הטיות פוליטיות בתקשורת
פעולות נוספות
הטיה תקשורתית היא הטיה מצד עיתונאים ומפיקי חדשות באמצעי התקשורת ההמוניים, אשר באה לידי ביטוי בבחירת האירועים והסיפורים המדווחים ובאופן הסיקור שלהם. המונח מרמז על הטיה רווחת או נרחבת המנוגדת לסטנדרטים המקצועיים של עיתונות, להבדיל מנקודת מבט אישית של עיתונאי בודד או של כתבה ספציפית. הטיה בבחירת החדשות קשורה באופן הדוק למושג "שמירת סף" (Gatekeeping) , תהליך שבו מידע עובר סינון. עיתונאים, עורכים ומפיקים מסננים ובוחרים אילו אירועים יהפכו לחדשות ואילו יושמטו, על בסיס "ערך חדשותי" של אירועים. תהליך סינון זה עלול להוביל להטיות מערכתיות, כגון "הטיה מרחבית", שבה אמצעי התקשורת מסקרים אירועים מסוימים בצורה שאינה משקפת נאמנה את המציאות בשטח.[1]
כל זמן שמדובר בפובליציסטיקה ובמדורי דעות של העיתונים, אין פגם בניסיונו של אדם לשקף את דעותיו באופן החריף והגלוי ביותר, ובלבד שהוא לא מטעה בתיאור העובדתי. שונים הדברים כאשר השקפות העולם מסתננות למדורי החדשות ואף למדורי הפרשנות, ומטות את החדשות מהדרך הנייטרלית שבה הן צריכות להיות מוצגות, בשל השקפת עולמו של הכתב או העורך. התוצאה עלולה להיות העלמה של ידיעה לא נוחה, או דחיקתה והקטנתה למקום נידח בעיתון, או ניסוחה באופן שיתאים להשקפה הפוליטית או הבאת מקור נידח כמקור עיקרי. או שימוש בכללים של דמגוגיה, בין השאר הכתרת דעה של אדם פרטי כסמכות, על ידי הצגתו כ"מקור". או שימוש בסמכות לא רלוונטית, למשל הבאת דעות של מומחים בתחום שאינו נוגע להתמחותם. אפשרות אחרת היא על ידי בחירה של תמונות מחמיאות של אובייקט נשוא הכתבה, או להפך, פוגעניות.
הטיה שלילית יכולה להיות כלפי החוליות החלשות של החברה: מיעוטים, אנשים שנחשדו בפלילים או שהורשעו, פוליטיקאי שנפילתו קרובה ואחרים. לעיתים דווקא לאלו שנתפסים כמיעוטים וכחלשים ניתן יחס מגונן ומפלה לטובה, בעוד שאלו הנתפסים כחזקים סופגים משטמה לא הוגנת. יש גם מקרים רבים של הטיה שלילית כלפי דמויות חזקות או ארגונים חזקים בחברה.
הטיות כתוצאה משוחד עריכה
להטיות בתקשורת יש אופי דומה במקומות שונים. צורת ההטיה הבוטה ביותר היא השתלטות של המשטר על התקשורת, והפיכתה לשופר תעמולה, כפי שקורה במדינות טוטליטריות.
אפשרות נוספת היא חבירה בין המשטר או אילי הון לבין התקשורת מטעמים אידאולוגיים או חומריים. במגזינים מקצועיים כמו מגזיני רכב ומחשבים אפשר שלא תהיה ביקורת נוקבת על חברות שמממנות את המגזינים בפרסומות. דוגמה בולטת היא אירוח של כתבים בנושאי תיירות במדינות שחפצות להגביר את התיירות אצלם. לעיתים אף הכתבים משוחדים באירוח ובמתנות חינם ובהטבות אחרות, שמקשות עליהם לכתוב בגנות דורשי טובתם. פוליטיקאים ואנשי ממשל נוהגים לקרב אליהם כתבים ולהיטיב עמם באופנים שונים. ראשי ממשלות ונשיאים מטיסים אותם עימם במסעותיהם במטוסם הפרטי. תופעות אלו יוצרות הזדהות עם הגורמים המיטיבים, ונוטלים את עוקצה של העצמאות העיתונאית. דוגמה קיצונית לכך היא שיחוד אנשי התקשורת בפרו על ידי הנשיא אלברטו פוג'ימורי בשנות התשעים, כדי שיינתן לו לקבוע את סדר יומה של התקשורת.
דוגמאות נוספות עולות מהאישומים במשפט נתניהו, על פי החשד בתיק 2000, הציע הבעלים והמו"ל של עיתון "ידיעות אחרונות" ארנון מוזס לנתניהו הטיה של הסיקור בידיעות אחרונות לטובתו של נתניהו, בתמורה לקידום חוק שיגביל את עיתון "ישראל היום", יריבו הכלכלי העיקרי של מוזס.[2] בתיק 4000 ההאשמה היא בהשפעה על אופן הסיקור של נתניהו באתר "וואלה!" אשר בבעלותו של אלוביץ' בתמורה להטבות רגולטוריות ביחס לחברות שהחזיק אלוביץ'.[2]
הטיה הקשורה במצב בטחוני עריכה
בעתות משבר ומתיחות ביטחונית, קל וחומר מלחמות, מתערער מעמדה האוטונומי של העיתונות ומיטשטשים עקרונותיה הביקורתיים כלפי הממשל. ההחתירה התקשורתית לאחדוּת בתקופות משבריות, יוצר עבור התקשורת מחזוריות מעגלית קבועה של רווח. התקשורת משיגה את המידע הרשמי שנתפס כאמין מהממסד, מֶרַצָה את הציבור שתומך בלכידות, ומגינה על האינטרסים הכלכליים של המו"ל והמפרסמים שמכוונים לטעמם של הצרכנים משיקולי רווח. במצב כזה, המןטיבציה של התקשורת לאמץ מדיניות ביקורתית שתקומם את השלטון והממסד הוא אפסי.[3]
להסתרת מידע למען הגנה על ביטחון המדינה או שלום הציבור יש מידה של לגיטימיות. יש מודלים שונים ברחבי העולם להתייחסות לבעיות שמעוררים נושאים אלו. בישראל מוסדר העניין על ידי הצנזורה הצבאית וכן על ידי הסכמים בלתי פורמליים בין עורכי העיתונים לבין הממשלה.
