Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

דוד רובינגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
דוִד רוּבִּינגֶר
תאריך עלייה 1939
תחום יצירה צילום
תקופת פעילות 1946–2017 (כ־71 שנים)
קובץ:דוד רובינגר בתכנית "תעודת עיתונאי" ברדיו תל אביב (2014).JPG
דוד רובינגר, 2014
קובץ:צנחנים בכותל המערבי.jpg
יוני 1967: הצנחנים בכותל המערבי

דוִד רוּבִּינגֶר (29 ביוני 1924 – 2 במרץ 2017) היה צלם עיתונות ישראלי, חתן פרס ישראל לתקשורת לשנת תשנ"ז.

ביוגרפיה עריכה

נולד בשנת 1924 בשם דיטריך רובינגר (Rubinger) כבן יחיד בווינה בירת אוסטריה. הוריו עברו לשם מגליציה בתחילת המאה-20. אביו, קרול-קלמן, סחר במתכות ישנות. אמו, אנה, הייתה עקרת בית.

לאחר האנשלוס ב-1938 סולק מבית הספר התיכון בשל יהדותו. אביו נכלא בבוכנוואלד, אולם שוחרר בינואר 1939 בזכות אחותו, שגרה בלונדון וסידרה לו אשרה לבריטניה.[1] רק האב יכל להגר והוא עבר עם אמו להתגורר ברובע היהודי.

בנובמבר 1939 הצליח לעלות לארץ ישראל כחבר תנועת "השומר הצעיר"[2] בסיוע עליית הנוער והתגורר בקיבוץ בית זרע. בהמשך עבר לקיבוץ תל עמל. אמו, אנה, נשלחה באביב 1942 למחנה מאלי טרוסטינץ הסמוכה למינסק ונרצחה שם. עם הגיעו לגיל 18, בשנת 1942, התגייס לצבא הבריטי. תחילה שירת ביחידת תובלה נשלח לצפון אפריקה, משם למלטה, ובהמשך נחת עם הכוחות הבריטיים בברלטה עם פלישת בעלות הברית לאיטליה. לקראת סוף המלחמה הגיע לגרמניה ומשם עבר יחד עם מפקדת הבריגדה היהודית לבלגיה. באוגוסט 1945 קיבל חופשה מהצבא ונסע עם חבר לפריז. שם הכיר נערה צרפתייה בשם קלודט בבר קטן והתאהב בה. לאחר חודשיים שבהם נפגש עמה מתי שיכל הוא קיבל חופשה ונסע לארץ ישראל. קלודט נתנה לו במתנה את מצלמתו הראשונה ('ארגוס', מצלמה אמריקאית).

בחופשתו בארץ עשה את צילומיו הראשונים וכששב לגרמניה רכש מצלמת "מצלמת לייקה" תמורת מאתיים סיגריות וקילוגרם קפה.[3] [4]. עם הלייקה עשה את צילומיו המקצועיים הראשונים. לפני ששב לארץ ב-1946 יצא לצפון גרמניה ושם בעיר הרפורד (Herford) הוא נישא לאנני, בת למשפחה יהודית ששרדה את השואה, מתוך כוונה לאפשר לה בכך לעלות לארץ.[5]. במלחמת השחרור שירת כחייל ואחר-כך כקצין.

בתום מלחמת השחרור, כחייל משוחרר, קיבל חנות קטנה ברחוב המלך דוד בירושלים. החנות זכתה לשם "פוטו תמר", כשמה של בתו. הוא החל לעבוד כצלם. כעבור שנים אחדות, בהן התפרנס בדוחק ובסיוע רעייתו, "גילה" אותו אורי אבנרי והפכו לצלם מערכת השבועון "העולם הזה" ושל ידיעות אחרונות, שלימים רכשו את הארכיון שלו[6]. משימות אקראיות לעיתוני TIME/LIFE בשנות ה-50, התפתחו לקשר קבוע ובשנת 1970 הפך לחבר מערכת TIME. בשנת 2010, בגיל 86, הסתיים החוזה של רובינגר עם המגזין ולא הוארך.

רובינגר צילם בחייו כחצי מיליון תמונות[4] ואלכס ליבק כתב עליו ש"הוא נעשה ל"צלם של המדינה""[7]. במובן מסוים הוא היה "צלם הבית" של דוד בן-גוריון[4]. רובינגר חזר פעמים רבות על המשפט, שכאשר הוא היה בראשית דרכו כצלם - הוא חלם להיות צלם גדול כמו פאול גולדמן, ממנו שאב השראה.

