פלורינדה (וינטרהאלטר)
פעולות נוספות
| נתונים על היצירה | |
|---|---|
| מיקום | {{#property:P276}} |
פלורינדה (באנגלית: Florinda) הוא ציור שמן מאת האמן הגרמני פרנץ קסאבר וינטרהאלטר, החתום ומתוארך לפריז בשנת 1852. היצירה מתארת אפיזודה מתוך מסורת ספרדית ימי־ביניימית אודות מלך הוויזיגותים רודריק ופלורינדה, בתו של הרוזן יוליאן, אשר לפי האגדה, סיפור אהבתם הטרגי הוביל לפלישת המוסלמים לחצי האי האיברי.
הציור נחשב לאחת היצירות החריגות והבולטות בקריירה של וינטרהאלטר, אשר התמחה בעיקר בדיוקנאות אצולה. כיום הוא מוצג בבית אוסבורן שבאי וייט, תחת מספר הקטלוג המלכותי RCIN 404860.[1]
תיאור היצירה עריכה
הציור מציג את פלורינדה (במרכז־שמאל) לצד קבוצת נשים צעירות וחושניות, כולן עטויות בבדי משי הודי צבעוניים ויוקרתיים, ברמות שונות של חשיפה. הסצנה מתרחשת בגני טירה סמוך לעיר טולדו, בעת שהנשים מתכוננות לרחצה. מבעד לשיחים הסמוכים מציץ בהן המלך רודריק, אשר מתאהב בפלורינדה, מפתה אותה – ובכך גורם לזעם אביה, הרוזן יוליאן. האחרון כורת ברית חשאית עם המורים ומעודד את פלישתם לספרד. במלחמה שפורצת בעקבות כך, נהרג רודריגו והמדינה נופלת לשליטת המוסלמים למשך כ־200 שנה.[1]
מקורות השראה עריכה
וינטרהאלטר ציין במכתב משנת 1869 כי השראתו העיקרית לציור באה מבלדה ספרדית מן המאה ה־16 בשם La Cava, והתיאור בציור נאמן לטקסט הספרותי. ייתכן שהושפע גם מגרסאות רומנטיות מוקדמות יותר של הסיפור באנגליה: הפואמה The Vision of Don Roderick מאת סר וולטר סקוט (1811) ו־Roderick, The Last of the Goths מאת רוברט סאות'י (1814). מקור השראה נוסף, וכנראה מיידי יותר, היה האופרה Florinda, ou Les Maures en Espagne מאת זיגמונד טלברג, שהוצגה לראשונה בלונדון ביולי 1851. האופרה, שבוצעה בתקופת ביקורו של וינטרהאלטר באנגליה, כללה הופעה של הבס לואיג'י לברש – מורה השירה של המלכה ויקטוריה במשך שני עשורים – בתפקיד הרוזן יוליאן. המלכה עצמה נכחה בהופעה במהלך חודש הבכורה.[1]
רכישה והצגה עריכה
ב־3 באפריל 1852 כתבה המלכה ויקטוריה ביומנה כי ראתה "תמונה יפהפייה ביותר מאת וינטרהאלטר, עבודתו האהובה עליו", ורכשה אותה כמתנת יום הולדת לבעלה, הנסיך אלברט. היא ציינה כי "זוהי תמונה מקסימה ביותר ובה קבוצת נשים יפיפיות, בגודל חצי טבעי". המחיר ששולם היה 1,000 ליש"ט, בשתי פעימות: ב־1 ביולי וב־5 בנובמבר 1852. הציור הוצג בתערוכה השנתית של האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון בשנת 1852. ב־18 ביולי 1854 נרשם ביומנה של המלכה כי הציור הותקן בחדר הישיבה שלה בבית אוסבורן, בתחילה ללא מסגרת.[1]
ביקורת וקבלה עריכה
הציור התקבל באהדה רבה בביקורת העיתונות. מגזין The Athenaeum כתב ב־15 במאי 1852 כי מדובר ביצירה "בעלת ערך רב", והחמיא לאלגנטיות של המודלים, לדיוק הקווים, ולשימוש בצבעים: "הצבעוניות עשירה – כל גוון אפשרי משולב בבדים... אור חמים מתפשט בכל מקום; והעור זוהר". ככל הנראה, גרסה אחרת של הציור – חתומה גם היא – הוצגה בסלון של פריז בשנת 1853, וכיום היא שמורה במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק.[1]
סגנון והשוואות ליצירות אחרות עריכה
בעוד וינטרהאלטר נודע בציוריו הרשמיים של חצרות מלוכה ברחבי אירופה, פלורינדה שייכת לז'אנר הציור ההיסטורי־ספרותי ומהווה חריגה ייחודית בסגנונו. עם זאת, ניכרים בה מוטיבים קומפוזיציוניים שוינטרהאלטר חקר בעבודות קודמות:[1]
השוואה לדקמרון (בערך 1837) עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הדקאמרון
הציור הדקאמרון, המוצג כיום בגלריה הממלכתית לאמנות בקארלסרוהה, כולל גם הוא קבוצה של נשים צעירות המסודרות בטבע בהרמוניה ובתנוחות חינניות. וינטרהאלטר עושה שימוש בסידור מעגלי ובנוף פסטורלי – מוטיבים שהופיעו שוב ב־פלורינדה, באופן שמרמז על המשכיות רעיונית ואסתטית ביצירתו.
