Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

מרסל ינקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
מרסל ינקו
Marcel Janco
Marcel Iancu
מרסל ינקו, 1980
מרסל ינקו, 1980
לידה 24 במאי 1895
בוקרשט, רומניה
פטירה 21 באפריל 1984 (בגיל 88)
עין הוד, ישראל
שם לידה Marcel Herman Iancu
תחום יצירה ציור, אדריכלות
זרם באמנות דאדא, אופקים חדשים, סימבוליזם, קוביזם
תקופת פעילות 1912–1984 (כ־72 שנים)
קובץ:Burgemeester Marcel Janco verlaat een beschilderde toegangsopening van een kunst, Bestanddeelnr 255-2754.jpg
מרסל ינקו ביציאה מבית הקפה, "קפה הפוך", עין הוד, 1964
קובץ:Janko bar ilan 004.jpg
"קריתא דירושלם כד יכנש גלותא" (1951) מאת מרסל ינקו, אוניברסיטת בר-אילן.
קובץ:Janco studio 003.jpg
הסטודיו של מרסל ינקו, עין הוד

מרסל ינקו (24 במאי 1895 – 21 באפריל 1984) היה צייר, תאורטיקן אמנות ואדריכל ישראלי ורומני[1]. ממייסדי זרם ה"דאדא" באמנות, ממנהיגי הקונסטרוקטיביזם במזרח אירופה. ב-1910 הוא והמשוררים טריסטן צארה ויון וינאה התחילו לכתוב טור שבועי במגזין האמנות הרומני "Simbolul". את עבודותיו הראשונות הקדיש לזרם אר נובו אבל אחר כך מצא את דרכו לזרמי הפוטוריזם והאקספרסיוניזם, לפני שהתחיל להקדיש את כל מפעל חייו באמנות לזרם הדאדאיזם. לימים קיבלו ינקו ולון וינה, חברו לעט בעיתון "Simbolul", את משרת העריכה בעיתון "Contimporanul", המגזין המוביל של תנועת האוונגרד הרומנית. בזמן שכתב בעיתון הרומני חזה לראשונה את חזונו לתכנון אורבני. חבר בתנועת "אופקים חדשים" ומייסד כפר האמנים עין הוד. חתן פרס ישראל לציור לשנת תשכ"ז (1967).

קורות חיים עריכה

מרסל ינקו נולד ב-24 במאי 1895 בבוקרשט, רומניה, בשם מרצ'ל הרמן ינקו, הבן הבכור מבין שלושת ילדיהם של הסוחר המבוסס הרמן צבי ינקו ושל רחל לבית יוסטר. אחריו נולדו עוד שני אחים, יוליו וג'ורג'ה, ובת אחת, לוצ'יה. למד בבית הספר היסודי ע"ש גאורגה שינקאי ובו זמנית, ביוזמת אימו, קיבל שיעורים פרטיים בפסנתר, ובנוסף, שיעורים בציור מהצייר והקריקטוריסט הידוע יוסיף איסר. כבר בתקופת לימודיו בבית הספר התיכון "גיאורגה לאזר", בשנת 1912, הפיק ינקו, יחד עם טריסטן צארה ויון וינאה, פולדי שאפייה וז'אק קוסטין, כתב עת נונקונפורמיסטי בשם סימבולול ("הסימבול"). ינקו הגיע לציריך בשנת 1915, כדי ללמוד אדריכלות במכון הפוליטכני. הצטרפו אליו בציריך גם שני אחיו, ז'ול וז'ורז'. מרסל השתתף במפגשים האמנותיים של קברט וולטר, שם הכיר את ז'אן ארפ ופגש שוב את טריסטן צארה. הוא היה ממקימי קבוצת "אמנים רדיקליים", בה היו שותפים גם טריסטן צארה, הוגו באל, ארפ, אלברטו ג'אקומטי ועוד. מהקבוצה הזאת צמחה תנועת הדאדא. התנועה הייתה אוונגרדית ומעוררת סערה, והובילה את האמנות, הספרות והשירה לסדרה של חידושים.

בשנת 1921 עבר ינקו לפריז ונפרד מתנועת ה"דאדא". בשנת 1922 חזר לרומניה והיה ממקדמי אמנות האוונגרד. הוא לקח חלק בחוג שהנהיג המשורר יון ויניה, שהפיק את כתב העת "קונטימפורנול" Contimporanul בין השנים 1924 - 1936. ינקו השתתף בתערוכות שארגנה הפסלת מיליצה פטרשקו (Miliţa Petraşcu).

יצירותיו המוקדמות עוסקות ביחסים שבין צורה וצבע. סגנונו באותה תקופה כלל גם טכניקות של קולאז' ואסמבלאז' ושימוש בחומרים כגון בדי יוטה, צבעים, חבלים ועוד. עם עלייתו לארץ ישראל בשנת 1941 הושפע מהנופים והמראות, והחל לצייר בסגנון פיגורטיבי יותר נושאים הקשורים לארץ ישראל ולמדינת ישראל המתפתחת כגון "נוקטורן (מות החייל)", צופרים ועוד, בסגנון השואב מן הקוביזם והאקספרסיוניזם. בנוסף עבד בעיריית תל אביב ולאחר מכן במשרד ראש הממשלה, והיה אחראי במידה רבה לאיתור מקומות להקמת פארקים לאומיים. היה ממייסדי כפר האמנים בעין הוד. בשנת 1948 השתתף בביאנלה של ונציה. הוא ארגן את קבוצת "אופקים חדשים" ואת קבוצת היצירה האמנותית של עין הוד.

