מבצע עזרא ונחמיה
פעולות נוספות
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה.
| ||
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: הגהה. | |
| עליות לארץ ישראל בעת החדשה |
|
ראו גם – עליות קדומות לארץ ישראל
עליות על פי ארץ מוצא: ראו גם:
שגיאה: התמונה שגויה או שאינה קיימת. |
מבצע עזרא ונחמיה, הקרוי גם מבצע בבל או מבצע עולי בבל, הוא מבצע העלאת יהודי עיראק לישראל כחלק ממבצעי העלאת היהודים לישראל במהלך שנות ה-50. המבצע קרוי על שמם של עזרא ונחמיה, מנהיגי היהודים בבבל ובארץ ישראל בתחילת תקופת בית שני.
אף שבתחילה אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, הצליחו יהודים רבים לעלות לישראל, בעיקר דרך איראן. מבצע עזרא ונחמיה החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק התירה את יציאתם של היהודים מתחומה. המבצע תוכנן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת התעופה "ניר איסט" (אנ') שטסה מעיראק לקפריסין. בין המארגנים הישראליים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן-פורת. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת מעיראק, כך עלו גם מספרי הטיסות, עד לקיום רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע חל בין השנים 1950–1951ונמשך גם בשנת 1952. במסגרת המבצע עלו לישראל יותר מ-120,023 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית ונאמד אז ביותר משלושים וחמישה מיליון דולר[1], לפי ערכו באותה התקופה (נכון לשנת 2021, ערכו של סכום זה נאמד ב-350 מיליון דולר).[2]
העלייה הבלתי חוקית מעיראק עריכה
טרם קבלת האישורים לעלייה לארץ ישראל, ברחו מעיראק יהודים רבים. מבצע הבריחה הראשון אורגן ב-1942. על ידי מוניה מרדור, שליח המוסד לעלייה ב', שהגיע לבגדאד במסווה של חייל בריטי, וקשר קשרים עם ההנהגה היהודית והתנועות הציוניות במטרה לעודד עלייה. אחריו הגיעו לבגדאד גם שמריהו גוטמן, אנצו סרני ועזרא כדורי. האנגלים פעלו כנגד פעילות זו ושלחו לשם כך קצין בולשת מיוחד אשר הקשה מאוד על המלאכה.
העולים הראשונים בקרב יהודי עיראק היו בני נוער, חברי תנועות הנוער החלוציות, ואחריהם עלו גם בעלי משפחות. העלאת היהודים לארץ ישראל לפני קום המדינה בוצעה דרך היבשה בסיוע נהגי "אגד", שנסעו לעיראק למשימות של הצבא הבריטי והבריחו במכוניותיהם עולים רבים ונשק. לאחר מכן החלה העפלה אוירית. ב-1947, ביוזמת שני טייסים אמריקאים, שהציעו את מטוסם לאנשי המוסד לעלייה ב' תמורת תשלום ובתיאום עם ארגונים ציוניים בעיראק, בוצעו שני מטסים במטוס אמריקני מסוג קרטיס C-46 קומנדו, בהם הועלו כמאה עולים. המבצע כונה בשם "מבצע מייקלברג", ובראשו עמד שלמה הלל אשר שימש לימים כיושב ראש הכנסת.