לא תמיד הסתרת מידע זו מתבררת בדיעבד כראויה. אחת הדוגמאות הייתה מבצע מוקינגברד, שבמהלכו סוכנות הביון המרכזית של ארצות הברית סיפקה מימון לארגוני סטודנטים, ארגוני תרבות ועיתונאים כדי לגרום להטיות פוליטיות בכלי התקשורת לצורכי תעמולה אמריקאית. דוגמה נוספת הייתה במלחמת יום הכיפורים. בפגישתם עם ראש הממשלה גולדה מאיר הסכימו עורכי העיתונים לדלל את הדיווחים על ריכוזי הכוחות בגבול המצרי-סורי, כדי למנוע בהלה בציבור. אפשר שפרסום העניין היה מביא ללחץ על הממשלה להגביר את הכוננות, מה שעשוי היה להוריד את מספר הנפגעים.
צורות של הטיות פוליטיות עריכה
ההטיות הפוליטיות יכולות להיעשות בדרכים שונות:
- סילוף ידיעות:
- דיווח שגוי במזיד, לעיתים תוך שימוש בציטוט.
- השמטת פרטים חשובים מאחר שהם עוזרים למחנה היריב.
- התבססות על עד עוין ללא הסתייגות מתאימה או מתן הזדמנות לצד שכנגד למסור את גרסתו לאירוע.
- מתן כותרת פרובוקטיבית היוצרת רושם שגוי בקשר למה שארע.
- דיווח שגוי שלא במזיד, אך ללא פרסום תיקון או התנצלות (או פרסום באופן לא בולט) אחרי שהתבררו העובדות הנכונות.
- הבלטת ידיעות שמגנות את היריבים:
- שכתוב אירועים באופן שיתאים להשקפה הפוליטית.
- הסתרת ידיעות שעלולות לפגום בכוחו של המחנה שדרכו מקובלת על הכותב.
- בלבול בסדר המאורעות של האירועים. דוגמה: נגד איש התקשורת הישראלי חיים יבין נטען, כי בתוכניתו "ארץ המתנחלים", היה בלבול מכוון של סדר האירועים: תחילה הוצגו העוולות השונות הנגרמות לפלסטינים במחסומים מסביב לשכם, ורק אחר כך הסיבות שבגללן בכלל הוקמו מחסומים אלו.
- הבלטת ידיעה שולית וביזרית, באמצעות טחינתה עד דק, קידומה לראשית המהדורה, או שיבוצה במקום מרכזי בעיתון.
- הסמכת שתי חדשות זו לזו, כדי לרמוז מהאחת על השנייה.
- שימוש בטרמינולוגיה מוטית:
- שימוש בטרמינולוגיה מוטית פוליטית, ערכית וכו', באופן שגורם להעצמת תפיסת עולם מסוימת והחדרתה לשומעים. שימוש במה שקרוי "מכבסת מילים", כך שדיווח תמים הופך למעשה לשיפוט ערכי שלעיתים קשה לתת את הדעת לקיומו. דוגמה לכך הוא השימוש של ממשלת ישראל במילה "הסברה" בתיאור דברי משרד החוץ ודובר צה"ל.
- ייצוג לא פרופורציוני בתקשורת.
- החרמה של היריבים או התעלמות מהם.
- גימוד היריבים והבלטת העמיתים.
- למשל ניפוח הפגנה של המחנה אחד, תוך התעלמות מהפגנה של המחנה שכנגד.
- נתינת זמן מסך רב לאנשים בעלי השקפה דומה.
- יצירת תדמית שלילית לקבוצה היריבה והכתמתה באמצעים שונים כמו הבלטת קבוצות שוליים שבה, ונתינת מקום רב להם, או תיאור לא פרופורציונלי שלה.
- מרואיינים ואורחים בתוכניות אירוח ופורומי דיון בטלוויזיה וברדיו:
- התעלמות מאנשים שונים ואי-הזמנתם לתוכניות.
- ביצוע סלקציה של אנשים לפי דעותיהם.
- הזמנת אנשים קיצוניים וביזריים מהצד היריב. יחס של איפה ואיפה, תקיפת היריבים באמצעות שאלות תוקפניות והצגת שאלות נוחות לעמיתים.
- סתימת פיות של מרואיינים.
- העמדת אנשים רהוטים לצד אנשים עילגים מהמחנה שכנגד.
- התייחסות קרירה ומזלזלת כלפי מרואיינים של הצד שכנגד.
