שמשון ודלילה (רובנס)
פעולות נוספות
| נתונים על היצירה | |
|---|---|
| מיקום | {{#property:P276}} |
שמשון ודלילה הוא ציור שמן מאת הצייר הפלמי פטר פאול רובנס. הציור מתאר את הרגע הדרמטי שבו דלילה בוגדת בשמשון, אהובה, וחושפת את סוד כוחו העל-אנושי. היצירה נוצרה בהזמנה פרטית ומתאפיינת בסגנון דרמטי עשיר בהבעה, צבע ובניגודים של אור וצל.
תיאור הציור עריכה
הציור מתאר את שמשון שוכב ישֵן בחיקה של דלילה, ראשו הכהה מונח על בד קטיפה בצבע ארגמן. גופו השרירי נראה פגיע בשנתו. דלילה, שערה פרוע ושמלתה חושפת את שדיה, יושבת בדממה, פניה יפות אך קשות לקריאה. ידה מונחת בעדינות על כתפו של שמשון, בעוד שותפה גוזז את שערו. ברקע, אור לפיד בודד מאיר את פני החיילים הממתינים ללכוד את שמשון לאחר שיוחלש.[1]
סמליות ופירוש אפשרי עריכה
מאחורי דלילה מופיעה דמות של אישה זקנה בעלת דמיון רב לפרופיל של דלילה עצמה, אך קמוט ומבוגר. רובנס עשוי היה לרמוז בכך על אובדן היופי העתידי של דלילה – רעיון המזכיר את ציורי הואניטס של התקופה. אף על פי שאין ברמז זה עיגון בסיפור המקראי, הוא מחזק את תחושת הבגידה ואכזריות המעשה.[1]
דיוק מקראי עריכה
רובנס דייק בתיאור הסצנה בהתאם לסיפור המקראי: דלילה אינה גוזזת את השיער בעצמה, אלא מביאה איש אחר לעשות זאת. תנוחת ידיו של הגוזז – מוצלבות – פורשו לעיתים כסמל לבגידה, אך ייתכן שמטרתן להדגים את מיומנות האמן בהצגת פעולה עדינה מבלי להעיר את הדמות הישֵנה.[1]
,_The_Sagrestia_Nuova_at_the_Medici_Chapel.jpg){kind=link}
סגנון והשפעות אמנותיות עריכה
רובנס צייר את היצירה לאחר מסעו לאיטליה, שם התרשם מעבודותיהם של קאראווג'ו ומיכלאנג'לו. השפעת הקיארוסקורו – ניגוד עז בין אור וצל – בולטת בציור, ומעצימה את הדרמה והמתח. האור גורם לעור הגוף לזהור ולפרטים לזהור או להיעלם בצל, בעוד שהאפלה יוצרת תחושת סכנה מתקרבת. דלילה צוירה בהשראת תנוחת הדמות הנשית בפסל "הלילה" של מיכלאנג'לו ובציורו "לדה והברבור", אך רובנס הוסיף לדמותה תחושת חן וחושניות מעודנת יותר. ירכיה מוסתרות מתחת למשי העשיר של גלימתה, מה שמעניק תחושת מגע וחושניות מרומזת.[1]
בהשוואה לציורו זה, יצירתו של ג'ון פרנסיס ריגו שמשון ודלילה מציגה תפיסה שונה ומאוחרת של אותו סיפור מקראי – תוך דגש על עוצמה הרואית והתנגדות גופנית. בעוד ריגו מציג את שמשון ברגע של התעוררות ופעולה, כשהוא קורע את כבליו בכוח רב ותנוחתו השרירית שואבת השראה ממיכלאנג’לו, רובנס בוחר להציג את רגע הבגידה עצמו, כשהכוח ניטל משמשון והוא שוכב ישן על ברכיה של דלילה. אצל רובנס, דלילה היא דמות דומיננטית, מפתה ובטוחה בעצמה, והאווירה כולה אפלה, חושנית ודרמטית בדרכה השקטה. ריגו, לעומת זאת, מעניק לדלילה מבט מהסס, כמעט מתחרט, וממקם את הדרמה בפעולה הפיזית של הגיבור. השוואה בין שתי היצירות מדגישה את המעבר מתפיסה בארוקית של פיתוי וכניעה – לתפיסה נאו-קלאסית של גיבור טראגי, הפועל בכוח רצונו, גם אל מול בגידה וכאב.[2]
הזמנה ואלמנטים קלאסיים עריכה
הציור הוזמן על ידי ניקולאס השני רוקוקס, ראש עיריית אנטוורפן, ונועד לתלייה מעל אח בסלון ביתו. רובנס בחר בצבעים עזים וניגודים חדים כדי להתחרות עם אור הלהבות. ברקע מופיעים פריטים המאזכרים את רומא העתיקה – כגון קמין, מיטה עם ראשי סוסים וקנקן גבוה. בתוך גומחה בקיר מצוירת דמותה של ונוס, אלת האהבה הרומית, יחד עם בנה קופידון. השניים מביטים לעבר הסצנה, כשהילד מרים ראשו אל האם כאילו שואל: מדוע סופה של האהבה כך? דלילה עצמה עונדת רצועה על שדיה, בדומה לחגורתה האגדית של ונוס – רמז נוסף לכוחה המפתה.[1]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 Peter Paul Rubens | Samson and Delilah | NG6461 | National Gallery, London, www.nationalgallery.org.uk
- ^ Samson and Delilah, www.vads.ac.uk (ב־English)