לאחר מות רעייתו אנני ב-2000[8], היה רובינגר חברה לחיים של ציונה ספיבק, עובדת סוציאלית לשעבר, אשר נרצחה ב-2004 על ידי גבר פלסטיני שעבד אצלה כגנן[9]. רובינגר היה אב לשני ילדים מנישואיו לאנני, סופר הילדים והמאייר אמנון (אמי), ותמר הר זהב, שנמנית עם מייסדי היישוב כדיתה. התגורר ברחוב בוסתנאי בשכונת קטמון בירושלים.

רובינגר נפטר ב-1 במרץ 2017 ונקבר בהר המנוחות בירושלים.[10]

מצילומיו המפורסמים עריכה

קובץ:Gusher at Heletz-Israel.jpg
ספטמבר 1955: נפט פורץ בשדה חלץ
קובץ:Flickr - Government Press Office (GPO) - SINGER YAFFA YARKONI WITH ALUF AVRAHAM ADAN.jpg
יפה ירקוני עם האלוף אברהם אדן

רובינגר תיעד רגעים מכוננים בהיסטוריה של מדינת ישראל, אולם לא היה "צלם מטעם". כשצילם אישים הוא בחר לצלם אותם בזויות כאילו אישיות שנתנו תחושה של הכרות ואינטימיות בין הצלם למצולמים[6] והסביר ש"אין פוליטיקאי שלא אוהב להצטלם"[11].

הערכה עריכה

קשה לנסות לבטא במילים את התחושה שאתה חווה נוכח צילומיו של דודו רובינגר, שכן אם יש הרגשה אחת שאינה מרפה ממך נוכח מילים, הריהי אי-מספיקותן. לסיפור סיפורה של ישראל כפי שעושים הצלמים הללו יידרשו כרכים שלמים, ואפילו הם יחטיאו את המטרה. סיפורה של ישראל הוא סיפורם של אנשים מכל רקע שרק יכול אדם להעלות בדמיונו. זהו סיפור של ירושלמים בני דור שמיני ושל עולים חדשים שאך זה יצאו מפתח מטוס או ירדו מכביש אניה. זהו סיפור של צעירים וזקנים, של חזקים וחלשים, של שופעי מרץ ושל מותשים. זהו סיפור של יהודים, נוצרים ומוסלמים, שכל אחד מהם הולך בדרכי אבותיו, צועד בנתיב משלו, ועם זאת קשורים כולם בקשרים משותפים. זהו סיפור התפתחותה של אומה צעירה, סיפור הישגיה ובעיות אין-קץ שלה. זהו סיפור ירושלים היפהפה, המגלמת מורשת דורות. אפשר שמקור העוצמה האמיתית של כשרונו של דודו היא עינו, היא יכולתו להמחיש מציאות הנושאת את בשורתה-היא. דוד ומצלמתו הם חזיון מוכר בירושלים. לא אחד מצילומיו היה לסמל היסטורי. ובמיוחד אמורים דברים בצילום שלושת החיילים, שעמדו מול הכותל המערבי ב-7 ביוני 1967. לאנשים רבים ברחבי העולם קרנו עיניהם של השלושה בשורת על תקוה לשלום לכל ובכל.

ארנולד מ' דרפקין, עורך תצלומים של שבועון טיים, אמר עליו:

אם אמנם עיתונאות היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה, כי אז דמויותיו של דודו רובינגר יעניקו את תמציתה של תקופתנו לדורות הבאים במלוא הבירות, שכן הוא באמת תיעד רגעי-חטף רבי-משמעות ושימר אותם למען יהיו נחלת הכל.

ספריו עריכה

  • עד לתקופה (הקדמה: יורם קניוק), תל אביב: נהר וידיעות אחרונות, תשמ"ח 1988.
  • כנסת נכבדה (כתיבה: לימור גריזים; עריכה ועיצוב: יוסי ג’יברי), תל אביב: משכל, 1998. (צילומים "מאולם המליאה וממזנון הכנסת, מהדקות ההיסטוריות בחיי האומה ומהרגעים הקטנים של מנהיגים וח"כים")
  • דוד רובינגר, רות קורמן, ישראל מבעד לעדשה: 60 שנה כצלם עיתונות (מאנגלית: כרמית גיא), ירושלים: כתר, 2008. ("סיפורו של איש אחד עם מצלמה ובה בעת תיעוד ויזואלי של לידתה והתפתחותה של מדינה".)

