטים עתיקים של אהורא מזדא בסמל הפרוהר הזורואסטרי היושב מעל כרובים, לבין הכינוי המקראי "יושב הכרובים" והתיאור בתורה על ההתגלות למשה מבין שני הכרובים במשכן.[11]
יש הטוענים שהציווי בתורה על הטלת ציצית בבגד דומה לפתיל הקדוש שלובשים הזורואסטרים ונקרא קושטי (אנ'). הקושטי עשוי משזירה של 72 חוטי צמר לבן, ומזכיר גם את האבנט שהכהנים צוו לחגור במשכן.[דרוש מקור]
בנביאים והכתובים עריכה
ספר ישעיה עריכה
חוקרי המקרא הבחינו כי בספר ישעיהו קיימת חטיבה מאוחרת המכונה ישעיהו השני. מחבר חלק זה חי בתקופת המלך כורש, והתפלמס עם עיקרי הדת הזורואסטרית, כגון פולמוסו נגד הדואליזם: ”כֹה אָמַר יְהֹוָה לִמְשִיחוֹ לְכוֹרֶשׁ (...) כִי-אֶפֶס בִלְעָדָי אֲנִי יְהֹוָה וְאֵין עוֹד. יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶךְ עֹשֶׂה שָלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי יְהֹוָה עֹשֶׂה כָל אֵלֶה.” (ספר ישעיהו, פרק מ"ה, פסוקים א'–ז').[12] ישעיהו חידד את ההבדל בין המונותאיזם המקראי לבין הדואליזם הזורואסטרי, שמייחס את בריאת הרוע לאל נפרד.
החוקרים הצביעו על הדמיון גם בניסוח בין השאלות הרטוריות של ישעיהו השני בפרקים מד-מה, לבין השאלות הרטוריות באווסטה: ”כה אשאלך, ענני באמת, אהורא: מי היוצר, בורא אור וחושך? מי היוצר, פועל שינה והקיץ? מי עשה בוקר, צהריים וערב, להזכיר לנבונים עבודתם?” (גאת'ות, פרק 44 חרוז 5).[13]
ספר איוב עריכה
התייחסות נוספת לייחוס הטוב והרע לאל האחד נמצא בספרות החוכמה, בספר איוב העוסק בתורת הגמול ובעיית הרוע. אחרי שאיוב סבל מייסורי תופת, לאשתו יש רעיון שיגאל אותו מייסוריו: ”וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק בְּתֻמָּתֶךָ בָּרֵךְ אֱלֹהִים וָמֻת. ('ברך' לשון נקיה ל'קלל') י וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת הַנְּבָלוֹת תְּדַבֵּרִי גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע לֹא נְקַבֵּל? בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו” (ספר איוב, פרק ב', פסוקים ט'–י').[14]
ובדומה לסדרת השאלות הרטוריות בגאת'ות (שם), גם איוב נשאל בסגנון קרוב: ”הֲמִיָּמֶיךָ צִוִּיתָ בֹּקֶר, יִדַּעְתָּ הַשַּׁחַר מְקֹמוֹ? ...מִי־פִלַּג לַשֶּׁטֶף תְּעָלָה... אוֹ מִי־הוֹלִיד אֶגְלֵי־טָל? ...מִי־שָׁת בַּטֻּחוֹת חׇכְמָה, אוֹ מִי־נָתַן לַשֶּׂכְוִי בִינָה?” (איוב לח).
ספר עזרא עריכה
בתקופה האחמנית התפתחה התפיסה שחוקי התורה, המורכבים מקובצי חוקים שונים, נכתבו בידי משה מפי האל. התפתחות מקבילה שהתרחשה בממלכת פרס האחמנית שופכת אור על התהליך: האווסטה, כתבי הקודש של הדת הזורואסטרית הכוללים את החוק (דָּתָא) ואת המסורת (דִּינָא), יוחסו בכללותם לזרתוסטרא כפי שנגלו לו מפי אהורא מזדא. לפי הצעה אחת, מחברי ספר עזרא-נחמיה ביקשו לעצב את סמכותו של משה במסגרת המפעל הספרותי של עזרא בצלמה ובדמותה של הרטוריקה הפרסית בת זמנם, והשימוש שעשתה בדמותו של זרתוסטרא. ההצעה מסתמכת בין היתר על ביטויים מספר עזרא ומגילת אסתר, שמראים השפעה ישירה מהפרסית הקדומה על המקרא: "דָּתָא דִי אֱלָהָךְ" בספר עזרא,[15] וכן "כל יודעי דת ודין" במגילת אסתר.[16][17]
.JPG){kind=link}
מגילת אסתר עריכה
מגילת אסתר נכתבה גם היא תחת התרבות והשליטה האח'מנית, ומשכך חדרו אליה מילים רבות וצורות תחביר מהפרסית העתיקה. תמר עילם גינדין חקרה את ההשפעות הפרסיות על המגילה.[18]
בין היתר נמצאו במגילה רמזים למיתולוגיה הזורואסטרית. "שבעת רואי פני המלך" מזכירים את האמשא ספנדאן, שבעת האלים התומכים באל הראשי אהורא מזדא. ביניהם מהומן שמשמעותו ווהו מאנה, "בעל מחשבה טובה". סיפור המגילה מתכתב עם משמעות השם ומשחק עם המונח כגון בהזכרת "מחשבתו הרעה" של המן, שם בעל משמעות דומה לזו של מהומן.[19][20]
