עונש מוות בישראל
פעולות נוספות
עונש מוות מוכר בחוק הישראלי כעונש על עבירות ביטחוניות, כגון חרחור מלחמה, פגיעה בריבונות המדינה, בגידה, סיוע לאויב בזמן מלחמה ורצח עם. עד שנת 1954 כלל החוק גם עבירות רצח.
מאז קום המדינה הוצאו להורג שני אנשים בלבד: קצין צה"ל סרן מאיר טוביאנסקי, שהואשם לשווא בבגידה במהלך מלחמת העצמאות, ופושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, שהוצא להורג מכוח החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. מספר אנשים נוספים נידונו למוות בגין פשעים שונים, אך עונשם הומתק בשל התנגדות מוסרית.
בשנת 2026 נחקק חוק עונש מוות למחבלים הקובע עונש מוות או מאסר עולם על רצח שהוא מעשה טרור, וכן אוסר לשחרר בעסקאות חטופים מחבלים שנידונו למיתה.
היסטוריה עריכה
בזמן המנדט הבריטי עריכה
בזמן המנדט הבריטי היה עונש המוות עונש חובה על עבירת רצח, והיה עונש אפשרי על עבירות ביטחוניות (כולל נשיאת נשק ללא היתר). ערבים רבים הוצאו להורג, בפרט בתקופת המרד הערבי הגדול במהלכו נתלו כמאה חמישים ערבים[1]. שמונה אסירים יהודים, אנשי המחתרות, הוצאו להורג על עבירות הקשורות במאבק בשלטון הבריטי. איש מהם לא הורשע ברצח או בהריגה, אלא בהחזקת נשק, בירי ועוד (שמונה אלה נמנים עם 12 עולי הגרדום).
חריג לעניין זה היה שוטר עברי בתקופת המנדט, מרדכי שוורץ, שהורשע בשנת 1938 ברצח שותפו הערבי לאוהל. בעת חקירתו במשטרה ובמהלך משפטו טען שוורץ כי הייתה זאת תאונה, אך התביעה טענה כי ביקש לנקום את מותם של יהודים בידי ערבים בזמן המאורעות ובמיוחד את מותם של דניאל סטניצקי ואיסר טנקוס ממושב כרכור ב-30 ביולי 1937. גרסתו לא נתקבלה על דעת השופטים ושוורץ נדון למוות והוצא להורג.
בשנים 1948–1954 עריכה
לאחר קום המדינה ועד לשנת 1954 חל במדינת ישראל עונש מוות מכוח פקודת החוק הפלילי, 1936, המנדטורית אשר המשיכה לחול בישראל על פי פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, שבה נקבע המשך תחולתם של חוקי המנדט הבריטי, כל עוד לא הוחלפו בחוקים ישראליים.
ביוני 1948 הוצא להורג קצין צה"ל מאיר טוביאנסקי. טוביאנסקי נחשד על לא עוול בכפו בבגידה, נשפט בבבית דין שדה בלתי חוקי: לא היה כתב אישום, לא הוצגו ראיות, ולא מונה סנגור לנאשם; למשפט לא הובאו עדים, לא נרשם פרוטוקול וכלל לא התקיים דיון במהלכו. בפני מאיר טוביאנסקי הוטחה אשמת הבגידה, ובכך הסתיים "הדיון"; לטוביאנסקי לא ניתנה זכות ערעור. השופטים הרשיעו את טוביאנסקי בבגידה, ומייד גזרו עליו עונש מוות בירייה שבוצע באופן מיידי. "פסק הדין" נכתב רק לאחר ביצוע גזר הדין[2].
ב-10 בנובמבר 1949 אישר בית המשפט לערעורים את פסקי דין מוות הראשונים, שהוצאו על ידי בית משפט ישראלי מאז הקמת המדינה. שני הנידונים למוות היו מוחמד אחמד קנדיל ואחמד עבדול והאב אל קוטה[3] מחיפה, שהורשעו ברצח סוחר סיגריות בשוק השחור ונידונו למוות בתלייה[4]. גזר דין זה לא בוצע, שכן הנשיא חיים ויצמן המיר עונש זה בעונש של מאסר עולם, בשל התנגדותו העקרונית לעונש מוות[5]. ב-23 בנובמבר 1950 גזר בית המשפט המחוזי בתל אביב עונש מוות על דוד יעקובוביץ, לאחר שמצא אותו אשם ברצח בגן מאיר בתל אביב. גזר דין זה לא בוצע לאחר שבית המשפט העליון המיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה.
