העליות בשנים 1700–1881
פעולות נוספות
| עליות לארץ ישראל בעת החדשה |
|
ראו גם – עליות קדומות לארץ ישראל
עליות על פי ארץ מוצא: ראו גם:
שגיאה: התמונה שגויה או שאינה קיימת. |
.jpg){kind=link}
.jpg){kind=link}
בגלי העליות לארץ ישראל מראשית המאה ה-18 ועד הרבע האחרון של המאה ה-19 עלו מעת לעת אלפי עולים, שתרמו לגידולו והתפתחותו של כלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים. העולים ביססו וחיזקו את קיומו הרעוע של היישוב היהודי והחלו ביוזמות חדשות. ממחצית המאה ה-19 ניכרו תמורות רבות ביישוב היהודי, בסיועם של ארגונים יהודים בתפוצות ובארץ ישראל, ובשל התערבותן והשפעתן הגוברת של המעצמות הזרות. ערב שנת ה'תרמ"ב 1881, בתקופת היישוב הישן ולפני תחילת גל העלייה הראשונה, נאמד היישוב היהודי כ-26,000 נפש על אף האסונות והפגעים הקשים שפקדו את היישוב ואת הארץ במהלך תקופה זו.
בשלהי המאה ה-17 עריכה
תנועת הגאולה שעורר בתורו משיח השקר שבתאי צבי וההתנגדות לה בקרב רבים מיהודי ארץ ישראל והתפוצות, בשנות השישים של המאה ה-17 הסתיימה בכישלון והתרסקות, כאשר התאסלם ב-1665 לפקודת השלטונות העות'מאניים, אולם הטלטלה הרעיונית והרגשית ברחבי עולם היהודי לא שככה והמשיכה בהסתר. המתח המשיחי שצמח בתקופת הפולמוס עם השבתאים שרד זמן רב בתודעתם ובליבם של רבים בתפוצות ישראל. אישים שונים, שבתאים ושאינם שבתאים, ערכו חישובי קיצים, לפיהם ציפו המאמינים לעת קרובה של גאולה. השנים 1700, 1706, 1740 ושנים נוספות חושבו כמסוגלות לביאת המשיח. צפייה זו באה לידי ביטוי ברצונם ונסיונותיהם לעלות לארץ ישראל. בין העולים היו שבתאים נסתרים, וכאלה שלא היו מספיחי השבתאות, חלקם מקובלים ותלמידי חכמים ומנהיגי קהילות. ביניהם רבי יהודה חסיד, רבי אברהם רוויגו, נחמיה חיון, הרופא ד"ר יצחק קנטריני, הרמח"ל - רבי משה חיים לוצאטו, רבי ישראל יעקב אלגאזי, רבי רפאל טריביש, רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלוזיץ[1].
בן-ציון דינור כותב על תקופה זו[2]:
"הצביון הארצישראלי המובהק בהגותו המשיחית של הדור לא הצטמצם בתחומי השפעתה של התסיסה השבתאית וספיחיה. הוא היה במידה רבה לנחלת שדרות רחבות בעם. הוא מודגש גם בספרות המוסר והדרוש של מתנגדיה הקיצוניים של התנועה השבתאית לכל גילוייה, גם באיגרות ראשי התנועה החסידית ודבריה, באמרותיהם ובתפילותיהם. וגם בצוואות באיגרות ובדרושים של המתנגדים מבית מדרשו של הגאון מווילנה ותלמידיו. ולא זו בלבד: עצם העלייה לארץ ישראל היתה לתופעה שכיחה מאוד, כמעט לתופעה קבועה של ההווי היהודי."
— במפנה הדורות, כרך ראשון עמ' 15.
.
במאה ה-18 עריכה
מבין העליות והאישים שעלו לארץ ישראל בתקופה זו ניתן לציין גם את האירועים הבאים:
בשנת 1700 הגיעה לארץ שיירת העולים בראשות רבי יהודה חסיד, לאחר מסע עלייה מרובה תחנות באירופה במהלכו הצטרפו לשיירה עולים מארצות שונות עדי לכדי 1500 איש. כאלף איש מהם עלו לבסוף בשתי שיירות מקושטא ומוונציה לירושלים. (באותה עת מנתה כל אוכלוסיית היהודים בעולם פחות ממיליון נפש). בשנים הסמוכות לפני עלייתם לארץ, נעשו הכנות בשיתוף עם היישוב האשכנזי בירושלים והוקמו עבורם 40 בתים לדירות וכן הוקמו בית כנסת, בית מדרש, מקווה ובורות מים לקליטתם הראשונית[3]. המאה הקודמת בארץ ישראל התאפיינה בדלדול ניכר של כל היישוב היהודי, כך שעלייה זו הביאה בבת אחת לכמעט הכפלת מספר היהודים בירושלים שמנו ערב העלייה כ-1200 נפש. לדעת ההיסטוריון בן-ציון דינור סימנה החבורה את ראשית בנייתו וכינונו של היישוב היהודי בארץ ישראל בעת החדשה (היישוב הישן), על אף שגם לפני כן התקיים בה יישוב יהודי ותיק, רבים ממנו ממוצא ספרדי אשר הגיעו לארץ מעת לעת מרחבי האימפריה העותמאנית וכן משאר התפוצות. לימים בעקבות התעמרות מוכוונת של השלטון בעקבות פרשיית חוב של קהילת רבי יהודה החסיד יימנעו אשכנזים באשר הם, מלהיכנס לירושלים ולהקים בה קהילה, עקב חשש מאסר מיידי. חשש שיוסר רק לאחר כמאה שנים.
בשנת 1701 בקירוב, עולה רבי אפרים נבון מטורקיה, ומצטרף לישיבת "נוה שלום" שייסד רבי יצחק די מאיו (התקיימה לפחות עד 1847)[4]. בירושלים המצב היה קשה ליהודים, והם סבלו מהתנכלויות רבות מצד השלטון. לפי התיאורים השונים[5], הוטלו על היהודים מסים רבים, קנסות וגזרות שונות. בעקבות כך יהודים רבים ברחו מהעיר, הרב נבון נשאר בעיר ולאחר כעשור נותר כמעט לבדו ברבנות הקהילה.