בפרסית עתיקה פירוש השם המן (hama manah) הוא בעל "אותה הדעה/המחשבה" כשל המלך. אביו של המן נקרא המדתא (hama data), שפירושו: בעל "אותו החוק" כשל המלך. פירוש השם ושתי הוא "הנחשקת" (vaš לחשוק; ti - פועל בהווה).[21]
כמה מהמנהגים בחגים הזורואסטרים דומים למוטיבים של חג הפורים, וייתכן שהשפיעו על סיפור מגילת אסתר. לדוגמה: בחג הנורוז קיים המנהג של משלוח מנות. בנוסף, חגיגת הטבח של דריווש הראשון ב"מגו" (כהני הדת) שנקראת "מַגוֹפוֹנְיָה" ביוונית, עשויה להזכיר את חגיגת היהודים לאחר שהרגו בעמי האימפריה הפרסית את אויביהם הקמים עליהם.[22]
בספרות החיצונית לתנ"ך עריכה
ברוב המקרא אין עיסוק באחרית הימים והשכר המובטח למקיימי מצוות התורה הוא גשמי - פריון, פרנסה וביטחון. רק בחלקים המאוחרים שנכתבו בתקופת הבית השני, וביתר שאת בספרות החיצונית, חדרו הרעיונות של יום הדין האחרון, תחיית המתים והרעיון המשיחי. החוקרים מצביעים על כך שרעיונות אלו מקורם מהדת הזורואסטרית המבטיחה למאמיניה שכר נצחי בעולם הבא ושלפי המיתוס שלה עתידים להופיע משיחים שיצילו את העולם מכוחותיו הדמוניים של אהרימן.
גם המלאכים ברוב המקרא הם ישויות שמימיות העומדות הכן בשמים לשרת את האל. בספרות המקראית המאוחרת ובספרות בית שני יש תורת מלאכים הרבה יותר מפותחת. לפי ספרות זו יש היררכיה שלמה בעולם המלאכים, שיש להם אף שמות פרטיים, והמלאכים מנהלים יחסים מורכבים בינם לבין עצמם כמו גם ביניהם לבין בני האדם. מקור תורות אלו בתפיסות זורואסטריות. שאול שקד הציע, שייתכן שגם הרעיונות של מלאכים המתגלים לבני האדם ומגלים להם רזי עולם ועתידות, כמו שנמצא בספר חנוך ובספר היובלים מקורו בספרות חזונית זורואסטרית קדומה.[23]
לפי כת קומראן העולם נחלק בין טובים ורעים, או בני אור ובני חושך, ועל בני הכת להגביר את כוחות הטוב כדי להביא את הגאולה. מקור דעות אלו בתפיסות הזורואסטריות.
בתלמוד הבבלי עריכה
הדת הזורואסטרית הייתה הדת הרשמית באימפריה הסאסאנית, שתחתיה התחבר התלמוד הבבלי. בתלמוד הובאה שורת אנקדוטות, מנהגים ופסקי הלכה הנוגעים ליחסי הדת הזורואסטרית עם היהודים. אלה באו לידי ביטוי בדיונים בין החכמים למלכי השושלת הססאנית ובמוטיבים דומים בשתי הדתות. מחקר ההשפעה הפרסית על התלמוד הבבלי מכונה "איראנו-תלמודיקה".[24]
היחסים בין חכמי הדתות עריכה
מהעדויות בתלמוד עולה כי אמוראי בבל הכירו את כהני הדת הזורואסטרים, המכונים 'חַבָּרִים',[25] 'מגושים' או 'אמגושים'. האמורא רב פסק: ”הלומד דבר אחד מן המגוש חייב מיתה”, ונחלקו רב ושמואל אם הכהנים הזורואסטרים נחשבים מכשפים או כופרים.[26]
עם זאת, ניתן למצוא בתלמוד היכרות עם המיתולוגיה הזורואסטרית. התלמוד מזכיר את אהורה-מזדא כ"אהורמיז", ואהרימן כ"הורמיז",[27] או כ"הורמיז" וכ"הורמין".[28] התלמוד גם מזכיר את אשמדאי מלך השדים שמופיע גם בגאת'ות שבאווסטה, ומשמעות שמו בפרסית היא "שד הזעם" (אשמא-דיווה, Aeshma daeva).[29] אותו אשמדאי נזכר כבר בספר החיצוני טוביה מהמאה השלישית לפנה"ס.[5][30]
בשתי הדתות הדרך העיקרית למסירת הטקסטים הקדושים הייתה בעל פה, באמצעות שינון קבוע של חכמי הדת. ביהדות, המשנה והתלמוד (בניגוד לתנ"ך) לא הועלו על הכתב עד המאה השישית, וגם האווסטה הזורואסטרית הועלתה על הכתב רק באותה תקופה, לאחר מאות רבות של שנים של מסירה בעל פה. החוקר יאיר פורסטנברג העלה שבהשפעת הזורואסטרים, אצל חכמי בבל נאסרה לחלוטין כתיבת התורה שבעל-פה, בניגוד לחכמי ארץ ישראל שהתירו לעיתים כתיבת דברי תורה.[31]
