ועדת הטרנספר
פעולות נוספות
השם "ועדת הטרנספר" מתייחס למספר ועדות שונות שהוקמו בין 1937 ל-1948 וניסו לקדם אפשרויות להעברת אוכלוסין של ערביי ארץ ישראל למדינות אחרות. תוכניות אלה כונו מאוחר יותר "תוכנית הטרנספר".
רקע עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תוכנית הטרנספר
למושג טרנספר קיימות הגדרות שונות בספרות המחקר. לפי ההיסטוריון שבתאי טבת, המושג מבטא העברה חד-כיוונית או דו-כיוונית של קבוצות לאומיות ממדינה אחת לאחרת, בין אם בכפייה או מרצון.[1] בני מוריס מגדיר את הטרנספר כמהלך הנע על רצף שבין העברה מאורגנת, מפוצה ומוסכמת הדדית, לבין גירוש חד-צדדי של אוכלוסייה.[2] מנגד, יצחק גל-נור מצמצם את הגדרת המושג ורואה בו חילופי אוכלוסין בלבד.[3]
בעוד מספר מנהיגים ציונים מוקדמים העלו הצעות נקודתיות להעברת אוכלוסין מרצון, כמו נחמן סירקין,[4] ישראל זנגוויל,[5] ארתור רופין[6] וליאו מוצקין,[7] עד שנת 1937 לא עמד רעיון הטרנספר במרכז השיח הציוני.[8] נקודת המפנה חלה עם פרסום דו"ח ועדת פיל ב-1937, אשר הציע לחלק את שטח המנדט הבריטי לשתי מדינות, יהודית וערבית. כחלק מהתוכנית, הציעה הוועדה לבצע חילופי שטחים ואוכלוסיות,[9] תוך שהיא נסמכת על התקדים הבינלאומי של חילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה.[10] בעקבות המלצות אלו, נכנס רעיון הטרנספר לדיון המרכזי בתנועה הציונית.[11][12] עם זאת, רעיון זה מעולם לא היה חלק מהמדיניות הציונית הרשמית,[13][14][15] לפי מוריס מעולם לא אומץ על ידי אף אחת מהמפלגות הציוניות הגדולות (כולל הרוויזיוניסטים),[16] ולא נעשו ניסיונות מעשיים להטמיעו בקרב האוכלוסייה היהודית.[17] על פי החוקר יצחק גל-נור, חרף הצעות שנשמעו במועדים שונים, הטרנספר כאפשרות פוליטית קונקרטית נותר בגדר הצעת הוועדה בלבד, היא עלתה לדיון בדו"ח ועדת פיל ולא התפתחה מעבר לו.[18]
חרף היותו של הטרנספר רעיון תיאורטי בלבד במצע הרשמי, בין השנים 1937–1949 הוקמו בארבעה מועדים שונים ועדות שכונו "ועדות הטרנספר" (או "ועדות להעברת אוכלוסין"). בתקופת המנדט הבריטי שימשו גופים אלו בעיקר כמסגרות מחקר ותכנון של הסוכנות היהודית לבחינת היתכנות כלכלית וגיאוגרפית של חילופי אוכלוסין, ללא סמכויות ביצועיות. עם זאת, במהלך מלחמת העצמאות בשנת 1948, הוקמו ועדות זמניות וממשלתיות ביוזמת פקידים בכירים ואישור ההנהגה, אשר פעלו בשטח למניעת שיבת פליטים ערבים, הריסת כפרים נטושים ותכנון יישובם מחדש במדינות ערב.
ועדת הסוכנות להעברת אוכלוסין (1937) עריכה
ב-8 ביולי 1937 פורסם דוח ועדת פיל. הוועדה הציעה לחלק את שטח ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית, ולבצע חילופי אוכלוסין באופן דומה לחילופי האוכלוסין בין יוון וטורקיה משנת 1923. באותה עת חיו 225,000 ערבים בשטח המדינה היהודית המתוכננת, והוועדה המליצה להעביר חלק מהאוכלוסייה הערבית למדינה הערבית, שתקום מתוך החלוקה.[19]
זמן קצר לאחר פרסום הדוח, פנתה המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית אל יעקב טהון בבקשה לאסוף חומר על האפשרויות ליישום המלצותיה של ועדת פיל בנוגע לחילופי קרקעות ואוכלוסייה. במסגרת זו, החל טהון לפעול לאיסוף נתונים על הכפרים הערביים בשטח המדינה היהודית המוצעת, והזמין תזכירים בנושא מיוסף ויץ ומד"ר אלפרד בונה. בנוסף, יצא טהון בסתיו 1937 לסיור לימודי מיוחד ביוון, יחד עם הכלכלן ד"ר קורט מנדלסון, כדי לבחון מקרוב את ניסיון חילופי האוכלוסין שבוצעו שם בעבר. עם שובו של טהון ארצה, החליטה המחלקה המדינית בראשית נובמבר 1937 להקים את ועדת הסוכנות להעברת אוכלוסין,[20] בכדי להכין חומרים לדיוני ועדת וודהד.[21]
יושב ראש הוועדה היה יעקב טהון,[22] ובין חבריה נמנו יוסף ויץ, שעמד בראש מחלקת הקרקעות של קרן קיימת לישראל; נציג המכון למחקר כלכלי של הסוכנות היהודית, אלפרד בונה; הכלכלן והמומחה ההולנדי ד"ר קורט מנדלסון; עמינדב אשבל, מבכירי חברת הכשרת הישוב; אברהם גרנובסקי, חבר הדירקטוריון ומנהלה הכללי של הקרן הקיימת; ד"ר דב יוסף, ששימש כיועץ המשפטי של המחלקה המדינית; עובד בן עמי, שהצטרף לוועדה כנציג מטעם התאחדות האיכרים; יוסף נחמני, שניהל את משרד רכישת הקרקעות של הקרן הקיימת בצפון הארץ; פריץ סימון, ממזכירות המחלקה המדינית; ואליהו אפשטיין (לימים אילת), הממונה במחלקה המדינית על הקשרים עם המדינות השכנות ומומחה לעולם הערבי, אשר מונה גם לשמש כמזכיר הוועדה.[23]
במהלך דיוני הוועדה שנערכו בחודשים נובמבר–דצמבר 1937 עלו שלוש תפיסות מרכזיות ביחס למדיניות ההעברה. יוסף ויץ הציג גישה שנשענה על תפיסות כלליות של הגירה ותכנון התיישבותי, ולכן ניתן לאפיינה כגישה "הגירתית־יישומית". לעומתו, יהושע טהון וקורט מנדלסון הדגישו את ההיבט המדיני והסתמכו על תקדימים של חילופי אוכלוסין והעברות אוכלוסייה באזור הבלקן, גישה שניתן להגדירה כ-"תקדימית־פוליטית". לצד אלו, אלפרד בונה הציג תפיסה "פוליטית-ביצועית", אשר נצמדה להמלצות ועדת פיל.[24]
אף על פי שוועדת פיל המליצה על ביצוע חילופי אוכלוסין, ועדת הטרנספר שהקימה הסוכנות היהודית שללה לבסוף רעיון זה.[25] כמו כן, החוקר שמואל סנדלר כותב כי למרות התקדים הטורקי-יווני, לבסוף הן הסוכנות היהודית והן הממשל הבריטי נטו שלא לאמץ מודל זה כבסיס לחילופי אוכלוסין בארץ ישראל.[26] עוד בדצמבר 1937 קבעה הועדה כי לנוכח התנגדות הערבים למהלך, יישום הרעיון תלוי לחלוטין במימושו על ידי בריטניה או גופים בין-לאומיים אחרים, וכי ללא התערבותם לא תהיה לו היתכנות מעשית.[27] הועדה התפרקה ביוני 1938 מבלי להגיש דוח סופי.[28]
