הא מייצגת את העיצור /h/, כמו ה"א. בערבית וגם בעברית, זוהי פונמה בעלת שני אלופונים: אחד אטום ([h] – דוגמה עברית: הר) ואחד קולי ([ɦ] – דוגמה עברית: מהר). האלופון האטום מופיע בעיקר בתחילת מילה או בסופה, וזה הקולי – בעיקר בין תנועות.
הא מנוקדת בדמה משמשת כסופית לציון שייכות בגוף שלישי יחיד זכר, ـُهُ (ֻהֻ), כך كتاب (כִּתַּאבּ) תרגומו "ספר", ו-كتابه (כִּתַּאבֻּהֻ) פירושו "הספר שלו". כאשר סופית זו מתווספת לפעלים היא מציינת שהפועל נעשה על שם עצם זכרי, כך يقرأه (יַקְרַאֻהֻ) מקביל ל"יקראהו" במובן "יקרא אותו". בשני המקרים כאשר רוצים לציין נקבה הסופית היא ـُهَا (ֻהַא).
בכתיבה, האות מתחברת מצד ימין וגם מצד שמאל, כמו בשאר האותיות למעט דוד'ארז.
בשפת האורדו ישנו וריאנט נפרד של האות, ھ (הַא קצרה, בעוד הווריאנט הרגיל של האות ه, אשר ממוקם לפניו בסדר האלפבית האורדו, נקרא בשפה זו הַא עגולה) אשר נכתב בכל צורותיו כצורתה התחילית של הא הרגילה. תפקידה היא להדגיש נישוף לאחר עיצור מסוים.
וריאנט זה של האות חל רק על 13 אותיות באלפבית האורדו: ب, ﭖ, ت, ٹ, ج, ﭺ, د, ڈ, ڑ, ک, گ, م ו-ن (השתיים האחרונות מובאות עם נישוף רק באמצע מילה).
מקור האות הא הוא ב"הא" הפניקית, ויש לה מקבילות ברוב האלפביתים, אם כי, מאחר שכבר הייתה ביוונית אות לייצוג הצליל הזה (אטא, המקבילה של חא), היא הפכה לאות ניקוד, וככזו היא המשיכה לשאר האלפביתים האירופאים:
