ספרות אמריקאית

קובץ:Mark Twain 1907 edit.jpg

מארק טוויין

ספרות אמריקאית היא ספרות שנכתבה או הופקה בארצות הברית ובמושבות הבריטיות שקדמו לה. המסורת הספרותית האמריקאית היא חלק מהמסורת הרחבה יותר של ספרות בשפה האנגלית, אך היא כוללת גם ספרות שנוצרה בשפות שאינן אנגלית.

תקופת המהפכה האמריקאית (1775–1783) ידועה בכתבים הפוליטיים של בנג'מין פרנקלין, אלכסנדר המילטון, תומאס פיין ותומאס ג'פרסון. רומן מתקופה זו הוא "כוח הסימפתיה" מאת ויליאם היל בראון , שפורסם בשנת 1791. בתחילת המאה ה-19, הסופר והמבקר ג'ון ניל סייע לקדם את אמריקה לעבר ספרות ותרבות ייחודית, בביקורת על קודמיו, כמו וושינגטון אירווינג, על כך שהם מחקים את עמיתיהם הבריטים ובהשפעה על סופרים כמו אדגר אלן פו, שלקח את השירה והסיפורת הקצרה האמריקאית לכיוונים חדשים. ראלף וולדו אמרסון היה חלוץ בתנועת הטרנסצנדנטליזם , ממנה הושפע גם הנרי דייוויד תורו. מאבק התנועה לביטול העבדות היווה השראה לסופרים, כמו הארייט ביצ'ר סטואו, ופרדריק דאגלס. "אות השני" (1850) של נתניאל הות'ורן חקר את ההיבטים האפלים של טבע האדם, כמו גם מובי דיק של הרמן מלוויל (1851). משוררים אמריקאים מרכזיים במאה ה-19 כוללים את וולט ויטמן, מלוויל ואמילי דיקינסון. מארק טוויין היה הסופר האמריקאי הגדול הראשון שנולד במערב. הנרי ג'יימס זכה להכרה בין-לאומית עם רומנים כמו דיוקנה של גברת (1881).

קובץ:ErnestHemingway.jpg

ארנסט המינגוויי

לאחר מלחמת העולם הראשונה, בלטו סופרים ומשוררים כמו פרנסיס סקוט פיצג'רלד, ג'ון דוס פסוס, ויליאם פוקנר וארנסט המינגוויי, עם ספריו וזרח השמש והקץ לנשק. המשוררים המודרניסטים האמריקאים כללו דמויות מגוונות כמו וולאס סטיבנס, ט. ס. אליוט, רוברט פרוסט, עזרא פאונד ואי. אי. קאמינגס. סופרים מתקופת השפל הגדול כללו את ג'ון סטיינבק, עם יצירות כמו ענבי זעם (1939) ועל עכברים ואנשים (1937). המעורבות של אמריקה במלחמת העולם השנייה הובילה ליצירות כמו "הערומים והמתים" של נורמן מיילר (1948), מלכוד 22 של ג'וזף הלר (1961) ובית מטבחיים 5 (1969) של קורט וונגוט. מחזאים בולטים בתקופה זו היו יוג'ין או'ניל, שזכה בפרס נובל לספרות. באמצע המאה ה-20, תחום הדרמה נשלט על ידי טנסי ויליאמס וארתור מילר, והחלה פריחת המחזמר.

בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, נרשמה פופולריות גם לספרות שנכתבה על ידי סופרים מהגרים, אתניים ולהט"בים, וכן לכותבים בשפות שאינן אנגלית. דוגמאות בולטות הן הסופר הלהט"בי מייקל קנינגהם, הסופרות האסייתיות-אמריקאיות מקסין הונג קינגסטון ואושן וונג , וסופרים אפרו-אמריקאים כמו רלף אליסון, ג'יימס בולדווין וטוני מוריסון. בשנת 2016, כותב השירים בוב דילן זכה בפרס נובל לספרות.

ספרות ילידית

ספרות בעל פה

ספרות בעל פה ומיתולוגיה התקיימו בקרב השבטים הילידיים השונים, עוד לפני הגעת המתיישבים האירופאים. השטחים המסורתיים של חלק מהשבטים חוצים גבולות לאומיים נוכחיים וספרות כזו אינה הומוגנית אלא משקפת את התרבויות השונות שהיו אז.

ספרים שפורסמו

בשנת 1771 פורסמה היצירה הראשונה של אינדיאני באנגלית, "דרשה שנשא בהוצאתו להורג של משה פאולוס, אינדיאני", מאת שמשון אוקום משבט מוהיגן, ב-19 מהדורות. החיים וההרפתקאות של חואקין מורייטה (1854) מאת ג'ון רולין רידג' היה הרומן הראשון של אינדיאני אמריקאי, ומלכת היער (1899) מאת סיימון פוקאגון היה "הרומן האינדיאני הראשון שהוקדש לנושא חיי האינדיאנים". אירוע משמעותי בהתפתחות הספרות האינדיאנית באנגלית התרחש עם הענקת פרס פוליצר בשנת 1969 לסקוט מומאדיי .

ספרות קולוניאלית

קובץ:John Steinbeck 1939 (cropped).jpg

ג'ון סטיינבק

שלוש עשרה המושבות נחשבו למרכז הספרות האמריקאית המוקדמת. הפריט הראשון שהודפס בפנסילבניה היה בגרמנית, כאשר גם לספרדית ולצרפתית הייתה מסורת ספרותית מקומית. עם זאת, עם תחילת ההתיישבות האנגלית בצפון אמריקה, השפה האנגלית התבססה, כולל כיבוש המושבה ההולנדית ניו אמסטרדם על ידי האנגלים ב-1664, שינוי שמה לניו יורק ושינוי שפת המנהל מהולנדית לאנגלית.

בין השנים 1696 ל-1700, רק כ-250 פריטים שונים הודפסו במושבות האמריקאיות, כאשר מדפיסי לונדון פרסמו חומרים שנכתבו על ידי סופרים מניו אינגלנד. חלק מהספרות האמריקאית של אותה תקופה כלל חוברות וכתבים שהדגישו את יתרונות המושבות הן לקהל אירופי והן לקהל קולוניאלי. קפטן ג'ון סמית' נחשב לסופר האמריקאי הראשון עם יצירותיו "קשר אמיתי של אירועים ותאונות כפי שקרה בווירג'יניה" (1608) ו"ההיסטוריה הכללית של וירג'יניה, ניו אינגלנד ואיי הקיץ" (1624). סופרים נוספים בז'אנר זה היו דניאל דנטון , תומאס אש , ויליאם פן וג'ורג' פרסי .