במסכת סוטה מצוטט פתגם עממי יהודי המשווה בין דקלומי הגאת'ות של הכהנים הזורואסטרים, לבין יהודים המשננים את המשנה ללא הבנה: ”רטין מגושא ולא ידע מאי אמר, תני תנא ולא ידע מאי אמר” (=רוטן המגוש ואינו יודע מה הוא אומר, שונה חוזר המשניות ואינו יודע מה הוא אומר).[32]
בדת הזורואסטרית יש חובה מיוחדת להתייעץ בחכמים בעת מתן צדקה. בהקשר זה הובאו אנקדוטות בתלמוד על המלכה איפרא הורמיז ששלחה כסף לחכמים היהודיים על מנת לחלקו.[33]
יחסי העוינות עריכה
בסוף תקופת האמוראים, בימי המלך הסאסאני פירוז הראשון (בין 459–484 לספירה) הופעלה רדיפה דתית כלפי היהודים, בתמיכת האליטה הזורואסטרית. המלך אסר והוציא להורג את החכמים אמימר בר מר ינוקא, רב משרשיא בר פקוד וראש הגולה הונא מרי בר מר זוטרא. היהודים חויבו להישפט בבתי המשפט הפרסיים, נאסרה פעילות של מוסדות דת וחינוך יהודיים כמו בתי כנסת ובתי מדרש, וילדים יהודים נמסרו לחינוך זורואסטרי.[34]
בעקבות תקרית שבה נהרגו שני כוהני דת זורואסטרים (או בעקבות עלילת שווא על הלקאתם, על פי דעה אחרת), ניתנה הוראה להרוג מחצית מיהודי אספהאן ולמסור את ילדיהם לעבדות או 'חינוך מחדש'. על מעשים אלו כונה המלך בפי היהודים "פירוז רשיעא".[35]
מרד מר זוטרא עריכה
בנו של פירוז, קבאד הראשון, המשיך את הקו רדיקלי של אביו ואף החריף אותו בהשפעת המגוש הזורואסטרי מזדק והכת המזדקית שהקים. השינויים הקיצוניים הביאו לבסוף להדחתו בידי השמרנים הזורואסטרים, וייתכן שעוררו גם את המרד שיזם מר זוטרא, ראש הגולה. בתום מספר שנים המרד נכשל ומר זוטרא הוצא להורג ונתלה על גשר מחוזא.
גילוי עריות ומצוות החוודודה עריכה
במחקר הבחינו בפער בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי בנוגע לתחולתם של איסורי העריות על נכרים, בהתאם להשפעת המצווה הזורואסטרית של חוודודה (קיום יחסי מין עם קרוב מדרגה ראשונה) על גילוי עריות באימפריה הסאסאנית. בניגוד לירושלמי, אשר מרחיב את האיסור גם על לא יהודים (עם חריגים קלים בלבד), הבבלי נוקט באופן שיטתי בגישה מקלה בגילוי עריות בין לא יהודים, במיוחד בקרובים מדרגה ראשונה: אם-בן, אב-בת ואח-אחות. דוגמה לכך ניתן למצוא בדברי רב הונא, שחי בבבל וסבר כי ”גוי מותר בבתו”.[36][37]
בתלמוד הובאו גם "חידות גילויי עריות" על קשרי משפחה בין קרובים, שהופכים לקשרים חופפים.[38] חידות אלה אינן מופיעות בתלמוד הירושלמי. הדעות בין החוקרים שנויות במחלוקת אם מטרת החידות הן ללעוג למנהג הזורואסטרי או שהן נייטרליות ואף מפגינות היכרות קרובה עם נורמות אלה.[37]
מטבע הדברים, חכמי התלמוד היו מחויבים בראש ובראשונה לדיני העריות המקראיים. בתלמוד מובא מעשה על אישה ששכבה עם בנה הגדול, מעשה שנחשב ביהדות לעבירת גילוי עריות. אישה זו הגיעה לרב חסדא, והוא ציווה להכין לה תכריכים כדי לרמז על עונש המוות הראוי לה. חוקרים ראו במעשה זה רמז לקיום מצוות החוודודה בידי האישה, וכן התאמה לחובה הזורואסטרית להיוועץ בחכמים על הדרך לחזרה בתשובה.[39][40]
בשתי הדתות התקיימה האפשרות החוקית לנישואין זמניים לכמה שעות, ימים או חודשים. כיום בפלג האסלאמי של השיעים התריסרים באיראן הסדר זה נקרא "מֻתְעַה" והוא מותר, בניגוד לסונים שאצלם נאסרה התופעה. חוקרים משערים שהמנהג רווח אצל הפרסים עוד בתקופת שלטון הזורואסטרים.[41] בתלמוד מסופר על מנהג דומה אצל רב ורב נחמן, שנהגו להכריז בשהותם מחוץ לעריהם: ”מאן הויא ליומא” (מי מוכנה להינשא לי ליום אחד?). לפי אחת ההצעות בתלמוד, מטרת נישואין אלו למנוע הרהורי מחשבה שאינם צנועים לפי ההלכה: "יחודי הוו מייחדי להו, לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו".[42] והמנהג מתואר כנישואין פיקטיביים בלבד, ללא יחסי מין וללא קרבה כלל.