- יצירת אווירה אמפתית ביחס לרעיון או לאישיות אהודה, ויצירת דה-לגיטימציה כלפי בעלי תפיסות שונות.
- הטיה בצילום טלוויזיוני, באמצעות צילום לא הוגן.
- כיוון הצילום. צילום עימות יהיה מזווית של היריב שחפצים ביקרו, דבר היוצר אמפתיה של הצופה איתו, למול הצד שכנגד שנתפס כמתעמת עם הצופה.
- צילום באופן שלא מחמיא למרואיין. בטלוויזיה: צילום מזווית בעייתית כאשר המצלמה נמוכה מהמרואיין, דבר המשווה לו עמדה מאיימת, או כאשר נופל עליו אור מאחור וגורם לפניו להיות מוצללות ומאיימות. בעיתונות: בחירת תמונות לא מוצלחות של אנשים שלא חפצים ביקרם.
- צילום קטוע ללא הקשרו המלא, כגון צילום של חיילים רודפים אחרי מחבל בלי לצלם שלפני כן הוא זרק עליהם אבנים.
- הטיות בכמות הערוצים ופגיעה בעיתונאים מתחרים.
- חוסר איזון מספרי בפורומים תקשורתיים, כאשר היריבים מוצגים כעמדת מיעוט ביחס לשיעורם בציבור.
- ניסיון לסגור עיתונים וערוצים המשויכים למחנה היריב. כך נטען ביחס לניסיון לחקוק חוק שימנע את הפצתו חינם של העיתון "ישראל היום".
- ניסיון לפגוע בעיתונאים ותחקירנים של המחנה היריב בעזרת פגיעה בשמם הטוב או הבלטת יתר של שגיאותיהם.
- קידום ומתן הטבות לערוצים התומכים בעמדות השלטון והצרת צעדיהם של ערוצים אחרים או כאלו שביקורתיים לגבי השלטון. כדוגמה ניתן לציין את הניסיון לעכב הקמתו של תאגיד השידור הישראלי כאן 11 בטענה שהושמעה בדיון בוועדת השרים לחקיקה: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו? השר צריך לשלוט, מה נעמיד כסף ואז הם ישדרו מה שהם רוצים?"[4]
הטיות בתקשורת הישראלית עריכה
במחקר שערך ד"ר אבי גור, בו הוא בחן את הדעות שהובעו בכלי התקשורת המרכזיים בתקופת תהליך אוסלו, נמצאה בכולם הטיה ניכרת לשמאל. במדד משוקלל נמצא בידיעות אחרונות הטיה של 80% לשמאל, ברשת ב' 74%, בערוץ 2 70%, בערוץ הראשון 55%, בגלי צה"ל 43% ובמעריב הטיה של 34% לשמאל[5]. באופן דומה, מדגם שנערך בשנת 2011 עבור כנס אילת לעיתונות, שבחן את כלי התקשורת לפי ההטיה שמייחס להם הציבור, מצא כי 72% סבורים כי התקשורת מוטה שמאלה. המדגם מצא כי עיתון הארץ נתפס בעיני הציבור כשמאלני ביותר עם 84%, אחריו חדשות 2 עם 65%, ידיעות אחרונות עם 63%, מעריב וחדשות 10 עם 58%, גלי צה"ל עם 55%, קול ישראל עם 52% וערוץ 1 עם 49%. מנגד 66% ממשתתפי הסקר השיבו כי ישראל היום נוטה לימין[6].
כאשר רץ אריאל שרון לראשות הממשלה הוציא "הארץ" מוסף מיוחד שבו תיאר את כל עלילותיו של שרון בביקורתיות רבה. במחנה הימין ראו זאת כניסיון לערוך לו דה-לגיטימציה ולמנוע את בחירתו.[דרוש מקור]
בסקר שהתפרסם ביולי 2005 נמצא כי 42% מהמרואיינים סוברים כי הסיקור התקשורתי של תוכנית ההתנתקות לא היה הוגן[7].
על פי תצהיר שהגיש מוטי גילת בתביעה משפטית כנגד העיתון שבו עבד שנים רבות, ידיעות אחרונות, פרישתו מהעיתון הייתה על רקע תפקוד ידיעות כ"עיתונות מטעם" והגנתו על ראשי הממשלה אריאל שרון, אהוד אולמרט ומקורביהם[8][דרוש מקור][מפני ש...]. גם עיתונאים בכירים שאינם נמנים עם הימין בישראל טענו כי התקשורת ליוותה את ההתנתקות באהדה.[דרוש מקור]
בעקבות סיקור נרחב בחלק מכלי התקשורת של פעולות תג מחיר – התנכלות של יהודים לערבים, היו שהתלוננו על דלות הסיקור באותם כלי תקשורת של פעולות התנכלות דומות ואף חמורות יותר של ערבים ליהודים[9][10].[דרוש מקור][מפני ש...]
תשקורת. במהלך השנים אימצו את המונח גם אחרים שהתקשורת תקפה אותם, בעיקר אישי ציבור שהואשמו בשחיתות, והם עושים בו שימוש נרחב ללא קשר להשתייכותם הפוליטית. כתוצאה מתחושתם שהתקשורת עוינת אותם, היו בין המתנחלים כאלו שהכו על חטא על שהחרימו מקצוע זה. אחד מהלקחים העיקרים היה הכוונה של בוגרי הציונות הדתית למגמות תקשורת ותסריטאות. אחד המרכזים החשובים היה בית ספר ללימוד קולנוע "מעלה".[דרוש מקור]
לטענת ערוץ 7 הקמת גופי תקשורת עבור הציבור הלאומי, הדתי והחרדי היתה תגובה להטיית התקשורת לצד השמאלי במפה הפוליטית[11] . לדעת העיתונאי קלמן ליבסקינד התקשורת מוטה לשמאל[12][13]. גם הפובליציסט בן-דרור ימיני סבר כך נכון לשנת 2007[14][15].