בשנת 1702 הפליגו ר' אברהם רוויגו מליוורנו ו-ר' מרדכי אשכנזי, בני משפחותיהם ותלמידיהם כ-25 איש לנמל יפו. בירושלים ייסד רוויגו ישיבה מיוחדת ללימוד תורת הסוד ועם חכמי הישיבה נמנו בעיקר חכמים מסיעתו של ר' יהודה חסיד. (מוסד זה התקיים לפחות עד 1835).
בשנת 1711 מתפשטת מגפת דבר בכל הארץ[6].
בשנת 1718 בקירוב עלה הרב המקובל עמנואל חי ריקי מאיטליה לצפת. חיבוריו בתורת האר"י והפצתה באירופה השפיעה גם על התפתחות תורת החסידות. בערוב ימיו חזר ועלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים וניסה לייסד בה מרכז ללימוד משנתו.
בשנת 1726 הוקם ועד פקידי קושטא אשר יסייע רבות לעלייה ולישוב היהודי בארץ ישראל. בעקבותיו יוקמו גופים דומים במדינות בעלות השפעה ושבהן קהילות יהודיות משמעותיות.
ג'ובאני מריטי היסטוריון ואיש מדע איטלקי אשר נודע במסעותיו ובכתביו על הלבנט מציין שב-31.10.1730 פגעה רעידת אדמה קשה בגליל ובעיקר בצפת. בנוסף לדבריו באותה שנה אירעה התפרצות של מגפת הדבר בארץ[7]
בשנת 1733 ניסה הבעש"ט לעלות אך נאלץ לשוב על עקבותיו בטרם הצליח[8].
הגם שהבעש"ט לא הצליח לעלות הרי שלמעשהו היה רושם רב כך שבשנים לאחר מכן התעוררה עליית חסידים לארץ ישראל.
"משנת ת"ק (1740) לערך עד שנת פטירתו תק"ך (1760) עלו חסידים רבים לארץ-ישראל, מרבותיו, חבריו, ותלמידיו של הבעש"ט, ומהם שעלו בהשפעתו ובעזרתו, כגון גיסו ר' אברהם גרשון מקיטוב, ר' נחמן מהורודנקה ועוד. מהם שעמדו לעלות; ואף התחילו בהכנות לעליה ויצאו לדרך, אבל לא נסתייע הדבר בידם, כגון הבעש"ט עצמו ותלמידו המובהק ר' יעקב יוסף המגיד מפולנא, שהבעש"ט מסר בידו איגרת-המלצה לגיסו שכבר ישב בארץ. כל העליות הללו היו עליות יחידים וחבורות קטנות, ובין העולים היו רבים שהיו שייכים עוד לחסידים הסגפנים שקדמו לבעש"ט, מסוג חסידי קלויז בראד, ומהם שעמדו בשני המחנות, היו תחילה בחוג החסידים הסגפנים והצטרפו לאחר מכן לחוג חסידי הבעש"ט."
— אברהם יערי, "עליית החסידים ההמונית לא"י", מחניים, מ"ו
בשנת 1737 עלה מטורקיה רבי גדליה חיון והקים בירושלים את ישיבת המקובלים בית אל, מוסד חשוב אשר הביא לבואם של חכמים נוספים מרחבי התפוצות; ביניהם ר' ישראל יעקב אלגאזי ובנו ר' יום טוב אלגאזי מאיזמיר, שלימים שימשו בתפקיד הראשון לציון. הישיבה קיימת ובולטת עד היום. באותה שנה הוקמה גם "ישיבת גדולת מרדכי". (התקיימה לפחות עד שנת 1840).
בשנת 1740 הקים ועד פקידי קושטא בסמוך לנמל יפו אכסניה ליהודים העולים לרגל לירושלים, ואשר היה החאן היהודי היחיד שפעל בעיר עבור עולים יהודים. המבנה נודע גם בשם "בית זונאנה" על שמו של רבי יעקב בן דוד זונאנה, הגביר היהודי שרכשו[9], וכלל גם מקווה טהרה[10][11]. ומתקופה זו החלה להתפתח ביפו קהילה יהודית[12]. באותו זמן הקימו גם בעכו אכסניה דומה שכן אלו היו שתי ערי הנמל העיקריות עבור העולים לארץ למרות מצב ערי נמל לשעבר אלה, ולא היה מקום מתאים ללון בהן עבור המגיעים זה עתה לארץ.
בשנת 1740 הגיע לטבריה הרב חיים אבולעפיה מאיזמיר בראש משלחת של עשרות אנשים, ובברכת מושל הגליל דאהר אל עומר, חידש את היישוב היהודי בטבריה אשר היה חרב במשך 70 שנה.[13] רבי חיים אבולעפיה התמסר להתפתחות העיר ודאג למקורות פרנסה ליושביה. הוא בנה בעיר בית כנסת מפואר, סלל דרכים, הקים חנויות ליום השוק, בית בד לשמן שומשמין ו-בית מרחץ. בעידודו נרכשו שדות וכרמים באזור וכן בשפרעם, פקיעין, ובעזרת שלמה עבדי גם בכפר יאסיף. הרב אבולעפיה סייע בקליטתם של עולים נוספים מטורקיה, צפון אפריקה ומזרח אירופה. רבי חיים אבולעפיה אמנם עלה מאיזמיר אבל למעשה נולד בעצמו בארץ ישראל - בטבריה כבן לאנשי היישוב היהודי הוותיק.
חידוש היישוב העברי בטבריה עשה רושם רב בגולה[14], לפיכך, התגברה העלייה לארץ. בתקופה זו עלה רבי אלעזר רוקח אבי משפחת רוקח; וכן, בשנת תק"א (1741) עלו ר' חיים בן עטר עם משפחתו, עשרות תלמידיו ובני משפחותיהם ממרוקו ומאיטליה[15] בדרכם מעכו לטבריה פגשו בעיר קבוצת עולים מפולין.
בשנת 1743 עלה רבי משה חיים לוצאטו עם משפחתו וכמה מתלמידיו מהולנד לעכו והגליל.