,_Uzbekistan,_7-8th_century_CE.jpg){kind=link}
פולחן האש עריכה
לפי סיפור תלמודי, רבא היה בקשר עם איפרא הורמיז, מלכת האימפריה הפרסית, והיא שלחה לו עגל להקרבה "לשם שמים" (לאלוהי ישראל). רבא הורה להקריב אותו בטקס עם מאפיינים זורואסטריים: שני נערים יעשו זאת, על תלולית באזור ביצות, בכלי עץ חדשים ובאש מכלי חדש.[43] מאפייני הטקס דומים לתיאור קורבנות הזורואסטרים בידי סטראבון בספרו גאוגרפיקה.[44]
למעשה רבא התיר לחכמים להצהיר לשלטונות הפרסיים שהם עובדי האש, כדי לקבל פטור ממסים: ”שרי ליה לצורבא מרבנן למימר: "עבדא דנורא אנא, לא יהיבנא אכרגא"”.[45] הוא גם הציג כדבר שגור ומותר מתן כלי פולחן שנקראו "קוואקי ודימוניקי" למקדשי האש.[46] בדומה, גם רב אשי מכר עצים למקדשי האש הזורואסטרים וטען שאין בכך איסור.[45]
.jpg){kind=link}
חנוכה ופולחן האש עריכה
כבר בספר מקבים ב' מסוף המאה השנייה לפנה"ס מופיע סיפור על אש ניסית שנמצאה בימי נחמיה בן חכליה והובאה לירושלים. לפי הסיפור, המלך הפרסי הקים במקום מציאת האש הניסית מקדש אש.[47] על רקע ההקשר הזורואסטרי המובהק של האש הניסית בבית המקדש, במחקר עלתה השערה כי גם מקור הסיפור על נס פך השמן המופיע לראשונה בתלמוד נעוץ בהקשר זורואסטרי.[48]
לפי חלק מהפרשנויות, כוונת התלמוד ל"שעת הסכנה" שבגינה התירו להדליק את נרות חנוכה על השולחן במקום בפתח הבית, היא מפני חג ה"סדה" הזורואסטרי החל בתקופת חנוכה.[49]
הקבורה באדמה ובמגדלי שתיקה עריכה
הזורואסטרים שללו קבורת מתים בקרקע, ומנהגם היה להניח את המתים במגדלי שתיקה. על רקע זה מובאת בתלמוד שאלה ששאל "שבור מלכא" המזוהה כשאפור המלך את רב חמא: מה המקור לדיני הקבורה היהודיים. רב חמא שתק ולא ענה לו, אך התלמוד מביא לכך שורת מקורות מהתנ"ך.[50] מנחם כהנא הראה שהסוגיה שם נערכה באופן שנועד להראות שדין התורה אינו סותר את ההלכה הזורואסטרית, שכן הקבורה היא מנהג בעלמא, ואף סימן יפה למת אם אינו נקבר. עם זאת, הסוגיה מחדדת גם את ההבדלים בין הדתות: ביהדות אין איסור על קבורה, היא איננה פסולה ולכתחילה אין להשאיר מתים מבלי לקוברם.[51]
ההוראות בתלמוד לאופן הטיפול בציפורניים גזוזות דומות להוראות זורואסטריות שנכתבו באווסטה, בספר ונדידד (אנ'). בתלמוד נאסר לזרוק את הציפורניים הגזוזות במקום שייתכן שיעברו בו בני אדם, ומעודדים את שריפתן או קבורתן.[52] זאת בדומה לזורואסטרים שהורו לקבור אותן בטקס קפדני.[53]
אכסטולוגיה עריכה
בתלמוד הבבלי מופיע הרעיון שהעולם יעמוד במשך ששת אלפי שנים, וכי קץ העולם יגיע באלף השביעי. רעיון זה מבוסס על האסכטולוגיה הזורואסטרית, לפיה התקופה בה מסוגלים לשלוט כוחות הרוע של אהרימן בעולם הוא 6000 שנים, ולאחר מכן יהדוף אהורא מזדא את כוחותיו וישליט את הטוב למשך 3000 שנה. אלא שהתלמוד התאים את המיתוס לתפיסה היהודית המחלקת את ימות השבוע לשבע.[דרוש מקור]
מנהגים דומים בשתי הדתות עריכה
במסכת זבחים מובא סיפור על המלך הסאסאני יזדגרד הראשון ("איזגדר מלכא") שתיקן את מקום אבנטו של הונא בר נתן בטענה שהיהודים הם "ממלכת כהנים".[54] הקושטי (האבנט הזורואסטרי) הוא פריט לבוש סמלי מאוד בזורואסטריות, ומשמש להפרדה בין החלקים העליונים של הגוף לבין חלקיו התחתונים, כעין מחסום בפני הרע. עד היום קיים המנהג בקרב חלק מהיהודים לאזור גרטל בעת התפילה.[12]
