ועידת ז'נבה (1973)
פעולות נוספות
ועידת ז'נבה 1973 הייתה משא-ומתן בניסיון מציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי בהתאם להחלטה 338 של האו"ם, שהתקבלה בעקבות מלחמת יום הכיפורים. הוועידה נפתחה בארמון האומות בז'נבה ב-21 בדצמבר 1973[1]. בוועידה השתתפו משלחות מישראל, מצרים וירדן. ארצות הברית וברית המועצות היו נותנות החסות המשותפות, והמדינות הלא מזרח-תיכוניות העיקריות המעורבות בוועידה[2]. הוועידה נמשכה לסירוגין במהלך 1974 והובילה להסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה והסכם הביניים בין ישראל למצרים[3][4].
ההכנות לוועידה עריכה
ישראל, מצרים, סוריה וירדן הוזמנו רשמית לוועידה על ידי ארצות הברית וברית המועצות ב-29 נובמבר 1973[5]. אך הדיונים על קיום ועידת השלום החלו עוד קודם, מיד בתום קרבות מלחמת יום הכיפורים.
המחלוקת שהתעוררה בישראל בסוגיית כינוס ועידת ז'נבה היוותה נושא מרכזי בתעמולת הבחירות במערכת הבחירות לכנסת השמינית.[6]
סוגיית הייצוג הפלסטיני עריכה
פסגת הליגה הערבית בוועידת אלג'יר, שנערכה בין ה-26 ל-28 בנובמבר 1973, במטרה לעצב אסטרטגיה משותפת לשיחות השלום בין מדינות ערב וישראל, סימנה נקודת מפנה ביחסה של מצרים ויתר מדינות ערב כלפי ירדן והפלסטינים[7]. בוועידה התקבלה החלטה על הכרת המדינות הערביות בארגון לשחרור פלסטין כמייצג הפלסטינים, וביאסר ערפאת כדובר היחיד של עמדתם, והביא לזעם ואכזבה מצד חוסיין, מלך ירדן, שבאותה עת ראה בגדה חלק ממלכתו ובמרץ 1972 אף העלה את תוכנית הפדרציה כפשרה בה היא תהיה מחוז אוטונומי בתוך הממלכה ההאשמית[8]. ההחלטה הסופית גם גינתה את מדיניות התוקפנות של ישראל, וקראה לישראל לוותר על השליטה בכל השטחים שנכבשו לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967, כולל: רמת הגולן, הגדה המערבית, מזרח ירושלים, רצועת עזה וסיני[9].
מדינת ישראל דחתה בתוקף את הדרישה הערבית שהארגון לשחרור פלסטין ישתתף בוועידה והנרי קיסינג'ר נענה לדרישה, וירדן שימשה גם כנציגת הפלסטינים בשיחות[10]. ירדן גם דחתה במהלך השיחות דרישה של נכבדים פלסטינים מהגדה המערבית, בהם אנוואר נוסייבה וחכמת אל-מסרי, לכלול נציגים שלהם בשיחות[11]. עם זאת נאמנו של המלך חוסיין, ראש עיריית חברון מוחמד עלי אל-ג'עברי, שהמלך הוא האדם המתאים לייצג את הפלסטינים[12].
מהלך הוועידה עריכה
יומיים לפני כינוס הוועידה הודיעה סוריה כי לא תשתתף ונותר שולחן ריק שהוכן למשלחת של בארמון האומות, שם נערך המושב הראשון[13]. המזכיר הכללי של האומות המאוחדות קורט ולדהיים פתח את הוועידה, אחריו נאמו שר החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, עמיתו שר החוץ האמריקני, הנרי קיסינג'ר, שר החוץ המצרי אסמאעיל פהמי,שר החוץ הישראלי אבא אבן ולבסוף ראש ממשלת ירדן, זיד א-ריפאעי[1]. אבן אבן אמר קודם לפתיחת הוועידה כי: ”ישראל תחתור לשלום מכובד יש; לדון ככל התנאים לדו-קיום בשלום, כולל קביעת גבולות שלום ברוח של פשרה וגמישות”[14].
מושב הפתיחה, שנמשך כשבוע, והשיחות הוגדרו כהצלחה[15].