נושאים עיקריים

המחלוקות הדתיות שהובילו להתיישבות באמריקה היו נושא חשוב בספרות האמריקאית המוקדמת. יומן שנכתב על ידי ג'ון וינתרופ , 'ההיסטוריה של ניו אינגלנד', דן ביסודות הדתיים של מושבת מפרץ מסצ'וסטס. אדוארד וינסלו רשם יומן על השנים הראשונות לאחר הגעת המייפלאואר. "מודל של צדקה נוצרית" מאת וינתרופ, היה דרשה שנשא בשנת 1630, ובה הציג את החברה האידיאלית שתכנן לבנות, בניסיון לממש "אוטופיה פוריטנית". סופרים דתיים נוספים כללו את ארנס מאת'ר וויליאם בראדפורד . אחרים כמו רוג'ר ויליאמס תמכו בהפרדת דת ומדינה. ספרו של תומאס מורטון , The New English Canaan, לעג לפוריטנים והכריז שהילידים המקומיים הם אנשים טובים מהם.

כתבים מאוחרים נוספים תיארו קונפליקטים ואינטראקציה עם האינדיאנים, כפי שניתן לראות בכתבים של דניאל גוקין , אלכסנדר וויטאקר ואחרים. ג'ון אליוט תרגם את התנ"ך לשפת האלגונקין (1663). זה היה התנ"ך המלא הראשון שהודפס בחצי הכדור המערבי.

בדור השני של מתיישבי ניו אינגלנד, קוטון מת'ר בולט כתאולוג והיסטוריון, שכתב את ההיסטוריה של המושבות מתוך מחשבה על פעילות האל בקרבם ובכוונה לחבר את מנהיגי הפוריטנים לגיבורי הנצרות. יצירותיו המוכרות ביותר כוללות את "מגנליה כריסטי אמריקנה" (1702), "פלאי העולם הבלתי נראה" ו"ביבליה אמריקנה". ג'ונתן אדוארדס וג'ורג' וייטפילד ייצגו את ההתעוררות הגדולה הראשונה , תחייה דתית בתחילת המאה ה-18 שהדגישה את המחשבה הקלוויניסטית. סופרים דתיים נוספים היו תומאס הוקר וסמואל וילארד . סופרים מפורסמים אחרים מאותה תקופה היו סמואל סיוול ושרה קמבל נייט .

גם בדרום התפתחה ספרות באותה תקופה: יומנו של ויליאם בירד השני , בעל מטעים, וספרו "ההיסטוריה של קו ההפרדה" (1728) תיארו את המשלחת שנועדה לסקר את הביצה בין וירג'יניה לצפון קרוליינה. בספר דומה, "מסעות בצפון ודרום קרוליינה, ג'ורג'יה, מזרח ומערב", תיאר ויליאם ברטרם את הנוף הדרומי ואת השבטים האינדיאנים שפגש. ספרו של ברטרם היה פופולרי באירופה, ותורגם לגרמנית, צרפתית והולנדית.

דיון חשוב על התרבות והזהות האמריקאית הגיע מהמהגר הצרפתי הקטור סן ג'ון דה קרווקור , שספרו "מכתבים מחקלאי אמריקאי" (1782) עוסק בשאלה "מהו אמריקאי?". תקופה זו סימנה את תחילת הספרות האפרו-אמריקאית, דרך המשוררת פיליס ויטלי וסיפור העבדות של אולאודה אקוויאנו (1789). באותה תקופה, גם הספרות האינדיאנית האמריקאית החלה לפרוח. סמסון אוקום פרסם את "דרשה שנשא בהוצאתו להורג של משה פאולוס" ואת ספר המזמורים הפופולרי, "אוסף מזמורים ושירים רוחניים" שהיה "רב-המכר האינדיאני הראשון".

מלחמת העצמאות

תקופת המהפכה כללה גם כתבים פוליטיים, כולל אלו של המתיישבים סמואל אדמס, ג'וסיה קווינסי , ג'ון דיקינסון וג'וזף גאלוויי . שתי דמויות מרכזיות היו בנג'מין פרנקלין ותומאס פיין. "האלמנך של ריצ'רד המסכן" ו"האוטוביוגרפיה של בנג'מין פרנקלין" נחשבות יצירות שהשפיעו על עיצובה של זהות אמריקאית מתפתחת. החוברת של פיין, שכל ישר וכתבי "המשבר האמריקאי" נחשבים לכאלה ששיחקו תפקיד מרכזי באירועי התקופה. במהלך מלחמת העצמאות האמריקאית, שירים כמו נייתן הייל היו פופולריים, הסאטיריקנים המובילים היו ג'ון טראמבל ופרנסיס הופקינסון, וכמו גם המשורר פיליפ פרנו .

במהלך המאה ה-18, הכתיבה עברה לרעיונות של תבונה בנוסח עידן הנאורות. אחד הכותבים הבולטים היה קוטון מת'ר. הספר הראשון שפורסם בצפון אמריקה וקידם תאולוגיה טבעית היה "הפילוסוף הנוצרי" (1721) של מת'ר.

ספרו של קדוואלאדר קולדן (1689–1776), 'ההיסטוריה של חמש האומות האינדיאניות', שפורסם ב-1727, היה אחד הטקסטים הראשונים שפורסמו על ההיסטוריה של האירוקוי. קולדן גם כתב ספר על בוטניקה, שמשך את תשומת לבו של קארולוס לינאוס.

לאחר העצמאות

בתקופה שלאחר המלחמה, תומאס ג'פרסון ביסס את מקומו בספרות האמריקאית בזכות כתיבת הכרזת העצמאות, השפעתו על חוקת ארצות הברית, האוטוביוגרפיה שלו, הערותיו על מדינת וירג'יניה ומכתביו הרבים. כתבי הפדרליסט מאת אלכסנדר המילטון, ג'יימס מדיסון וג'ון ג'יי הציגו דיון היסטורי משמעותי בארגון הממשל האמריקאי ובערכים רפובליקניים. כתיבה פוליטית מפורסמת הייתה גם לפישר איימס, ג'יימס אוטיס ופטריק הנרי.

הרומן האמריקאי

קובץ:Washington Irving and his Literary Friends at Sunnyside.jpg

וושינגטון אירווינג וחברים

בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 פורסמו הרומנים האמריקאיים הראשונים. בין הרומנים האמריקאיים הראשונים נמצאים "הרפתקאות אלונסו" מאת תומאס אטווד דיגס, שפורסם בלונדון ב-1775 ו"כוח הסימפתיה" של ויליאם היל בראון שפורסם ב-1789. בעשור הבא, סופרות חשובות פרסמו גם רומנים. סוזנה ראוסון ידועה בעיקר בזכות הרומן שלה 'שארלוט: סיפור אמיתי', שפורסם בלונדון בשנת 1791. בשנת 1794 הרומן יצא לאור מחדש בפילדלפיה תחת הכותרת 'שארלוט טמפל'. הספר הגיע ליותר ממיליון וחצי קוראים במשך מאה וחצי, והיה הספר הנמכר ביותר במאה ה-19. גם ספרה של האנה וובסטר פוסטר , The Coquette: Or, the History of Eliza Wharton פורסם בשנת 1797 והיה פופולרי מאוד.