בסופו של דבר, לנוכח ההבנה כי אין אפשרות לאכוף את הטרנספר, אף אחד משלושים התזכירים שהגישה הסוכנות היהודית לוועדת וודהד לא עסק בסוגייה.[29][30] ב-9 בנובמבר 1938 פורסם דו"ח ועדת וודהד שבו הצהירה בריטניה על ביטול החלטות ועדת פיל, ורעיונות הטרנספר חדלו להיות רלוונטיים.[31] בדו"ח נכתב כי "מטעם היהודים הובהר לנו כי דעת הקהל היהודית מתנגדת להפעלת כל מידה של כפייה."[32]
ועדת המחקר לוועידת השלום (1942) עריכה
בשלהי 1940 גיבש יוסף ויץ, מנהל מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, תפיסה רעיונית לפיה תנאי להקמת מדינה יהודית בת-קיימא הוא פינוי רוב האוכלוסייה הערבית מארץ ישראל.[33] כעבור כשנה, ביוני 1941, במהלך שיחה עם מנחם אוסישקין, העריך ויץ כי עם תום מלחמת העולם השנייה תתכנס ועידת שלום בינלאומית שתכריע בסוגיות טריטוריאליות ודמוגרפיות; על כן, הוא סבר כי על התנועה הציונית להיערך לכך מבעוד מועד באמצעות "תכנית חשאית אבל מבוססת, שתבוצע בפיקוח ועדה אמריקנית־אנגלית".[34] לפי ההיסטוריון יוסי כץ, בעוד בתקופה זו נעשה ויץ נחרץ יותר מבעבר ביחס לטרנספר, הוא ככל הנראה לא שינה את עמדתו עד כדי תמיכה בטרנספר כפוי.[35]
ימים אחדים לאחר מכן, העלה ויץ לראשונה את הרעיון להקים ועדה ("מנגנון") של מומחים מקרב אנשי היישוב אשר יפקחו על ההעברה. הוא טען כי יש להגביר את המאמצים להסרת המכשולים ולמצוא אוזן קשבת תחילה בארצות הברית, "שהיא העיקר", לאחר מכן בבריטניה, ולבסוף במדינות השכנות.[36] ביולי 1941 הציג ויץ את משנתו בפני משה שרת ואליעזר קפלן, והציע להקים ועדה מצומצמת בת שלושה עד חמישה חברים לבחינה מעשית של אפשרויות קליטת האוכלוסייה הערבית בסוריה, בעיראק ובעבר הירדן. הוא המליץ על בחינה מעמיקה ויסודית של התוכנית כדי שתוכל לעמוד בסטנדרטים של מומחים בעלי שם עולמי, וטען כי נכון לעכשיו על הוועדה לפעול בחשאיות וללא פרסום. שרת הסתייג בתחילה מן הדברים והגדירם כאוטופיה, אך הסכים לאיסוף חומר ראשוני; קפלן הביע תמיכה ביוזמה וביקש להשתלב בה.[37]
בספטמבר 1941, בעקבות סיור שערך באזור אל-ג'זירה שבצפון-מזרח סוריה, התרשם יוסף ויץ כי חבל הארץ מסוגל לקלוט מיליוני תושבים.[38] בעקבות זאת, הוא פנה לאליעזר קפלן כדי לדון עמו ברעיון חילופי האוכלוסין ובהכנות הנדרשות לכך. במהלך פגישתם, אשר התקיימה באוקטובר, דרש ויץ לכנס פורום מצומצם בשיתוף המחלקה המדינית, כדי להכריע אם העיסוק בנושא מאושר על ידה; הוא אף הבהיר כי ימשוך את ידיו מהעניין אם הפעילות לא תקבל גושפנקה רשמית מהסוכנות היהודית. קפלן השיב כי עמדת המחלקה המדינית אינה ידועה לו, אך תמך בבירור האפשרויות למימוש התוכנית. השניים סיכמו לזמן התייעצות רחבה יותר עם משה שרת ואישים נוספים, וכן להעביר את ריכוז החומרים בנושא, בדומה לחומרים אחרים שנאספו לקראת ועידת השלום, לאחריותו של דב יוסף.[39]
באוקטובר 1941 נפגש ויץ עם דב יוסף לקראת יציאתו של האחרון לסיור בסוריה. ויץ כיוון את תשומת לבו של יוסף למספר דגשים גיאוגרפיים, וביקש לבחון את שילובם של אנשי מקצוע מטעם חברת סולל בונה ששהו באותה עת בסוריה לצורך חקירת אזור אל-ג'זירה. יוסף הבטיח לזרז בשובו את הפעלת "הוועדה המכינה את התכנית לקראת הבאות", ואמר כי הנושא יטופל ברצינות, ביסודיות ובעקביות.[40]
על פי רישומי יומנו של ויץ, בתחילת שנת 1942 הוקמה ועדת התכנון המשותפת. בפברואר של אותה שנה נפגש ויץ עם קפלן, והשניים שוחחו על "פעולת התכנון". זו כללה תוכניות מגירה לוועידת השלום העתידית, אשר הקיפו הן את אפשרות הטרנספר והן מיזמי ענק להרחבת כושר הקליטה של הארץ, לצד תוכניות לעבודות ציבוריות נרחבות שנועדו להעסיק את מחוסרי העבודה בתקופת המעבר, מיום שביתת הנשק ועד לכינונו של ה"סדר החדש". קפלן שיתף בכוונתו למנות "ועדה עליונה" לניהול עניינים אלו.[41] עד לחודש מאי, כבר התגבשה מסגרת העבודה הקבועה של הגוף, שחבריו היו אברהם גרנובסקי (גרנות), משה שרת, אליעזר קפלן ודב יוסף.[42]
נראה כי ההנהגה הציונית, בראשות דוד בן-גוריון, הייתה מודעת להצעות הטרנספר שעלו לקראת ועידת השלום הצפויה עם תום המלחמה ותבוסת הנאצים, אך בן-גוריון עצמו התנגד לכך. בשנת 1941 הוא כתב בעניין זה את הדברים הבאים:
המונים המונים מן העמים המנוצחים נעקרים עכשיו בכוח־הזרוע ע״י הנאצים, וקרוב לודאי שנצחון בני־הברית יתן לפולנים, לצ׳כים, לרוסים ולכמה בעלי־ברית אחרים את האפשרות להרחיק גרמנים במספר רב מהשטחים המשוחררים. הערבים, שאינם להוטים לעזור בידי בעלי־הברית, ורבים מהם לבם הולך אחרי הנאצים, אמנם אינם בגדר „צד לוחם“ למעשה, אך להלכה הם „בעל־ברית“ בריטניה. משום־כך קשה להניח שאנגליה מנצחת תתן ידה להעברה כפויה של ערבים מארץ־ישראל למען טובתו של העם היהודי בלבד. לפיכך משגה פוליטי, ועוד יותר משגה מוסרי, הוא לנו להמליץ על טרנספר כפוי של ערבים.
— דוד בן גוריון, אוקטובר 1941, "יעודי הציוניות בשעה זו"[43]
וכך כתב בנובמבר 1942, כשהועדה פעלה:
אני חושב שהרעיון שהושמע באמריקה ובאנגליה בזמן המלחמה, לפיו הפתרון לשאלה הערבית יינתן על ידי טרנספר... [הוא] רעיון מזיק שפוגע בעניין שלנו. ראשית, משום שאין צורך בטרנספר כדי להחזיר מיליוני יהודים לארץ. הנוכחות הערבית היא מטרד, אך לא מכשול. ישנה אדמה שאינה מיושבת על ידי ערבים; בתעשייה – ודאי שאין לנו צורך בערבים; הים – הוא חופשי, לא ערבי ולא אנגלי... אם סוריה ועיראק זקוקות לאוכלוסייה ערבית גדולה יותר כדי לחזק את השורות נגד טורקיה ופרס, בהתאמה – זהו עניינן שלהן. כל יוזמה שלנו רק תסב נזק. האינטרס הציוני הרחב אינו זקוק לכך. כן, זה היה יכול להיות נחמד אילו הערבים היו מתיישבים בעיראק, אך זהו עניינם שלהם.