לאחר מושב הפתיחה התכנסו קבוצות עבודה צבאיות ישראליות ומצריות, כדי להמשיך את המשא ומתן להשגת הסכם הפרדת כוחות, שהתקיים קודם לכן בקילומטר ה-101 בכביש סואץ-קהיר[16]. בנוסף נערכו בחירות בישראל בהם ירד כוחו של המערך מ-56 מנדטים ל-51 והוא היה תלוי במפד"ל להקמת קואליציה יציבה[17]. באותה תקופה החל לעלות כוחם של הצעירים במפלגה, בראשות זבולון המר ושל תנועת גוש אמונים והמפלגה החלה לנקוט בקו יותר דתי ויותר נצי, עקב ההתעוררות הלאומית במחנה הציונות הדתית. ועידת המפד"ל החליטה להצהיר שעמדת המפלגה היא שאין לוותר על יהודה ושומרון בשיחות השלום. לאחר הבחירות נציגי הצעירים בסיעת המפד״ל בכנסת גם ידרשו להפסיק את שיחות ז׳נבה ואת העברת המזון ל־ארמייה ה־3 המצרית, שעדיין הייתה מכותרת בעקבות המלחמה, במטרה ללחוץ על מצרים[18]. לעומת זאת, בצד הפלסטיני החל יאסר ערפאת להגמיש את עמדתו, במרץ 1974 פורסם כי הוא מוכן לקבל את החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, כלומר להכיר במדינת ישראל בגבולות 1967, בתמורה להסכמה ותמיכה של מצרים לשילובו בשיחות. עם זאת 9 מתוך 12 חברי הוועד הפועל של הארגון לשחרור פלסטין לא תמכו בעמדתו ואיימו להדיח אותו[19].
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 ארי רט, מזכיר האו"ם יפתח הבוקר ב־10.30 את ועידת השלום בארמון האומות בז'נבה, על המשמר, 21 בדצמבר 1973
- ^ פודגורני תולה תקוות בוועידת ז'נבה, על המשמר, 19 בדצמבר 1973
- ^ עמיר שפירא, כסא פנוי בז'נבה, על המשמר, 28 באוקטובר 1977
- ^ סאדאת מזהיר ממלחמה אם ייכשלו שיחות ז'נבה, על המשמר, 15 במאי 1975
- ^ א.פ. יו. פי, ישראל ,מצרים ,סוריה וירדן הוזמנו לוועידת השלום, דבר, 29 בנובמבר 1973
- ^ רפל בנקלר, הימנעות המפד״ל – אות אזהרה, על המשמר, 21 בדצמבר 1973
- ^ ננעלה פיסגת אלג'יר-ההודעה מתעלמת מוועידת ג'נבה ומייצוג הפלשתינים, על המשמר, 29 בנובמבר 1973
- ^ עתי"ם, חוסיין זועם על ההכרה בערפאת בוועידת אלג'יר - נכבדי הגדה חלוקים בדעותיהם, דבר, 5 בדצמבר 1973
ע"ץ, חוסיין מגדיר עמדתו מחדש – כועס על פיסגת אלג'יר, על המשמר, 30 בנובמבר 1973 - ^ פיסגת אלג'יר ננעלה באיום המשך הקרבות, דבר, 29 בנובמבר 1973
- ^ האקונומיסט, המוקש בוועידת ז'נבה - הייצוג הפלשתיני עלול להיות אבן־נגן עיקרית, על המשמר, 6 בדצמבר 1973
- ^ יוסף ולטר, ירדן דחתה התביעה לכלול 2 פלשתינים במשלחתה לז'נווה, מעריב, 17 באפריל 1974
- ^ ראובן מרוז, הפלשתינאים הולכים לוועידת השלום, על המשמר, 7 בדצמבר 1973
- ^ השתתפות סוריה בוועידה – בספק, על המשמר, 18 בדצמבר 1973
סוריה הודיעה כי לא תשתתף בוועידה – מבוכה בקאהיר, על המשמר, 19 בדצמבר 1973
דליה שחורי, החלטת סוריה לא נתקבלה בהפתעה בירושלים, על המשמר, 19 בדצמבר 1973 - ^ אבן בז'נבה: ישראל תחתור לשלום מכובד, על המשמר, 21 בדצמבר 1973
- ^ אמנון קפליוק, מצרים לוחצת להגברת קצב השיחות, על המשמר, 28 בדצמבר 1973
- ^ ענאן סאפדי, האלוף מ. גור לז'נבה – שיחות ההפרדה במתכונת הק"מ ה-101, על המשמר, 24 בדצמבר 1973
- ^ ע"ר, ע"צ, יופי"ע, שיחות ז'נבה יהיו קשות יותר – כתוצאה מהבחירות, על המשמר, 3 בינואר 1974
- ^ עתי"ם, ז. המר: צעירי המפד"ל יתבעו ממשלת חירום, על המשמר, 4 בינואר 1974
- ^ האקונומיסט, מי מייצג את הפלשתינים?, על המשמר, 26 במרץ 1974
.jpg){kind=link}