צ'ארלס ברוקדן בראון הוא הסופר האמריקאי המוקדם ביותר שיצירותיו עדיין נקראות לעיתים קרובות. הוא פרסם את 'וילנד' ב-1798, וב-1799 פרסם את 'אורמונד', 'אדגר האנטלי' ו'ארתור מרווין'. הסופר הראשון שיכול היה להתפרנס רק מכתיבה היה וושינגטון אירווינג. הוא השלים את ספרו הגדול הראשון בשנת 1809 בשם 'היסטוריה של ניו יורק מראשית העולם ועד סוף השושלת ההולנדית'. יו הנרי ברקנרידג' פרסם את Modern Chivalry בשנים 1792–1815, טביתה גילמן טני כתבה את 'ההרפתקה המפוארת של דורקסינה שלדון' בשנת 1801 ורויאל טיילר כתב את 'השבוי האלג'יראי' בשנת 1797.

סופרים בולטים נוספים כוללים את ויליאם גילמור סימס , שכתב את 'מרטין פייבר' ב-1833, את 'גאי ריברס' ב-1834, ואת 'היאמאסי' ב-1835. לידיה מריה צ'יילד כתבה את 'הובומוק' ב-1824 ואת 'המורדים' ב-1825. ג'ון ניל כתב את 'Keep Cool' ב-1817, 'לוגן' ב-1822, 'שבעים ושש' ב-1823, 'רנדולף' ב-1823, 'Errata' ב-1823, 'האח ג'ונתן' ב-1825, ואת רייצ'ל דייר (השימוש המוקדם ביותר במשפטי המכשפות בסיילם כבסיס לרומן) ב-1828. קתרין סדג'וויק כתבה את 'סיפור ניו אינגלנד' ב-1822, 'רדווד' ב-1824, 'הופ לסלי' ב-1827, ו'הלינוודים' ב-1835. ג'יימס פאולדינג כתב את 'האריה של המערב' ב-1830, 'המדורה של ההולנדי' ב-1831, ו'מערבה הו!' ב-1832. עומר אבן סעיד , עבד מוסלמי בקרוליינה, כתב אוטוביוגרפיה בערבית בשנת 1831, שנחשבת לדוגמה מוקדמת לספרות אפרו-אמריקאית. רוברט מונטגומרי בירד כתב את 'קלוואר' ב-1834 ואת 'ניק מהיער' ב-1837. ג'יימס פנימור קופר היה סופר בולט, הידוע בעיקר בזכות הרומן שלו המוהיקני האחרון שנכתב בשנת 1826. ג'ורג' טאקר יצר בשנת 1824 את הסיפורת הראשונה על החיים הקולוניאליים בווירג'יניה עם 'עמק שננדואה'. הוא המשיך ב-1827 עם אחד מספרי המדע הבדיוני הראשונים במדינה: "מסע אל הירח: עם תיאור של המנהגים, המדע והפילוסופיה, של תושבי מורוסופיה ולונאריים אחרים".

המאה ה-19: סגנון אמריקאי ייחודי

קובץ:Ralph Waldo Emerson ca1857.jpg

ראלף וולדו אמרסון

לאחר מלחמת 1812, התעורר רצון ליצור ספרות ותרבות אמריקאית ייחודית. דמויות ספרותיות מובילות בנושא זה היו וושינגטון אירווינג, ויליאם קאלן בריאנט וג'יימס פנימור קופר. אירווינג כתב יצירות הומוריסטיות, בריאנט כתב שירה רומנטית מוקדמת ובעלת השראה מהטבע, וקופר הוביל קו ספרותי מקומי. ג'ון ניל, כמבקר ספרות, שיחק תפקיד מרכזי בפיתוח הלאומיות הספרותית האמריקאית. ניל ביקר את אירווינג וקופר על כך שהם מסתמכים על קונבנציות בריטיות ישנות כדי למסגר תופעות אמריקאיות, וקרא ל"הכרזת עצמאות נוספת, ברפובליקה הגדולה של הספרות".

אדגר אלן פו נולד בבוסטון אך גדל בווירג'יניה וזוהה עם דרום ארצות הברית. בשנת 1832 החל לכתוב סיפורים קצרים, כגון "מסיכת המוות האדום", "הבור והמטוטלת" ו"נפילת בית אשר" , החוקרים עומקים נסתרים של הפסיכולוגיה האנושית. הרציחות ברחוב מורג של פו נחשב לסיפור הבלשי הראשון. גם סופרים הומוריסטיים זכו לפופולריות, כולל סבה סמית' , דייווי קרוקט, אוגוסטוס בולדווין לונגסטריט ואחרים שכתבו על המערב הישן של אמריקה. בניו אינגלנד, קבוצת סופרים בשם הברהמינים של בוסטון כללה את ג'יימס ראסל לואל , ובשנים מאוחרות יותר את הנרי וודסוורת' לונגפלו ואוליבר ונדל הולמס האב.

קובץ:Nathaniel Hawthorne - NARA - 530280cr.jpg

נתניאל הות'ורן

בשנת 1836, ראלף וולדו אמרסון פרסם את מאמרו "טבע", שטען כי על בני האדם לוותר על דת מאורגנת ולהגיע למצב רוחני גבוה על ידי לימוד ואינטראקציה עם העולם הטבעי. הוא הרחיב את השפעתו בהרצאתו "המלומד האמריקאי", שנשא בקיימברידג' בשנת 1837, שקראה לאמריקאים ליצור סגנון כתיבה ייחודי אמריקאי. השפעתו של אמרסון טיפחה את התנועה הידועה כיום בשם טרנסצנדנטליזם. בין מנהיגיה היה חברו של אמרסון, הנרי דייוויד תורו, נון-קונפורמיסט ומבקר של התרבות המסחרית האמריקאית. תורו כתב את וולדן – חיים ביער (1854), זיכרונות המעודדים התנגדות לדרישות החברה. טרנסצנדנטליסטים נוספים היו עמוס ברונסון אלקוט , מרגרט פולר, ג'ורג' ריפלי , אורסטס בראונסון וג'ונס וורי .

הקונפליקט הפוליטי סביב ביטול העבדות היווה השראה לכתיבתו של ויליאם לויד גאריסון ומאמרו The Liberator, יחד עם המשורר ג'ון גרינליף וויטייר והארייט ביצ'ר סטואו בספרה המפורסם אוהל הדוד תום (1852). בשנת 1837, נתניאל הות'ורן אסף כמה מסיפוריו בקובץ אחד. הות'ורן המשיך לכתוב "רומנים באורך מלא", רומנים חצי-אלגוריים החוקרים את נושאי האשמה, הגאווה והדיכוי הרגשי. יצירת המופת שלו, 'אות השני' (1850), היא דרמה המתרחשת במסצ'וסטס הפוריטנית, על אישה שגורשה מהקהילה שלה בשל ניאוף עם כומר שמסרב להכיר בחטאיו.