— דוד בן גוריון, נובמבר 1942, בועד הפועל הציוני[44]
בפועל, בנוגע לטרנספר, ועדת המחקר התמקדה בבחינת היבטי היישום, בכושר הקליטה של המדינות השכנות ובמימון המהלך.[45] באפריל 1943 חלה דעיכה בפעילות הגוף. ויץ ציין ביומנו כי בעלות הברית כבר החלו לדון בהסדרי השלום העתידיים, בעוד שלתנועה הציונית לא הייתה תוכנית מגובשת דיה להצגת תביעותיה.[46]
מסגרת הועדה הייתה מחקרית,[47] ועסקה בהיערכות רחבה לקראת ועידת השלום, ככל הנראה ללא סמכויות ביצועיות. פעילות הצוות התמקדה באיסוף נתונים גיאוגרפיים וכלכליים, במטרה להציג למעצמות המערב תוכנית פיתוח אזורית לאחר המלחמה.[48] כץ כותב כי אף שבאותה עת שקד ויץ על גיוס תומכים לעמדותיו בקרב ההנהגה וביקש כי תוקם ועדה ייעודית שתתמקד בטרנספר, נראה כי הוא התקשה להדביק את ההנהגה בהתלהבותו;[49] בפועל, רעיון הטרנספר היווה נדבך אחד בלבד מתוך מכלול תוכניות המגירה שנדונו בוועדה שהוקמה.[50] לא ידוע על פרוטוקולים או כתבי מינוי שנכתבו מטעמה, והמידע על קיומה נשען רק על יומניו הפרטיים של יוסף ויץ.
ועדת הטרנספר הזמנית (1948) עריכה
במאי 1948, לאחר שהחלה יציאה מסיבית של ערבים מארץ ישראל, נפגשו יוסף ויץ, אברהם הרצפלד ולוי אשכול עם דוד בן-גוריון, בדרישה להביא ליישובם המיידי של מתיישבים יהודים בכפרים ערבים נטושים. בחלק מכפרים אלה נכללו קרקעות שנרכשו בעבר על ידי יהודים, אך מימוש הבעלות עליהן נמנע מסיבות שונות עד לאותה עת. השלושה טענו כי עם עזיבת התושבים הערבים, הוסרו המכשולים המשפטיים והמוסריים שמנעו את החלפתם במתיישבים יהודים. אולם, ערב פלישת צבאות ערב, נטה בן-גוריון לתעדף סוגיות ביטחוניות דחופות יותר; הוא לא השתכנע כי תפיסת האדמות הפנויות מהווה נושא בעל חשיבות עליונה הדורשת את מעורבותו האישית, והנחה להעביר את הטיפול בנושא לדרגי הביצוע הזוטרים בביורוקרטיה של המדינה הצעירה. בעקבות כך, וביוזמתו של ויץ, אישרו משה שרת ושר האוצר אליעזר קפלן את הקמתו של צוות בלתי-פורמלי, לא רשמי, אשר מנה את ויץ, עזרא דנין ואליהו ששון. השרים אף הסמיכו את השלושה לגבש מתווה ראשוני שיהפוך את נטישת הערבים, שטרם התקבעה באותה עת, לעובדה מוגמרת. תכליתה המרכזית של התוכנית הייתה למנוע את שיבתם, ולסייע בקליטתם וביישובם מחדש במקומות אחרים.[51]
אף שוועדת הטרנספר התכנסה לישיבתה הראשונה כבר ב-30 במאי, ובה החל ויץ לנסח את מתווה פעולתה העתידי, היא עדיין פעלה ללא אישור רשמי מצד ראש הממשלה דוד בן-גוריון או הקבינט המלא. למרות זאת, כבר מראשית יוני החלה הוועדה בהריסת כפרים נטושים באזורים שונים, תוך שהיא נשענת על תקציבים וכוח אדם מטעם קק"ל.[52] מכיוון שכבר החלה הגירה של ערבים מישראל, ויץ ייעד את הוועדה לפקח על מה שכונה בפיו "טרנספר בדיעבד".[53] ביומנו כתב ויץ:
בשיחה עם עזרא ואליהו, שרטטנו ראשי־פרקים בעבודת הוועדה, שמעתה אקרא לה ועדת הטראנספר (או ועד׳ הטר׳). נראה, ששרתוק בשיחתו שלשום עם מזכיריו נתן מהלכים למינויה. בערב שוחחתי עם קפלן בשאלה זו. אף הוא מסכים שיש לגבש את העובדה של הטראנספר ולא להחזיר את העוזבים.
— יוסף ויץ, ביומנו, 30 במאי 1948[54]
ב-4 ביוני, שלושת חברי הועדה "שמינתה את עצמה", ויץ, דנין וששון, דנו ב"נס" של יציאת הערבים.[55] מבחינת ויץ, המציאות שנוצרה בעקבות המלחמה הגשימה, אף אם בדרך שונה מששיער, את שאיפותיו לטרנספר.[56] השאלה שנדונה הייתה "כיצד להפוך אותה לקבועה". התשובה, על פי הועדה, הייתה למנוע חזרה על ידי הריסת כפרים נטושים ועל ידי שיפוץ ויישוב יהודים בכפרים אחרים.[57] יום לאחר מכן, פנה ויץ לראש הממשלה דוד בן-גוריון בתזכיר בן שלושה עמודים שכותרתו "טרנספר בדיעבד, תכנית לפתרון הבעיה הערבית במדינת ישראל". בתזכיר נקבע כי המלחמה הביאה במפתיע ל"עקירת המונים [של ערבים] מעריהם ומכפריהם ולמנוסתם אל מחוץ לשטח ישראל... תהליך זה עשוי להימשך ככל שהמלחמה תימשך וצבאנו יתקדם". המלחמה והאירועים העמיקו את האיבה הערבית "עד כדי כך, שאולי לא יתאפשר קיומם של מאות אלפי ערבים במדינת ישראל, וקיומה של המדינה עם מאות אלפי תושבים הנושאים את השנאה הזו". כדי לייצב את הטרנספר, הועדה הציעה למנוע את חזרת הערבים; לסייע לערבים העוזבים להיקלט במדינות ערביות אחרות; להרוס כפרים ערביים נטושים ככל האפשר במהלך פעולות צבאיות; למנוע מהפליטים לעבד אדמה; ליישב יהודים במספר כפרים ועיירות ריקות כדי שלא ייווצר "ואקום" אליו יוכלו הערבים לחזור; לחקוק למניעת החזרת הפליטים; וליצור קמפיין תעמולה שמטרתו אי חזרתם של הפליטים.[58]
בני מוריס מציין כי לפי רישומיו של ויץ, בן-גוריון סבר שיש להתמקד תחילה בהרס כפרים ערביים, ורק לאחר מכן בסיוע לתושביהם להתיישב מחדש במדינות ערב. עם זאת, מוריס מדגיש כי גרסתו של בן-גוריון לפגישה שונה: ביומנו כתב בן-גוריון כי הסכים להקמת ועדה שתפקח על "ניקוי" הכפרים הערביים הנטושים ואכלוסם ביהודים, אך מוריס מעיר כי בשום שלב בן-גוריון לא התייחס במפורש להרס יישובים או למניעת שיבת פליטים.[59] מוריס מוסיף כי ויץ דיווח לבן-גוריון שהוועדה החלה להרוס כפרים "פה ושם", ואף רשם ביומנו כי בן-גוריון העניק לכך את אישורו.[60] לעומת זאת, אפרים קארש מדגיש כי ויץ כלל לא הזכיר ועדה כלשהי בדיווחו, אלא תיאר את הפעולות בגוף ראשון. קארש אף טוען כי הוועדה המדוברת מעולם לא קיבלה גושפנקה רשמית ואף לא קמה בפועל, וכי בן-גוריון הביע בפני ויץ התנגדות מפורשת לרעיון של ועדת הטרנספר.[61] כדי לבסס זאת, קארש מצטט מיומנו של ויץ: "[בן-גוריון] רוצה לכנס ישיבה צרה ולמנות ועדה שתטפל בנושא [הכפרים הערביים]. הוא לא מסכים ל[קיום] של הוועדה הזמנית שלנו".[62][63]
הרס כפרים ערביים עריכה
