שמעון בן מגס
פעולות נוספות
שמעון בן מגס הכהן (כנראה בסביבות המאה ה-6) היה פייטן ארץ-ישראלי קדום, בן התקופה הקלאסית בתולדות הפיוט. שמעון פעל בהשפעת יניי, וכתב קדושתאות לקריאת התורה לפי חלוקת התנ"ך לסדרים. אף על פי שלא ניתן לברר את התקופה המדויקת של פעילותו הספרותית של שמעון, סבור יוסף יהלום כי הוא פעל בשלהי התקופה הביזנטית, בראשית המאה השביעית. מנגד סבורה שולמית אליצור כי הוא מאוחר לרבי אלעזר בירבי קליר, ופעל סביב שנת 700. מנחם זולאי כינה אותו "בן זוגו של יניי",[1] ויוסף יהלום ראה בו תלמידו של יניי.[2]
יצירותיו עריכה
קטעים מיצירותיו הרבות ידועים לנו רק מממצאי הגניזה הקהירית. כמאתיים פיוטים כאלה התפרסמו על ידי יוסף יהלום.[3] כל הפיוטים הקיימים שייכים לקבוצת פיוטי הקרובות.
הוא כנראה חיבר מחזור פיוטי קדושתאות לכל פרשות השבוע, בהתאם למחזור הקריאה התלת-שנתית של יהדות ארץ ישראל. אולם, פיוטיו היו כנראה פופולריים פחות מן הפיוטים המקבילים של יניי, ולכן נמצאו רק כתבי יד מעטים שלהם. בכתבי היד שבגניזה נמצאו שרידים רק מ-30 קדושתאות כאלה, ועוד פיוטים ספורים למועדים. בעוד שסגנון ואופן פיוטיו קרובים באופן כללי לאלו של יניי, קדושתאותיו של שמעון מצטיינות במספר פרטים מבניים ייחודיים.
זמנו ומקומו בתולדות הפיוט עריכה
פיוטיו של שמעון מעידים על קרבה רבה ליניי: מלבד יניי, הוא הפייטן היחיד הידוע שכתב מחזור קדושתאות לסדרי התורה.[4] גם מקורותיו המדרשיים ועיצוב תבניות פיוטיו דומים למקורות והתבניות המשמשים את יניי. בנוסף, קטעים שונים בפיוטיו מקבילים במידה רבה קטעים בפיוטי יניי, ומלמדים שהוא הכיר את פיוטי יניי והשתמש בהם כשכתב את פיוטיו, וניתן לראות בו מעין 'תלמיד' של יניי.[2] לעומת זאת, לא ניכרת בפיוטיו השפעה של פיוטי רבי אלעזר בירבי קליר.
בשל כך, שיער מנחם זולאי ששמעון בר מגס היה "בן דורו של יניי ממש או מאוחר לו קצת", והוא ציין גם את שמו של אביו 'מגס', כמלמד על קדמותו.[5] יוסף יהלום הוסיף על כך מוצאו היווני של השם 'מגס', וכן את האזכורים הרבים של 'מלכות אדום' (כלומר השלטון הביזנטי) בפיוטיו, למול אי-אזכורם של הערבים ושלטונם בארץ ישראל. לכן, קבע יהלום שיש לתארך אותו לתקופה הביזנטית, או בסמוך מאוד לכיבוש הערבי, כלומר המאה השישית או ראשית המאה השביעית.[6]
לעומת זאת, על פי מאפיינים סגנוניים, טענה שולמית אליצור שיש לאחר את זמן פעילותו. פיוטי ד', ולעיתים אפילו הסילוקים בקדושתאותיו, כתובים באקרוסטיכון אלפביתי, בניגוד גמור לאופיים של פיוטים אלו בקדושתאות הקלסיות כאלה של יניי ורבי אלעזר בירבי קליר, ובדומה לפייטנים מאוחרים יותר. גם השימוש בסיומות מקראיות, כלומר סיום כל מחרוזת בקטע פסוק מן התנ"ך, רווח מאד בפיוטי שמעון, אף על פי שמדובר בתופעה מאוחרת יחסית, שאינה מצויה אצל יניי או קודם לכן, עולה לראשונה במיעוט מפיוטי הקלירי, ונעשתה נפוצה במיוחד אצל פייטנים מאוחרים יותר. סימנים אלה המאפיינים פייטנים מאוחרים, מלמדים, לטענתה, שהוא פעל לאחר ימיו של רבי אלעזר בירבי קליר, כלומר בסוף המאה השביעית או בראשית המאה השמינית.[7]
לקריאה נוספת עריכה
- מנחם זולאי, "מחקרי יניי", ידיעות המכון לחקר השירה העברית ב (תרצ"ו), הפרק 'שמעון הכהן בירבי מגס, בן זוגו של יניי', עמ' רכא-רלא, באתר היברובוקס
- חיים שירמן, שירים חדשים מן הגניזה (1966), עמ' 3–8
- עזרא פליישר, “Simeon ben Megas Ha-Kohen,” בתוך Encyclopaedia Judaica, כרך 14 (1972), טור 1561
- יוסף יהלום, פיוטי שמעון בר מגס, ירושלים תשמ"ד
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ מנחם זולאי, מחקרי יניי, עמ' רכא, באתר היברובוקס.
- ^ 1 2 יהלום, פיוטי שמעון בר מגס, עמ' 28–30.
- ^ פיוטי שמעון בר מגס בחנות הספרים של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
- ^ יהלום, פיוטי שמעון בר מגס, עמ' 13.
- ^ מנחם זולאי, מחקרי יניי, עמ' רלא, באתר היברובוקס.
- ^ יהלום, פיוטי שמעון בר מגס, עמ' 12.
- ^ שולמית אליצור, סוד משלשי קודש: הקדושתא מראשיתה ועד ימי רבי אלעזר בירבי קליר, ירושלים תשע"ט, עמ' 35.