א-סומיריה
פעולות נוספות
| טריטוריה | המנדט הבריטי המנדט הבריטי |
|---|---|
| מחוז | מחוז הגליל |
| נפה | נפת עכו |
| שפה רשמית | ערבית |
| שטח | 8,542 דונם עות'מאני (1945) |
| יישובים יורשים | בוסתן הגליל לוחמי הגטאות |
| דת | מוסלמים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ ביישוב לשעבר | 760 (1945) |
| קואורדינטות |
Coordinates: חסר קו רוחב |
| {{#property:P856}} | |
| מזהים לא נמצאו עבור מידע חיצוני. | |
א-סומיריה היה כפר פלסטיני ששכן שישה קילומטרים צפונית לעכו, אשר ננטש ב-14 במאי 1948[1] לאחר שנכבש על ידי צבא ההגנה לישראל במהלך מלחמת העצמאות.[2] חורבות הכפר נמצאות היום בפאתי המושב רגבה.
היסטוריה עריכה
במקום יש תל ארכאולוגי בו נמצאו אבנים מגולפות, רצפת פסיפס, קברים, עמודים וכותרות אבן.
בתקופה הצלבנית הכפר היה שייך למסדר הטמפלרים. בהודנה של 1283 בין אל מנסור קלאוון והצלבנים, א-סומאיריה הייתה עדיין תחת שלטון צלבני בעוד שבשנת 1291 היא עברה לשליטה ממלוכית.
בתקופה העות'מאנית עריכה
הכפר הוזכר בדפטר העות'מאני לשנת 1555-6, בשם Summayriyah, הממוקם בנהיה של עכו של הליווה של צפת, ועם אדמתו מוגדרת כאדמת סאחי, כלומר אדמה השייכת לסולטן.
בשנת 1738 עבר ריצ'רד פוקוק ליד המקום, שאותו כינה Semmars. הוא חשב שהשם בא מ"סנט מרי", וציין את שרידי קיר מאבן חצובה, שלדעתו שייכת למנזר.
מפה של פייר ז'אקוטן מפלישת נפוליאון ב-1799 הראתה את המקום, שנקרא בשם אל אסמריה.[3]
בשנת 1875 מצא ויקטור גרן שבכפר יש 400 תושבים מוסלמים. בשנת 1881, הקרן לחקר ארץ ישראל תיארה את המקום ככפר של "בתי בוץ ואבן, המכיל כ-200 [..] מוסלמים, השוכן במישור, מוקף בכמה גושי זיתים ותאנים ואדמה לעיבוד. שניים או שלושה בורות מים נמצאים בכפר, אמת המים ליד מביאה מים טובים."
רשימת אוכלוסין משנת 1887 לערך הראתה שהכפר מונה כ-270 תושבים, כולם מוסלמים.
בתקופת המנדט הבריטי עריכה
במפקד האוכלוסין של ארץ ישראל ב-1922 שנערך על ידי שלטונות המנדט הבריטי מנה הכפר 307 תושבים; 300 מוסלמים ו-7 נוצרים, כאשר כל הנוצרים היו מארונים. במפקד האוכלוסין של 1931 המספר גדל ל-392, 390 מוסלמים, נוצרי אחד ויהודי אחד, בסך הכל ב-92 בתים.
בא-סומיריה היה בית ספר יסודי לבנים, שנוסד ב-1943. בשנת 1945 היו בו 60 תלמידים. מסגד אחד.
בסקר הכפרים (1945) מנה הכפר 760 תושבים[2] ערבים מוסלמים, בשטח של 8,542 דונם בסך הכל. מתוכם הוקצו 6,854 דונם לגידולי תבואה; 354 דונם הושקו או נטועים בו פרדסים, ואילו 28 דונם היו שטח בנוי.
במלחמת העצמאות ואחריה עריכה
כבר ב-13 במאי או לפני כן, רבים מתושבי הכפר כבר נמלטו ממנו, בעקבות נפילת חיפה הערבית וצפת הערבית, ובהיעדר סיוע מצד צבא השחרור הערבי של הליגה הערבית. במהלך מבצע בן עמי, לכדה חטיבת כרמלי את כל הכפרים הערביים לאורך כביש החוף בגליל המערבי, ובעקבות מתקפה זו, ב-13 וב-14 במאי 1948, נמלטו כמעט כל תושבי האזור הערבים. אל-סומיריה נכבש ב-14 במאי בבוקר. הכפר הותקף מצפון-מערב ומדרום, תוך השארת דרך פתוחה לתושבים להימלט מזרחה. יחידות חטיבת כרמלי הרעישו את הכפר במרגמות, ותושביו ברחו.[4] לפי בני מוריס, בתי הכפר נהרסו מיד,[5] ואילו לפי יואב גלבר, "בוצעה הריסה שיטתית" של הכפר בזמן ההפוגה הראשונה (11 ביוני עד 9 ביולי 1948), במטרה למנוע את שיבת התושבים או את תפיסת המבנים על ידי כוחות ערביים.[6] הכפר נהרס מלבד המסגד שלו, וגם הכפרים השכנים אל-בסה ואכזיב נכבשו ונהרסו.
בכפר היה מבנה צלבני היסטורי ששרד את המלחמה, אך נהרס למרות שהוכרז אתר עתיקות, על ידי סוחר אבנים שקיבל זיכיון להריסת כפרים נטושים ומכירת אבני הבניין שלהם.[7]
על אדמות הכפר הוקמו ב-1 בדצמבר 1948 המושב בוסתן הגליל וב-27 בינואר 1949 קיבוץ לוחמי הגטאות של הקיבוץ המאוחד.[8]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 588, מס' 87: 14.5.1948.
- ^ 1 2 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ Y. Karmon, "An Analysis of Jacotin's Map of Palestine", 1960, p. 162 (אורכב 01.12.2017 בארכיון Wayback Machine).
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 173.
- ^ בני מוריס, 1948, עמ' 187.
- ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 291.
- ^ יהודה אריאל, <<יישורם>> של כפרים נטושים, הארץ, 13 באוגוסט 1965
- ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עמ' 253–254.