ויץ ואנשי קק"ל נוספים סיירו באזורי הכפרים הערביים שננטשו כדי לקבוע אילו יש להרוס, ואילו לשמר על מנת ליישבם ביהודים. לפי הוראת ויץ הרסה קק"ל מספר כפרים במישור החוף ביוני 1948, בהם מע'אר, ליד גדרה; פג'ה, ליד פתח תקווה; ביאר עדס, ליד מגדיאל; בית דג'אן, מזרחית לתל אביב; מיסכה, ליד רמת הכובש; א-סומיריה ליד עכו; ובוטימת (אנ') וסבארין ליד חיפה.[64]
התנגדויות מפ"ם עריכה
במהלך מאי ומחציתה הראשונה של יוני 1948, קיימו מוסדותיה המרכזיים של מפלגת מפ"ם, הוועדה הפוליטית ומרכז המפלגה, דיונים ממושכים בנוגע למדיניות כלפי האוכלוסייה הערבית. ב-15 ביוני סיכמה הוועדה הפוליטית את הדיון בסדרת מסקנות, אשר הופצו שבוע לאחר מכן כחוזר מטעם המרכז לפעילי המפלגה. במסגרת החלטות אלו, הביעה המפלגה התנגדות רשמית לגירוש תושבים ערבים, וקראה לממשלה הזמנית לפנות ל"ערבים שוחרי שלום" בבקשה שיישארו במקומותיהם. כמו כן, נקבעה עמדה המתנגדת להרס כפרים ערביים, אלא אם הדבר נדרש כצורך צבאי ישיר, והובעה תמיכה עקרונית בהשבת הפליטים לתחומי מדינת ישראל עם תום המלחמה.[65] במקביל לקביעת עמדה זו, שיתפה מפ"ם פעולה עם השר לענייני מיעוטים, בכור-שלום שטרית, במאבק פוליטי וציבורי שנועד לעצור את הרס הכפרים ולבלום את הלכי הרוח שתמכו בטרנספר. פעילות זו אילצה את יוסף ויץ להפסיק את מהלכיו, וככל הנראה היוותה גורם מרכזי לכך שויץ לא הצליח להשיג אישור רשמי מהקבינט לפעולות ועדת הטרנספר. כתוצאה מלחצים אלו, הופסקה פעילותה של ועדת הטרנספר הזמנית, הלא-רשמית, בתחילת יולי 1948.[66]
פקודת המטכ"ל עריכה
מוריס כותב כי ויץ ספג ביקורת גלויה מצד הבוס שלו, יו"ר קק"ל אברהם גרנובסקי. ב-1 ביולי דיבר גרנובסקי 'באריכות על התופעה השלילית והמסוכנת של הרס הכפרים'.[67] לחץ מצטבר זה נגד מדיניות הגירוש ונגד הרס הכפרים, כולל פעולותיהם של ויץ ועמיתיו, הוביל להוצאת פקודה כללית של המטכ"ל ב-6 ביולי, כמעט בוודאות בהנחייתו של בן-גוריון, אשר קבעה:
מחוץ לשעת לחימה ממש – אסור להרוס, לשרוף ולהחריב ערים וכפרים ערביים, לגרש תושבים ערבים מהכפרים, השכונות והערים ולעקור תושבים ממקומם בלי רשות מיוחדת או הוראה מפורשת משר הביטחון בכל מקרה ומקרה. כל העובר על הוראה זו יועמד לדין.
ועדת הטרנספר הממשלתית (1948) עריכה
ב-18 באוגוסט זימן דוד בן-גוריון את בכירי המומחים בארץ לענייני ערבים וביטחון להתייעצות מקיפה בנושא בעיית הפליטים, האפשרות לשיבתם, והמדיניות כלפי המיעוט הערבי בישראל. בישיבה, שהתקיימה בלשכתו של בן-גוריון, השתתפו משה שרת, אליעזר קפלן, בכור-שלום שטרית, יוסף ויץ, עזרא דנין, זלמן ליפשיץ, יעקב שמעוני, ראובן שילוח, אלימלך אבנר ואחרים.[70] בעוד בני מוריס טוען כי הפגישה כונסה כדי לדון בבעיית הפליטים הערבים ובדרכים למנוע את חזרתם, אפרים קארש כותב שסדר היום של הפגישה נסב על עצם השאלה האם להשיב את הערבים או אם לאו. קארש מוסיף כי לא הוגשו המלצות קולקטיביות בנושא זה, והוא הושאר להכרעת הממשלה.[71] מוריס מציין כי הדיון התמקד ברובו בצורך למנוע את שיבת הפליטים, מדיניות שלדבריו שררה לגביה תמימות דעים;[72] קארש, מנגד, מדגיש כי היה קיים קונצנזוס נרחב בקרב משתתפי הפגישה לאפשר לערבים שנמלטו ממקומות מגוריהם לחלקים אחרים בתוך ישראל, לשוב לבתיהם המקוריים.[73]
בסוף אוגוסט 1948 אישרה הממשלה רשמית את הקמתה של ועדה לחקר אפשרויות ליישובם מחדש של הפליטים הערבים במדינות ערב, ולתפקיד זה מונו יוסף ויץ, עזרא דנין, וזלמן ליפשיץ.[74] הועדה הוקמה עם סמכויות מצומצמות בהרבה מתפיסתו המקורית של וייץ לגבי הגוף שקיווה לעמוד בראשותו. כל תחום העשייה בפועל בתוך גבולות המדינה, שמטרתו הייתה להחיש בריחה נוספת של ערבים ולמנוע את שיבתם, נותר מחוץ למנדט של הוועדה.[75][76] צמצום זה של סמכויות הועדה שיקף את גישת בן-גוריון באותה עת. כך למשל באוקטובר באותה שנה, כאשר אריה אלטמן, נציג התנועה הרוויזיוניסטית במפלגות האופוזיציה, הציע בפני ועדת החוץ של מועצת המדינה הזמנית כי יש לדרוש מהאו"ם להעביר את הערבים וליישבם מחדש במדינות ערב, דחה בן-גוריון את ההצעה לאלתר.[77] בדומה לכך, בנובמבר, לאחר שצפה בתוצאות פינוי הכפרים איקרית, בירעם ותרביח'א; בן גוריון הורה כי "מעתה ואילך לא יורחק איש ממקום יישובו".[78]
דוח הועדה המלא הושלם בדצמבר. הדו"ח הניח את היסודות למדיניותה של ישראל בשלב הבא, במהלך המשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק ושיחות ועדת הפיוס של האו"ם, ובסופו של דבר הנחה את המדיניות במשך שנים רבות לאחר מכן. עקרונותיו המרכזיים היו: (1) דחיית השיבה כל עוד לא כונן שלום; (2) דרישה ליישוב מחדש של הפליטים במדינות ערב; ו-(3) סיכול הסתננותם בכל האמצעים. אף על פי שהממשלה לא דנה בעקרונות אלו, בן-גוריון אימץ ויישם אותם.[79] הדוח עסק בנוסף בגורמים למנוסתם של הערבים, בהיקף ובממדים של היציאה ההמונית, ובהגירת עמים ברחבי העולם בעת החדשה. בניגוד להגירות אחרות שהתרחשו בתקופה המודרנית, כתבו המחברים, "הגירתם של ערביי ארץ ישראל לא נגרמה על ידי רדיפות, אלימות, גירוש...". אדרבה, לטענת המחברים, היישוב ניסה לשכנע את שכניו הערבים להישאר במקומם; כדוגמה לכך הם הביאו את ערביי שייח' מוניס ואבו כישכ, מצפון לתל אביב, שעזבו על אף הפצרות היהודים "שלא יעזבו... ו[היהודים] הבטיחו להם הגנה ושמירה... ושיתוף פעולה הדדי... ובלבד שיימנעו מלהשתתף במלחמה".[80]