בשנת 1743 הוקמה בירושלים "ישיבת כנסת ישראל" בראשות אור החיים ובחסות יהודי איטליה. (התקיימה לפחות עד שנת 1866)
בין העולים בשנים אלו מסלוניקי לירושלים נמנים הר' חיים שלמה פירנאנדיס דיאש והר' יוסף חסון מפרשני המשנה תורה לרמב"ם.
בשנת 1747 עלה ר' אברהם גרשון מקיטוב גיסו של רבי ישראל בעל שם טוב והתיישב בחברון, ואחר הצטרף לישיבת המקובלים בית אל בירושלים.
בשנת 1748 הוקמו בירושלים מוסדות ישיבת חסד לאברהם ובנין שלמה (התקיימה לפחות עד 1922).
בשנת 1751 הצטרף ר' שלום שרעבי מתימן לישיבת בית אל, ואף עמד בראשה ובהנהגת ירושלים, לימים עמדו בראשה גם שני בניו.
בשנת 1752 עלו מאלג'יר ר' יהודה עייאש ובנו ר' יעקב משה עייאש, אף הוא שימש בתפקיד הראשון לציון.
בשנת 1757 הקימו יהודים יוצאי קושטא בירושלים את "ישיבת דמשק אליעזר" בחסות יהודי טורקיה.
יש לציין שב-30 באוקטובר וב-25 בנובמבר 1759 - התרחשו שתי רעידות אדמה גדולות בצפון הארץ - ההערכה היא שרעידת האדמה הראשונה הייתה בעוצמה 6.6 בסולם מגניטודה לפי מומנט ורעידת האדמה השנייה הייתה בעוצמה 7.4 בסולם מגניטודה לפי מומנט. הרעש הורגש ברוב שטחי ארץ ישראל וסוריה. האחרונה הורגשה עד מצרים. לפי הערכות שונות נהרגו 10,000- 40,000 איש[16] מכלל האוכלוסייה במרחב העות'מאני בו פגע הרעש, אלפים מהם בארץ. רעידה אחת התרחשה בצפת והשנייה בבקעת הלבנון. היה הרס בצפת, טבריה, סאסא, גוש חלב, עין זיתים, סג'רה, עכו ונצרת. תזוזה נוספת התרחשה גם במיצד עתרת, חציו זז בחצי מטר. בעכו פגעו גלי צונאמי של 2.5 מטר מעל בתי המגורים (יש לזכור שעכו מוגבהת וחלקה אף מוגן בחומה).
בדצמבר 1759 פרצה מגפת דבר קשה ורב אזורית, נמלי הים נסגרו. באירופה נכנסו התושבים לבידוד בבתים. המגפה התפשטה גם בארץ, אך למרות זאת האוכלוסייה הכללית לא שמרה על בידוד בפרהסיה, למעט סגירת נמלי הים ובידוד למי שחשודים כנגועים למשך 40 יום במחנות הסגר[17]. המגפה התפשטה בשנת 1760.
בשנת 1760 בקירוב ניסה הגאון מווילנא לעלות מליטא לארץ ישראל אך לא מצליח בכך. תלמידיו בדור הבא יקימו תנועת עלייה.
בשנת 1764 הגיעה קבוצת עולים מליטא וברודי עמם נמנה הדרשן המקובל ר' שמחה מזאלזיץ. מספר שנים לאחר ר' שמחה, עלה מברודי גם המקובל ר' פרץ בן משה מחבר הקונטרס שבח ותהילה לארץ ישראל.
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עליית החסידים
בשנת 1764 הגיעה שיירה בראשות תלמידי הבעש"ט ר' מנחם מנדל מפרמישלן ור' נחמן מהורדנקא (שעלה לא"י בפעם השלישית). כאמור רבים מסיעת החסידים שכבר היו בארץ שקדמו בעלייתם ובהשקפותיהם לתלמידי הבעש"ט הצטרפו לסיעתם ודרכם החסידית החדשה של אלה.
בשנת 1770 בקירוב, עלה ר' יעקב מקרלין לטבריה ומייסד את הגרעין החסידי הראשון. בשנים הבאות המשיכו אדמורי חסידות זו לעודד משפחות מקרבן לעלות ולהצטרף לקהילות החסידות אשר בארץ.
בשנת 1771 הוקמה בירושלים "ישיבת מגן דויד" בחסות יהודי אמסטרדם (התקיימה לפחות עד 1921).
בשנת 1772 הגיעה מליטא שיירה בת מספר משפחות בראשות רבי עזריאל משקלוב, במטרה להעמיד על תילה את הקהילה האשכנזית בירושלים[18]. נכדו ר' ישראל משקלוב יהיה בין מובילי עליית תלמידי הגר"א 37 שנים מאוחר יותר.
בשנת 1775 עלה ר' אברהם צפיג מתוניס, לימים ישמש כשד"ר בחוץ לארץ בתור אחד מחכמי ירושלים, למרות היותו עיוור מלידה.
בשנת 1777 בגל עלייה הבולט בראשותו של רבי מנחם מנדל מויטבסק באו לארץ כ-300 נפשות. בין מנהיגי השיירה היו תלמידי המגיד ממזריטש. רבים מהחסידים התיישבו ביישובי הגליל: צפת וטבריה וחלקם התיישבו בכפר יאסיף ובפקיעין[19]. באותו זמן הגיעו לארץ כ-130 עולים מצפון אפריקה[20][21].
בשנת 1779 הוקמה בירושלים "ישיבת מרפא לנפש" עבור יוצאי סוריה, בחסות יהדות ארם צובא.
בשנת 1782 עלה מאיטליה ר' דוד פארדו.
בשנת 1787 עלה מתוניס ר' נתן בורג'יל מגדולי רבני תוניסיה בזמנו.
בשנת 1794 הגיע מליטא רבי שלמה מטולוצין מבכירי תלמידי הגר"א והראשון שעלה לארץ עוד בחיי רבו והתיישב בחברון. כמו כן החלו לעלות חסידים מחבל ווהלין ומייסדים ב-1796 את כולל ווהלין לעולי פולין.
בשנת 1798 הצליח ר' נחמן מברסלב להגיע לארץ ישראל אך שוהה בה זמן קצר בלבד. עם זאת ביקורו זה היה לנקודת מפנה במשנתו. לאחר חזרתו ביקש לא לצטט את אמרותיו מהתקופה שקודם הביקור בארץ. הוא נהג לומר מאז: "כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל"[22] וכן "מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל".
