שיכנד-גומאניכ ויצ'אר

שיכנד-גומאניכ ויצ'אר

קישורים חיצוניים
מסת"ב	{{#property:P212}}
הספרייה הלאומית	{{#property:P3959}}

הספר שִׁכַּנְד-גוּמָאנִיכּ וִיצׇ'אר או בעברית ספר הרחקת הספקות (בפרסית: شکند گمانیک ویچار. באנגלית: Shikand-gumanig Vizar) הוא יצירה אפולוגטית-פולמוסית בפרסית אמצעית מסוף המאה התשיעית, מאת המחבר הזורואסטרי מרדאן-פרוח' (בפרסית: مردان‌فرخ). הספר מעלה טענות בעד הזורואסטריות ונגד הנצרות, האסלאם, היהדות והמניכאיזם.

רקע

הכיבוש המוסלמי של פרס הושלם עד שנת 651 לספירה, ועד אז הזורואסטריות הייתה הדת השלטת, בתקופה הסאסאנית שקדמה לו. בהתבסס על אזכורים בספר ליצירות זורואסטריות אחרות (למשל, הדין-כארד), מרדאן פרוח' תוארך למאה ה-9, תחת השלטון המוסלמי אחרי ימיו של הח'ליפה אל-מאמון (כיהן 813–833).

הספר נכתב בתקופת תחיה אינטלקטואלית של הזורואסטריות, שאחריה הגיעה תקופת דעיכה מהירה, עם הגירה של זורואסטרים רבים להודו והתאסלמות נרחבת. בתקופה זו פעלה תנועת המועתזילה, והוגים חופשיים אסלאמיים, שרבים מהם היו פרסים, יצרו אווירה של ויכוח חופשי ועניין בשאלות פילוסופיות ותאולוגיות. הזורואסטרים איבדו את אחיזתם הפוליטית ועברו ממאבק צבאי נגד האסלאם והערבים - למגננה אינטלקטואלית.

המעט שידוע על המחבר מרדאן-פרוח'-י (Martānfarrux-i) מגיע מתוך ספרו, שנכתב בפרסית אמצעית בכתב פהלווי. מבין הסופרים הזורואסטרים מתקופת הפהלווי, מרדן-פרוח' הוא הקרוב ביותר לגישות הפילוסופיה של ימי הביניים.

המחבר כתב על עצמו:

תמיד חפצתי ברצינות להכיר את הכוח העליון והייתי סקרן בחיפוש אחר דתו ורצונו. ברוח החקירה הזו נסעתי למדינות זרות ו(אפילו) להודו... כי לא בחרתי את הדת שלי רק משום שירשתי אותה, אלא רציתי (רק את הדת הזו) שהתבססה בצורה הכי נחרצת על היגיון וראיות...

— פרק 10, סעיפים 43-46

תוכן ומבנה

הספר מכיל שישה עשר פרקים, והוא מכיל ביקורת מפורטת על האמונות המונותאיסטיות, האסלאם, היהדות והנצרות, וכן התקפה על יריבתה הדואליסטית של הזורואסטריות, המניכאיות.

במחצית הראשונה של הספר, המחבר מספק את גרסתו לתגובה הזורואסטרית הרווחת לסוגיות של תאודיציה (פרקים 1-4 ו-7–10). הוא עושה שימוש בבעיית הרוע ולשיטתו, לא ייתכן שאל חכם וחזק ברא עולם כל כך לא מושלם, שלעיתים יכול להיראות כה חסר רחמים ואכזר כלפי היצורים החיים בו. הפתרון לדבריו נעוץ בדואליזם והקוסמולוגיה הזורואסטריים.

בשאר הפרקים המחבר דן באופן ביקורתי בדתות אחרות. הוא מתייחס למרכיבים בתפיסות העולם של הקוראן (בפרקים 11 ו-12), התנ"ך והיהדות (פרקים 13 ו-14), ושל הברית החדשה (פרק 15). הוא גם מקדיש דיון לתפיסות מטריאליסטיות קדומות כגון אתאיזם או סופיזם (פרקים 5 ו-6). לבסוף הוא מסכם בביקורת שלילית על סוג התאולוגיה הדואליסטית הייחודית למניכאים (פרק 16).

ביקורתו על התנ"ך והיהדות

ראו גם – יחסי זורואסטריות-יהדות

בפרק 13 המחבר מעביר ביקורת על סיפורי בריאת העולם וחטא עץ הדעת בתורה. הוא שואל, לדוגמה, מדוע אלוהים נאלץ לברוא את העולם במשך שישה ימים אם הבריאה נעשית במאמר בלבד? או: מדוע נענשו כל בני האדם לדורות על מעשה שעשה אדם הראשון? עוד לדבריו, הטענה שהאל המקראי יצר את האור כבריאה נפרדת, מוכיחה שהוא עצמו איננו אור (בניגוד מרומז לאהורא מזדא, האל הזורואסטרי המזוהה בעצמו עם הטוב והאור).

בפרק 14 המחבר מלקט פסוקים מהמקרא בשיטת קטיף דובדבנים, ויוצר בכך דמוניזציה של האל המקראי. לדוגמה הוא מצטט את הפסוק בספר נחום: ”אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְהֹוָה. נֹקֵם יְהֹוָה וּבַעַל חֵמָה. נֹקֵם יְהֹוָה לְצָרָיו, וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו” (ספר נחום, פרק א', פסוק ב') ופסוקים דומים. בנוסף הוא מצטט (באופן לא מאוד נאמן למקור) ארבעה מדרשים יהודיים מספרות חז"ל, התומכים בתמונה הדמונית של האל היהודי. מטרת הציטוטים להראות שהאמונה בדואליזם רציונלית יותר מהמונותאיזם המקראי, והאל אהורא-מזדא מוסרי, טוב ונעלה יותר מאלוהי ישראל.

השפעה

במחקר עלתה טענה כי הספר שיכנד-גומאניכ ויצ'אר השפיע על טענות הכפירה של חיוי הבלכי שנכתבו בח'וראסאן באותו דור, או לחילופין ששניהם, חיוי ומרדאן, הושפעו ממקור משותף שקדם להם. לטענת החוקר שמואל אברהם פוזננסקי ”יש בו דברים שוים לטענותיו של חיוי - כמעט מילה במילה”. טענה זו נדחתה בידי מנחם שטיין, שטען בתורו שמרדאן פרוח' עצמו הושפע מהמניכאים, והם קיבלו את טענותיהם נגד המקרא מכתביו הפולמוסיים של מרקיון.

קישורים חיצוניים

• תרגום הספר שיכנד-גומאניכ ויצ'אר (באנגלית)
• Samuel Thrope, Contradictions and Vile Utterances: The Zoroastrian Critique of Judaism in the Shkand Gumanig Wizar