המלצותיה של הועדה בנוגע ליוזמות ליישוב מחדש של הפליטים במדינות ערב לא יושמו מעולם. במחצית הראשונה של שנת 1949 ריכזו ישראל ומדינות ערב את מאמציהן הדיפלומטיים בפוליטיקה של ההפרדה הצבאית, והצדדים היו עסוקים בעיקר בשיחות על הסכמי שביתת הנשק ובחתימה עליהם.[81] בפברואר 1949 יידע משה שרת את הועדה כי הבהיר לוועדת הפיוס של האו"ם שישראל לא תתיר את שיבת הפליטים. עם זאת, כעבור חודש, ביקש שרת מחברי הועדה להכין תוכנית "סודית בתכלית" למקרה שבו תיאלץ הממשלה להסכים להחזרת חלק מהפליטים לישראל. תוכנית זו נדרשה לקבוע את הממדים המקסימליים של החזרה, את שיטת בחירת המוחזרים ואת האזורים והכפרים שניתן ליישבם מחדש, תוכנית אשר הועדה ככל הנראה הכינה.[82]
במהלך דיוני הוועדה התקדמו שיחות ועידת לוזאן, שבהן, תחת לחץ אמריקאי, קיבלה ישראל את ההצעה לפיה תקלוט כמאה אלף פליטים ערבים בשטחה.[83] מדינות ערב דחו את ההצעה, שכן הן תבעו את השבת כלל הפליטים או לחלופין את דחיית התוכנית בשלמותה.[84] ב-27 ביולי 1949 דיווח שרת לועדת הטרנספר על החלטת הממשלה, וביקש ממנה להכין תוכנית לקליטת הפליטים בישראל וליישובם מחדש. ויץ ודנין הביעו התנגדות להחלטה, ואילו ליפשיץ העניק גיבוי לשרת. לאחר דיון קצר הסכימה הוועדה להכין את התוכנית המבוקשת.[85] בשנת 1949 נפסקה פעילות הועדה.[86]
על אף העקרונות שהונחו בדוח ועדת הטרנספר, נרשמו מקרים נקודתיים שבהם קלטה ישראל פליטים בחזרה לתחומיה. דוגמה לכך היא התוכנית לאיחוד משפחות עליה הכריז משה שרת ביוני 1949, אשר אפשרה את חזרתן של נשות אזרחים ערבים שנותרו בישראל וילדיהם הקטינים. מוריס כותב כי עד סוף 1951 שבו כמעט 2,000 פליטים במסגרת תוכנית זו.[87] מנגד, זאב לקויר כותב כי ישראל החזירה לא פחות מ-48,000 פליטים ערבים במסגרת הזאת.[88] בנוסף, לאחר שהכנסייה היוונית-קתולית הפעילה לחץ על ישראל להתיר לפליטים מכפרים נוצריים מסוימים בגליל לשוב לבתיהם, נאותה ישראל לבקשה, בתנאי שהמוחזרים יצהירו בפומבי על נאמנותם למדינה היהודית.[89]
יוזמות נוספות לתוכנית הטרנספר עריכה
בנוסף לוועדות רשמיות ולא-רשמיות, בין 1931 ל-1948 ניסו גורמים נוספים, אישים פרטיים וארגונים פוליטיים, לקדם אפשרויות להעברת אוכלוסין של ערביי ארץ ישראל למדינה אחרת. להלן חלק מהיוזמות הללו.
הוועדה הראשונה שבה נדונה האפשרות להעביר אוכלוסיות ערביות מארץ ישראל הייתה ועדה שהוקמה על ידי בריטניה ובראשותה עמד לואיס פרנץ' (Lewis French). הוועדה הוקמה כדי להציע פתרון לחקלאים ערבים מאזור ואדי אל-חוארת' וממקומות נוספים, שפונו מקרקעות שנמכרו לקרן קיימת לישראל על ידי בעלי הקרקע, והם נותרו חסרי אדמה וחסרי תעסוקה. ועדת פרנץ' הגישה דו"ח ראשון בדצמבר 1931[90] ודו"ח משלים באפריל 1932.[91] הוועדה קיבלה את המלצות הסוכנות היהודית להגדרת קריטריונים מחמירים עבור ערבים המבקשים לקבל קרקע ליישוב מחדש.[92] לוועדה הוגשו 3,271 בקשות סיוע מחקלאים שנותרו חסרי אדמה, אך רק 664 מהן אושרו. למעלה ממחצית מהבקשות שאושרו תורגמו להקצאת קרקע בפועל, בעוד יתר הפניות נדחו כיוון שלא עמדו בקריטריונים.[93][94] על פי ההיסטוריון נור מסאלחה, הסוכנות היהודית הציעה לוועדה ליישב מחדש את הערבים חסרי האדמות בעבר הירדן, אפשרות שנדחתה על ידי הנציב העליון הבריטי, ארתור ווקופ.[95]
אחת היוזמות הפרטיות הייתה של הנדבן היהודי-אמריקאי אדוארד נורמן, שהיה מוכן להשקיע ממון רב להעברת ערביי ארץ ישראל לעיראק. בין 1937 ל-1945 הוא נפגש עם מדינאים בריטים ואמריקאים, ושלח אנשים מטעמו לשדל פקידים בממשלת עיראק למימוש התוכנית. לאחר חוסר שיתוף פעולה מצד כלל הגורמים המעורבים, התוכנית נגנזה.[96]
המזרחן הבריטי סנט ג'ון פילבי הועסק כיועץ פוליטי לסוכנות היהודית משנת 1938 עד 1945. פילבי קידם תוכנית מטעמו להעברת ערביי ארץ ישראל לערב הסעודית, והיה סבור שבית סעוד, בית המלוכה השולט בערב הסעודית, יסכים לקלוט אותם תמורת תשלום מתאים. הוא נפגש עם לואיס ברנשטיין ניימיר, המזכיר המדיני של הנהלת הסוכנות היהודית, שהיה מקורב לחיים ויצמן. הוא יצר קשרים עם ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל ועם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, והציג בפניהם את תוכניתו, אך לא זכה לתמיכה. התוכנית נגנזה לאחר שהסעודים חשדו שפילבי פועל בשירות הסוכנות היהודית.[97]
בשלהי 1944, מפלגת הלייבור הבריטית הציעה לעודד את העברת האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל למדינות השכנות תמורת פיצויים נדיבים, וזאת במטרה להבטיח רוב יהודי להקמת "בית לאומי לעם היהודי" בעקבות השואה.[98] תוכנית הלייבור גרמה לאי נוחות בקרב המנהיגים הציונים, אשר חששו שקישור המדינה היהודית לטרנספר ערבי ירמז על כך שלארץ אין "יכולת קליטה" עבור יהודים אלא אם כן הערבים יעזבו.[99] במהלך דיונים בקונגרס הציוני ה-22, לאחר שחיים גרינברג טען כי הקמת מדינה יהודית תגרור העברת אוכלוסין כפויה, בן גוריון הציע רעיון אחר: חילופי שטחים.[100] בסופו של דבר, לאחר ניצחונה בבחירות 1945, ממשלת הלייבור גנזה את ההצעה כדי לשמור על האינטרסים האסטרטגיים וקשרי הנפט שלה עם מדינות ערב.[101] בעדותו בפני ועדת אונסקו"פ בשנת 1947, בן-גוריון יצא מגדרו כדי לדחות את מצע מפלגת הלייבור הבריטית מ-1945.[102]
אליהו בן חורין, פעיל בציונות הרוויזיוניסטית ויועץ פוליטי לארגון ציוני אמריקה, פרסם ב-1943 ספר בו הציע לאחד את עיראק וסוריה למדינה אחת, ולהעביר את ערביי ארץ ישראל למדינה המאוחדת. הרברט הובר, שהיה בעבר נשיא ארצות הברית, קרא את הספר, אימץ את רעיונותיו של בן חורין והרחיב אותם. את תוכניתו כינה "תוכנית הובר" והוא פרסם אותה במאמר בניו יורק טיימס ב-19 בנובמבר 1945. הובר המשיך לנסות לקדם את תוכניתו עד 1949, ללא הועיל.[103]
תגובת הערבים עריכה
רוב נציגי היישוב הערבי בארץ ישראל דחו את הצעות ועדת פיל (1937), והתנגדו באופן עקבי לכל הצעות הטרנספר.