מבצע "עזרא ונחמיה" עריכה
ההכנות למבצע עריכה
ב-23 באוקטובר 1948 התארגנה הפגנה של נשות ואימהות העצורים. הן התאספו ליד ביתו של הרב כדורי שהיה הקהילה היהודית, ודרשו ממנו לצאת איתן להפגין מול ארמונו של העוצר, עבד אל-אילה. הרב סירב, ובזעמן, פרצו הנשים למשרדו. הן נעצרו על ידי שוטרים עיראקים, שעצרו גם בחורים יהודים שכלל לא השתייכו להפגנה. בסופו של דבר נכנע הרב ללחץ המפגינות והכריז על יום ה-25 באוקטובר 1949 כיום צום ותפילה בכל הקהילות היהודיות בעיראק. השביתה, שאכן התקיימה בכל הארץ, התפרשה בעיני הממשלה כקריאת תיגר, על כן הרחיבה המשטרה העיראקית את גל המעצרים. בינתיים, לאחר גל ההאשמות כלפיו, התפטר הרב כדורי ובמקומו נבחר לראש הקהילה יחזקאל שמטוב, שהיה איש בעל השפעה בקהילה ובקשר עם תאופיק א-סווידי, שעתיד היה להיות ראש ממשלת עיראק. באוגוסט 1949 גויס בישראל מרדכי בן-פורת כשליח המוסד לעלייה ב'. ב-17 באוקטובר הוא טס לטהראן במטרה להשיג לעצמו תעודת זהות כשיעי המבקש לבקר בכרבלא, העיר הקדושה לשיעים בעיראק. מאחר שלא הצליח להיג את התעודה המבוקשת, הוא יצא מהעיר עבדאן כעבור שלושה ימים, כשהוא לבוש כבדואי מקומי וחצה את הנהר שט אל-ערב בסירת מנוע קטנה. הוא הגיע קרוב לבצרה ויומיים לאחר מכן, בזכות העזרה של יהודים שגויסו למטרה זו, עלה על הרכבת לבגדאד. מנקודה זו ואילך הוא פעל במסווה על מנת לקדם את נושא עלייתם של יהודי עיראק לארץ ישראל.[4]
חייהם של היהודים בעיראק לאחר ניסיונות הבריחה עריכה
יהודים שהשתייכו לתנועה הציונית נתפסו ועונו באכזריות על ידי המשטרה. כתוצאה מהעינויים הם סיפרו למשטרה העיראקית כי הם שייכים לתנועה ומסרו שמות של חלק מהאחראים בתנועה, ב"שורה" ובמוסד לעלייה. המשטרה ערכה חיפושים ביותר מעשרים בתים והשליחים ששהו באותה עת בעיראק, רפאל צורני ודויד בן מאיר, הבינו שהברחת האחראים בתנועה וב"שורה" תהיה משימה לא קלה. בשלהי אוקטובר 1949 שוחח אבא אבן, שהיה הנציג הישראלי באו"ם עם עמיתו הבריטי, הקטור מקניל, על מצב היהודים בעיראק. מקניל הסיק כי הפתרון הוא העברתם לישראל והוא הבטיח לדבר עם נורי א-סעיד, ראש הממשלה העיראקי.[5]
ב-8 בפברואר 1950פורסם דו"ח של הקונסול האמריקני בבצרה למשרד החוץ האמריקני, בו דיווח על הברחת היהודים מעיראק ועל כך שהחיילים העיראקים, מסייעים להברחות תמורת שוחד. בדו"ח נכתב כי פקידים מקומיים מייחלים לשחרור חוקי של היהודים כדי שהחיפושים והלחימה במקרי השוחד וביהודים שבורחים מעיראק ייפסק.[6]
חוק שלילת הנאמנות עריכה
ב-15 בפברואר 1950 הודיע מרדכי בן-פורת למרכז בישראל, שראש ממשלת עיראק, תאופיק א-סווידי, הודיע באותו בוקר שיינתנו תעודות מעבר, "לֶסֶה פַּסֶה" Laissez -Psser ליהודים, ובשבוע הקרוב תתפרסם הודעה רשמית. ב-3 במרץ 1950 כתב את המברק הבא: "הנה הגיעה שעת גאולת יהדות אומללה זו. הממשלה החליטה ברוב קולות לאשר יציאת היהודים."[7] בתאריך זה הוצג "חוק שלילת הנאמנות" לבית הנבחרים העיראקי, שם התחולל ויכוח לא קטן סביב הנושא. להלן סעיפיו של החוק:
- "מועצת השרים רשאית לשלול את האזרחות העיראקית מכל יהודי עיראקי שיעדיף מרצונו הטוב לעזוב את עיראק לצמיתות, וזאת לאחר שיחתום על טופס מיוחד, בנוכחות הפקיד שימונה על ידי שר הפנים.