ינקו גם יצר תבליטים ובנה בשנת 1929 את "בית יוסטר" בבוקרשט.

בשנות חייו האחרונות הוקם בעין הוד מוזיאון ינקו דאדא המוקדש ליצירותיו ולסגנון הדאדאיסטי. בשנת 2009 נוסף למוזיאון נדבך נוסף, הסטודיו של מרסל ינקו.

הסטודיו הצמוד למבנה המוזיאון זכה לשימור קפדני בעזרת תצלומים היסטוריים, התצלומים חשפו את העובדה שקירות הבית היו מכוסים בציורי קיר משעשעים על הקיר המזרחי, ואת שימורו עשה מומחה השימור שי פרקש. הסטודיו פתוח למבקרים[2].

במוזיאון ישראל קיימות כמה עבודות מתקופת הדאדא.

ינקו חתן פרס ישראל לציור לשנת התשכ"ז-1967. הוא גם קיבל את פרס דיזנגוף מטעם עיריית תל אביב.

הוא נפטר בעין הוד ב-21 באפריל 1984.

רחוב הקרוי על שמו נמצא בתל אביב, למרגלות גבעת-הפרחים בשכונת נאות אפקה ב'.

השכלה עריכה

הוראה עריכה

  • 1953 סמינר הקיבוצים באורנים

פרסים עריכה

תערוכות עריכה

  • תערוכות אישיות:
  • תערוכות משותפות:
  • תערוכות רטרוספקטיביות:
    • תל אביב בשנת 1959
    • תל אביב בשנת 1972
  • מאז פתיחת מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד (1983) מוצגת תצוגת קבע ונערכות לאמן תערוכות מתחלפות
  • תערוכה בתחום אדריכלות: (תערוכה משותפת).
    • "האדריכלות המודרנית בבוקרשט, רומניה בשנים 1929-1945", במוזיאון האדריכלות הפועל על יד האוניברסיטה הטכנית במינכן, גרמניה, (עבודותיו של ינקו מהשנים 1926–1938, חלק מהעבודות בוצעו עם אחיו יוליוס), 2004.

ספרים שאייר עריכה

מספריו שאייר, שתורגמו ליידיש עריכה

  • קעמפער-פאראד, חיים חפר, מארסעל יאנקא, יידיש - יצחק לודען, מוציא לאור: עמיקם, תל אביב, 1968, (תרגום ליידיש של הספר "מסדר הלוחמים").

ינקו באלבומי ציורים עריכה

ינקו במבוא לספרים עריכה

  • שמעון צבר, עשרה רישומי נוף בצירוף מבוא מאת מרסל ינקו, ספרי גדיש, תל אביב, תשט"ז, 1955.
  • מליטה שיפר, מליטה, הקדמה מרסל ינקו, מו"ל לא ידוע, ישראל, תשל"-?
  • עצים וקווים: עשרה רישומים, ציירה: בתיה גרוסברד, דברי מבוא: מרסל ינקו, מוציא לאור: כפר האמנים עין הוד, מדפיס: דפוס אמנות, חיפה, 1966.
  • מולה בן חיים, (קטלוג תערוכה), מאמרי מבוא - מרסל ינקו, אלפרד וורנר, מוזיאון הרצליה, הרצליה, 1971.

סרט על ינקו עריכה

  • דיוקנו של אמן: מרסל ינקו, הופק על ידי שירות הסרטים הישראלי, בשנת 1978, (בימוי: ליאו פילר, מפיקים: יגאל אפרתי, שמואל אלטמן), גרסאות: עברית, אנגלית, גרמנית, ספרדית, (40 דקות), (מאוסף המרכז לתיעוד אמנות ישראלית). הסרט זכה בפרס הראשון בפסטיבל הבינלאומי במרכז פומפידו בפריז, 1981.[3]

מחקר אוניברסיטאי עריכה

  • Marcel Janco: Dadaist, Zeitgenosse, wohltemperierter morgenländischer Konstruktivist / Harry Seiwert, 1993, Frankfurt am main. p. lang [Europäische Hochschulschriften. Reihe 28, Kunstgeschichte ; Bd. 173 ]

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|מרסל ינקו]] בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ רשימת האדריכלים הבולטים, שפעלו בארץ ישראל, בתקופת העלייה החמישית, כולל סיכום קורות החיים המקצועיים של כל אחד מהם, מתוך חומר עזר בקורס לתולדות האמנות, מאת אליעזר פרנקל
  2. ^ ספריית יהודה דקל, הסטודיו של מרסל ינקו, עין הוד, מדריך לאתרי מורשת - אתרי ביקור ומוזיאונים היסטוריים, עמ' 90
  3. ^ זכה בפרס בפסטיבל לסרטי אמנות, דבר, 5 בנובמבר 1981


זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=מרסל_ינקו&oldid=2834"