יוחנן כהן גדול
פעולות נוספות
יוחנן כהן גדול היה כהן גדול בבית המקדש השני שתיקן תקנות חשובות ומוזכר מספר פעמים בספרות התנאים. רבים מזהים אותו עם השליט החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון.
הגמרא במסכת ברכות מספרת עליו ששימש בכהונה גדולה למשך שמונים שנה, ובסוף ימיו "נעשה צדוקי". מכאן נעשה יוחנן כהן גדול לסמל לאדם צדיק שהפך לרשע.
זהותו עריכה
במחקר מקובל לזהות את יוחנן כהן גדול עם השליט החשמונאי, הנשיא והכהן הגדול יוחנן הורקנוס הראשון. על חלק ממטבעות יוחנן הורקנוס הראשון נכתב "יהוחנן כהן גדול". במגילת תענית מוזכר יוחנן כהן גדול כשליט ששמו נכתב בשטרות לאחר ניצחון החשמונאים.[1]
כך נראה גם מדבריו של יוסף בן מתתיהו, לפיו יוחנן "ניהל את המדינה באופן נעלה... הוא איחד בנפשו את שלשת הדברים המעניקים את האושר הגדול ביותר: הנהגת האומה, הכהונה הגדולה ומתת הנבואה".[2] הנבואה עליה מספר יוספוס היא אותה בת קול (ראו להלן) המוזכרת במקורות היהודיים על יוחנן כהן גדול, ואף הוא מזכיר אותה בפירוש במקום אחר.
יוספוס מזכיר את הפיכתו של יוחנן הורקנוס מפרושי לצדוקי.[3] בברייתא בתלמוד הבבלי נאמר: ”אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שהרי יוחנן כהן גדול שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי”.[4][5] הרב אהרן הימן בספר תולדות תנאים ואמוראים, מסביר את האמירה שהפך לצדוקי לאחר 80 שנות כהונה, בעוד שיוחנן הורקנוס כיהן רק 30 שנה. לדבריו, 80 השנים שכתבו חז"ל כוללות את כל שנות הכהונה הגדולה של מלכי החשמונאים. הרב הימן מפרט את מעברו של יוחנן מפרוש לצדוקי: בתחילה הכניס יוחנן את הצדוקים לתוך שלטונו בכדי להשכין שלום פנימי בין כלל תושבי הממלכה, וכדי להנות מסיוע הצדוקים שהיו העשירים ואנשי המלחמה; ובתהליך איטי נכנסו הצדוקים לעמדות רבות, עד שבסוף סכסכו בין יוחנן לבין חכמי הפרושים (במעשה אלעזר בן פועירה) על מנת ליצור נתק ביניהם ולשמור על בלעדיות בשלטון.
עם זאת, זיהוי יוחנן כהן גדול עם יוחנן הורקנוס לא היה מובן מאליו בקרב חכמי ישראל בימי הביניים. בתלמוד הבבלי נחלקו האמוראים[4] אם יש לזהות את יוחנן כהן גדול עם אלכסנדר ינאי, ממלכי בית חשמונאי. לדעת האמורא אביי, יוחנן הוא ינאי המלך, ולדעת רבא ינאי ויוחנן הם שני אנשים נפרדים.
הרמב"ם סבר שהוא יוחנן בנו של מתתיהו מנהיג מרד החשמונאים[6]; אבל במשנה תורה כתב שהוא היה כהן גדול לאחר שמעון הצדיק.[7]
רבי אברהם זכות בספר יוחסין השלם זיהה את יוחנן כהן גדול, זה שעשה את שתי הפרות ותיקן את התקנות הרבות, בתור יוחנן אביו של מתתיהו בן יוחנן. הוא תלמידו של אנטיגנוס איש סוכו, וקיבל ממנו ביחד עם יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן בשנת ג'ת"ק, 92 שנים לאחר בניין בית שני.[8] גם ספר שלשלת הקבלה מסכים איתו.[9] עם זאת את האמירה ששימש 80 שנה ונעשה צדוקי, מייחס ספר היוחסין ליוחנן הורקנוס הראשון.[10]
לדעת מפרש המשנה תפארת ישראל,[11] ישנם שני יוחנן כהן גדול, אחד צדיק ששימש לאחר שמעון הצדיק ותיקן את התקנות שלהלן, ואחד צדיק שהפך לרשע.
בת הקול עריכה
על פי המקורות היהודיים של ימי בית המקדש השני, יוחנן כהן גדול זכה לשמוע בת קול בעת שירותו בבית המקדש. הסיפור מופיע לראשונה בתוספתא והוא צוטט בשני התלמודים ובמדרש: ”יוחנן כהן גדול שמע בת קול מבית קודש הקודשים שהוא אומר נצחו טליא דאזלו לאגחא קרבא לאנטוכיא”[12] ("ניצחו הנערים שהלכו להילחם באנטיוכיה",[13] כלומר נגד הממלכה הסלאוקית).