ב-4 בינואר 1951 דן בית המשפט המחוזי למוות קאפו יהודי בשם יחזקאל אינגסטר. הוא הורשע במעשי פשע נגד האנושות והתעללות בעצירים יהודים במסגרת תפקידו כאחראי בלוק במחנות משנה (גריידיץ, פאולבריק ורייכנבך) של מחנה גרוס-רוזן[6]. אינגסטר היה הראשון שנידון למוות על פי חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. עונש זה הומר ב-7 באפריל 1952 בערעור לבית המשפט העליון למאסר בפועל של שנתיים. אינגסטר שוחרר ממאסרו ב-26 ביוני 1952 מטעמי בריאות, בהתאם לצו שר המשטרה מיום 23 ביוני 1952. זמן קצר לאחר שחרורו מת אינגסטר ממחלת הסוכרת, שממנה סבל.
ב-29 במאי 1951 חנן נשיא המדינה חיים ויצמן ששה נידונים למוות לאחר שערעורים שהגישו נדחו[7].
בתחילת שנות ה-50 הורשע יעקב מזרחי בשני מעשי רצח – רצח יצחק לוי ורצח חיים הנדלר – ונגזר עליו מוות בתלייה; בספטמבר 1953 הוקל עונשו על ידי נשיא המדינה יצחק בן-צבי, למאסר עולם.
ב-2 בדצמבר 1953 נידון למוות אליהו גולדברג באשמת רצח, לאחר שש שנים יצא לחופשי לאחר שקיבל חנינה מנשיא המדינה יצחק בן-צבי[8].
נאשמים נוספים נידונו למוות בגין עבירות פליליות אך עונשם לא יצא אל הפועל לאור המתנה לכנסת להחלטתה בדבר החקיקה הראויה[9]. כבר בדצמבר 1948 הוחלט שפסקי דין מוות יעוכבו עד להחלטה עקרונית של מועצת המדינה.
ביטול עונש המוות על רצח (1954) עריכה
ביולי 1949 הועלתה לראשונה מטעם הממשלה הצעת "חוק ביטול עונש מוות", והמרתו בעונש מאסר עולם. גם בהצעה הראשונית הביטול לא היה גורף: "על אף האמור בחוק זה, אדם שיצא חייב בדין על עבירת בגידה שנעברה בשעת חירום, יהיה צפוי לעונש מוות" (סעיף 3א)[10]. ביולי 1950 הניח שר המשפטים פנחס רוזן את הצעת החוק על שולחן הכנסת. קדמה לכך ועדת מומחים שהוקמה על ידי הממשלה בנושא. הוועדה צידדה בהחזקתו של עונש המוות, תוך הגבלת תחולתו. שר המשפטים דחה את המלצותיה[11].
ב-16 בפברואר 1954 חוקקה הכנסת את החוק לתיקון דיני העונשין (ביטול עונש מוות על רצח), תשי"ד-1954[12]. החוק התקבל לאחר דיונים ממושכים בכנסת, שנערכו שלא על בסיס מפלגתי, כאשר נימוקי הביטול היו מבוססים על המסורת היהודית, על שיקולי מוסר כלל אנושיים ועל מיעוט ההרתעה שבעונש המוות. עד לביטול עונש המוות על רצח, כל עוד התנהל דיון ציבורי והליכי חקיקה לביטולו, עוכב ביצוע גזר דין המוות שהוטל בפרק זמן זה על פחות מעשרה מורשעים.