עם זאת, נרשמו מספר מקרים שבהם גם מנהיגים ערבים תמכו בתוכניות טרנספר, ולעיתים אף הגו אותן. כך למשל, מוג'לי אמין, חבר ב'ועדת ההגנה הערבית לפלסטין', הציע בשנת 1939 מתווה לחילופי אוכלוסין המבוסס על המודל הטורקי-יווני, בדומה למסקנותיה של ועדת פיל. לפי הצעתו, ערביי ארץ ישראל יעזבו את הארץ וייקלטו במדינות ערב, ומנגד, כל היהודים החיים במדינות ערב יעברו לארץ ישראל. אמין אמנם חשש כי הציבור הערבי יסרב לפתרון זה, אך חרף זאת נטל על עצמו את המשימה לשכנעם לקבל את התוכנית.[104] דוגמה נוספת היא הצעתו של סולטאן אל-אטרש ב-1939 לנציגים ציונים, לרכוש תריסר כפרים דרוזיים בארץ ישראל כדי לאפשר לכ-15,000 דרוזים להתיישב מחדש בהר הדרוזים. הוא העריך כי המכירה תניב את ההון הדרוש לפיתוח האזור, בעוד שהיהודים יזכו באדמות אסטרטגיות בגליל.[105]
מנגד, יושב ראש הוועד הערבי העליון, המופתי אמין אל-חוסייני, התייחס בזיכרונותיו מ-1954 לתוכניות הטרנספר השונות, וביטא את ההתנגדות הנחרצת של הערבים:
כבר ב-1934 התקשרו שליחים בריטים איתי אישית ועם אישים פלסטיניים לאומיים אחרים, והציעו שערביי פלסטין יעברו לעבר הירדן המזרחי – שם יינתן להם שטח אדמה כפול מזה שהיה בבעלותם. כן הציעו שהיהודים ישלמו להם את כל הכספים הדרושים למימוש ההצעה. היה רק טבעי שהערבים ידחו הצעה מגוחכת זו.
— צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי: מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל־אביב, 1995.[106]
מקורות מחקריים עריכה
- יוסי כץ, דיוני ועדת הסוכנות להעברת אוכלוסין 1937—1938 (פרק בהכנות הסוכנות היהודית לביצוע החלוקה) (עמ' 167–189), באתר ציון, כרך נ"ג, חוברת ב (תשמ"ח), 1988
- נור מסאלחה, Expulsion of the Palestinians: The Concept of "Transfer" in Zionist Political Thought, 1992 (באנגלית)
- בני מוריס, "וספרים וגווילים בזִקנה רגילים": מבט חדש על מסמכים ציוניים מרכזיים, באתר אלפיים 12, 1996
- אלחנן אורן, מהצעת הטרנספר, 1938-1937, אל 'טרנספר בדיעבד', 1948-1947 (עמ' 75–85), באתר עיונים 7, 1997
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Shabtai Teveth, "The evolution of Transfer in Zionist Thinking", in Occasional papers, No. 107, 1989, p. 59
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 5
- ^ Itzhak Galnoor, The partition of Palestine, State University of New York Press, 1995, p. 169
- ^ Nur Masalha, Expulsion of the Palestinians, Institute for Palestine Studies, 1992, p. 11
- ^ Gil S. Rubin, "Vladimir Jabotinsky and Population Transfers between Eastern Europe and Palestine", in The Historical Journal, Vol. 62, No. 2, June 2019, p. 506
- ^ Benny Morris, Righteous victims, Alfred A. Knopf, Inc., 1999, p. 140
- ^ Michael Palumbo, The Palestinian catastrophe, Faber and Faber Limited, 1987, p. 11
- ^ Derek J. Penslar, Israel in History, Routledge, 2007, p. 224, fn. 11: "In fact, although there were occasional statements by Zionist activists, dating back to the turn of the twentieth century, supporting expelling the native population, the discourse of transfer only became serious and systematic in the wake of the 1937 Peel Commission partition proposal, whose territorial division would have left almost as many Arabs as Jews in the area allotted for the Jewish state."
- ^ Eran Kaplan, Derek J. Penslar, The Origins of Israel, 1882–1948: A Documentary History, The University of Wisconsin Press, 2011, p. 239: "The factual background to this letter was the Peel Commission’s recommendation in July 1937 that Palestine be partitioned into Jewish and Arab states. The Peel Commission also recommended that where possible Arabs were to be moved from the Jewish to the Arab state and vice versa."
- ^ Anita Shapira, Israel - A History, Brandeis University Press, 2012, p. 85: "The commission also proposed population exchanges between the two states as modeled by those implemented between Turkey and Greece during the 1920s."
- ^ Ilan Troen, Imagining Zion, Yale University Press, 2003, p. 47: "In Zionist thought and policy, the Jewish state was envisioned as containing an Arab population. During the deliberations over partition by the Peel Commission, the British suggested transfer of Arabs from sectors designated for Jews and this possibility was explored by Zionist authorities. Then and subsequently, such scenarios occasionally appear. Nonetheless, Zionist planners worked on the assumption that a Jewish state would necessarily include an Arab population. When Zionist authorities accepted the United Nations plan for partition of Palestine, they accepted de facto that Arabs would constitute about 40 percent of the Jewish state, although it was expected that a sovereign Jewish state would open its borders to extensive Jewish immigration and thereby achieve a very substantial majority. Suggestions that Zionists secretly or privately sought the “transfer” of the Arab population out of Palestine are erroneous."
- ^ Yosef Gorny, Zionism and the Arabs 1882-1948, Oxford University Press, 1987, p. 261: "The first to propose a transfer was the Peel Commission; its recommendation was confined to 100,000 Arabs."
- ^ Walter Laqueur, A history of Zionism, Holt, Rinehart and Winston, 1978, p. 232: "... But the idea of a population transfer was never official Zionist policy. Ben Gurion emphatically rejected it, saying that even if the Jews were given the right to evict the Arabs they would not make use of it. Most thought at that time that there would be sufficient room in Palestine for both Jews and Arabs following the industrialisation of the country and the introduction of intensive methods of agriculture."