הרמן מלוויל (1819–1891) ביסס את שמו כסופר עם סיפורי ההרפתקאות 'טיפה' ו'אומו', המבוססים באופן רופף על חייו האישיים בים. ב-1850 הפך לחבר של הות'ורן והושפע מעבודתו. מובי דיק (1851) היה חקירה של אובססיה, טבע הרוע והמאבק האנושי נגד יסודות הטבע. הספר נכשל ביקורתית ומסחרית, כמו גם הרומנים הבאים שלו. הוא פנה לשירה ולא חזר לכתוב ספרות עד הרומן הקצר 'בילי באד, מלח', אותו השאיר לא גמור במותו ב-1891. יצירתו התגלתה מחדש בשנות ה-20 של המאה ה-20.

מיעוטים אתניים

אוטוביוגרפיות נרטיביות של עבדים מתקופה זו כוללות את פרדריק דאגלס, עבד אמריקני, סיפור חייו מאת פרדריק דאגלס (1845) ואת "אירועים בחייה של נערה שפחה" מאת הרייט ג'ייקובס (1861). באותו זמן התפתחה כתיבה אוטוביוגרפית של אינדיאנים אמריקאים, במיוחד בספרו של ויליאם אפס "בן היער" (1829) ובספרו של ג'ורג' קופווי "החיים, ההיסטוריה והמסעות של קה-גה-גה-גה-בווה" (1847). סופרים בני מיעוטים החלו גם לפרסם ספרות בדיונית, בהם ויליאם וולס בראון , פרנק ג'יי. ווב , מרטין דלני והארייט וילסון , וכמו גם "חייו והרפתקאותיו של חואקין מורייטה" מאת ג'ון רולין רידג' (1854), הנחשב לרומן האינדיאני הראשון אך גם עוסק בסוגיות מקסיקניות-אמריקאיות.

סוף המאה ה-19: ספרות ריאליסטית

קובץ:Cather Van Vechten.jpg

וילה קאתר

מארק טוויין (שם העט של סמואל לנגהורן קלמנס, 1835–1910) היה בין הסופרים האמריקאים הגדולים הראשונים שנולדו מחוץ לחוף המזרחי – במדינת הגבול מיזורי. יצירות המופת שלו היו החיים על המיסיסיפי והרומנים הרפתקאותיו של תום סויר והרפתקאותיו של האקלברי פין (1884). הסגנון של טוויין – שהושפע מעיתונאות, מחובר לשפה המדוברת, ישיר ופשוט אך גם מעורר השראה והומוריסטי – שינה את הדרך שבה האמריקאים כותבים את שפתם. הדמויות שלו מדברות כמו אנשים אמיתיים ונשמעות אמריקאיות מובהקות, תוך שימוש בניבים מקומיים, מילים חדשות ומבטאים אזוריים.

סופרים נוספים שהתעניינו בהבדלים אזוריים ובדיאלקט היו ג'ורג' וושינגטון קייבל , תומאס נלסון פייג' , ג'ואל צ'נדלר האריס , או. הנרי ואחרים. היו גם מי שהתמקדו בחוויות של מיעוטים, כמו צ'ארלס צ'סנט, מריה רואיז דה ברטון ואברהם קאהאן, שכתב עם נגיעות ביידיש.

את המסורת הריאליסטית ייצג עורך האטלנטיק ויליאם דין האוולס שכתב גם רומנים. הנרי ג'יימס התמודד עם הדילמה בין העולם הישן לעולם החדש. אף על פי שנולד בניו יורק, ג'יימס בילה את רוב חייו הבוגרים באנגליה. רבים מהרומנים שלו מתמקדים באמריקאים החיים או נוסעים לאירופה. יצירות המופת שלו כוללות את 'כיכר וושינגטון' (1880), דיוקנה של גברת (1881), 'הבוסטון' (1886), 'כנפי היונה' (1902), 'השגרירים' (1903) ו'הקערה הזהובה' (1904).

סטיבן קריין, הידוע בעיקר בזכות הרומן העוסק במלחמת האזרחים האמריקאית "התג האדום של האומץ" (1895), תיאר את חיי ניו יורק ב"מגי: נערה מהרחובות" (1893) וב'אחות קארי' (1900), תאודור דרייזר גילם נערה מהכפר שעוברת לשיקגו. הספרות של פרנק נוריס התמקדה בז'אנר של ידיעת הטבע. יצירותיו הבולטות כוללות את 'מקטיג: סיפור סן פרנסיסקו' (1899), 'התמנון: סיפור קליפורני' (1901) ו'הבור' (1903). נוריס יחד עם המלין גארלנד כתבו על בעיותיהם של החקלאים האמריקאים ועל נושאים חברתיים נוספים מנקודת מבט של הטבע. גם הרומן האוטופי של אדוארד בלאמי מבט לאחור (1888) עסק בנושאים פוליטיים וחברתיים.

המאה ה-20: פרוזה

קובץ:Francis Scott Fitzgerald 1937 June 4 (1) (photo by Carl van Vechten).jpg

פרנסיס סקוט פיצ'גרלד

בתחילת המאה ה-20, סופרים אמריקאים הרחיבו את הספרות למגוון רחב יותר של חוויות, ולעיתים קישרו אותן לאסכולה הנטורליסטית. בסיפוריה וברומניה, אדית וורטון בחנה את החברה הגבוהה של החוף המזרחי שבה גדלה, כמו ב"עידן התמימות" (1920).

סוגיות חברתיות וכוחם של התאגידים היו עיסוק מרכזי אצל חלק מהכותבים באותה תקופה. אפטון סינקלייר, היה מגורפי הבוץ, עם הרומן הג'ונגל (1906) שדגל בסוציאליזם. ג'ק לונדון היה מחויב לצדק חברתי ולסוציאליזם בכמה מספריו כמו 'עקב הברזל' או 'אנשי התהום'. סופרים פוליטיים נוספים באותה תקופה היו אדווין מרקהאם (1852–1940) וויליאם ואן מודי . גורפי בוץ נוספים היו מבקרי העיתונות, בהם אידה טארבל ולינקולן סטפנס . גם האוטוביוגרפיה של הנרי אדמס, 'החינוך של הנרי אדמס' (1907), עסקה במערכת החינוך ובחיים המודרניים.

גזע היה נושא נפוץ גם הוא, כפי שניתן לראות בעבודותיה של פאולין הופקינס , שפרסמה חמש יצירות משפיעות בין השנים 1900 ל-1903. באופן דומה, סוי סין פאר כתבה על חוויות סיניות-אמריקאיות, ומריה כריסטינה מנה כתבה על חוויות מקסיקניות-אמריקאיות.

דמויות בולטות בקרב סופרי המערב התיכון והמערב האמריקאי היו וילה קאתר ווולאס סטגנר שעסקו בעיקר בנעשה באזורי מגוריהם.