בדיוני הכנסת על הביטול חברי הכנסת התייחסו לעונש המוות הנהוג במשפט העברי ולסייגים הרבים שנתנו בו שהופכים את המשפט למוסרי וצודק יותר שעולים בקנה אחד עם עקרון יהודי אחר- שהאדם נברא בצלם אלוהים, ורק צו אלוהי יכול לשלול ממנו את זכותו לחיים.[13] בנוסף, הובאה האמירה מהמשנה כי: ”אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם”[14] מנגד לאמירה זאת באותה משנה רבן שמעון בן גמליאל אמר: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל".[15]
עונשי מוות לנאצים ולעוזריהם עריכה
ב-31 במאי 1962 הוצא להורג הפושע הנאצי אדולף אייכמן על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. ערעורו של אייכמן על הרשעתו במשפטו ברצח העם היהודי בשואה נדחה על ידי בית המשפט העליון, ונשיא המדינה, יצחק בן-צבי, דחה את בקשתו לחנינה. אייכמן הוצא להורג בתלייה בכלא רמלה.
האוקראיני ג'ון איוון דמיאניוק נדון אף הוא למוות בישראל. דמיאניוק, שהוסגר לישראל מארצות הברית על חלקו בהשמדת היהודים במחנה ההשמדה טרבלינקה בתקופת השואה, עמד למשפט שארך כשלוש שנים, החל מחודש פברואר 1987. לאחר שהורשע כ"איוואן האיום" בפשעי מלחמה ונידון למוות על ידי בית המשפט המחוזי, ערער דמיאניוק לבית המשפט העליון, ושם נתקבל ערעורו, לאחר קרוב לשבע שנים שבהן היה עצור. בית המשפט העליון לא הטיל ספק כי המדובר באדם ששימש בתפקיד ואכמן, אך קבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר כי המדובר ב"איוואן האיום מטרבלינקה". דמיאניוק גורש מישראל ב-22 בספטמבר 1993.
עמדת המשפט הישראלי בנושא עונש מוות עריכה
על פי המשפט בישראל כיום, לפי חוק בתי המשפט (עבירות שענשן מוות), תשכ"א-1961[16], כל עבירה שעונשה מוות תידון בבית משפט מחוזי בהרכב של שלושה שופטים, שאחד מהם שופט של בית המשפט העליון, והעבירות שבית משפט אזרחי במדינת ישראל יכול להטיל עליהן עונש מוות (בעבר בוצע בתלייה) הן:
- בגידה במדינת ישראל – בחוק הישראלי, מעשה לא נחשב לבגידה (או אף לעבירה) אם נעשה בתום לב (לפי סעיף 97 לחוק העונשין), וכמו כן, עונש המוות מוטל רק אם המעשים נעשו בתקופה של פעולות איבה צבאיות של ישראל או נגדה (לפי סעיף 96 לחוק העונשין). במגבלות אלה, על פעולות הבגידה הבאות מוטל עונש מוות:
- פגיעה בריבונות – ביצוע מעשה הפוגע בכוונה תחילה בריבונותה של מדינת ישראל, או הגורם בכוונה תחילה לכך ששטח כלשהו ייצא מריבונותה (סעיף 97 לחוק העונשין).
- חרחור מלחמה – ביצוע מעשה המביא בכוונה תחילה לידי פעולה צבאית נגד ישראל, כדי לסייע לאויביה (סעיף 98 לחוק העונשין).
- סיוע לאויב במלחמה – ביצוע מעשה המסייע בכוונה תחילה לאויב של ישראל במלחמתו נגדה (סעיף 99 לחוק העונשין).
- עשיית מעשה שהוא בגדר פשע כלפי העם היהודי או האנושות או פשע מלחמה, או רצח של אדם נרדף, בתקופת השלטון הנאצי, בארץ עוינת (חוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950).
- השמדת עם – בעקבות הצטרפות מדינת ישראל לאמנה בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, שנתקבלה על ידי עצרת האומות המאוחדות ב-9 בדצמבר 1948, חוקק החוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. חוק זה קובע שמי שנמצא אשם בהשמדת עם דינו מיתה[17].
- במרץ 2026 אישרה הכנסת את חוק עונש מוות למחבלים הקובע עונש מוות למחבלים פלסטינים.
עונשי מוות בחוק השיפוט הצבאי עריכה
לפי סעיף 21(7) לחוק השיפוט הצבאי, רשאי בית דין צבאי להטיל עונש מוות. לפי סעיף 43 יכול בית הדין לגזור גזר דין מוות על חייל שבגד, עזב את המערכה, סייע לאויב או מסר לו מידע ובלבד שמעשה כזה נעשה בתקופת לחימה. לפי סעיף 493(א) לחוק עונש המוות יבוצע בירייה.