כאמור חכמים בולטים מעין אלה במסעות עלייתם לארץ ישראל עוררו רושם ותהודה ניכרת בקרב יהדות התפוצות והצטרפו למנהיגות קהילות העולים והיושבים זה מכבר בארץ ישראל.
|
מכתב אל האומה היהודית מן המפקד הראשי הצרפתי בונפרטה. המטה העליון, ירושלים, הראשון בפלוריאל, 20 באפריל 1799, שנת 7 לרפובליקה הצרפתית. בונפרטה, המפקד העליון של צבאות הרפובליקה הצרפתית באפריקה ובאסיה, אל היורשים החוקיים של פלשתינה. עם ישראל, אומה ייחודית, אשר במשך אלפי שנים, תאוות הכיבוש והרודנות שללו ממנה את זכויותיה באדמת אבותיה, אך לא את שמה ואת זהותה הלאומית! משקיפים חדי אבחנה ובלתי תלויים באשר לגורל האומות, על אף שלא ניחנו בנבואה שניתנה לישעיה וליואל, חשו זה מכבר את שאלו, שניחנו באמונה הנפלאה והמרוממת, ניבאו בראותם את חורבן ממלכתם וארץ אבותיהם: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיהו ל"ה, י). |
| קטע הפתיחה במנשר נפוליאון, 20 באפריל 1799. |
בשנת 1798 נכנס לארץ צבא נפוליאון ממצרים, בניסיון לכבוש אותה מהטורקים. במקביל, הכריז נפוליאון כי בכוונתו לסייע לתקומתם המדינית של היהודים במולדתם ההיסטורית. הקיסר הצרפתי קרא ליהודים להזכר בעברם ההיסטורי המפואר בארץ ישראל, להקים ישות מדינית יהודית עצמאית בארץ ישראל. מנשר נפוליון אל היהודים[23]. פורסם בעיתון הצרפתי מוניטר ב-20 באפריל 1799, וכן גם הופץ ככרוז בארץ ישראל ובקהילות היהודים באסיה ובאפריקה. נפוליון קרא ליהודים "להתלכד סביב דגלו לשם 'הקמת ירושלים העתיקה'. בידיעות מאותה תקופה נאמר כי אכן יהודים רבים הצטרפו אז לחילותיו של נאפוליון, שבדעתו להקים גדוד יהודי 'כדי לשוב ולהקים את ממלכת ירושלים"[24]. לפרסומו ותוכנו של הכרוז הייתה תהודה ניכרת. בעקבות המנשר פרסם הרב אהרן בן לוי מירושלים כרוז רבני לגיוס לצבא נפוליאון[25]. אמנם מסע נפוליאון בארץ ישראל נכשל, בין היתר בשל מגפת דבר שפגעה גם בצבאו אולם הוא סימן את התערבותן המדינית הגוברת של מעצמות אירופה בארץ ישראל, ומעורבותן בנעשה בה, בין השאר באמצעות הסכמי הקפיטולציות, אשר השליכו על תנאי העלייה לארץ וההתיישבות בה במאה ה-19.
בשנת 1800, מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 274,850 נפש בקירוב, מתוכם 6,700 יהודים שהיוו 2.4% מכלל האוכלוסייה[26].
במאה ה-19 עריכה
היישוב היהודי בארץ סבל מתנאי מחיה ופרנסה קשים, מרעידות אדמה רעב ומגפות; אלה גרמו לתמותה רבה בקרב תושבי העיר ירושלים, כמו גם בשאר היישוב בארץ ומשכך להידלדלות חוזרת חרף מאמצי הקהילות היהודיות להשתקם[27]. כמחצית מן היהודים בארץ ישראל היו נתינים זרים. אלו סבלו אף יותר מן העוינות וסדרי הממשל של השלטונות הע'ותמאניים כמו גם מתושבי הארץ.
בתחילת המאה התגוררה הקהילה היהודית בירושלים לעדותיה השונות בעיר העתיקה, וכללה בעיקר יהודים ספרדים. בבית הכנסת הספרדי "יוחנן בן-זכאי" היו מכתירים את הרב הממונה על יהודי האימפריה העות'מאנית "החכם באשי" הראשון לציון.
ביפו בשלהי המאה ה-18 השתלטו הערבים על חלק מנכסי היהודים ובנוסף פקדו את העיר מלחמות תכופות ומגפות מה שהביא לדלדול הקהילה היהודית. אך בשנת 1817 עת עבר אהרן מטלון מירושלים התחדשה שוב הקהילה היהודית במקום. ב-1820 עלה מאיסטנבול לירושלים הגביר ישעיהו אג'ימן. הוא קנה חצר ביפו והקים אכסניה לעולים המגיעים אליה בדרכם לירושלים. היא כונתה בשם "דאר אל יהוד" - חצר היהודים. חדר אחד באכסניה הקדיש לבית כנסת, שכן כבר היה מניין יהודים ביפו[28][29].
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עליית תלמידי הגר"א
מבין העליות הבולטות שמרחבי האימפריה הרוסית נמנית עליית תלמידי הגר"א, החלה בשנת 1808, בשלש השנים הראשונות עלו כ-150 עולים, וכך לאורך כל המאה ה-19 המשיכו רבים נוספים לעלות משם לארץ; בין השאר הקימו עולים אלה מחדש את בית הכנסת החורבה בירושלים, לאחר שהתגברו על הגבלות השלטון העות'מאני שמנע מאשכנזים להתגורר בעיר. מבין העולים נמנה ר' מרדכי סלומון אשר פעל עם אישים מהיישוב הישן להקמת כפרים של עובדי אדמה בארץ ישראל כבר בשלהי שנות ה-30 של המאה ה-19. כמו כן שלח מתוכניתיו אל הנדבן משה מונטיפיורי למיזמים ללימודי מלאכה לצעירים וצעירות מהיישוב. עם הצטרפותם של קהילות חסידים לירושלים הוקם גם בית הכנסת תפארת ישראל.
כ-30 משפחות מפרס עלו לארץ בשנת 1815 והתיישבו בצפת ובגליל.