העיתונאי אביב לביא, מצביע על כך שישנה רשימה ארוכה של כלי תקשורת ימניים ומתנחליים מוצהרים וחזקים כמו מקור ראשון, ערוץ 20, רדיו גלי ישראל, בשבע, מקור ראשון, ישראל היום, ו-nrg. מול כל אלה יש רק כלי תקשורת אחד בעל תעודת זהות שמאלית מובהקת: הארץ. הוא סבור כי הפרספקטיבה שדרכה מתווכת המציאות לציבור בתקשורת היא ימנית. עוד הוא כותב כי התקשורת הישראלית מאופיינת בהדרה של ערביי ישראל[16].
לעומת הטענות של הימין כלפי התקשורת הישראלית, רבים בשמאל הישראלי טוענים כי בזמן מלחמות התקשורת הופכת למגויסת ולפטריוטית. כך למשל הם מציינים כי בתחילת האינתיפאדה השנייה ובמיוחד בימי מבצע חומת מגן הייתה לתקשורת הישראלית נטייה חזקה ימינה. ההאשמות כלפי התקשורת הן, כי היא מהווה תקשורת מגויסת, שאיננה מתייחסת כמעט בכלל למצבו החמור של האויב, ונוטה להציג את הכול מזווית הראיה הישראלית בלבד. יש הטוענים כי ראיית התקשורת את האינתיפדה כאירוע לאומני ולא כאירוע חברתי, משקף אף הוא את התגייסותה.[דרוש מקור]
כך, לדוגמה, לעיתים מדווחת התקשורת על התקפה פלסטינית מבלי לדווח על כך שהיא נעשתה כתגובה לפעולה ישראלית, או תוך שיבוש סדר הדברים כך שיקשה על הקורא להבין את ההקשר[17].[דרוש מקור]
פרופסור יורם פרי תיאר כי בתקופת מבצע צוק איתן העיתונות שירתה את הקברניטים הפוליטיים והצבאיים תוך הצגת מידה מוגבלת מאוד של ביקורתיות. הוא ציין כי הלחצים האדירים הקשו מאוד על הצגת נקודת מבט אחרת שאינה חוזרת על אמיתות הממסד והדגיש את הצורך בפטריוטיות בונה.[18]
בעקבות תחקירי "עד כאן", עמותה ששלחה תחקירנים סמויים לארגוני שמאל רדיקלי בישראל, ששודרו בהרחבה בתוכנית "עובדה" עם אילנה דיין ובחדשות 2 (2016), האשימו גורמים בשמאל את התקשורת בכך שהיא מצטרפת למסע הרדיפה וההכפשה של ארגוני השמאל בידי הימין.[דרוש מקור]
טענה אחרת לגבי הטיה היא זו לפיה מתוך שהעיתונות מבוססת על לאום (ובישראל גם על שפה אקסקלוסיבית), כל מונחיה וצורת חשיבתה נסמכים על הגדרות לאומיות. לטענה זו מספר רבדים, והיא רווחת מאוד בחוגי האקדמיה ובמחקר התקשורתי:[דרוש מקור][מפני ש...]
- התקשורת הישראלית נתונה לביקורת של רשויות המדינה, ולכן היא מנסה לרצותן.
- התקשורת המסחרית מעוניינת ברווחים, ולכן לא תרצה להרגיז את הקהל (היהודי, במקרה הזה).
- העיתונאים נאלצים לעולם להישען על מקורות ממסדיים, משום שאלו צומתי המידע שבהם עובר רוב המידע, ולכן לגורמים ממשלתיים יש לעולם יתרון רב על פני קוראי תגר. תפיסה זו נכונה לימין ולשמאל כאחד.
מאז הקמתו של ערוץ 20, כיום עכשיו 14, סגל הערוץ מואשם רבות בהטיות לימין ואמירת אי אמת לטובת הימין ובעיקר לטובת בנימין נתניהו[19][20][21].
הטיה על פי אינטרס כלכלי עריכה
הוגים נאו מרקסיסטים טוענים כי תקשורת היא מוקד עוצמה גדול, נמצא בבעלות בעלי ההון, ובעלי ההון משתמשים בו כדי לקדם את מטרותיהם. כך, את תמיכת התקשורת בהתנתקות, הם מסבירים בטענה שהאינטרס של בעלי ההון הוא כניסה של משקיעים זרים לישראל, ואלה ייכנסו יותר, אם תקדם ישראל תהליך מדיני. אותם הוגים מצביעים על התמיכה התקשורתית הרחבה במדיניות קפיטליסטית של הפרטה וקיצוץ בהוצאות הממשלה.
הטיה בתקשורת מגזרית עריכה
בעיתונים "מקור ראשון", "הצופה", "בשבע" ו"נקודה", שהם תקשורת מגזרית בעיקרה של הציבור הדתי-לאומי, כמעט שלא יהיו מאמרים שיבקרו את התפיסה של ארץ ישראל השלמה ואת מפעל ההתנחלויות.[דרוש מקור] גם כתבות שיבקרו את התפיסות הדתיות האורתודוקסיות, את הישיבות ואת הרבנים, מועטות בעיתונים אלו[דרוש מקור], אם כי ניתנה במה לארגונים דתיים ביקורתיים כמו קולך.