לקריאה נוספת עריכה

  • "Rubinger, David (Dietrich)", in Handbuch österreichischer Autorinnen und Autoren jüdischer Herkunft 18. bis 20. Jahrhundert / herausgegeben von der Österreichischen Nationalbibliothek ; Redaktion, Susanne Blumesberger, Michael Doppelhofer, Gabriele Mauthe, München: K.G. Saur, 2002., Bd. 2, p. 1160. (בגרמנית)

קישורים חיצוניים עריכה

מיזמי קרן ויקימדיה

Story of a Nation by David Rubinger - The Digital Journalist אוסף צילומים ומידע נוסף מאת דוד רובינגר (באנגלית)

בעקבות מותו:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אביבה לורי, דוד ואמי (אמנון) רובינגר, באתר הארץ, 11 באפריל 2012
  2. ^ David Snider, Story of a Nation by David Rubinger - The Digital Journalist, digitaljournalist.org
  3. ^ רפי מן, "איפה זה עם הזקן הג'ינג'י?", באתר העין השביעית, 3 במרץ 2017
  4. ^ 1 2 3 הלך לעולמו הצלם חתן פרס ישראל דוד רובינגר בגיל 92, באתר כלכליסט, 2 במרץ 2017
  5. ^ ערן אלדר, הצלם של המדינה, באתר מקום ראשון – מעריב, ‏21 במרץ 2008
  6. ^ 1 2 אלכס ליבק, נוגע באולימפוס, באתר הארץ, 23 בספטמבר 2008
  7. ^ אתר למנויים בלבד אלכס ליבק, הג'נטלמניות והדיסקרטיות של רובינגר סללו את דרכו לרגעים האינטימיים של המנהיגים, באתר הארץ, 2 במרץ 2017
  8. ^ ערן אלדר, הצלם של המדינה, באתר nrg,‏ 23 במרץ 2008
  9. ^ אפרת וייס, החשוד ברצח ציונה ספיבק: גנן פלסטיני שפיטרה, באתר ynet, 30 בדצמבר 2004
  10. ^ לירן לוי ורן בוקר, הצלם דוד רובינגר הלך לעולמו, באתר ynet, 2 במרץ 2017
  11. ^ אורין ויינברג, הכי ישראלי: הצילומים הבלתי נשכחים של דוד רובינגר, באתר ynet, 2 במרץ 2017


זוכי פרס ישראל בתחומי האמנות החזותית
פיסול זאב בן-צבי (1953) • יצחק דנציגר (1968) • אריה ארוך (1971) • ראובן רובין (1973) • דני קרוון (1977) • בתיה לישנסקי, יחיאל שמי (1986) • מנשה קדישמן (1995) • יגאל תומרקין (2004) • מיכה אולמן (2008)
ציור יוסף זריצקי (1959) • מרדכי ארדון (1963) • מרסל ינקו (1967) • יוסל ברגנר, אנה טיכו, פנחס ליטבינובסקי (1980) • יחזקאל שטרייכמן (1990) • לאה ניקל (1995) • משה קופפרמן (2000) • פנחס כהן גן (2008)
ציור ופיסול זהרה שץ • (1955) בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים (1958) • מיכאל גרוס (2000)
אדריכלות דב כרמי (1957) • אריה שרון (1962) • דורה גד, אלפרד מנספלד (1966) • בנימין אידלסון (1968) • יעקב רכטר (1972) • אריה אלחנני (1973) • אברהם יסקי (1982) • דוד רזניק (1995) • ליפא יהלום, דן צור (1998) • רם כרמי (2002) • יעקב יער, עדה כרמי-מלמד (2007) • אדם מזור (אדריכלות ועיצוב; 2013)
עיצוב יונה פישר, אלישבע כהן (1977) • דן ריזינגר (1998) • דוד טרטקובר (2001) • ירום ורדימון (2007)
תולדות האמנות בצלאל נרקיס (1999) • זיוה עמישי-מייזלש (2004)
צילום דוד רובינגר (תקשורת; 1997) • מיכה בר-עם (2000) • אלכס ליבק (2005) • פטר מירום (2010)
אמנות פלסטית יעקב דורצ'ין (2011) • מיכל נאמן (2014) • שרה ברייטברג-סמל (2020) • מיכל רובנר (2023)
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=דוד_רובינגר&oldid=71189"