בשנת 1819 עלו 15 משפחות אשכנזיות והצטרפו ליישוב הוותיק בחברון. משנת 1822 בהוראת האדמו"ר דובער שניאורי החלה עלייה מאורגנת של חסידי חב"ד ממזרח אירופה ואשר רבים מהם התיישבו בחברון. אף גזירת גיוס החובה לצבא הרוסי בשנת 1827 גרמה למשפחות שלמות לברוח מרוסיה, וחלקן עלו לארץ ישראל. היישוב האשכנזי בירושלים צמח מבודדים לכ-9,000 איש.
בגליל, סייעו מעמדו ופעולותיו של חיים פרחי לצמיחתו של היישוב היהודי ובימיו מנתה קהילת עכו כ-800 נפשות, ב-1820 מנתה קהילת יהודי ירושלים כמחצית מתושבי העיר, בטבריה היו היהודים כבר רוב תושבי העיר, וגם בצפת ערב רעידת האדמה בשנת 1837 היו היהודים מרבית תושביה. אולם בשל הירצחו של חיים פרחי, והאסונות הנוספים שפקדו את היישוב הן מידי הטבע והן מידי תושבי הארץ הידלדלו שוב הקהילות היהודיות[30].
עולים רבים הגיעו לארץ ישראל מן הפזורה של היהודים מגורשי ספרד באירופה ומרחבי האימפריה העות'מאנית חלקם הגיעו כפליטי חרב מקהילות שנפגעו בזמן מרד היוונים נגד הטורקים בשנת 1822, וחלקם נטשו אזורים באימפריה העות'ומנית בשל המשבר הכלכלי שפקד אותה בעקבות חיסול חיל הינצ'ירים בשנת 1826.
ב-1829 עורך הגאוגרף היהודי יהוסף שוורץ שעלה מבוואריה מפה של ארץ ישראל תוך שימת דגש על האתרים הקשורים לעם היהודי.
ב-1831 עולה ישראל ב"ק מברדיצ'ב (כיום אוקראינה) לצפת, מחדש את הדפוס העברי בארץ ישראל לאחר הפסקה של יותר ממאתיים שנה.[31]
בשנת 1834 פורץ מרד הפלאחים במהלך המרד ערכו המורדים פרעות באוכלוסייה היהודית ברחבי הארץ על כל המתלווה לכך.
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פרעות צפת (1834)
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – טבח חברון (1834)
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – טבח ירושלים (1834)
ב-23 במאי 1834 – מתרחשת רעידת אדמה וגורמת לנזקים בירושלים, בית לחם ובמנזר מר סבא שבמדבר יהודה. גושי אספלט גדולים צפים בים המלח. בנוסף פורצת באותה שנה מגפת דבר קשה בירושלים ומשם מתפשטת לכל הארץ.
בין השנים 1807–1840 עלו לארץ לפחות 5,000 איש (בהם גם מאות משפחות מאלג'יר אולם רבים מהם היו בין כ-2400 הניספים בגליל ברעידת האדמה בצפת וטבריה (1837)[32].
קהילת יהודי יפו גדלה והתרחבה במשך המאה ה-19. נמל יפו היה לשער עלייה עיקרי לעולים לארץ. ביפו הונחה התשתית המוסדית, הכלכלית, התרבותית והמנהלית לעליות הבאות. למשל, ב-1842 רכש הרב יהודה הלוי מרגוזה רבה של העיר, יחד עם חכם אברהם פנסו וחכם יחיאל בכר, חלקת אדמה בגודל של 103 דונם על גדות נחל איילון (ואדי מוסררה), ונטעו בה 5,310 עצים, מהם 2,210 עצי הדר. בשנת 1855 נרכשו החלקה והפרדס על ידי משה מונטיפיורי כדי להעסיק בה יהודים עניים; לימים הוקמה על קרקע זו שכונת מונטיפיורי[33].
ב-1854 - אלברט כהן[34] עורך את מסעו הראשון בארץ ישראל ובארצות האזור לבקשת הקונסיסטוריה המרכזית של יהודי צרפת לבחינת מצבם של היהודים בהן. בעקבות מסעותיו אלה ישפיע על בניית תשתיות קהילתיות חשובות כבתי חולים, מוסדות חינוך ומוסדות סיוע.
בשנת 1863 מוציא ישראל ב"ק לאור את העיתון הארצישראלי בעברית החבצלת, חתנו ישראל דוב פרומקין שעלה ממוהילב (כיום בלארוס) ממשיך את הוצאת העיתון לאורך שנים ובתפוצה לקהילות ישראל ברחבי העולם אליהם העיתון מביא חדשות על היישוב היהודי בארץ ישראל ועל קהילות היהודיות ברחבי העולם. באותה שנה מוציאים העולים יחיאל בריל ומיכל הכהן יחד עם יליד הארץ יואל משה סלומון את העיתון העברי הלבנון בבית הדפוס השני בארץ אותו הקימו יחד בשם דפוס סלומון.
בקרקעות שנרכשו ליד יפו, הוקם בשנת 1870 בית הספר החקלאי הראשון בארץ - מקוה ישראל, אשר חנך צעירים ילידי הארץ ומתפוצות ישראל.
בערך באותה שנה החלו יהודים מכורדיסטן להתיישב במירון ולעבוד בה בחקלאות בסיועו של שמואל עבו. בראשית שנות השמונים של המאה ה-19 הצטרפו אליהם עולים בעלי מלאכה יוצאי צפון אפריקה[35].
ב-1878 הוקם היישוב גיא אוני ע"י קבוצה של 17 משפחות יהודיות מצפת על אדמות שרכש אליעזר רוקח מצפת ואישים בני היישוב הישן מתוך מחצית מקרקעות הכפר הערבי ג'אעונה. גיא אוני ננטשה לאחר תקופה קצרה (חוץ ממשפחות קלר, פרידמן, ושוורץ), אך שוקמה ב-1882 בשמה החדש, ראש פינה.
בשנת תרל"ח 1878 מספר חודשים לאחר הקמת גיא אוני, הוקמה המושבה פתח תקווה על ידי אנשי ירושלים, ובהם יואל משה סלומון.