לפי השערה אחת, הכלל התלמודי של "אין מסיחין בסעודה" הוא חיקוי של המנהג הפרסי לשתוק בעת האכילה מנימוקים דתיים. אצל הזורואסטרים נאסר לדבר בין התפילה שקודמת לסעודה לבין התפילה החותמת אותה. לצורך תקשורת בזמן הארוחה הפרסים נהגו לרמוז באמצעות אנפוף והשמעת קול כאשר השפתיים סגורות. התלמוד עצמו מזכיר מנהג פרסי זה בהקשר של נימוסי הסעודה ומנהגם לתקשר ב"מחוג" שמשמעותו אנפוף.[55] לפי ההשערה, ייחוס הכלל למסורת חכמים מארץ ישראל נועד לחדד את המסר שנימוסי השולחן היהודיים אינם נופלים מאלו של הפרסים.[56]
רבים ממנהגי חג הנורוז, חג האביב הזורואסטרי, מקיימים קווי דמיון בולטים עם מנהגי חג הפסח היהודי הנזכרים בחלקם בתלמוד. עליהם ניתן למנות את מנהג המים שלנו בערב החג, חלק מסימני קערת ליל הסדר הדומים להפת סין הזורואסטרי כגון החרוסת הדומה ל"חריסה" והביצה; מנהג ארבע הכוסות; פתיחת הדלת בעת אמירת שפוך חמתך ועוד. בנוסף, גם חג המימונה על גרסאותיו ומנהגיו הושפע כנראה מהנורוז.[57][58]
רבא הזכיר בתלמוד הבבלי מנהג לקפוץ מעל מדורות בחג הפורים, ”משוורתא דפוריא”. מנהג זה דומה לנעשה בצ'הארשנבה סורי.[59]
לפי החוקר יעקב אלמן חדרו לתוך המשפט העברי מספר מונחים משפטיים שמקורם במשפט הזורואסטרי, ולדוגמה ציין בין היתר את המונח 'מתנה על מנת להחזיר' שלדעתו מקורו במשפט הזורואסטרי. אך חוקרים אחרים דחו את טיעוניו.[60]
בספרות הגאונים עריכה
הכיבוש המוסלמי ונפילת שלטון האימפריה הסאסאנית במאה השביעית לספירה, יצר מצב חדש עבור כל מאמיני הדתות באזור, בהם היהודים והזורואסטרים, שנדרשו להתמודד עם השינוי.
חוקרים מצאו דמיון בין מגמת קביעת ההלכה בספרות הגאונים לבין מגמה דומה בספרות הזורואסטרית במאות התשיעית והעשירית לספירה. דמיון זה כולל את חתימת הקאנון ההלכתי, האיסור לחלוק על החכמים מהתקופה הסאסאנית שלפני הכיבוש המוסלמי, וגיבוש כללי הכרעה שיטתיים במחלוקות. לפי הטענה, עד אז בשתי הדתות היה מקובל שסמכות חכמי ההלכה היא גם ביצירתה ופיתוחה, ולא רק משקפת מסורת. אך בתקופה זו התגבשה תפיסה כי תפקיד החכמים הוא רק להעביר במסורת את המידע העתיק. התופעה באה לידי ביטוי בשינוי שחל בין התלמוד הבבלי וספרות הזנד מחד, לבין ספרות הגאונים והספרות הפהלווית מאידך.[61]
בתורת הקבלה עריכה
חוקר הקבלה משה אידל העלה את ההשערה כי התפיסה הקבלית לגבי מקור הרע בעולם נובעת מהיכרות של מקובלים עם טקסטים זורוואניים. לפי תפיסה זו, מקור הרע הוא ב"מחשבה הרעה" של האל,[62] רעיון המקביל לתורה הזורוואניסטית הגורסת כי אהורא מזדא ואהרימן נולדו מספק, או מחשבה רעה, שעלו בנפשו של אל קדום ומופשט יותר, זוּרְוָאן. עדויות לקיומו של הרעיון מגיעות מהמאה ה-9 בקרב חכמי יהדות צרפת, ולאחר מכן התגלגל בקרב המקובלים עד שהפך לאחד הרעיונות העיקריים בכתבי האר"י.[63]
היהדות בספרות הזורואסטרית עריכה
הספרות הפהלווית התגבשה בקירוב מהמאה השלישית עד המאה העשירית לספירה, ומוקדשת בעיקר לתאולוגיה זורואסטרית. לפיכך, בפולמוסיה היא מזכירה ומבקרת דתות אחרות, במיוחד יהדות, נצרות, מניכאיזם, ובאופן מרומז מאוד גם את האסלאם (שהייתה הדת השולטת החל מהמאה ה-7). אך גם בספרות ההיסטורית והגאוגרפית קיימות התייחסויות מעטות ליהודים. בעוד שחלק מההתייחסויות דלות, אחרות הן בעלות חשיבות ניכרת. במיוחד האזכורים ב"דין-כרד" (אנ') ובשיכנד-גומאניכ ויצ'אר בספרות הדתית.[64]
דין-כרד עריכה