שנות ה-20: מלחמת העולם הראשונה

קובץ:Carl Van Vechten - William Faulkner (greyscale and cropped).jpg

ויליאם פוקנר

שנות ה-20 הביאו שינויים חדים לספרות האמריקאית. רבים מהסופרים חוו ישירות את מלחמת העולם הראשונה והשתמשו בה בכתביהם. סופרים כמו הנרי ג'יימס, גרטרוד שטיין, והמשוררים עזרא פאונד, הילדה דוליטל ות"ס אליוט מדגימים את צמיחתה של פרספקטיבה בין-לאומית בספרות האמריקאית. סופרים אמריקאים פנו זמן רב למודלים אירופיים להשראה, במקביל, סופרים יהודים (כמו אברהם קאהאן) השתמשו באנגלית כדי להגיע לקהל יהודי בין-לאומי. בשנת 1909, גרטרוד שטיין, שהייתה אז גולה בפריז, פרסמה את 'שלוש חיים', יצירה חדשנית שהושפעה מהיכרותה עם קוביזם, ג'אז ותנועות נוספות באמנות ובמוזיקה עכשווית.

תקופת השלום וההתרחבות הכלכלית שלאחר המלחמה הייתה הרקע לסיפורים ולרומנים רבים של פרנסיס סקוט פיצג'רלד. בכתביו הוא מתעמק בקריסת האידיאלים האמריקאיים הוותיקים, כגון חירות, אחדות חברתית, ממשל טוב ושלום, בגלל הלחצים של החברה המודרנית בתחילת המאה ה-20. סינקלר לואיס ושרווד אנדרסון כתבו רומנים עם תיאורים ביקורתיים של החיים האמריקאיים. ג'ון דוס פסוס כתב רומן אנטי-מלחמתי מפורסם, 'שלושה חיילים', וכן את 'טרילוגיית ארצות הברית' שעסקה במלחמה ונמשכה אל תוך השפל הגדול.

ארנסט המינגוויי נודע בעיקר בכתיבת סיפורים קצרים ורומנים כמו וזרח השמש והקץ לנשק. המינגוויי העדיף לכתוב בפרוזה קצרה, תוך הימנעות משימוש בתוארי פועל ותארים ככל שניתן. הסגנון המינימליסטי הזה הגיע כתוצאה מתקופתו כעיתונאי. בשנת 1954 זכה המינגוויי בפרס נובל לספרות, והוא ממשיך להיות אחד הסופרים המשפיעים ביותר, הן תרבותית והן סגנונית, שיצאו מאמריקה של תחילת המאה ה-20.

ויליאם פוקנר זכה בפרס נובל בשנת 1949. פוקנר כלל מגוון רחב של דמויות אנושיות במחוז יוקנפאטופה, אזור במיסיסיפי שהמציא בעצמו. הוא כתב את ההרהורים הלא ערוכים לכאורה של הדמויות שלו כדי לייצג את מצבם הפנימי, טכניקה שנקראת זרם התודעה. הוא גם ערבב רצפי זמן כדי להראות כיצד העבר – במיוחד תקופת העבדים בדרום העמוק – שורד בהווה. בין יצירותיו הגדולות ניתן למנות את "אבשלום, אבשלום!" , "כשאני שוכב למות", "הקול והזעם" ו"אור באוגוסט".

שנות ה-30: השפל הגדול

קובץ:Hurston-Zora-Neale-LOC.jpg

זורה ניל הרסטון

הספרות מתקופת השפל הגדול הביעה ביקורת חברתית ישירה. ג'ון סטיינבק אירח רבים מסיפוריו בסלינס, קליפורניה, שם נולד. סגנונו היה פשוט ומעורר השראה, וזיכה אותו באהדת הקוראים. הדמויות העניות שלו ממעמד הפועלים נאבקו לחיות חיים הגונים וישרים. ענבי זעם (1939), שנחשב ליצירת המופת שלו, הוא רומן חברתי על משפחה ענייה מאוקלהומה ומסעה לקליפורניה בחיפוש אחר חיים טובים יותר. רומנים פופולריים נוספים שלו היו 'שטח טורטיה', על עכברים ואנשים, 'שורת השימורים' וקדמת עדן. הוא זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1962. נתנאל וסט כתב שני רומנים קצרים שהפכו מאוחר יותר לקלאסיקות - 'מיס לונליהארטס' ו'יום הארבה'.

בספרות העיונית, ספרו של ג'יימס אייג' , 'תנו לנו לשבח גברים מפורסמים' מתבונן ומתאר את חייהן של שלוש משפחות חקלאים באלבמה בשנת 1936.

הרומנים החצי-אוטוביוגרפיים של הנרי מילר, שנכתבו ופורסמו בפריז, נחשבו לפורנוגרפיים ונאסרו רשמית בארצות הברית עד 1962. עד אז, הנושאים והחידושים הסגנוניים בחוג הסרטן (1934) וב'אביב שחור' כבר היוו דוגמה שסללה את הדרך לרומנים מיניים גלויים על חוויות אישיות שהתפרסמו בשנות ה-50 וה-60.

לאחר מלחמת העולם השנייה

ספרי רומן

קובץ:Norman Mailer (1948).jpg

נורמן מיילר

התקופה נשלטה על ידי המודרניסטים הריאליסטיים האחרונים, הביטניקים הרומנטיים הפרועים וחקירות של נושאים אישיים, גזעיים ואתניים. מלחמת העולם השנייה הייתה נושא למספר רומנים מרכזיים: "הערומים והמתים" של נורמן מיילר (1948), מלכוד 22 של ג'וזף הלר (1961) ובית מטבחיים 5 של קורט וונגוט (1969). בעוד שמלחמת קוריאה הייתה מקור לטראומה עבור גיבור הסרט "צופה הקולנוע" (1962), מאת ווקר פרסי , זוכה פרס הספר הלאומי, ניסיונו לחקור את "התפרקות האדם בעידן המודרני".

סול בלו הפך לאחד הסופרים האמריקאים המשפיעים ביותר, עם יצירות כמו 'הרפתקאות אוגי מארץ' (1953) והרצוג (1964). בלו צייר דיוקנאות חיים של החיים היהודיים באמריקה שפתחו את הדרך לאחרים. הוא זכה בפרס נובל לספרות בשנת 1976. רומנים בולטים נוספים הם התפסן בשדה השיפון (1951) של ג'רום דייוויד סלינג'ר, פעמון הזכוכית של סילביה פלאת' (1963), ולוליטה של ולדימיר נבוקוב (1955) הרוסי-אמריקאי. רומן פופולרי היה גם אל תיגע בזמיר (1960) של נל הרפר לי שהתמקד באי-שוויון גזעי ואחריות לבנה.

השירה והסיפורת של שנות ה-50 התפתחו תחילה מתוך מעגל אינטלקטואלים בניו יורק ויותר מאוחר בסן פרנסיסקו. המונח ביטניקים התייחס לקצב הנגד-תרבותי של סצנת הג'אז, לתחושת מרד כלפי הלחץ השמרני של החברה שלאחר המלחמה, ולעניין בצורות חדשות של חוויה רוחנית דרך סמים, אלכוהול, פילוסופיה ודת (במיוחד זן בודהיזם). אלן גינסברג קבע את הטון עם שירו "יללה" (1956), יצירה שמתחילה כך: "ראיתי את המוחות הטובים ביותר של דורי נהרסים על ידי טירוף". בין ההישגים של הביטניקים אפשר למנות את בדרכים (1957) של ג'ק קרואק, כרוניקה של מסע חיפוש נפשי ביבשת, ו"ארוחת צהריים עירומה" של ויליאם ס. בורוז (1959), יצירה המבוססת על סדרת קטעים המספרים, בין היתר, על מסעותיו וניסיונותיו של המספר עם סמים קשים.