תפיסה זו תקפה ביותר בעיתונים החרדיים, שם הביקורת העצמית נמוכה ביותר. בעיתונים אלו לישיבות ולרבנים יש קדושה שאסור לערער עליה.
הטיות בתקשורת הערבית עריכה
התקשורת במדינות ערב איננה חופשית ברובה הגדול, דבר המתבטא בהתחנפות לשליטים (במרבית מדינות ערב יש חוקים האוסרים העברת ביקורת על השליט) ושימוש כשופר לשליט המדינה. לעיתים קרובות מותקפות מדינות ערב אחרות בשל סכסוכים מדיניים וביטחוניים בין המדינות. האופוזיציה כמעט שאינה מוזכרת כלל ובמקרים שכן היא מוקעת כאויב האומה[דרושים מקורות].
כמעט תמיד ההצגה של פעולות ישראל וארצות הברית בתקשורת הערבית היא שלילית לחלוטין. פיגועי הטרור הפלסטיניים כמעט שאינם מוזכרים ואילו פעולות ישראל ותמיכתה של ארצות הברית בה מוזכרים שוב ושוב. ישראל מכונה לעיתים קרובות "האויב הציוני" או "השטן הקטן" וכמעט לעולם אינה מוזכרת בשמה. בחלק מהמקרים גולשת האנטי-ישראליות לאנטישמיות בוטה שמוצגת כאובייקטיביות[דרושים מקורות].
לצד התקשורת הערבית הממוסדת, פועלות תחנות הלוויין אל-ג'זירה, אל ערביה ואל-מנאר (האחרונה מופעלת על ידי חזבאללה). תחנות אלה משדרות לכל העולם הערבי, כשהשתיים הראשונות נחשבות לחופשיות יחסית. למרות זאת, קיימת בהן ההטיה התקשורתית הערבית המסורתית כנגד ישראל[22] וארצות הברית, וסיקור אוהד של פעולות הטרור שמבצעים אל-קאעידה וארגוני טרור אחרים (למשל: הפיגועים בעיראק או "המאבק הפלסטיני"). רשת הטלוויזיה אל-מנאר משדרת תעמולה מטעם ארגון הטרור חזבאללה ועקב ההסתה האנטישמית והגזענית שבה נפסלה לשידור בצרפת ואף הוכרזה כארגון טרור על ידי ארצות הברית[דרושים מקורות].
הטיה תקשורתית בסיקור הבין-לאומי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עריכה
הטענה הישראלית היא שהתקשורת הבין-לאומית ברובה מסקרת את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באופן מוטה, כאשר הנרטיב הפלסטיני מוצג באופן אוהד ביותר[דרוש מקור].
אחת ההאשמות שהועלתה בהקשר זה היא דיווחים מסולפים לרעת ישראל. אחת הדוגמאות הראשיות לכך, היא פרשת הסיקור של הלוחמה בג'נין במבצע חומת מגן. בעוד שהתקשורת האמריקנית ברובה התייחסה בפקפוק, לגרסה הפלסטינית כי ישראל ביצעה טבח בג'נין, רובה של התקשורת האירופית העדיפה להאמין לה, ואף דיווחה את הגרסה הפלסטינית בהרחבה. גם לאחר שוועדה של האו"ם בדקה את הנושא והגיעה למסקנה שלא בוצע טבח, מרבית אנשי התקשורת האירופית לא הביעו התנצלות[דרושים מקורות].
דוגמה בולטת נוספת לדיווח מוטעה היא תמונה של טוביה גרוסמן מה-29 בספטמבר 2000. בתמונה נראה שוטר ישראלי עם אלת משטרה ומבט מאיים, וברקע נראה נער פצוע וזב דם. Associated Press, ובעקבותיו הניו יורק טיימס, הציגו את התמונה עם כיתוב שמתאר אותה כ"חייל ישראלי תוקף נער פלסטיני" למרות שמדובר למעשה בשוטר שהבריח את התוקפים שפצעו את הנער היהודי טוביה גרוסמן. אחרי מאבק של משפחת הנער וארגונים פרו-ישראלים פרסמו כלי התקשורת הבהרה ובה התיאור הנכון של המאורע[23].
לעיתים, סילפו אמצעי התקשורת מידע בזדון, במטרה לפגוע בתדמית הבין-לאומית של ישראל. סוכנות הידיעות רויטרס הפיצה בכמה מקרים תמונות ערוכות באופן מגמתי לרעת ישראל: במלחמת לבנון השנייה הציגה תמונה ערוכה ומעובדת המראה תימרות עשן מעל ביירות, לכאורה עקב הפצצה של ישראל אך התברר שחלק גדול מהעשן נוסף בפוטושופ[24] (ראו: פרשיית תצלומי עדנאן חאג'). בעקבות המשט לעזה (2010) הפיצה הסוכנות תמונות שמהן נמחקו הסכינים שבהם אחזו המשתתפים במשט ופציעתו של חייל ישראלי[25]. ערוץ הטלוויזיה הצרפתי France 2 הואשם בביום התקרית בה נהרג לכאורה מוחמד א-דורה ביחד עם הפלסטינים, בתי המשפט בצרפת קבעו בשתי פסיקות שהאשמה זו לא מהווה הוצאת דיבה. ב-16 באוקטובר 2015 הואשמה רשת MSNBC בהטיה אנטי-ישראלית, לאחר שהכתב איימן מוחי א-דין טען בשידור שמחבל שנהרג על ידי שוטר ישראלי לא היה חמוש, בעוד שצילום הווידאו ששודר תוך כדי דבריו הראה סכין בידו[26]. לעיתים, כלי התקשורת הבין-לאומיים נוהגים להציג מחבלים שנהרגו בעת ביצוע פיגוע כאזרחים תמימים שנהרגו על ידי כוחות הביטחון ללא ציון ההקשר והיותם מחבלים[27].