- יהודי עיראקי שייצא, או שינסה לצאת, מעיראק בדרך בלתי חוקית - תישלל ממנו אזרחותו העיראקית.
- יהודי עיראקי שייצא מעיראק בדרך בלתי חוקית ולא יישוב אליה תוך חודשיים מתאריך היכנס חוק זה לתוקפו - ייחשב כאילו עזב את עיראק לצמיתות ואזרחותו העיראקית תישלל ממנו בתום ארכה זו.
- על שר הפנים לצוות על הרחקתו מן הארץ של כל אדם, שנשללה אזרחותו העיראקית בהתאם לנ"ל, אלא אם כן היה משוכנע, בהסתמך על סיבות סבירות כי הישארותו בעיראק נחוצה זמנית לצורך משפטי או חוקי...
- כוחו של חוק זה יפה למשך שנה מיום היכנסו לתוקפו. אולם, מותר לבטלו בכל עת תוך תקופה זו, על פי צו מלכותי."[8]
שר הפנים, סאלח ג'בר, הגיש את החוק משום שהניח שאין להכריח את מי שלא רוצה להישאר בעיראק, להישאר בה. צירי מפלגת אסתקלאל דרשו שרכוש היהודים היוצאים יוחרם, כנגד הרכוש הערבי שנתפס בידי הציונים בישראל ושיש לסלק את כל היהודים מהמדינה. ג'בּר התנגד להוסיף לחוק סעיף הקשור להקפאת הרכוש היהודי. למחרת הביא את החוק לאישור הסנאט, שם הוויכוח היה חריף הרבה יותר. עם זאת, ג'בּר הבטיח ליהודים שיישארו בעיראק שהם ייהנו משוויון זכויות מלא וייחשבו עיראקים לכל דבר. הצעת החוק התקבלה ברוב קולות ופורסמה בתאריך 9 במרץ 1950, חג פורים, ולאחר אישורו על ידי העוצר נכנס החוק לתוקף.[9]
תכנון העברת היהודים לישראל עריכה
לאחר אישורו של "חוק שלילת הנאמנות" בסנאט העיראקי, הקים שר הפנים שתי ועדות, אחת בבגדאד ואחת בבצרה, אך המוסד עדיין לא ידע מהיכן ייצאו היהודים, מהו התקציב שיידרש לשם כך וכיצד יובאו ארצה. ממשלת עיראק סברה שהיהודים ייצאו דרך איראן, במסלול ששימש עד אז לבריחה הבלתי חוקית, אך שליחי הקהילה עמדו על כך שהיציאה תהיה מערבה. אנשי ממשל ישראלים ונציגי המוסד לעלייה ב' קיימו מגעים עם גורמים שונים בעולם על מנת לקדם את הנושא, אך בינתיים נמשכה העלייה הבלתי לגאלית לישראל. ב-11 במרץ 1950 פנה ארגון הג'וינט למשרד החוץ האמריקאי וביקש את עזרתו בחדירה לעיראק. במקביל ניסו למנוע בכל דרך אישור של מעבר היהודים לישראל דרך איראן.[10]
ב-15 במרץ נפתח המשרד לרישום היהודים הרוצים להגר והממשלה התחייבה להסיע את היוצאים לגבול עם איראן על חשבונה, אך איראן חששה ממעבר של יהודים רבים בארצה ודרשה שייקבעו סידורים מוגדרים ליציאתם. ב-9 באפריל שיגר בן-פורת לארץ מברק המפרט את הגורמים לפיהם יש להתחיל את הרשמת היהודים לשלילת הנתינות, זאת טרם אישור התוכנית על היציאה מעיראק. למחרת החל הרישום, ביום הראשון נרשמו 3,400 מבקשי וביום השני 5,700 מבקשי עליה.[11]