לעומת זאת, ג'ון אפדייק ניגש לחיים האמריקאיים מפרספקטיבה רפלקטיבית יותר אך לא פחות חתרנית. הרומן שלו משנת 1960 'ארנב, רוץ', הראשון מתוך ארבעה המתעדים את העלייה והירידה של הארי "ראביט" אנגסטרום לאורך ארבעה עשורים, על רקע אירועים מרכזיים במחצית השנייה של המאה ה-20, פרץ דרך עם יציאתו בתיאור ובפירוט של המעמד הבינוני האמריקאי ובדיון גלוי בנושאים שהיו תחת טאבו כמו ניאוף. בין החידושים האופייניים אצל אפדייק היו השימוש שלו בסיפור בזמן הווה, שפתו העשירה והמסוגננת, ותשומת הלב שלו לפרטים חושניים. עבודתו גם מלאה בנושאים נוצריים. שני החלקים האחרונים בסדרת הארנב, "ארנב עשיר" (1981) ו"ארנב במנוחה" (1990), זכו בפרס פוליצר לספרות. יצירות בולטות נוספות כוללות את רומני הנרי בך , "מכשפות איסטוויק" (1984), "גרסתו של רוג'ר" (1986) ו"ביופי השושנים" (1996).

קובץ:Philip Roth, Author 2020732799 3x4.jpg

פיליפ רות'

פיליפ רות חקר את הזהות היהודית בחברה האמריקאית, במיוחד בעידן שלאחר המלחמה ותחילת המאה ה-21. יצירתו של רות ידועה כאוטוביוגרפים, ורבים מהדמויות הראשיות שלו, ובמיוחד הסופר היהודי נתן צוקרמן, נחשבות לאלטר אגו של רות. באמצעות הטכניקות האלו, בסגנונו הרהוט, רות חוקר את ההבחנה בין מציאות לבדיה בספרות תוך בחינה פרובוקטיבית של התרבות האמריקאית. עבודותיו המפורסמות ביותר כוללות את רומני צוקרמן, הספר השנוי במחלוקת "תלונתו של פורטנוי" (1969), ו"להתראות, קולומבוס" (1959). הוא היה בין הסופרים האמריקאים המעוטרים ביותר בדורו, זכה בכל פרס ספרות אמריקאי חשוב, כולל פרס פוליצר על הרומן המרכזי שלו פסטורלה אמריקנית (1997).

בתחום הספרות האפרו-אמריקאית, הרומן של רלף אליסון משנת 1952, האדם הבלתי נראה, זכה להכרה מיידית כאחד היצירות החזקות והחשובות ביותר שלאחר המלחמה. ריצ'רד רייט זכה לפרסום בשנים הבאות בזכות סיפורו הקצר, "האיש שהיה כמעט אדם" (1939), והרומן השנוי במחלוקת השני שלו, Native Son (1940), מורשתו התבססה עם פרסום בן כושים ב-1945, יצירה ששאבה השראה מילדותו בדרום המופרד. בגלל הנושאים הפולמוסיים ומעורבותו של רייט במפלגה הקומוניסטית, החלק האחרון של הרומן, "הרעב האמריקאי", פורסם רק ב-1977.

רומניו של ויליאם גאדיס , כמו The Recognitions (1955) ו-J R (1975), מוצגים בעיקר במונחים של דיאלוג לא מיוחס שדורש השתתפות כמעט חסרת תקדים של הקורא. הנושאים המרכזיים של גאדיס כוללים זיוף, קפיטליזם, קנאות דתית ומערכת המשפט, ומהווים ביקורת מתמשכת על החיים האמריקאיים המודרניים. עבודתו של גאדיס השפיעה על התפתחותם של סופרים "פוסט-מודרניים" שאפתניים כמו תומאס פינצ'ון, דייוויד פוסטר וולאס, ויליאם גאס ודון דלילו. סופר אמריקאי נוסף לאחר המלחמה, היה ג'ון הוקס , שעסק בנושאים של אלימות וארוטיקה ואחת מיצירותיו החשובות ביותר היה הרומן הסיוטי הקצר 'ענף הלימון' (1961).

סיפורת

בתקופה שלאחר המלחמה, אמנות הסיפור הקצר פרחה שוב. בין המובילים שלה הייתה פלאנרי או'קונור, שפיתחה אסתטיקה גותית דרומית ייחודית שבה דמויות פעלו ברמה אחת כאנשים וברמה אחרת כסמלים. כקתולית אדוקה, או'קונור הטמיעה בסיפוריה נושאים דתיים עמוקים, המתמקדים במיוחד בחיפוש אחר אמת ובספקנות דתית על רקע עידן הגרעין. כותבים חשובים נוספים בז'אנר הזה היו קתרין אן פורטר, יודורה ולטי, ג'ון צ'יבר, ריימונד קארבר, טוביאס וולף ודונלד ברתלמי.

ספרות עיון

המסאים האמריקאים המרכזיים במאה ה-20 כללו סופרים כמו ג'יימס בולדווין, גור וידאל, סוזן סונטג, פלאנרי או'קונור וג'ואן דידיון.

ספרות עכשווית

קובץ:David Foster Wallace in 2006 (cropped).jpg

דייוויד פוסטר דאלאס

מתחילת שנות ה-90 ועד היום התנועה הספרותית הבולטת ביותר הייתה הפוסטמודרניזם. תומאס פינצ'ון פרסם בשנת 1973 את "קשת הכבידה", יצירה מובילה בז'אנר, שזכתה בפרס הספר הלאומי והייתה מועמדת לפרס פוליצר לספרות באותה שנה. טוני מוריסון, זוכת פרס נובל לספרות, שכתבה בסגנון פרוזה לירי ייחודי, פרסמה את רומן הבכורה השנוי במחלוקת שלה, "העין הכחולה ביותר", וזכה לשבחים ביקורתיים בשנת 1970. בעקבות חתימת חוק זכות ההצבעה (1965), הרומן, שנלמד רבות בבתי ספר אמריקאיים, חוקר את מוסכמות היופי שנקבעו בחברה גזענית היסטורית. מאז, מוריסון ניסתה פנטזיה לירית, כמו בשני יצירותיה הידועות היותר מאוחרות, Song of Solomon (1977) וחמדת (1987), עליהם זכתה בפרס פוליצר לסיפורת. חמדת נבחר בסקר שנערך ב-2006 על ידי הניו יורק טיימס כיצירת הפרוזה החשובה ביותר ב-25 השנים האחרונות.