טענה נוספת כנגד התקשורת הבין-לאומית הייתה הימנעותה משימוש במילה "טרור" כדי לאפיין את פיגועי ההתאבדות כנגד ישראל. ישראלים רבים ראו בכך יחס סלחני כלפי מעשי הרצח ואף מתן לגיטימציה למבצעיו. מנגד, כלי התקשורת הזרים טענו שהמילה "טרור" טעונה במשמעות שלילית ושימוש בה תהיה הבעת דעה ושיפוט מוסרי, הם מעמידים את המונח "טרוריסט" כנגד המונח "לוחם חופש" ומאמינים שהמונח "militant" הוא נייטרלי ולא פוגע באף צד.
בין כלי התקשורת הזרים שהואשמו בהטיה כנגד ישראל נמצאים ה-CNN, ה-BBC, סוכנות רויטרס ועיתון הגארדיאן הבריטי. כנגד CNN ו-BBC אף הופעלו סנקציות מטעם ישראל, שהוסרו אחרי ששתי הרשתות הבטיחו סיקור מאוזן יותר[דרושים מקורות].
המונח פאליווד נטבע על ידי ריצ'רד לנדס לתיאור מה שלדעתו הוא עיוותים מכוונים בתקשורת שנעשים על ידי ערבים.
בעקבות הטענות על ההטיה התקשורתית כנגד ישראל וההאשמה שהיא כוללת דיווחים מסולפים, מוטעים ומוטים, קמו מספר ארגונים בארץ ובעולם שמטרתם להציג את האמת[דרושה הבהרה] על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לחשוף שקרים של הפלסטינים והתקשורת, ולבקר את התקשורת על ההטיה כנגד ישראל. הבולט שבהם הוא Honest Reporting המופעל בידי יהודים מרחבי העולם.
מנגד, רבים מאשימים את התקשורת – בעיקר האמריקנית – בהיותה מוטה דווקא לצד ישראל.
הטיות פוליטיות בתקשורת האמריקנית עריכה
חלק מגופי התקשורת האמריקניים מצהירים מראש על מטרותיהם (תחנות טלוויזיה ששייכות למטיפים, עיתונים המשתייכים לארגונים התומכים במפלגה מסוימת, תחנות רדיו המצהירות בגלוי על דעותיהם וכדומה).
לאחר פיגועי 11 בספטמבר הפכה התקשורת האמריקנית למגויסת ביותר. העיתונאים לא שאלו כיצד לא התגלתה המתקפה מראש, לא ערערו על הצעדים שנקט הנשיא וככלל הפגינו פטריוטיות רבה (שהייתה מוגזמת לדעת אחדים).
דוגמה טובה להמחשת הלך רוח זה בארצות הברית מהווה רשת FOX האמריקנית בבעלותו של איל התקשורת רופרט מרדוק הידוע בהשתייכותו למחנה השמרני. המחנה הליברלי בארצות הברית טוען כי הרשת שבבעלותו היא שופר לקידום האג'נדה הרפובליקנית-שמרנית שלו ושל חוגי הימין. מאידך, שכבות רבות בציבור האמריקני הן בעלות ציביון פטריוטי ונוצרי, ותמכו במהלכיו של הנשיא ג'ורג' ו. בוש וממשלו. בין היתר, הוטחו האשמות בגין אימוץ תמיכה בלתי מסויגת בפלישה לעיראק ב-2003, מדיניות אוהדת מדי כלפי ישראל והפליה לרעה של נציגים מהשמאל הליברלי.
עד שנת 2024 נחשבה מרבית העיתונות האמריקנית למוטה לשמאל. עיתונים דוגמת הניו יורק טיימס נהגו להבליט יותר ידיעות המתארות את כשלי הממשל. בבחירות האמצע ב-2006 לקונגרס, למשל, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט הביעו תמיכה רשמית אך ורק במועמדים של המפלגה הדמוקרטית. גישה זו השתנתה במהלך שנת 2024, כאשר הוושינגטון פוסט החליט להימנע מהמלצה על מועמד כלשהו לנשיאות, ובמקביל עיתונים אחרים החלו לנקוט בקו ביקורתי פחות תקיף כלפי גופי הממשל.
סקירה של מקורות מידע מקוונים שנעשתה בשנת 2025 בארצות הברית העלתה שלא קיים בהם איזון.[28] מרבית אתרי החדשות נשלטים על ידי פוליטיקת ימין, ושליטה זו מחלחלת גם לתחומים כמו ספורט, קומדיות, בידור וחינוך. כמות הצפיות בערוצי פוליטיקת ימין גבוהה לפחות פי 5 מערוצי פוליטיקת שמאל. חלק מאתרי הימין מקוטלגים בשמות כמו "קומדיה" או "ענייני חברה" שהם כביכול לא-פוליטיים, אך מקדמים תוכן פוליטי.