בהיותו בבצרה, יצר בן-פורת קשר עם מייג'ור קייטון, מנהל חברת פולר הבריטית ואיש מודיעין בריטי. הם סיכמו שקייטון ישלח מכתב רשמי לראש הקהילה היהודית ובו יביע את נכונותו להסיע יהודים מעיראק לכל חלק בעולם. לאחר הפעלת קשרים בארצות שונות והתכנסויות של קבוצות בארץ ומחוצה לה, הגישה חברת התעופה "עיראק טורס" מכתב רשמי לראשי הקהילה ובו הודיעה על נכונותה להעביר במטוסים שלה את היהודים לכל שדה תעופה שייקבע, במחיר של 12 דינר לנוסע, עם מטען של 30 ק"ג. ב-3 במאי התקבלו הוויזות העיראקיות לשלושה חודשים למספר נסיעות בלתי מוגבל. אך במקביל לשיחות שקיים בן-פורת עם קייטון, התגבשה החלטה במוסד לעלייה ב' להשתמש בשירותיה של חברת התעופה "ניר איסט אייר טרנספורט" להטסת יהודי עיראק לארץ. אחד האנשים המרכזיים בחברה היה רוני ברנט, אשר ביצע שליחויות מטעם המוסד ומילא תפקיד חשוב בכל מבצע העלייה. בערב חג הפסח הגיעו בן-פורת וברנט לביתו של יחזקאל שמטוב, חבר ההנהלה המבצעת של הקהילה היהודית בעיראק. שם הוחלט שמטעמי בטיחות יש לבחור בחברת "ניר איסט".[12]
העלייה עריכה
הטיסה הראשונה עריכה
ביום שישי ה-19 במאי 1950 בשעה 14:00 בדיוק... מטוס מסוג 'סקיימסטר' ובו שמונים ושישה עולים יהודים, המלווים בקצין משטרה עיראקי, רץ על המסלול בנמל התעופה של בגדאד, ניתק ממנו והמריא בדרכו לניקוסיה שבאי קפריסין. בשעה 15:50 בדיוק הוא נחת באי ואחרי חניית ביניים קצרה, שב והמריא ומגמת פניו נמל התעופה לוד בישראל. בשעה 18:00, שש שעות בדיוק לאחר שהמריא מבגדאד, נגעו גלגלי המטוס במסלול נמל התעופה לוד. שעה קלה אחר כך נחת על אותו מסלול מטוס נוסף ובבטנו שמונים ותשעה עולים.
בחודש מאי, החודש הראשון למבצע, הגיעו ארצה 614 יהודים בשש טיסות מבגדאד לישראל.[13]
האטה בקצב הטיסות עריכה
ב-1 ביוני 1950, כשבועיים לאחר הטיסות הראשונות, שלח בן-פורת מברק לארץ ובו הודיע שישנם עיכובים ביציאה, שנגרמו בשל חוסר הסכמה עם הפקידים העיראקיים. ב-15 ביוני הציע חבר בית הנבחרים העיראקי לבטל את יציאת היהודים מעיראק. ג'בּר וראש הממשלה עמדו על כך, שאם רוצים שתנועת היהודים מעיראק תימשך, יש צורך להוציא מספר רב של אנשים במהרה ולסיים את המבצע תוך שנה. ב-19 ביוני העלה רוני ברנט את חששותיו במכתב: "יש לי חששות רציניים שמשהו דומה למשבר עלול לפרוץ כאן אם תימשך המדיניות של האטת קצב הטיסות... התוצאה היא, שהולך ונוצר כאן מצב בלתי אפשרי. אני מקבל תלונות מכל הצדדים. כל הזמן לחצנו עליהם להביא יותר ויותר נוסעים ועכשיו, כשהם מוכנים, אין אנו שולחים מטוסים לקחתם." כעבור שבועיים כתב שוב: "אם לא נכפיל טיסותינו... ייווצר מצב שהפיקוח המלא על הטיסות יוצא מידינו..."[14]