קורמק מקארתי התפרסם בסדרת ספרים שזכו לשבחים. ספרו "כל הסוסים היפים" (1992) זכה בפרס הספר הלאומי וכמה מיצירותיו עובדו לקולנוע. דון דלילו, שהתפרסם לאחר הופעת הרומן שלו מ-1985, White Noise, החל את קריירת הכתיבה שלו ב-1971 עם Americana. הרומן שלו משנת 1997, תת-עולם, מתעד את החיים האמריקאיים לאורך המלחמה הקרה ומיד לאחר מכן, ונחשב בדרך כלל ליצירת המופת שלו. הוא זכה במקום השני בסקר שביקש מהסופרים לזהות את היצירה החשובה ביותר בפרוזה ב-25 השנים האחרונות. בין הרומנים החשובים הנוספים שלו נמנים "מאזניים" (1988), מאו II (1991) ו"האדם הנופל" (2007).

דייוויד פוסטר וולאס החל את קריירת הכתיבה שלו עם 'מטאטא המערכת', שפורסם וזכה לשבחים מתונים ב-1987. הרומן השני שלו, מהתלה אינסופית (1996), דיוקן עתידני של אמריקה, דורג בעקביות בין היצירות החשובות ביותר של המאה ה-20, והרומן האחרון שלו, שלא הושלם בחייו, The Pale King (2011), זכה לשבחים. הוא גם חיבר שלושה אוספי סיפורים קצרים מוערכים: ילדה עם שיער מוזר (1989), "ראיונות קצרים עם גברים מכוערים" (1999) ו"שכחה: סיפורים" (2004). ג'ונתן פרנזן, חברו של וולאס, התפרסם ברומן השלישי שלו, The Corrections, שזכה בפרס הספר הלאומי ב-2001. הוא החל את הקריירה ב-1988 עם הרומן "העיר העשרים ושבע". בשנת 2010 פרסם את "חירות" וזכה לשבחי המבקרים.

סופרים בולטים נוספים בתחילת המאה כוללים את מייקל שייבון, עם ספרו זוכה פרס פוליצר ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי (2000), דניס ג'ונסון, שהרומן שלו מ-2007 "עץ העשן", זכה גם בפרס הספר הלאומי וגם היה מועמד סופי לפרס פוליצר לספרות בדיונית, ולואיז ארדריץ', שהרומן שלה מ-2008 "מגפת היונים", היה מועמד לפרס פוליצר, והרומן שלה מ-2012 "הבית העגול", זכה בפרס הספר הלאומי לשנת 2012.

אוטופיקשן

אוטופיקשן הוא תנועה ספרותית שזכתה לתאוצה בספרות האמריקאית לאורך המאה ה-21. הז'אנר משלב אוטוביוגרפיה וסיפורת, וכך מאפשר לסופרים לצאת מעבר למגבלות הצורה והתוכן שמטילים הז'אנרים הללו כשלעצמם. סופרים אמריקאים בולטים בז'אנר האוטופיקשן כוללים את ברט איסטון אליס, שילה הטי , מגי נלסון ועוד.

שירה

קובץ:Black-white photograph of Emily Dickinson2.png

אמילי דיקנסון

השירה הפוריטנית הייתה דתית מאוד, ואחד מספרי השירה הראשונים שפורסמו היה "ספר תהילים המפרץ" (1640), סדרת תרגומים של תהילים מהתנ"ך. עם זאת, כוונת המתרגמים לא הייתה ליצור ספרות, אלא להנגיש מזמורים שישמשו בפולחן. מבין המשוררים הליריים, הדמויות החשובות ביותר הן אן ברדסטריט, שכתבה שירים אישיים על משפחתה ועל חיי הבית, הכומר אדוארד טיילור , ששיריו 'המדיטציות המקדימות' נכתבו כדי לסייע לו להתכונן לטקסים דתיים, ומייקל ויגלסוורת' , ששירו רב-המכר, 'יום האבדון' (1660), מתאר את תקופת הדין.

המאה ה-18

הדגש של משוררי המאה ה-18 היה על אמריקה עצמה כנושא מתאים למשורריה. מגמה זו ניכרת במיוחד ביצירותיו של פיליפ פרנו , שידוע גם בגישתו הסימפתית יוצאת הדופן כלפי הילידים האמריקאים, ששיקפה את ספקנותו כלפי תרבות ארצות הברית. עם זאת, שירה זו הושפעה בדרך כלל מהשירה האירופית. מבין משוררי התקופה, כתיבתה של רבקה האמונד לארד עדיין רלוונטית כיום, והיא עוסקת בעיקר בסביבה ובטבע האדם.

המאה ה-19

המשוררים ליד האח (המוכרים גם כמשוררי בית הספר או משוררי הבית) היו בין המשוררים הראשונים הגדולים של אמריקה. שיריהם היו קלים לשינון בשל דבקותם הכללית בצורה שירית (צורות סטנדרטיות, משקל רגיל וחריזה) ולעיתים קרובות הם הוקראו בבית (ומכאן שמם) וכן בבית הספר. הם עבדו בדרך כלל עם נושאים אמריקאיים מובהקים, כולל נושאים פוליטיים כמו ביטול העבדות. ביניהם היו הנרי וודסוורת' לונגפלו, ויליאם קאלן בראיינט , ג'ון גרינליף וויטייר , ג'יימס ראסל לואל ואוליבר ונדל הולמס האב. לונגפלו נחשב לעיתים קרובות למשורר האמריקאי הראשון שזכה להערכה בין-לאומית, והוא המשורר האמריקאי הראשון שקיבל פסל ראש בפינת המשוררים של מנזר וסטמינסטר.

וולט ויטמן ואמילי דיקנסון נחשבו לשניים מהמשוררים הגדולים ביותר של אמריקה במאה ה-19, אך היו שונים באופי ובסגנון. ויטמן היה איש עבודה, נוסע, אח שמינה את עצמו במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית וחדשן פיוטי. יצירת המופת שלו הייתה "עלי הדשא" , שבה הוא משתמש בחרוזים ובשורות באורך לא סדיר כדי לתאר את הדמוקרטיה האמריקאית. לעומתו, דיקנסון חיה חיים של אישה לא נשואה ומכובדת בעיירה אמהרסט, מסצ'וסטס. השירה שלה מבריקת, שנונה וחודרת. עבודותיה היו לא שגרתיות בזמנה, ומעט מהן פורסמו במהלך חייה. רבים משיריה עוסקים בנושא המוות, לעיתים עם טוויסט שובב. והן עוסקות גם במעמדן של נשים בזמנה.

המאה ה-20

קובץ:Walt Whitman, steel engraving, July 1854.jpg

וולט ויטמן

השירה האמריקאית הגיעה לשיאה ככל הנראה בתחילת עד אמצע המאה ה-20, עם סופרים ידועים כמו וולאס סטיבנס, ת"ס אליוט, עזרא פאונד, ויליאם קרלוס ויליאמס, מריאן מור, אי. אי. קאמינגס, עדנה סנט וינסנט מיליי ולנגסטון יוז. שירתו של פאונד מורכבת ולעיתים מעורפלת, עם אזכורים לצורות אמנות אחרות ולמגוון רחב של ספרות מערבית ומזרחית. הוא השפיע על משוררים רבים, במיוחד על אליוט, שהיה גם הוא מהגר. בשנת 1948 זכה אליוט בפרס נובל לספרות.