הספר דין-כרד (מילולית: מעשי הדת) משמש כעין אנציקלופדיה והוא היצירה הארוכה והחשובה ביותר מבחינה דתית בכל הספרות הפהלווית. הוא מתוארך למאה התשיעית, בין תקופת הח'ליפה אל-מאמון ובין שנת 881. בספר זה הזורואסטרים מוזהרים להתרחק מהיהדות, שהמצוות והאמונות שלה נועדו, לטענתם, להחריב את העולם.[65]
.jpg){kind=link}
לפי אגדה המובאת בספר, מי שכתב את עשרת הדיברות התנ"כיות היה דרקון מיתולוגי בשם זהאכ, המוזכר כבר באווסטה ומזוהה עם אהרימן וכוחות הרשע. הספר מפרט את עשרת הדיברות המקראיות באופן מעוות ומציג אותן כניגוד לעשרת הדיברות שנתן יימה, המזוהה עם כוחות הטוב.[66] כך, לדוגמה הוא מייחס לעשרת הדיברות את ההוראות להמית גדי בינקותו ולהקריב קורבן אדם (ראו גם: עלילת קורבן האדם). חוקרים שיערו שאולי מדובר בציווי המקראי על הקרבת חטאת נשיא והוצאה מהקשר של סיפור בת יפתח. אך ברוב ההוראות לא נמצאו הקשרים מתקבלים על הדעת למצוות ביהדות.[64]
שיכנד-גומאניכ ויצ'אר עריכה
הספר שיכנד-גומאניכ ויצ'אר (משמעותו: ספר הרחקת הספקות) הוא יצירה פולמוסית של סוף המאה התשיעית, מאת המחבר הזורואסטרי מרדאן פרוך. בספר זה שישה עשר פרקים, ושניים מתוכם מוקדשים לטענות נגד היהדות. פרק 13 מעביר ביקורת על סיפורי בריאת העולם וחטא עץ הדעת בתורה. הוא שואל, לדוגמה, מדוע אלוהים נאלץ לברוא את העולם במשך שישה ימים אם הבריאה נעשית במאמר בלבד? או: מדוע נענשו כל בני האדם לדורות על מעשה שעשה אדם הראשון?[67]
בפרק 14 המחבר מלקט פסוקים מהמקרא בשיטת קטיף דובדבנים, ויוצר בכך דמוניזציה של אלוהים. לדוגמה הוא מצטט את הפסוק בספר נחום: ”אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהֹוָה. נֹקֵם יְהֹוָה וּבַעַל חֵמָה. נֹקֵם יְהֹוָה לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו” (ספר נחום, פרק א', פסוק ב') ופסוקים דומים. בנוסף הוא מצטט (באופן לא מאוד נאמן למקור) ארבעה מדרשים יהודיים מספרות חז"ל, התומכים לכאורה בתמונה הדמונית של האל היהודי.[68]
לקריאה נוספת עריכה
- איראנו-יודאיקה I-V , שאול שקד ואמנון נצר (עריכה), מכון בן צבי, ירושלים 1982–2003. (הספר בקטלוג ULI)
- אסתר שקלים, מה נשתנה באמת? השפעות ראש השנה הפרסי הנוכרי הקדום (הנורוז) על מנהגי פסח וההגדה בעדות ישראל, הוצאת כרמל, מאי 2024
- Shai Secunda, The Iranian Talmud: Reading the Bavli in Its Sasanian Context, University of Pennsylvania Press, 2016
- Simcha Gross, Babylonian Jews and Sasanian Imperialism in Late Antiquity, Cambridge University Press, 2024
קישורים חיצוניים עריכה
- שי סקונדה, מגילת האש, מגזין סגולה, גיליון 10, אדר תשע"א
- אילן אבקסיס, דת זרתוסטרא והיהדות, פרק 55 לקריאה, הסכת "דברי הימים"
- תומר פרסיקו, כה אמר זרתוסטרא (האמיתי), בבלוג "לולאת האל", 2008
- הערך "Talmud & Middle Persian Culture" בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- עורכים: גד ברנע וריינהרד קראץ, Yahwism under the Achaemenid Empire, ברלין 2024
- "Encyclopedia iranica, "TALMUD, PERSIAN ELEMENTS IN
הערות שוליים עריכה
- ^ אליעזר שמשון רוזנטל, 'למילון התלמודי: Talmudica Iranica', איראנו-יודאיקה, א (תשמ"ב), עמ' 38-131; Robert Brody, 'Irano-Talmudica: The New Parallelomania?', Jewish Quarterly Review, 106 [2] (2016), pp. 209-232.
- ^ משה דוד הֶר, רנסאנס' זורואסטרי-ססני ו'רנסאנס' תלמודי בבלי בראשית המאה השלישית: צירוף מקרים?', בתוך: מ' בן שחר, ג' הרמן וא' אופנהיימר (עורכים), בין בבל לארץ ישראל, ירושלים תשע"ז, עמ' 65-78.