ביקורת עריכה
הוגים פוסט מודרניים טוענים כי הטענה כי בתקשורת קיימות הטיות פוליטיות היא בעייתית, לא משום שלא קיימות הטיות כאלו בתקשורת אלא משום שעמדה שאינה מוטה אינה אפשרית. גם דיווח חדשותי המנסה להיות אובייקטיבי ככל הניתן מהווה לקיחת עמדה, בכמה רבדים:
ראשית, דיווח חדשותי ועריכת חדשות כוללים לעולם סינון של ידיעות – לא ניתן לפרסם את כל הידיעות האפשריות. עצם מלאכת הבחירה, והמיקום של הידיעה ביחס לידיעות אחרות, מהווים החלטה סובייקטיבית שלא ניתן להימלט ממנה. לדוגמה, כאשר באותו יום מתרחשים שני אירועים שונים – שר האוצר הכריז על תוכנית כלכלית חדשה והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה ידיעה על עלייה בשיעור העוני – הרי שהמיקום הניתן לכל אחת מידיעות אלו יראה איזו חשיבות רואה העורך לכל אחת מהן ומה לדעתו הקשר ביניהן.
שנית, לפי הטענה, שימוש בלשון נייטרלית שאינה נוקטת בעמדה פוליטית בלתי אפשרית, משום שכל משפט נטוע בתוך שיח, שהוא לעולם תוצר פוליטי של יחסי כוח. אם נחזור לדוגמה שלעיל, בעוד שבמבט מתוך השיח הישראלי, השימוש בביטוי "צבא הכיבוש הציוני/הישראלי" מהווה "מכבסת מילים", הרי שמתוך השיח הירדני, הביטוי "צבא ההגנה לישראל" מהווה מכבסת מילים, שבאה להסתיר את מהותו האמיתית של אותו ארגון, כפי שהוא מוגדר ונתפס באותו שיח.
ראו גם עריכה
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
| קובץ:P satellite dish.svg | פורטל תקשורת | ||
לקריאה נוספת עריכה
- דניאל דור, עיתונות תחת השפעה, הוצאת בבל, 2001.
- חנן עמיאור, הסדנה להנדסת התודעה, סלע מאיר, תש"פ
קישורים חיצוניים עריכה
- צוריאל ראשי, אופי סיקור התנגשויות בין אזרחים לבין המשטרה בתקשורת פופולרית ואליטיסטית, המכון לאסטרטגיה ציונית
- גבי וימן, עשר דילמות של עיתונות בימי טרור
- חגי סגל, מונחון – מילון ערוץ 7 לעברית המשודרת, ביקורת של מונחים שונים המצויים בשימוש על ידי התקשורת הישראלית
- אברהם גור, הטיה בתקשורת: מסגרת למחקר ויישומה לתקשורת הישראלית ו"תהליך אוסלו" 1994 - 2004
- טניה ריינהרט, קטע מתוך "כתוב בעיתון", באתר העין השביעית, 15 ביוני 2010
- דן כספי, מדיה חדשה, כללים ישנים, באתר העין השביעית, 7 באפריל 2010
- רבקי גולדפינגר, תיק תשקורת, באתר ערוץ 7, 30 בדצמבר 2010
- אורן פרסיקו, כישלון מקצועי - עיתוני ישראל מגייסים את אזרחי רצועת עזה לחמאס, באתר העין השביעית, 10 באפריל 2011
- אתר למנויים בלבד עומר יעיר, מדוע ימנים ושמאלנים צופים באותה כתבה, ומשוכנעים שהיא מוטה נגדם?, באתר הארץ, 21 באפריל 2021
- אתר למנויים בלבד אמיתי זיו, התקשורת לא שמאלנית, באתר הארץ, 3 בפברואר 2016
הערות שוליים עריכה
- ^ From Regional to National Clouds: TV Coverage in the Czech Republic
- ^ 1 2 כתב האישום בתיק פלילי 67104-01-20 מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו ואחרים, באתר ממשלת ישראל, 2020
- ^ פסיק - הספרייה הדיגיטלית. עמוד 29-30, באתר ebooks.psik.io
- ^ אלירן מלכי, מירי רגב: "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו?, באתר כלכליסט, 31 ביולי 2016
- ^ אורן פרסיקו, שמאלה מכאן, באתר העין השביעית, 12 בדצמבר 2010
- ^ אמילי גרינצוויג, מי כלי התקשורת הכי שמאלני בישראל?, באתר וואלה, 4 בדצמבר 2011
- ^ מורן זליקוביץ', סקר: רוב הציבור חושב שלא היה צריך להתנחל בעזה, באתר ynet, 20 ביולי 2005 על כך כתב עורך הסקר כי "העמדות השליליות כלפי סיקור התקשורת הפתיעו אותנו ... תומכי התוכנית נוטים לחשוב שהתקשורת מסקרת בצורה חיובית את מתנגדי התוכנית, והמתנגדים חושבים שהתקשורת מסקרת בצורה חיובית את התומכים בתוכנית. יש לא מעט אנשים שנוטים להתלבט בקשר לתוכנית ומערבבים בין הסיקור התקשורתי לבין המציאות שמסוקרת. שביעות הרצון מהסיקור התקשורתי עולה ככל שעולה התמיכה בהתנתקות"
- ^ קטעים מהתצהיר, בבלוג של רביב דרוקר
- ^ קלמן ליבסקינד, "מעריב סופהשבוע", 9 במאי 2014.