- ^ יוסף הלר, "טרנספר כאובססיה", ב-קתדרה: לתולדות ארץ ישראל ויישובה, חוברת 99, ניסן התשס"א, עמ' 152: "לפיכך אזכורי הטרנספר בספרות הציונית ובדיוניהם של מקבלי ההחלטות, ככל שמרתק לקראם ולקבצם, מישראל זנגוויל ואילך (ואפשר עוד להקדימם), אין להם משקל של ממש כל עוד אינם חלק ממשנתם הפרוגרמטית של האבות המייסדים או מצע העומד לדיון במוקדי קבלת ההחלטות ולדיון עם גורמי חוץ. ולכן, לא בן-גוריון ולא וייצמן ראויים שידונו אותם ברותחין, כיוון שהטרנספר לא היה חלק ממשנתם הפרוגרמטית ואף לא ניסו להופכה לכזאת בשום מקרה, גם לא בעקבות ועדת פיל."
- ^ Benny Morris, unpublished letter to the Independent, reproduced in Tom Gross, 'Benny Morris responds to 'numerous historical errors' in The Independent', Mideast Dispatch Archive, 6 Dec., 2006; quoted in Denis MacEoin, "Will Fact Ever Displace Anti-Israel Fiction?", 2014: "Transfer was never adopted by the Zionist movement as part of its platform; on the contrary, the movement always accepted that the Jewish state that arose would contain a sizeable Arab minority."
- ^ Benny Morris, 1948: A History of the First Arab-Israeli War, Yale University Press, 2008, p. 18: "... But transfer had never been adopted by the movement or any of the main Zionist parties (including the right-wing Revisionists) as part of a platform or official policy."
- ^ Edward Alexander, Paul Bogdanor, The Jewish Divide Over Israel, 2006, pp. 254, 258: "There was never any Zionist attempt to inculcate the "transfer" idea in the hearts and minds of Jews. [Morris] could find no evidence of any press campaign, radio broadcasts, public rallies, or political gatherings, for none existed."
- ^ Itzhak Galnoor, The Partition of Palestine: Decision Crossroads in the Zionist Movement, pp. 179-180: "Transfer as a concrete political possibility never exceeded the bounds of the 1937 royal commission report — it was born and buried there. It was not even mentioned in the United Nations partition plan of 1947. Had transfer not been included in the Peel commission report, it would not have been placed on the political agenda of the Zionist movement, even though the idea itself had been mentioned occasionally in the past."
- ^ Anita Shapira, Israel : A History, Brandeis University Press, 2012, p. 85
- ^ יוסי כץ, "דיוני ועדת הסוכנות להעברת אוכלוסין 1937-1938", ב-ציון, נג, חוברת ב, תשמ"ח, עמ' 174-175
- ^ Itzhak Galnoor, The partition of Palestine: decision crossroads in the Zionist movement, State University of New York Press, 1995, p. 179: "In late 1937, a Population Transfer Committee was established in the Jewish Agency to prepare material for the hearings of the Woodhead commission."
- ^ Benny Morris, Righteous Victims, Alfred A. Knopf, Inc., 1999, p. 144
- ^ יוסי כץ, "דיוני ועדת הסוכנות להעברת אוכלוסין 1937-1938", ב-ציון, נג, חוברת ב, תשמ"ח, עמ' 175
- ^ יוסי כץ, "דיוני ועדת הסוכנות להעברת אוכלוסין 1937-1938", ב-ציון, נג, חוברת ב, תשמ"ח, עמ' 175
- ^ שמואל סנדלר, אצל אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, עידן הציונות, ירושלים, 2000, עמ' 255: "למרות ההמלצה של הוועדה המלכותית ליישום חילופי־אוכלוסין בפלשתינה, המסקנות של הוועדה לחילופי־אוכלוסין שהוקמה בידי הסוכנות היהודית שללו רעיון זה."
- ^ שמואל סנדלר, אצל אניטה שפירא, יהודה ריינהרץ, עידן הציונות, ירושלים, 2000, עמ' 255: "למרות התקדים של הדגם התורכי־יווני של חילופי־אוכלוסין, שהתבצעו בשנות העשרים המוקדמות, הן הסוכנות היהודית והן ממשלת בריטניה לא נטו לאמץ אותו כדגם לחילופין של קבוצות אוכלוסין."
- ^ Yossi Katz, "Transfer of population as a solution to international disputes", in Political Geography, Vol. 11, No. 1, January 1992, p. 66
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 49
- ^ Itzhak Galnoor, The partition of Palestine: decision crossroads in the Zionist movement, State University of New York Press, 1995, p. 179: "Eventually, it became clear that there was no possibility of enforcing transfer, and among the thirty memoranda submitted by the Jewish Agency to the Woodhead commission, there was nothing on transfer."
- ^ Efraim Karsh, Fabricating Israeli history: the "new historians", Second Revised Edition, Frank Cass & Co. Ltd., 2000, p. 39: "Hence not one of the 30 odd submissions made by the JAE to the Palestine Partition Commission (the Woodhead Commission, 1938) suggested population exchange and transfer."
- ^ Itzhak Galnoor, The partition of Palestine: decision crossroads in the Zionist movement, State University of New York Press, 1995, pp. 179-180
- ^ Woodhead Commission, His Majesty's Stationery office, 1938, Cmd. 5854, pp. 52, 257
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 20/12/1940, עמ' 181–182
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 22/6/1941, עמ' 202
- ^ יוסי כץ, "איתן בדעתו - יוסף ויץ ורעיון הטרנספר", ב-עיונים בתקומת ישראל, 8, 1998, עמ' 348
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 26/6/1941, עמ' 203
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 10/7/1941, עמ' 205-206
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 11,18/9/1941, עמ' 216
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 4/10/1941, עמ' 219
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 21/10/1941, עמ' 223
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 28/2/1942, עמ' 246
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 31/5/1942, עמ' 259
- ^ Eran Kaplan, Derek J. Penslar, The Origins of Israel, 1882–1948: A Documentary History, The University of Wisconsin Press, 2011, p. 314; Speech available at Ben Gurion Archive
- ^ Shabtai Teveth, "The evolution of "Transfer" in Zionist Thinking", in Occasional Papers, No. 107, May 1989, p. 53
- ^ Benny Morris, The birth of the Palestinian refugee problem, 1947-1949, Cambridge University Press, 1987, p. 27: "A number of Yishuv committees (one of them including Kaplan, Jewish Agency Political Department director Moshe Shertok (Sharett) and Dov Yosef) between 1938 and 1942 looked into various aspects of the transfer proposal, such as how to implement it, the absorptive capacity of the neighbouring states, financing the implementation, and so on."
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ב', 14/4/1943, עמ' 314-315
- ^ Nur Masalha, Expulsion of the Palestinians, Institute for Palestine Studies, 1992, p. 139
- ^ Nur Masalha, Expulsion of the Palestinians, Institute for Palestine Studies, 1992, pp. 130-131, 134
- ^ יוסי כץ, "איתן בדעתו - יוסף ויץ ורעיון הטרנספר", ב-עיונים בתקומת ישראל, 8, 1998, עמ' 349
- ^ Chaim Simons, A Historical Survey of Proposals to Transfer Arabs from Palestine 1895 - 1947, 2004, p. 139: "Granot spoke of a committee comprising himself, Kaplan, Shertok, and Joseph to study and prepare a plan of activities."
- ^ Yoav Gelber, Palestine 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, Sussex Academic Press, 2001, pp. 282-283
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, pp. 312-313
- ^ Shalom Reichman, in Ruth Kark, The Land that Became Israel: Studies in Historical Geography, Yale University Press, 1990, p. 326, fn. 18.