יוסף בן מתתיהו מדבר על בת הקול ששמע יוחנן הורקנוס: "נדברה אליו האלוהות, שכן אומרים שבאותו יום... שמע קול, שבניו ניצחו באותה שעה את אנטיוכוס, ובצאתו מבית המקדש גילה את הדבר לכל העם".[14] מסורת זו קשורה לכיבוש העיר סמריה (שומרון) בידי יוחנן בשנת 107 לפנה"ס, לאחר מצור ארוך על העיר, משום שלעזרתה בא השליט הסלאוקי אנטיוכוס התשיעי קיזיקנוס, שנחל מפלה מידי אנשי אריסטובולוס הראשון – בנו של יוחנן, וכן בא השליט המצרי תלמי לתירוס, בנה של המלכה קלאופטרה השלישית.[15][16]
זהו המקום היחיד שבו יוספוס מצמיד ליוחנן את הכינוי "כהן גדול" (ביוונית), שמופיע בכל מקום בו נזכר יוחנן זה בספרות חז"ל, ונראה שכינוי זה נובע ממקור יהודי שהיה מונח לפני יוספוס. יוספוס מציין בפתח דבריו שבניו של יוחנן נלחמו נגד "קיזיקנוס", ואף על פי כן, כאשר הוא מספר את האגדה על בת הקול, הוא משתמש בשם "אנטיוכוס", ונראה כי גם שם זה נובע מהמקור היהודי הקדום (בעברית או בארמית) שעמד לפניו. אזכורה של העיר הסלאוקית אנטיוכיה במקורות חז"ל היא שיבוש קדום של השם "אנטיוכוס", שהרי החשמונאים מעולם לא נלחמו באנטיוכיה, וגם שיבוש זה מעיד שחז"ל כבר לא הכירו את הנסיבות ההיסטוריות והגאוגרפיות של הסיפור, אך נשמר אצלם הד של הניסוח הקדום.[17] המילה הארמית "טליא", משמעותה "נערים" או "ילדים", והיא נשתמרה גם בדבריו של יוספוס ביוונית, שם נעשה שימוש במילה "ילדיו", להבדיל מ"בניו", ולדעת דפנה ברץ, הדמיון במילה זו הוא עדות לעתיקותה ולמהימנותה של מסורת זו של חז"ל, ששמרה על הלשון העתיקה אף על פי שזכר המאורעות ההיסטוריים שביסוד הסיפור כבר נשתכח.[18]
לדברי ורד נעם, סיפור יוחנן ובת הקול "משתייך לסוגה הכוהנית של אגדות מקדש".[19] לדבריה, המשפט בארמית בינונית שמופיע בתוספתא דומה מאוד למשפטים המתארים את אירועי מגילת תענית, ולכן לדעתה, הוא נלקח ממקור קדום יותר שבו השתמש גם עורך מגילת תענית – כרוניקה ארמית קדומה שציינה ניצחונות ונסים לאומיים, שנוצרה כנראה בתקופת החשמונאים אך הייתה עדיין פתוחה להוספות של אירועים בעשורים הסמוכים לחורבן בית שני.[20] לדעת נעם, לפי הניסוח של יוספוס, נראה שהכיר את סיפור הנבואה כמסורת שבעל פה.[21]
תקנותיו עריכה
במסכת פרה נאמר עליו ששרף שתי פרות אדומות.[22]
במשנה האחרונה במסכת מעשר שני מובאות מספר תקנות שתיקן יוחנן:
יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל הֶעֱבִיר הוֹדָיוֹת הַמַּעֲשֵׂר.
אַף הוּא בִּטֵּל אֶת הַמְּעוֹרְרִים וְאֶת הַנּוֹקְפִים.
וְעַד יָמָיו הָיָה פַּטִּישׁ מַכֶּה בִּירוּשָׁלַיִם.
וּבְיָמָיו אֵין אָדָם צָרִיךְ לִשְׁאוֹל עַל הַדְּמַאי:
יוחנן תיקן כמה תקנות חשובות שמסמנות מעבר תקופות:
- ביטל את מצוות וידוי מעשרות. הטעם הוא מפני קנסו של עזרא שהורה לתת את המעשר ראשון לכהנים במקום ללויים, כעונש על סרבנותם לעלות לארץ ישראל, והישארותם בבבל .
- ביטל חלק משירת הלויים שהיו שרים כלפי ה' - "עורה למה תישן ה'" (תהלים מ"ד, כ').