במשך המאה ה-19 עלו כ-1,500 יהודים אשכנזים וספרדים מרומניה, ו-800 עד 1,000 יהודים יוצאי בסרביה ובוקובינה.[36]
עליה מהונגריה של תלמידי החתם סופר[37][38]. מקרב עלייה זו קמו בהמשך אישים בולטים ביישוב הישן ואחר כך, בעדה החרדית. כבר בשנת 1856 נבדלו עולי הונגריה בארגון משלהם בשם כולל אונגרין - כולל שומרי החומות.
עליות מצפון אפריקה: בראשית המאה ה-19 עלתה קבוצה של כ-180 איש מצפון אפריקה. 150 מהם התיישבו בטבריה ו-30 בצפת. ב-1810 הגיע קבוצת עולים מלוב בראשות ר' אברהם כלפון. ב-1818 עלתה קבוצת עולים נוספת מלוב, ובהם משפחתו של ר' נתן אדאדי[39] ונכדו ר' אברהם חיים אדאדי והתיישבו בצפת. בשנת 1817 התיישבו עולים ממרוקו ומאלג'יר בחיפה. משפחת עבו מאלג'יר השתקעה בצפת ב-1817, ובמשך שלושה דורות רצופים שימשו בני המשפחה כקונסולים של צרפת בגליל ותרמו רבות לחיזוק ההתיישבות בגליל. בין השנים 1830–1837 עלו לארץ מאלג'יר כ-400 משפחות[40] חלקם ברחו ממנה מפני הרדיפות שהחלו בה בשנת 1830. כשלושים משפחות מעולים אלה התיישבו בשפרעם. ב-1840 עלתה מאלג'יר קבוצה נוספת בת כ-150 איש בראשות אברהם שלוש מאושיות הקהילה היהודית ביפו, חלק מעולים אלה נספו בים בדרכם באוניות.
בשנים 1848–1860 עלו מאות עולים ממרוקו בהם הרב יוסף ארווץ, הרב יצחק אסולין (1852). באותה שנה הגיע מגיברלטר חיים אמזלג ששימש כסגן קונסול בריטניה. בשנת 1854 עלה ממרוקו הרדב"ש אשר מייסד בירושלים את ועד העדה המערבית מוסד ההנהגה של עולי המגרב בא"י. ממרוקו עלו ליפו גם הרב משה אלקיים ותלמידיו 1856, בני משפחת מויאל (1860) שהיו מנהיגי הקהילה היהודית ביפו: יוסף ביי מויאל ששימש כסגן קונסול ספרד ואחיו אברהם מויאל ששימש כממונה מטעם הברון רוטשילד, חברת כי"ח ואגודת חובבי ציון בניהול ענייניהם בארץ.
חלק מן העולים נמנו בין מבשרי הציונות או היו מבין המושפעים מהם; ביניהם הרב ד"ר יהודה ביבאס שעלה ב-1852 והתיישב בחברון, ותלמידו הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי (עלה עוד בשנת 1809 ולאחר לימודיו בירושלים יצא לשליחות ארוכה בגולה וחזר לארץ שוב ב-1874). הרב אלקלעי היה באותה עת "גדול המעוררים להחייאת היישוב בארץ-ישראל"; הוא פעל למען יישוב ארץ ישראל משנת 1857, הציע להקים אגודה לבניית אוניות ומסילת ברזל, וייסד את 'חברת יישוב ארץ-ישראל'[41]. במהלך שנות ה-50 של המאה ה-19, במסגרת נסיונותיו לגייס את המעצמות האירופאיות ונגידי היהודים לתמיכה בתוכניתו המדינית, ערך מסע בצרפת, אנגליה וגרמניה, ואף העלה את משנתו המדינית בספר "גורל לה'". בספר שיצא בשלוש מהדורות ואף תורגם לאנגלית, פורס הרב אלקלעי לראשונה תוכנית ציונית-מדינית ריאלית ומפורטת להקמת בית לעם יהודי בארץ ישראל, הכוללת יסודות פוליטיים וארגוניים, אשר 40 שנה מאוחר יותר, הוצגו בלבוש עדכני ובשפה הגרמנית, בספרו של הרצל, "מדינת היהודים". סבו של בנימין זאב הרצל, שמעון אריה (לייב) הרצל, היה תלמידו של הרב אלקלעי וסייע בהדפסת ספריו בעירם זמלין, ואף שימש כתוקע בשופר ושמש בבית הכנסת של הקהילה הספרדית בעיר בה כיהן הרב אלקלעי[42].
באפריל 1897 בתשובה שפרסם הרצל לדברי הרב הראשי של וינה, ד"ר משה גִידֶמַן, שיצא נגד התנועה הציונית, בקונטרס האנטי-ציוני, "יהדות לאומית" (Nationaljudentum), ובו ביקר גידמן את הדגש ששמה הציונות על הפן הלאומי שביהדות על חשבון הפן הדתי שבה. כנגד דבריו אלה השיב הרצל בשבועון Österreichische wochenschrift ואמר בין היתר:
"...מר ד"ר גידמאן יוצא אל המערכה נגד הציונות בהמון מקראות, אך חושב אני, כי למצער כאלה וכאלה אפשר למצא בעד הציונות [...] במחברת קטנה שנדפסה זה מקרוב, כתובה ביד הסוחר התורני אהרון מרקוס בפודגורז', אני מוצא מקום אחד המסייע לנו: 'תנועת היישוב נוצרה לפני יותר מחמשים שנה בחוגים היותר חרדים בידי גדולי הרבנים למטרה גלויה של יסוד מדינה. הספר 'שיבת ציון' יכיל יותר ממאה הסכמות של גדולי רבנינו'. – איך יצדיק מר ד"ר גידמאן לעומת עובדא זו את דבריו...?"[43]
— בנימין זאב הרצל: "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן, Österreichische wochenschrift 1897.
על אודות קורות היישוב היהודי בארץ במאות ה-18 וה-19 ראו -
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – היישוב הישן
- בשלהי המאה ה-19
הגידול המואץ באוכלוסיית הארץ, ובכלל זה בקהילות היהודיות, בשל הגירה רבה של יהודים ואינם יהודים, תרם ליציאת תושבים מבין החומות הערים: ירושלים, יפו וטבריה, אל כפרים ושכונות חדשות. ברבע האחרון של המאה ה-19 כבר התגבש רוב יהודי בירושלים; 17,000 יהודים לעומת 14,000 שאינם יהודים[44]. בשנת 1881 התגוררו בשכונות שמחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים: ימין משה, נחלת שבעה ומאה שערים, למעלה מ-2,000 יהודים[45]. בשנת 1895 מנה היישוב היהודי בירושלים 28,112 נפש, אשר התגוררו בשכונות חדשות רבות[46].