- ^ יוסף ויץ, יומני ואגרותי לבנים, הוצאת מסדה, 1965, כרך ג', 30/5/1948, עמ' 294
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 348
- ^ יוסי כץ, "איתן בדעתו - יוסף ויץ ורעיון הטרנספר", ב-עיונים בתקומת ישראל, 8, 1998, עמ' 351
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 348
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 313
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, pp. 313-314
- ^ Benny Morris, "Falsifying the Record: A Fresh Look at Zionist Documentation of 1948", in Journal of Palestine Studies, Vol. 24, No. 3, Spring, 1995, p. 48
- ^ Efraim Karsh, Fabricating Israeli history: the "new historians", Frank Cass & Co. Ltd., 2000, p. 230
- ^ אפרים קארש, 1999, "בני מוריס ושלטון הטעות", רבעון למזרח התיכון, מרץ 1999
- ^ Efraim Karsh, Fabricating Israeli history: the "new historians", Frank Cass & Co. Ltd., 2000, p. 230: "He would like to convene a narrow meeting and to appoint a committee to handle the issue. He does not agree to the [existence] of our temporary committee."
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 314
- ^ Benny Morris, "Yosef Weitz and the Transfer Committees", in 1948 and After, p. 126
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 314
- ^ Benny Morris, The birth of the Palestinian refugee problem, 1947-1949, Cambridge University Press, 1987, p. 163: "Weitz was openly criticised by his boss, JNF chairman Avraham Granovsky (later Granott). Granovsky on 1 July spoke "at length of the negative and dangerous phenomenon of the destruction of the villages." This cumulative pressure against a policy of expulsion and against the destruction of the villages, including the activities of Weitz and his colleagues, resulted in the IDF General Staff's general order, almost certainly at Ben-Gurion's instruction, of 6 July, stating: "Outside of the actual time of combat, it is forbidden to destroy, burn and demolish Arab towns and villages [and] to expel Arab inhabitants from the villages ... without special permission or an explicit instruction from the minister of defence in each case.""
- ^ Benny Morris, The birth of the Palestinian refugee problem, 1947-1949, Cambridge University Press, 1987, p. 163
- ^ Alon Kadish and Avraham Sela, "Myths and Historiography of the 1948 Palestine War Revisited: The Case of Lydda", Middle East Journal, Vol. 59, No. 4 (Autumn 2005), pp. 628–629
- ^ Benny Morris, "Yosef Weitz and the Transfer Committees", in 1948 and after: Israel and the Palestinians, Oxford University Press, 1990, pp. 142-143
- ^ Efraim Karsh, Fabricating Israeli history: the "new historians", Second Revised Edition, Frank Cass & Co. Ltd., 2000, pp. 207-208
- ^ Benny Morris, "Yosef Weitz and the Transfer Committees", in 1948 and after: Israel and the Palestinians, Oxford University Press, 1990, p. 143
- ^ Efraim Karsh, Fabricating Israeli history: the "new historians", Second Revised Edition, Frank Cass & Co. Ltd., 2000, p. 208
- ^ Benny Morris, "Yosef Weitz and the Transfer Committees", in 1948 and after: Israel and the Palestinians, Oxford University Press, 1990, p. 144
- ^ Benny Morris, "Yosef Weitz and the Transfer Committees", in 1948 and after: Israel and the Palestinians, Oxford University Press, 1990, p. 144: "These terms of reference represented a considerable constriction of Weitz's original conception of the body he had hoped to head. The whole sphere of praxis within the borders of the state, aimed at precipitating further Arab flight and preventing a return, was apparently left outside the committee's purview."
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 329: "Although no formal decision was reached, a committee – the second and official Transfer Committee – with far narrower terms of reference than Weitz had originally sought, was at last appointed by Ben-Gurion."
- ^ Yoav Gelber, Palestine, 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, Sussex Academic Press, 2001, p. 288
- ^ Yoav Gelber, Palestine, 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, Sussex Academic Press, 2001, p. 225
- ^ Yoav Gelber, Palestine, 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, Sussex Academic Press, 2001, p. 294
- ^ Benny Morris, "Yosef Weitz and the Transfer Committees", in 1948 and after: Israel and the Palestinians, Oxford University Press, 1990, p. 149
- ^ Benny Morris, "Yosef Weitz and the Transfer Committees", in 1948 and after: Israel and the Palestinians, Oxford University Press, 1990, pp. 151-152
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 554
- ^ Yoav Gelber, Palestine, 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, Sussex Academic Press, 2001, p. 297
- ^ Walter Laqueuer, The road to war, Weidenfeld & Nicolson, 1968, p. 65
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 574
- ^ בני מוריס מציין כי ויץ כיהן כיושב ראש ועדות ההעברה הראשונה והשנייה בשנים 1948–1949, אך אינו מוסיף פרטים על אודות פעילות הוועדה לאחר פנייתו של שרת ב-27 ביולי. Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 608, "Yosef Weitz"
- ^ Benny Morris, The Birth of the Palestinian Refugee Problem Revisited, Cambridge University Press, 2004, p. 572
- ^ Walter Laqueuer, The road to war, Weidenfeld & Nicolson, 1968, p. 64
- ^ Yoav Gelber, Palestine, 1948: War, Escape and the Emergence of the Palestinian Refugee Problem, Sussex Academic Press, 2001, pp. 294-295
- ^ Lewis French, First Report on Agricultural Development and Land Settlement in Palestine, The Garden City Press, 23 December 1931
- ^ Lewis French, Supplementary Report on Agricultural Development and Land Settlement in Palestine, The Garden City Press, 20 April 1932
- ^ Kenneth W. Stein, The land question in Palestine, 1917-1939, University of North Carolina Press, 1987, p. 128
- ^ Arieh L. Avneri, The Claim of Dispossession: Jewish Settlements and the Arabs (1878-1948), Routledge, 2017, pp. 149–158
- ^ The Palestine Royale Commission, 1937, IX.60, p. 240: "Although 3,271 applications for resettlement were received from landless Arabs up to the 1st January, 1936, only 664 were admitted to the Register, 2,607 being disallowed... more than half of the 664 families had been provided with land. Some of the remainder declined the land offered them on the grounds that they were accustomed neither to the climate of the new area nor to irrigated cultivation."
- ^ מסאלחה, עמ' 27
- ^ Chaim Simons, A Historical Survey of Proposals to Transfer Arabs from Palestine 1895 - 1947, 2004, pp. 84-135
- ^ Colin Kidd, Duels in the Dark: Lewis Namier’s Obsessions, London Review of Books, 5 December 2019
- ^ Yosef Gorny, Zionism and the Arabs 1882-1948, Oxford University Press, 1987, pp. 304-305
- ^ Yosef Gorny, Zionism and the Arabs 1882-1948, Oxford University Press, 1987, p. 305
- ^ Yosef Gorny, Zionism and the Arabs 1882-1948, Oxford University Press, 1987, pp. 305-306
- ^ Anita Shapira, Israel: A History, Brandeis University Press, 2012, p. 89
- ^ Efraim Karsh, Fabricating Israeli history: the "new historians", Second Revised Edition, Frank Cass & Co. Ltd., 2000, pp. 61-62
- ^ הובר מציע העברת הערבים מארץ-ישראל לעיראק, לחייל, 21 בנובמבר 1945
- ^ Chaim Simons, A Historical Survey of Proposals to Transfer Arabs from Palestine, 2004, pp. 167-168
- ^ Chaim Simons, A Historical Survey of Proposals to Transfer Arabs from Palestine, 2004, p. 284
- ^ צבי אל-פלג, מנקודת ראותו של המופתי: מאמרי חאג' אמין מתורגמים ומבוארים, מרכז משה דיין, אוניברסיטת תל־אביב, 1995, עמ' 39