- ביטל אפשרות להפיל שור לשחיטה באמצעות הקזת דם בין עיניו ("נוקפים"), משני טעמים, משום חשש טריפה ומשום שכך נהגו בבתי עבודה זרה. לצורך כך הוא הקים את מערכת הטבעות שבבית המטבחיים מצפון למזבח.[23] יגאל ידין השתמש במסורת זו כדי לייחס את מגילת המקדש למתנגדי יוחנן, ולתארך אותה לתקופת החשמונאים.[24] אחרים חלקו על תיארוך זה, ובפרט גם על המסורת שיוחנן הוא שתיקן לראשונה את הטבעות.[25] לפי שמואל קליין, יוחנן כהן גדול שתיקן את הטבעות אינו יוחנן הורקנוס, אלא אחד מהכהנים הגדולים שקדמו לימי היוונים, לפי הסיפור בתלמוד על משמרת בילגה שסתמו את טבעתה מפני מעשה שהיה בזמן מלכי יוון.[26]
- אסר על עבודות המשמיעות רעש בירושלים בזמן חול המועד, אפילו אם הן "דבר האבד".
- תיקן את דרך הפרשת המעשרות כאשר הפירות במצב של ספק, הנקרא דמאי.
דמאי עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – דמאי
יתר פירוט על תקנתו את דין דמאי, מובאת במסכת סוטה:
אף הוא ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי. לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד, ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין. אמר להם: בני, בואו ואומר לכם כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה. עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני. מעשר ראשון מפריש ממנה תרומת מעשר ונותנה לכהן, ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים. מעשר ראשון ומעשר עני - המוציא מחבירו עליו הראיה
לפי פירוש המשנה לרמב"ם,[11] עיקר תקנתו הייתה בהקלות שעשה. שכן לפני התקנה הצדיקים שמדייקים במצוות לא היו קונים בכלל מעם הארץ, והמדקדקים פחות היו אוכלים אותו כאשר עדיין הוא טבל. בעקבות הקלתו של יוחנן, שפטר אותם משלושה מתוך חמשת המעשרות, יכול היה המסחר להתנהל וכולם יכלו לקנות מכולם.
לקריאה נוספת עריכה
- ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: טל אילן, ורד נעם (עורכות), בין יוספוס לחז"ל, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ז (2017), כרך א, עמ' 241–254.
קישורים חיצוניים עריכה
- הרב אהרן הימן, "יוחנן כהן גדול", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ב, עמודים 693-688, באתר היברובוקס
- הערך "יוחנן כהן גדול" באתר "ויקימקדש" של מכון המקדש
הערות שוליים עריכה
- ^ מגילת תענית ז; תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף י"ח, עמוד ב'
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים (תרגום שמואל חגי), ספר א, פרק ב, פסקה 8 (סעיף 68); עמ' 28-27.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, 296.
- ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ט, עמוד א'.
- ^ ראו גם: תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד א': "ושמונים ששמש יוחנן כהן גדול".
- ^ רמב"ם, הקדמה לפירוש למשנה.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשרות, פרק ט', הלכה א'
- ^ אברהם זכות, ספר יוחסין, באתר היברובוקס; ייתכן שחיבר אותם לאותו דור לפי סמיכות המשניות במסכת סוטה, פרק ט', משניות ט'–י'
- ^ גדליה בן יוסף אבן יחיא, שלשלת הקבלה, באתר היברובוקס
- ^ אברהם זכות, ספר יוחסין, באתר היברובוקס
- ^ 1 2 בפירושו על המשנה, מסכת מעשר שני, פרק ה', משנה ט"ו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ג, עמוד א'; וכן תוספתא, סוטה, יג, הלכה ו; תלמוד ירושלמי, סוטה ט, הלכה יג; שיר השירים רבה, ח, ט.
- ^ ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 242.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, 282.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר יג, 277–278.
- ^ ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 244.
- ^ ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 248.
- ^ ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 247–248.
- ^ ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 244.
- ^ ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 253.
- ^ ורד נעם, "יוחנן ובת הקול", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 254.
- ^ משנה, מסכת פרה, פרק ג', משנה ה'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח, עמוד א'; תלמוד ירושלמי, מסכת מעשר שני, פרק ה', הלכה ה'; תוספתא סוטה, י"ג, י'
- ^ יגאל ידין, מגילת המקדש א', ירושלים תשל"ז
- ^ רומן וילק, "יוחנן הורקנוס הראשון ומגילת המקדש", שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום, כרך ט' תשמ"ה, עמ' 221-230, באתר JSTOR
- ^ שמואל קליין, ארץ יהודה מימי העלייה מבבל עד חתימת התלמוד, תל אביב תרצ"ט, עמוד 128, הערה 44
.jpg){kind=link}