רק בתחילת אוגוסט חזרו להפעיל את הטיסות, אך כבר בתאריך 13 באוגוסט שיגר משרד החוץ הישראלי למוסד דיווח על שיחה עם הנספח לענייני עבודה בשגרירות האמריקאית בתל אביב בעניין צמצום העלייה מעיראק, זאת כדי לתת עדיפות ראשונה לעלייה מברית המועצות. בשגרירות האמריקאית חששו מעלייה מאסיבית ארצה . לפי הרישום שנערך היה חשש כי בנובמבר הקרוב תישלל נתינותם של מאה ועשרים אלף יהודים עיראקיים. האטת קצב הטיסות גרם ליהודים לשוב ולחפש דרכי בריחה לא חוקית, דרך בצרה. עובדה זו דרבנה את משרד הפנים בארץ להגביר את הלחץ על חברת "ניר איסט". גם שגריר ארצות הברית בעיראק התריע בתאריך 29 בספטמבר: "... אמר באוזני ראש הממשלה, נורי סעיד, שהוא מוטרד מאוד מכך שיהודי עיראק שוויתרו על אזרחותם העיראקית ומוכנים להגר לישראל, עודם מתמהמהים... לפי החוק העיראקי נדרשים מהגרים שאזרחותם העיראקית נשללה מהם לעזוב את הארץ תוך עשרים ימים."[15] ממשלת עיראק הביעה את חרדתה מפני המצב, שכן "חוק שלילת הנאמנות" אמור היה לפוג ב-9 במרץ 1951 ואם לא יגבירו את יציאת הטיסות מעיראק, יישארו בה כ-50 אלף יהודים חסרי נתינות.[16] המחשה למצוקתם של היהודים בבצרה ניתן לראות במכתב ששיגרו בתאריך ה-13 בינואר 1951 לשלטונות עיראק ולחברת התעופה "עיראק טורס": "חמישה חודשים חלפו מיום שעזבנו ביתנו ומצבנו אומלל. אנו וילדינו עומדים בפני כיליון. המטוסים ממשיכים לטוס מבגדאד ואנו לא מבינים מה הסיבה המונעת טיסות מטוסים אלה גם מבצרה."[17]
בעיות היהודים בעיראק במהלך העלייה עריכה
כבר בשנת 1950 נאלצו היהודים למכור את רכושם במחירים נמוכים בהרבה משווים. העיתונות יצאה בתעמולה שקראה לא לקנות את חפצי היהודים היוצאים. אחד העיתונים, "אל־צלאח", פרסם כרוז שהטיף להחרים את רכוש היהודים: "אל תקנו בגדים משומשים מאת היהודים! אל תאפשרו להם למכור אותם! הכסף שתשלמו תמורת הסמרטוטים שלהם ייהפך לעופרת בלבות בניכם ואחיכם. הקניות מהיהודים הורסות את השווקים ומערערות את כלכלת המדינה; על כן החרימו אותם!".[18]
החל מינואר 1951 החלו פיגועים שונים במרכזים יהודיים בעיראק, ובכללם פצצה שהושלכה ב-14 בינואר, 1951 ליד בית הכנסת "מסעודה שם־טוב" ברובע היהודי בבגדאד, שם התאספו יהודים רבים לצורך סידורים אחרונים לפני צאתם לשדה התעופה. שני יהודים נהרגו וקרוב ל-70 נפצעו באותו אירוע.[18]
ב-10 במרץ 1951, יום אחד לאחר תום מועד הרישום לשלילת הנתינות, נקרא בית הנבחרים לישיבה סודית, בה התקבל חוק הקפאת הרכוש של היהודים חסרי הנתינות. באותו לילה עברה המשטרה, מלווה בנציגים מארגון הסוחרים, על כל חנויות היהודים ונעלו אותן. למחרת הוקפאו חשבונותיהם של היהודים ונמנע מהם למכור את ביתם ומיטלטליהם נאסרה. על כן המכירה התקיימה בסתר, במחירים זעומים.[19]