בתי משפט צבאיים דנו למוות מחבלים אך פסקי הדין הומרו למאסרי עולם על ידי הרמטכ"ל. הראשונים[18] היו שלושה אנשי פדאיון שנתפסו בתקריות שונות ב-1956 ועונשם הומר למאסר עולם ב-1957[19]. יותר משמונה שנים לאחר מכן, נגזר עונש מוות על מחמוד חיג'אזי שהורשע ביוני 1965 בהסתננות ונשיאת נשק. בעקבות ערעור לבית הדין הצבאי לערעורים התקיים משפט חדש בו נקבע עונשו ל-30 שנות מאסר. הוא שוחרר בפברואר 1971 כנגד השבתו לישראל של שומר ממטולה שנחטף על ידי מחבלים ללבנון.
בין 1967 ל-1989 גזרו בתי משפט צבאיים עונשי מוות בלפחות שמונה מקרים, וכולם הומתקו בערעור למאסרי עולם[20].
בשנות ה-90 נשפט נאשם בשם בדארנה בבית המשפט הצבאי בג'נין לעונש מוות, בעקבות מעורבותו בתכנון וביצוע שני פיגועי התאבדות בתחנה המרכזית בחדרה ובעפולה. על פי החקיקה באזור יהודה ושומרון, הוגש ערעור אוטומטי לבית המשפט הצבאי לערעורים וזה ביטל את ההרשעה והחזיר את התיק לדיון מחודש, במסגרתו נדון הנאשם למאסרי עולם. הוא שוחרר בעסקת שליט. בשנת 2003 בקשו שניים משופטי ראאד שייח', שוטר פלסטיני שהורשע ברצח שני חיילי המילואים הישראלים בלינץ' ברמאללה, להטיל עליו עונש מוות, אולם לשם כך דרושה הכרעה פה אחד, והשופטת השלישית התנגדה, ועל כן הושתו עליו שני מאסרי עולם. מאז לא דרשה התביעה הצבאית עונש מוות למחבלים, אף במקרים שספגה על כך ביקורת ציבורית[21]. בעת מתן גזר הדין במשפטו של רוצח בני משפחת סלומון בחלמיש סבר אחד משופטי ההרכב בדעת מיעוט כי יש להטיל על המחבל עונש מוות[22]
החלטות ממשלה ומדיניות משפטית עריכה
באוקטובר 1967 החליטה הממשלה "להורות ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט הצבאי הראשי כי הפרקליטים והתובעים הצבאיים המופיעים בבתי המשפט ובבתי דין צבאיים, יודיעו בקשר לגזר הדין, שאינם דורשים עונש מוות על הנידונים". עם זאת, עמדת המדינה אינה מחייבת את בתי המשפט, שבמקרים אחדים בכל זאת גזרו עונשי מוות, שלא בוצעו. בפברואר 1976 הסמיכה הממשלה ועדה סודית שמינה ראש הממשלה, להתיר לתובע הצבאי לדרוש עונש מוות בפני בית הדין הצבאי. בהחלטה משנת 1979 נקבע שהתביעה הצבאית תהיה רשאית לדרוש עונש מוות בפני בית הדין הצבאי, בתיאום עם היועץ המשפטי לממשלה והגורמים המדיניים. ולאחרונה[דרושה הבהרה], בשנת 1985 סוכם בין שר הביטחון, היועץ המשפטי לממשלה ושר המשפטים, שתינתן לתביעה הצבאית בעניין זה "יד חופשית". גם מאז סיכום זה התביעה הצבאית נמנעת מלדרוש עונשי מוות[23].