- ^ יעקב אלמן, 'מעשה בשתי עיירות: מחוזא ופומבדיתא כמייצגות שתי תרבויות הלכתיות', בתוך: ד' גולינקין ועוד (עורכים), תורה לשמה: מחקרים במדעי היהדות לכבוד פרופסור שמא יהודה פרידמן, ירושלים תשס"ח, עמ' 38-3.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב', תלמוד ירושלמי, מסכת ראש השנה, פרק א', הלכה ב'
- ^ 1 2 פרק 55 לקריאה בפודקאסט "דברי הימים"
- ^ רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ג, אות מז
- ^ 1 2 גד ברנע, "אהיה אשר אהיה": האל "הקיים" והרקע האחמני-זורואסטרי של סיפור "הסנה הבוער", 2025-01-01
- ^ 1 2 Gad Barnea, ʾAhyh ʾAšr ʾAhyh: The God Who Is and the Achaemenid-Zoroastrian Background of the Burning Bush Pericope, "Fire Rituals in Persia and Israel from the Bible to the Babylonian Talmud" 10-12 Dec., 2024 LEM, Campus Condorcet, 2024-01-01
- ^ 1 2 איתמר כסלו, The Cultic Fire in the Priestly Source, Yahwism under the Achaemenid Empire, 2024-01-01
- ^ ההקשר הזורואסטרי של פרשת הסנה הבוער באתר "מקדש התודעה"
- ^ תומר פרסיקו, כה אמר זרתוסטרא (האמיתי), בבלוג "לולאת האל", 2008
- ^ 1 2 שי סקונדה, מגילת האש, מגזין סגולה
- ^ אנציקלופדיה מקראית ו, ערך פרס, עמ' 616
- ^ אילן אבקסיס, דת זרתוסטרא והיהדות, פרק 55 לקריאה, הסכת "דברי הימים"
- ^ ספר עזרא, פרק ז', פסוק כ"ו
- ^ מגילת אסתר, פרק א', פסוק י"ג
- ^ ד"ר הרב ישי קיל, כיצד התפתח רעיון כתיבת התורה בידי משה, 11 בינואר 2022 באתר thetorah.co.il
- ^ תמר עילם גינדין, מגילת אסתר - מאחורי המסכה, הוצאת זרש תשע"ה.
- ^ מגילת אסתר, פרק ט', פסוק כ"ה
- ^ שמואל בן שלום, איראן זה כאן: איך השפה הפרסית הקדומה ומנהגי הדת הזורואסטרית קשורים למגילת אסתר, בעיתון מקור ראשון, 14 במרץ 2022
- ^ מילים שחדרו לעברית: מפרסית, אתר השפה העברית
- ^ תמר עילם גינדין, אנחנו מעתיקני חגים אנחנו, בתוך סדרת הפוסטים "מגילת אסתר – היה או לא היה?" 2010
- ^ שאול שקד, 'חזונות יהודיים ואיראניים בתקופת התלמוד', בתוך: אהרן אופנהיימר, ישעיהו גפני ודניאל שוורץ (עורכים), היהודים בעולם ההלניסטי והרומי: מחקרים לזכרו של מנחם שטרן, ירושלים תשנ"ו, עמודים 467-486.
- ^ אליעזר שמשון רוזנטל, 'למילון התלמודי: Talmudica Iranica', איראנו-יודאיקה, א (תשמ"ב), עמ' 38-131; Robert Brody, 'Irano-Talmudica: The New Parallelomania?', Jewish Quarterly Review, 106 [2] (2016), pp. 209-232.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף י"ז, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ע"ב, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ה, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ט, עמוד א', ופירוש רש"י לתלמוד שם. ראו גם תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ג, עמוד א'.
- ^ ראו גרסת רבנו תם בתוספות על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ט, עמוד א', ד"ה דהורמיז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ח, עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"י, עמוד א'. מוזכר במזמור 30:6 בגאת'ות ובמקומות נוספים באווסטה.
- ^ מעשה טוביה, ג ד; ו ה; ח א.
- ^ קובץ:YouTube full-color icon (2017).svg שתי תורות: גלגולי סוגיא תלמודית | שיעור 5 – בין ארץ ישראל לבבל | פרופ' יאיר פורסטנברג, סרטון בערוץ "בית אביחי", באתר יוטיוב, 06.11.2025
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ"ב, עמוד א'. תרגום הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ)
- ^ רב יוסף בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ח', עמוד א', רב אמי ורבא במסכת בבא בתרא, דף י', עמוד ב'
- ^ אגרת רב שרירא גאון
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ב, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ח, עמוד ב'. ראו כל הסוגיה שם והשוו לתלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק י"א, הלכה ב'.