הקהילה היהודית בחיפה גדלה ובשנת 1875 כללה כ-1,000 נפש. ביפו שגשגה הקהילה היהודית ובשנת 1888 היה מספר היהודים כ-1500 נפש; "וגם הם מתחלקים לספרדים (אלף נפשות) ואשכנזים (חמש מאות)"; בשנת 1891 התאחדו שתי הקהילות הספרדית והאשכנזית ביפו לקהילה אחת.[47]
על היישוב היהודי בארץ משנות השמונים ואילך ראו -
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – העלייה הראשונה
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה התשע-עשרה, א-ב, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז.
- מרדכי אליאב, ארץ-ישראל ויישובה במאה הי"ט, 1917-1777, ירושלים: הוצאת כתר, 1978.
- דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
- יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו. (הספר בקטלוג ULI)
- ח' מרחביה, קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, הוצאת שלם, ירושלים ה'תשס"ז.
- אריה מורגנשטרן, משיחיות ויישוב ארץ-ישראל, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ה.
- יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב.
קישורים חיצוניים עריכה
- אגרות ארץ ישראל - שכתבו היהודים היושבים בארץ לאחיהם שבגולה, מימי גלות בבל ועד שיבת ציון שבימינו, קיבצן וביארן אברהם יערי (תל אביב, תש"ג), באתר היברובוקס.
- משה אלטבאואר, איגרת הרב משה יהושע זעליג הכהן משנת תרי"ג על אודות עלייתו ארצה, קתדרה 1, אלול תשל"ו
- צבי קובץ, העלייה ממזרח אירופה לארץ-ישראל באמצע המאה הי"ט, קתדרה 9, אוקטובר 1978, עמ' 204-193
- שמעון שורצפוקס, העלייה מצפון-אפריקה לאחר כיבוש אלג'יריה בידי צרפת, פעמים תשמ"ט 1989, עמ' 109–123.
- אריה מורגנשטרן, יהדות הגולה והכמיהה לציון, 1240-1840, תכלת 12, אביב תשס"ב-2002
- הנרי טולדנו, עליית היהודים המערביים וא"י מהתחדשות היהודי בטבריה ובמאה ה-19 (1740-1917), מים מדליו תשנ"ג
הערות שוליים עריכה
- ^ ההיסטוריון יעקב ברנאי טוען כי הראשונים ברשימה היו שבתאים. ואילו מקובלים ותלמידי חכמים, שלא היו מספיחי השבתאות, היו: רבי חיים אבולעפיה, רבי חיים בן עטר, רבי פרץ בן משה ורבי שמחה מזאלוזיץ. ראו: יעקב ברנאי, יהודי ארץ-ישראל במאה הי"ח בחסות פקידי קושטא, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ב, עמ' 60-61.
- ^ בן-ציון דינור, במפנה הדורות: מחקרים ועיונים בראשיתם של הזמנים החדשים בתולדות ישראל, כרך ראשון, עמ' 15, מוסד ביאליק, ירושלים, תשל"ב -1972.
- ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 281.
- ^ על פי: שמואל חגי, הישיבות בארצות המזרח, אתר דעת.
- ^ ההקדמות השונות לספר "מחנה אפרים". וכן ראו למשל בהקדמת ידי אליהו שכותב על בריחתו מירושלים לרודוס.
- ^ נתן שור ואליעזר שוורץ, לתולדות מגפת הדבר בארץ ישראל, ב-אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - מאמרים ומחקרים בידיעת הארץ, עורכים גבריאל ברקאי ואלי שילר, עמ' 69-70, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, תשנ"ה - 1994.
- ^ נתן שור ואליעזר שוורץ, לתולדות מגפת הדבר בארץ ישראל, ב-אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - מאמרים ומחקרים בידיעת הארץ, עורכים גבריאל ברקאי ואלי שילר, עמ' 70, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, תשנ"ה - 1994.
- ^ אדם טלר, "מסורת סלוצק על ראשית דרכו של הבעש"ט", בתוך: עמנואל אטקס, דוד אסף ויוסף דן (עורכים), מחקרי חסידות, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשנ"ט, עמ' 38-15.
- ^ צור שיזף, מדריך לאתרי יפו
- ^ בין המזכירים את המקום נמצא החיד"א, שביקר במבנה ב-1757, עם זאת, כעבור שנים בודדות השתלטו ערביי יפו על המבנה, והתירו ליהודים להתפלל בו רק בשלושה ימים בשנה. מאוחר יותר נאסר על היהודים לעשות בו שימוש כלל ועיקר. במשך השנים שימש המבנה לצרכים שונים, כולל בית חרושת לסבון, אך האוכלוסייה הערבית המשיכה לכנותו "הבית היהודי". המקום חזר לבעלות יהודית רק לאחר מלחמת העצמאות.
- ^ כך גם בעדות הנוסע ר' שמחה מזאלזיץ ב-1764, ב- אברהם יערי, "מסעות ארץ ישראל", תל אביב תש"ו, 1946. במבוא ובפרק 19
- ^ יש לציין שעוד מתקופת הממלוכים ובכלל זה בראשית התקופה העות'מאנית בארץ ישראל עמדה העיר חרבה עד אמצע המאה ה-17 והתקיים בה רק נמל קטן ללא יישוב. גם לאחר מכן סבלה ממלחמות לעיתים תכופות, דבר שפגע אף בקהילה היהודית המתחדשת והביא לדלדולה מספר פעמים.