יועז הנדל, "ידיעות אחרונות", 13 במאי 2014. - ^ אראל סג"ל, תג מחיר נשך כלב, באתר מידה, 10 במאי 2014
- ^ יצחק סילמן, ערוץ 7 וערוץ 14 לא לבד: הרדיפה הייתה מאז ומעולם, באתר ערוץ 7, 27 באוגוסט 2023
- ^ קלמן ליבסקינד, ימים של שקר וכזב: סותמי הפיות הכי גדולים ממשיכים להיחשב "המחנה הדמוקרטי", באתר מעריב אונליין, 6 בפברואר 2016
- ^ קלמן ליבסקינד, תקשורת שלא מוכנה לוותר על ההגמוניה, אפילו לא על שעת שידור אחת, באתר מעריב אונליין, 20 בפברואר 2016
- ^ בן דרור ימיני, תקשורת עוינת?, באתר nrg, 24 בפברואר 2006
- ^ בן-דרור ימיני, חרפת התקשורת, באתר nrg, 5 ביולי 2007
- ^ אביב לביא, תפסיקו לדבר על תקשורת שמאלנית, באתר מאקו, 15 באוקטובר 2015
- ^ דרור בורשטיין, בתוך כך, בבלוג "מתחת לשולחן"
- ^ אתר למנויים בלבד עפרה אידלמן, "צוק איתן" סימן שיא חדש בהשתקת הביקורת על המלחמה, באתר הארץ, 8 באוגוסט 2014
- ^ עמית סלונים, ערוץ 14 המציא שקרים על רביב דרוקר, שנקם בלי רחמים. ספק אם זה יעזור לו ברייטינג, באתר וואלה, 8 בנובמבר 2023
- ^ עמית סלונים, רק שקרים יכולים להוציא טוב את נתניהו, ובערוץ 14 יודעים את זה, באתר וואלה, 11 בפברואר 2024
- ^ רביב דרוקר חושף הכל: הקשר בין נתניהו לערוץ 14, באתר אייס, 21 באוקטובר 2022
- ^ לדוגמה: שגיאת לואה: Cannot pass circular reference to PHP., הערבים שתקו כשישראל צעדה: "לא מגיע להם", באתר ynet, 29 ביולי 2012
- ^ The Photo that Started it All, באתר HonestReporting
- ^ Yaakov Lappin, Reuters admits altering Beirut photo, ynetnews, 6 באוגוסט 2006
- ^ ערן סויסה, רויטרס עיוותה תמונות מהמשט לעזה, באתר nrg, 7 ביוני 2010
- ^ MSNBC Accused of Anti-Israel Bias After Knife Report, באתר HollywoodReporter, 16 באוקטובר 2015,
Reporting from Jerusalem: The astonishing bias of NBC's Ayman Mohyeldin באתר Fox News, 16 באוקטובר 2015. - ^ אלון בן דוד, הכותרת של ה-BBC: "פלסטיני נורה למוות לאחר מתקפה שהרגה שניים", באתר nana10, 3 באוקטובר 2015,
האינדפנדנט מתאר הריגת מחבל כ"A-16 years old Palestinian boy was killed by Israeli police this morning" מבלי להזכיר שהוא היה מחבל שנהרג בעת ביצוע פיגוע דקירה, הפייסבוק של עיתון האינדפנדנט, 10 באוקטובר 2015. - ^ Kayla Gogarty, The right dominates the online media ecosystem, seeping into sports, comedy, and other supposedly nonpolitical spaces, Media Matters for America, 14 במרץ 2025 (באנגלית)
| מיסאינפורמציה | ||
|---|---|---|
| מושגי יסוד | מיסאינפורמציה • דיסאינפורמציה • פוסט-אמת • פסאודו-מדע • אנטי-מדע • תאוריית קשר • שכתוב ההיסטוריה • אמיתנות (אנ') • תעמולה • שמועה • שקר | |
| תקשורת | פייק ניוז • מפלגתנות (אנ') • חדשות סאטיריות (אנ') • עיתונות צהובה • שערורייה עיתונאית • שופר • תקשורת מגויסת • מסגור • הטיות פוליטיות בתקשורת • ספירלת השתיקה • תיבת תהודה • בועת הפילטר • מידע כוזב על מגפת הקורונה • מערך התעמולה של חמאס | |
| מכחישנות | הכחשת המציאות • הכחשת שינוי האקלים • התנגדות לחיסונים • הכחשת איידס • הכחשת השואה • הכחשת רצח העם הארמני | |
| בישראל | תאוריות הקשר על רצח יצחק רבין • תאוריות קשר הקשורות לחיות בישראל • מידע כוזב במלחמת חרבות ברזל • הכחשת טבח שבעה באוקטובר | |
| שיווק | תוכן שיווקי • קליקבייט • פרסום סמוי | |
| אוריינות מידע | אוריינות מידע (אנ') • אוריינות מדיה • אוריינות דיגיטלית • הפדרציה הבין-לאומית של ארגוני ספריות ומוסדות • הערכת מקורות • בדיקת CRAAP • מכון דוידסון לחינוך מדעי | |
| בדיקת עובדות | רשת בדיקת העובדות הבין-לאומית • מהצד השני עם גיא זהר • לא רלוונטי • המשרוקית • פייק ריפורטר • סנופס • מכסחי המיתוסים | |