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- עו"ד ירון אונגר, "עונש המוות – רקע תאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, כ"ב בכסלו התשע"ד, 25 בנובמבר 2013
- הצעות חוק בדבר עונש מוות, באתר הכנסת
- יותם ירקוני, ההיסטוריה של עונש מוות בישראל, באתר מגזין ליברל, 10 באוגוסט 2015
- עמית נאור, מי התנגד להוצאתו של אדולף אייכמן להורג?, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, אפריל 2021
- אתר למנויים בלבד עופר אדרת, נחשפו הדיונים לביטול עונש המוות בישראל (1948 - 1954), באתר הארץ, 10 בדצמבר 2021
- עמדת המכון ביחס להצעת חוק בשנת 2023, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
הערות שוליים עריכה
- ^ גילי חסקין, מאורעות תרצ"ח - השלב השני של המרד הערבי הגדול
- ^ פסק הדין שלפיו הוצא טוביאנסקי להורג, מעריב, 21 באוקטובר 1949
- ^ ע"פ 38/49 קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ב-813.
- ^ תום שגב, 1949 : הישראלים הראשונים, עמ' 292, הערה.
- ^ שאול הון, "מיתת-תליה" - חודש הסעיף שבוטל, מעריב, 17 בפברואר 1961
- ^ פסק דין מוות ראשון נגד קאפו, דבר, 6 בינואר 1952
- ^ הנשיא החליט להמיר במאסר את פס"ד של הנדוהנים למוות, על המשמר, 31 במאי 1951
- ^ שאול הון, הנידון למוות -שוחרר מהכלא, מעריב, 18 במרץ 1959
- ^ שאול רוזנפלד, שבעה הלובשים אדומים, מעריב, 25 ביולי 1950
- ^ הממשלה מציעה ביטול עונש מוות, "הארץ", 12 ביולי 1949
- ^ "החל הדיון בחוק ביטול עונש המוות", "הארץ", 4 ביולי 1950
- ^ ליטל לוין, היום לפני 56 שנה / הנידונים למוות הסירו את בגדיהם האדומים, באתר הארץ, 16 בפברואר 2010
- ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 517–544: חוק לתיקון דיני עונשין (ביטול עונש מוות על רצח), באתר דעת.
- ^ נחום רקובר "המשפט העברי בחקיקת הכנסת – המקורות היהודיים בשילובם בדיוני הכנסת ובחוקי מדינת ישראל", בהוצאת ספרית המשפט העברי, משרד המשפטים ומורשת המשפט בישראל (תשמ"ט-1988), כרך ראשון עמ' 585–590: חוק לתיקון דיני העונשין (ביטחון המדינה), באתר דעת.
- ^ משנה, מסכת מכות, פרק א', משנה י'
- ^ חוק בתי המשפט (עבירות שענשן מוות), תשכ״א–1961
- ^ קובץ:Wikisource-logo.svg חוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, ספר החוקים הפתוח, באתר ויקיטקסט
- ^ י. דנדור עו"ד, פסק דין מוות ראשון, דבר, 11 באפריל 1956
- ^ שאול הון, הומתק דין מוות של 3 פדאין, מעריב, 2 במאי 1957
- ^ עו"ד ירון אונגר, "עונש המוות – רקע תאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, כ"ב בכסליו התשע"ד, 2013 בנובמבר 25, עמ' 32
- ^ ניר הר-זהב, התביעה לא תבקש עונש מוות, באתר ערוץ 7, 4 באוקטובר 2011
- ^ עופר חדד, "עונש מוות ראוי לו, צריך להרתיע", באתר מאקו, 15 בפברואר 2018
- ^ עו"ד ירון אונגר, "עונש המוות – רקע תאורטי וסקירה משווה", הלשכה המשפטית של הכנסת, כ"ב בכסליו התשע"ד, 2013 בנובמבר 25, עמ' 30–31
| ענישה | ||
|---|---|---|
| ענישה בעולם | ענישה בישראל • ענישה במדינות העולם | |
| סוגי ענישה | חרם חברתי • קנס • פיצויים עונשיים • מאסר עולם • עבודות שירות • מעצר מנהלי • מאסר • בית סוהר • ענישה גופנית • גלות • עונש מוות (בארצות הברית • לקטינים בארצות הברית • בישראל • ברוסיה) | |
| גופי הטלת ענישה | בית משפט • בית דין צבאי • דין משמעתי • בית דין שדה • משפט חברים • חבר מושבעים • חבר מושבעים גדול • וואר דיר • איון על ידי מושבעים | |
| מקור הסמכות לענישה | חוק • תקנון • משמעת | |
| תופעות המצריכות ענישה | סטייה חברתית • עבירה | |