- ^ סבו של ר' חיים, ר' יעקב אבולעפיה היה רבה של טבריה לפני חורבנה
- ^ בין היתר מפני שהיה בכך מסימני הגאולה. כפי שנאמר במסכת ראש השנה דף לא, "אמר רבי יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה מקראי וכנגדן גלתה סנהדרין... מלשכת הגזית לחנות ומחנות לירושלים ומירושלים ליבנה, ומיבנה לאושא ומאושא ליבנה ומיבנה לאושא ומאושא לשפרעם ומשפרעם לבית שערים ומבית שערים לצפורי ומצפורי לטבריא וטבריא עמוקה מכולן... אמר רבי יוחנן ומשם עתידין ליגאל שנאמר (ישעיהו נב, ב) "התנערי מעפר קומי שבי"".
- ^ כבר בשנת 1739 שהה בליוורנו במטרה לארגן משם עלייה לארץ ישראל ובשימוש בקהילה עשירה ובולטת זו כתשתית לאיסוף כספים למימון העלייה וקיומה. בין העולים עמו היו מבני קהילה זו
- ^ סיכוני רעידת אדמה במדינת ישראל - ד"ר אבי שפירא, באתר ועדת ההיגוי הבין-משרדית להיערכות לרעידות אדמה.
- ^ נתן שור ואליעזר שוורץ, לתולדות מגפת הדבר בארץ ישראל, ב-אריאל: כתב עת לידיעת ארץ ישראל - מאמרים ומחקרים בידיעת הארץ, עורכים גבריאל ברקאי ואלי שילר, עמ' 69-70, הוצאת ספרים אריאל, ירושלים, תשנ"ה - 1994.
- ^ אלי אליאך, ר' עזריאל משקלוב - 250 שנה לעלייתו לא"י, באתר Academia.edu, 11/2021
- ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 401.
- ^ כך מצוין באיגרת ששלח ר' מנחם מנדל מויטבסק
- ^ אלג'יר, תוניס, מרוקו
- ^ קנ"ו, חיי מוהר"ן
- ^ טקסט המנשר
- ^ ראו: יצחק בן-צבי, ארץ ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 321-320
- ^ אהרן בן לוי, אל הבנים בביה בארצות בוא השמש וצאת השמש, בתוך: ח' מרחביה, הציונות, אוצר התעודות הפוליטיות, ירושלים: הוצאת אחיאסף, 1943, עמ' 17.
- ^ R. Bachi The Population of Israel, the Institute of Contemporary Jewry, the Hebrew University & the Demographic Center, the Prime Minister's Office, Jerusalem 1974, pp.32
- ^ ראו: אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז
- ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
- ^ דן בהט, בנימין זאב קידר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 120.
- ^ נתן שור בספריו "תולדות עכו", "תולדות ירושלים", "תולדות ארץ ישראל" עמ' 229
- ^ בית הדפוס הראשון הוקם בצפת בשנת 1577 על ידי ר' אברהם בן יצחק אשכנזי, והתקיים כ-10 שנים.
- ^ אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז, עמ' 262-263.
- ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 404–405. תל אביב ואתריה, אריאל, 48-49, מרץ 1987, עמ' 57.
- ^ אלברט כהן היה מחנכם של שלושה מילדיו של ג'יימס מאיר רוטשילד בהם אדמונד ג'יימס דה רוטשילד המוכר בכינוי "הנדיב הידוע" מייסד החברות ליישוב ארץ ישראל בימי העלייה הראשונה יק"א ו-פיק"א.
- ^ צרפת בגליל במאה התשע-עשרה – על פי התכתובת הקונסולרית של משפחת עבו, יוסף שרביט, בכתב העת קתדרה גיליון 108 עמ' 92.
- ^ בצפת, למשל, היו יוצאי רומניה 23% מהאוכלוסייה האשכנזית ואכלסו ארבעה בתי מדרש, שנקראו על שם היישובים הרומניים רומאן, בוטושאן, שטפנשט ובוחוש. ראו: יעקב גלר, כולל מולדביה וולכיה בארץ-ישראל. קתדרה, 59, 1991, עמ' 56-82
- ^ ביניהם נמנים בין היתר: הרבנים יצחק פראג אופלטקה, ישראל זאב הלוי הורביץ, משה זקס, אברהם שאג-צוובנר, יוסף חיים זוננפלד, שמעון דייטש, אשר אנשיל ניימאן, משה נחום ולנשטיין. (החתם סופר עצמו ולאחריו בנו ר' אברהם שמואל בנימין סופר הגם שלא עלו לא"י, שימשו בתפקיד הממונים בגולה על מעות ארץ ישראל בדומה למנהיגי הקהילות הבולטים בתקופתם.)
- ^ בדומה לעליית תלמידי הבעש"ט ועליית תלמידי הגר"א הרי שמדובר למעשה בעליות של קבוצה סוציולוגית כאשר העולים הם תלמידי תלמידיהם, ומשום שהיוזמה באה מכוחם של רבותיהם הגדולים ומשום שהתלמידים וצאצאיהם המשיכו להנחיל את תורת רבם ואופי התרבות של קהילת המוצא בארץ ישראל לפיכך נקראת העלייה על שמם.
- ^ ר' נתן אדאדי נולד בארץ ישראל בשנת 1740, בצעירותו נשלח כשד"ר היישוב בירושלים לליוורנו ומשם הגיע לטריפולי ונהיה בה לאחד מרבניה.
- ^ אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז, עמ' 262–263. פרופ' שמעון שוורצפוקס מביא תעודה לפיה בשנים 1832–1833 עלו מאלג'יר למעלה מ-200 משפחות, וכן ע"פ הנתונים העות'מאניים על מנין ופילוח הנספים ברעידת האדמה בשנת 1837 ונתונים נוספים.
- ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 410.
- ^ רות וינקלר, מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל- המקשר והמבדיל בחשיבתם
- ^ בנימין זאב הרצל, "היהדות הלאומית" של ד"ר גידמאן, באתר פרויקט בן יהודה
- ^ על פי יהושע בן-אריה, מבוא, אמנות ואומנות, עמ' 14. הנ"ל, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה ה-19, א, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז-1977, עמ' 318, 403
- ^ ראו: יהושע בן אריה, עיר בראי תקופה, ירושלים במאה התשע-עשרה, א, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ז, עמ' 302–436. הנ"ל, על ההתיישבות היהודית באזור במאה ה-19, קתדרה, 2, עמ' ?
- ^ יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, עמ' 414-413.
- ^ רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 122-121.