ב-22 במאי 1951 ארע מאורע טראגי למבצע בו נעצרו על ידי המשטרה שני שליחים ישראלים - מרדכי בן-פורת ויהודה טאג'ר. המשטרה ערכה חיפושים בביתם ולמחרת הובא בן-פורת לקצין שהיה מומחה בביצוע עינויים, הוא נעצר לשבועיים ולאחר מכן הצליח בדרך נס לברוח ארצה ולהינצל. טאג'ר נידון למאסר עולם אך ביולי 1958, לאחר ההפיכה של הגנרל קאסם, שוחרר והוחזר לארץ. המשטרה המשיכה בחיפושים, מעצרים וחקירות, ובתאריך 15 ביוני 1952 ניתנה הוראה בארץ להפסיק את הפעילות בעיראק.[20]
במהלך האירועים הקשים, נכלאו יהודים רבים בבתי הסוהר בעיראק, שעה שהקהילה היהודית הייתה בעיצומם של חבלי קליטה בארץ. בתאריך 19 בינואר 1952 הוצאו יוסף בצרי ושלום צלאח להורג בתלייה בבגדאד, באשמת החזקת חומר חבלה וזריקת פצצות במרכז העיר,[21] לאחר שעונו קשות. יהודי עיראק זוכרים היטב את המשפט שאמר בצרי בעלותו לגרדום: "תחיא אשראיל!"- תחי מדינת ישראל![22]
סיום המבצע עריכה
עד סוף אפריל 1951 עלה הרוב המכריע של יהודי בצרה ונותרו בה 1,450 איש בלבד. בסיום המבצע נותרו בה כ-800 יהודים.[23]
מבצע עזרא ונחמיה נמשך עד ינואר 1952, לאורך עשרים חודשים בדיוק. 110,618 יהודים מעיראק הגיעו לישראל בדרך האוויר ב-900 טיסות. 9,352 פליטים יהודים ברחו מעיראק לממלכת פרס של שושלת פהלווי, וממנה לישראל ו-8,000 יהודים ממוצא פרסי יצאו לפרס בדרכוניהם וממנה לישראל. בסך הכול 119,970 עולים מעיראק, מתוך קהילה שמנתה 138,000 נפש, הגיעו לישראל ונקלעו למציאות חדשה - חיי מצוקה באוהלים או בצריפים במעברות, מזונות בקיצוב, מחלות זיהומיות, שפה חדשה, מנהגים חדשים וערכים שונים מאלה שהכירו." כך מסכם מרדכי בן-פורת את מבצע "עזרא ונחמיה" בסיום עבודתו כשליח המוסד לעלייה ב' מעיראק.[24]
התנועה היהודית העיראקית בארץ ישראל עריכה
התנועה היהודית קמה בעיראק בתנופה רבה ולאחר שעלתה ארצה הצליחה לשגשג בכוחות עצמה, תוך קבלת סיוע מינימלי מצד המוסדות בארץ ומיהדות הגולה. המבצע עצמו התנהל על טהרת כוחות מקומיים: השליחים בו היו יוצאי עיראק וחניכי התנועה היהודית שצמחה בה. כמו כן, השכילה המחתרת החלוצית בעיראק ליצור שכבת פעילים גדולה יחסית, שידעה לדאוג לעצמה וניתן לומר כי מבין העליות של יהודי ארצות ערב, העלייה מעיראק התאפיינה באחוז משכילים גבוה יחסית, שהשתלב במשך השנים בעיקר בפקידות הממשלתית הישראלית.[25]
ראו גם עריכה
- העפלה מארצות המזרח - העלייה הבלתי לגאלית ממדינות האסלאם לפני הקמת המדינה
- המשרד לקליטת העלייה
- חוק השבות
לקריאה נוספת עריכה
- אברהם בן־יעקב, יהודי בבל מסוף תקופת הגאונים עד ימינו, הוצאת קרית־ספר, ירושלים תשכ"ה; מהדורה שנייה 1979; פרק שביעי, 6. יהודי בגדאד מימי מלחמת העולם השנייה ועד חיסול גולת בבל, עמ' רנד-רסז.