השוואה ליצירה הקיסרית אז'ני מוקפת בנשות החצר שלה (1855) עריכה
שימוש דומה בקומפוזיציה, כולל הצבה של דמות מפתח בתנוחה דומה, מופיע גם בציורו המאוחר יותר של וינטרהאלטר, המציג את הקיסרית אז'ני דה מונטיז'ו וגברות החצר שלה. שתי היצירות שותפות לרקע יערי, לתאורה רכה ולמעמד אידיאלי. הדמיון החזותי ביניהן עורר שמועות שהקיסרית ונשותיה שימשו כמודל לדמויות העירומות ב־פלורינדה, אך הדבר מופרך כרונולוגית, שכן הקיסרית נישאה לנפוליאון השלישי רק בשנת 1853 – שנה לאחר סיום הציור.
_-_Queen_Victoria_(1819-1901)_-_RCIN_406010_-_Royal_Collection.jpg){kind=link}
קשר לדיוקן האינטימי של המלכה ויקטוריה עריכה
בקרב ההקשרים האישיים שבין המלכה ויקטוריה לאמנות של פראנץ קסבר וינטרהאלטר, יש המצביעים על זיקה רעיונית בין פלורינדה לבין דיוקנה האינטימי של המלכה ויקטוריה שצייר האמן בשנת 1843, ובו נראית המלכה נשענת על כר אדום, שיערה פזור, כתפיה חשופות ומבטה חולמני. הציור, שהוזמן כמתנת יום הולדת לנסיך אלברט, נתלה בחדרו הפרטי והוגדר לעיתים כ"דיוקן הסודי" של ויקטוריה. שני הציורים – אף שהאחד מתאר סצנה מיתולוגית והאחר הוא דיוקן אישי – משקפים גישה רגשית ואישית של המלכה, הבוחרת להעניק לבעלה יצירות בעלות אופי חושני ואינטימי. השימוש החוזר בוינטרהאלטר כצייר בשתי ההזדמנויות, והאופי הפרטי של מתנות האמנות, מדגישים את הקשר האסתטי והזוגי בין היצירות.[2]
אזכורים קלאסיים עריכה
הציור מזכיר גם סצנות מהמיתולוגיה הרומית, בפרט את סיפורה של דיאנה, שבו הצייד אקטאון צופה באלה דיאנה מתרחצת – נושא מוכר באמנות האירופית, בעיקר כאלגוריה של תצפית אסורה ושל המתח בין יופי, מיניות וכוח.[1]
מודלים והקשרים אישיים עריכה
במכתביה משנת 1860, ציינה המלכה ויקטוריה כי אחת הדמויות בציור מבוססת על דמותה של הנסיכה ויטגנשטיין, שנחשבה ליפהפייה בזמנה. המלכה כתבה: "היא עדיין מאוד יפה, הייתה פעם יפהפייה גדולה וראשה צויר על ידי וינטרהאלטר – מופיע ביצירה פלורינדה (12 באוקטובר 1860).[1]