- ^ 1 2 Yishai Kiel, Noahide Law and the Inclusiveness of Sexual Ethics: Between Roman Palestine and Sasanian Babylonia, Jewish Law Annual Volume 21, 2015, עמ' 59 - 109 (באנגלית)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף צ"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א'
- ^ ישי קיל, Yishai Kiel, The Authority of the Sages in the Babylonian Talmud — A Zoroastrian Perspective / סמכות חכמים בתלמוד הבבלי — היבטים זורואסטריים, Shenaton ha-Mishpat ha-Ivri: Annual of the Institute for Research in Jewish Law / שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי כז, 2013, עמ' 131–174
- ^ mohsen harati and Mansureh zarean, Temporary Marriage: A Comparative Study between the Zoroastrian Tradition of the Late Sassanid Period and Twelver Shiism, University of Religions and Denominations, Qom, Iran, March 2023
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף י"ח, עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ז, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף קט"ז, עמוד ב'. על פי כתב יד מינכן 95. הובא בהרצאה של החוקר שמחה גרוס: קובץ:YouTube full-color icon (2017).svg Rabbis in Zoroastrian Fire Temples: A New History of Jews in the Sasanian Empire with Simcha Gross, סרטון בערוץ "Stanford Iranian Studies Program", באתר יוטיוב, 19 בדצמ׳ 2024
- ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 15, פרק 3, קטע 14. קישור לתרגום לאנגלית של ספר 15.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ס"ב, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד ב'
- ^ ספר מקבים ב א מ
- ^ שי סקונדה, היווצרותו של סיפור נס פך השמן לנוכח פולחן האש הזורואסטרי
- ^ ראו בפירושו של רש"י, תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"א, עמוד ב', ד"ה הסכנה, והצעתו של רוזנטל במאמרו באיראנו-תלמודיקה, א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מ"ו, עמוד ב'
- ^ פרופ' מנחם כהנא, "רמז לקבורה מן התורה": עיצוב סוגיה בבלי סנהדרין לאור התמודדות עם תפיסות זורואסטריות, בתוך: מכילתא ה, ירושלים תשפ"ד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף י"ז, עמוד א'
- ^ אווסטה, ונדידד 17 (טקסט באנגלית)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף י"ט, עמוד א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ו, עמוד ב'
- ^ ג'פרי הרמן, Geoffrey Herman, Table Etiquette and Persian Culture in the Babylonian Talmud / 'פרסאי בצרכי סעודה בקיאי מינייכו': נימוסי שולחן ותרבות פרס בתלמוד הבבלי, Zion / ציון עז, 2012, עמ' 149–188
- ^ אסתר שקלים, מה נשתנה באמת? השפעות ראש השנה הפרסי הנוכרי הקדום (הנורוז) על מנהגי פסח וההגדה בעדות ישראל, הוצאת כרמל, מאי 2024
- ^ קובץ:YouTube full-color icon (2017).svg מקור חג פסח - בין מסורת פרסית זורואסטרית לסדר פסח כשר - ד״ר אסתר שקלים, סרטון בערוץ "באים אל הפרופסורים", באתר יוטיוב, 22.03.2025
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ד, עמוד ב'
- ^ Yaakov Elman, Returnable Gifts in Rabbinic and Sasanian Law, Irano-Judaica, VI, .” Pages 150–195.
- ^ ישי קיל, Yishai Kiel, The Authority of the Sages in the Babylonian Talmud — A Zoroastrian Perspective / סמכות חכמים בתלמוד הבבלי — היבטים זורואסטריים, Shenaton ha-Mishpat ha-Ivri: Annual of the Institute for Research in Jewish Law / שנתון המשפט העברי של המכון לחקר המשפט העברי כז, 2013, עמ' 131–174
- ^ ראו ספר הזוהר, חלק ב', דף רנ"ד, עמוד ב' ובעוד מקומות כפי שהביא אידל
- ^ משה אידל, "'המחשבה הרעה' של האל", מתוך: תרביץ: רבעון למדעי היהדות, כרך מט, חוברת ג/ד- ניסן אלול תש"ם (ירושלים: המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, תש"ם), עמ' 356-357.
- ^ 1 2 The 1901 Jewish Encyclopedia, Jews in Pahlavi Literature
- ^ דין-כרד, ספר 3, פרק 310 טקסט מתורגם לאנגלית
- ^ דין-כרד, ספר 3 פרק 288
- ^ שיכנד-גומאניכ ויצ'אר, פרק 13, מתורגם לאנגלית
- ^ שיכנד-גומאניכ ויצ'אר, פרק 14, מתורגם לאנגלית
.svg){kind=link}
| הדת הזורואסטרית | ||
|---|---|---|
| מיתולוגיה פרסית | אהורא מזדא • אהרימן • אמשא ספנדאן • דיווים • אשמא-דיווה • ח'שם • אינדר • אקומאן • ספנדארמד • אסתויהאד • מיתרה • זהאכ | |
| דמויות מרכזיות | זרתוסטרה • מזדק | |
| כתבים | אווסטה • גאת'ות • ספר אלף החוקים • ארדא ויראז נאמאג • דינכרד • יסנה • ונדידאד • שיכנד-גומאניכ ויצ'אר | |
| היסטוריה ופלגים | זורוואניזם • מזדקיזם • ח'רמיה • פארסים | |
| חגים זורואסטריים | נורוז • סדה • מהרגאן • ליל הילדא • הפת סין • צ'הארשנבה סורי | |
| מונחים | פרוהר • מגדלי שתיקה • מקדש אש • צ'ינוואט • ווהו מאנה • חוודודה • קושטי (אנ') • גומז (אנ') | |
| שונות | אווסטית • יחסי זורואסטריות-יהדות | |
| פורטל איראן • פורטל דת | ||