- א' תלמי, ומ' תלמי, לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, 1981.
- משה גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק 1951-1948, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1989.
- ד' שגיב, יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, 2004.
- מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה: סיפורו של מבצע עזרא ונחמיה, אור יהודה: ספריית מעריב, 1996.
קישורים חיצוניים עריכה
- רחלי לבל, מתיה קם, מבצע עזרא ונחמיה, באתר "תרבות•il"
- קובץ:סמליל מטח.svg מתיה קם, מבצע עזרא ונחמיה, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- קובץ:סמליל מטח.svg חיה רגב, אביגיל אורן, מבצע עזרא ונחמיה – עליית יהודי עיראק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, 1995
- קובץ:סמליל מטח.svg דבורה הכהן, "עליית עזרא ונחמיה" – העלייה מעיראק, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: הנ"ל, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1953-1948, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ד, עמ' 71-47
- דפנה צמחוני, מדוע עלו רוב יהודי עיראק לישראל במבצע עזרא ונחמיה, עיונים בתקומת ישראל 1, 1991, עמ' 379–404א (קובץ:סמליל מטח.svg גרסה טקסטואלית כסדרת מאמרים, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח)
- סרטונים עולים מעיראק נוחתים בישראל, יומני כרמל מרץ 1951
- סרטונים כנוס עולי מבצע עזרא ונחמיה בכפר אברהם, יומני כרמל יולי 1951 (התחלה 2:58)
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמי, א. ותלמי, מ, 1981. לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, עמ' 207-206.
- ^ ראה באתר להשוואת ערכי דולר היסטוריים.
- ^ שגיב, ד, 2004. יהדות במפגש הנהריים: קהילת יהודי בצרה 1952-1914, ירושלים: הוצאת כרמל, עמ' 254.
- ^ בן פורת, מ, 1996. לבגדאד וחזרה: סיפורו של מבצע עזרא ונחמיה, אור יהודה: ספריית מעריב, עמ' 13–18, 46.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 45-42.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 49.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 69-68.
- ^ אטלס, י, 1969. עד עמוד התלייה, תל אביב: מערכות, עמ' 358.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 70-69.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 76-71.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 80-76.
- ^ בן פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 65, 80, 93-87; שגיב, יהדות במפגש הנהריים, עמ' 261, 264.
- ^ בן פורת, 1996, עמ' 97-96.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 112-103.
- ^ מרדכי בן-פורת, לבגדאד וחזרה, עמ' 136-125.
- ^ מ' גת, קהילה יהודית במשבר: יציאת עיראק 1951-1948, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 1989, עמ' 116.
- ^ בן פורת, 1996, עמ' 138.
- ^ 1 2 אברהם בן־יעקב, יהודי בבל, עמ' רסג-רסד.
- ^ לניאדו, ע, 1981. יהודי מוצל: מגלות שומרון עד מבצע עזרא ונחמיה, טירת הכרמל: המכון לחקר יהדות מוצל, עמ' 383-382; שגיב, 2004, עמ' 273-272.
- ^ מאיר, י, 1973. מעבר למדבר, תל אביב: מערכות, עמ' 212-209.
- ^ השוד המושלם(הקישור אינו פעיל, 29.9.2021), יהודה שנהב
- ^ אטלס, 1969, עמ' 471-468.
- ^ שגיב, 2004, עמ' 279.
- ^ בן פורת, 1996, עמ' 146.
- ^ מאיר, 1973, עמ' 213.