לאחר מלחמת העולם השנייה

בין המשוררים האמריקאים המפורסמים ביותר לאחר המלחמה נמנים: ג'ון אשברי, הדמות המרכזית באסכולת ניו יורק (פרס פוליצר לשירה, 1976), אליזבת בישופ (פרס פוליצר לשירה, 1956 ופרס הספר הלאומי, 1970), ריצ'רד וילבור (פרס פוליצר ופרס הספר הלאומי לשירה, 1957), ג'ון ברימן (פרס פוליצר לשירה, 1964, פרס הספר הלאומי, 1968), א. ר. אמונס , (פרס הספר הלאומי, 1973,1993), תיאודור רות'קה (פרס פוליצר לשירה, 1954), ג'יימס מריל (פרס פוליצר לשירה, 1977), לואיז גליק (פרס פוליצר לשירה, 1993, פרס הספר הלאומי, 2014, פרס נובל לספרות, 2020), ו"ס מרווין (פרס פוליצר לשירה, 1971 ופרס פוליצר לשירה, 2009), מארק סטרנד (פרס פוליצר לשירה, 1999), רוברט האס (פרס פוליצר ופרס הספר הלאומי לשירה, 2008 ו-2007 בהתאמה) וריטה דאב (פרס פוליצר לשירה, 1987).

בנוסף, באותה תקופה פרחה אסכולת שירה וידויית, שמקורו לעיתים קרובות אצל רוברט לואל ב-1959, ונציגי דור הביט זכו להצלחה פופולרית ואקדמית, ובהם אלן גינסברג, צ'ארלס בוקובסקי, גארי סניידר , אן סקסטון וסילביה פלאת'. משוררים בולטים נוספים מסוף המאה ה-20 כוללים את מרי אוליבר, רוברט פינסקי ואחרים.

המאה ה-21

משוררים בולטים במאה ה-21 כוללים את אמנדה גורמן, סול ויליאמס , אושן וונג , עדה לימון , בן לרנר ואחרים.

דרמה

אף על פי שהמסורת התיאטרלית האמריקאית מיוחסת עוד מאז הגעת להקתו של לואיס האלאם באמצע המאה ה-18 והייתה פעילה מאוד במאה ה-19, עם פופולריות מיוחדת למופעי מינסטרל ועיבודים ל'אוהל הדוד תום', הדרמה האמריקאית זכתה למעמד בין-לאומי רק בשנות ה-20 וה-30, עם יצירותיו של יוג'ין או'ניל, שזכה בארבעה פרסי פוליצר ובפרס נובל.

באמצע המאה ה-20, הדרמה האמריקאית נשלטה על ידי יצירותיהם של המחזאים טנסי ויליאמס וארתור מילר, וכן על ידי התבגרות המחזמר האמריקאי, שמצא דרך לשלב תסריט, מוזיקה וריקוד ביצירות כמו אוקלהומה! וסיפור הפרברים. מחזאים אמריקאים חשובים בשנים הללו היו אדוארד אלבי, סם שפרד, דייוויד מאמט, אוגוסט וילסון וטוני קושנר.

לימודים אתניים וספרות

המחצית השנייה של המאה העשרים הביאה להופעתם של סופרים יהודים אמריקאים כמו סול בלו, נורמן מיילר, ג'וזף הלר, פיליפ רות', חיים פוטוק וברנרד מלמוד. הרומנים של פוטוק על התבגרותו של ילד יהודי צעיר מניו יורק, "המיועד" ו"ההבטחה", מילאו תפקיד מרכזי בתנועה זו.

לאחר שהייתה מוגבלת לספרי בישול ואוטוביוגרפיות במשך רוב המאה ה-20, הספרות האסייתית-אמריקאית זכתה לתשומת לב רחבה בזכות זיכרונותיה הבדיוניים של מקסין הונג קינגסטון , "האישה הלוחמת" (1976), והרומנים שלה "אנשי סין" (1980) ו"קוף המלכודת". הסופר הסיני-אמריקאי הא ג'ין זכה בשנת 1999 בפרס הספר הלאומי על הרומן השני שלו, "מחכה", ופעמיים בפרס פן, ב-2000 וב-2005. סופרים אסייתים-אמריקאים בולטים נוספים כוללים את אמי טאן, ואת הסופרת הקוריאנית-אמריקאית צ'אנג-ריי לי . משוררים כמו מרילין צ'ין ולי-יונג לי , והמחזאי דייוויד הנרי הוואנג . הסופרת ההודית-אמריקאית ג'ומפה להירי זכתה בפרס פוליצר לסיפורת על אוסף הסיפורים הקצרים הראשון שלה, "מפרש המחלות" (1999), והמשיכה עם הרומן "השם בעל השם" (2003), שעובד בקצרה לקולנוע ב-2007.

הספרות ההיספנית פרחה גם היא, החל ברומנים מוערכים מאת תומאס ריברה , והופעת תיאטרון הצ'יקנו עם לואיס ולדס . כתיבה לטינית התפרסמה בזכות סופרות כמו סנדרה סיסנרוס, גלוריה אנזלדואה ואחרים. הסופר הדומיניקני-אמריקאי ג'ונו דיאס זכה בפרס פוליצר לספרות על רומן שלו משנת 2007, והסופר הקובני-אמריקאי אוסקר היג'ולוס זכה בפרס פוליצר ב-1990.

סופרים מפורסמים פורטו ריקנים שכותבים באנגלית ובספרדית כוללים את ג'יאנינה בראסקי ורוזאריו פרה . פוארטו ריקו גם ייצרה מחזאים חשובים כמו רנה מרקז ולואיס רפאל סאנצ'ס . משוררים כמו ג'וליה דה בורגוס ולין-מנואל מירנדה, שכתב את מחזות הזמר המילטון ושכונה על הגובה.

זוכי פרס נובל לספרות (סופרים אמריקאים)

• 1930: סינקלר לואיס (סופר)
• 1936: יוג'ין או'ניל (מחזאי)
• 1938: פרל בק (ביוגרפית וסופרת)
• 1948: ט. ס. אליוט (משורר ומחזאי)
• 1949: ויליאם פוקנר (סופר)
• 1954: ארנסט המינגוויי (סופר)
• 1962: ג'ון סטיינבק (סופר)
• 1976: סול בלו (סופר)
• 1978: יצחק בשביס-זינגר (סופר, כתב ביידיש)
• 1987: יוסף ברודסקי (משורר ומסאי, כתב באנגלית וברוסית)
• 1993: טוני מוריסון (סופרת)
• 2016: בוב דילן (כותב שירים)
• 2020: לואיז גליק (משוררת)

פרסים ספרותיים

ראו גם: קטגוריה:פרסי ספרות אמריקאיים

• האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולספרות
• פרס פוליצר (פרוזה, דרמה ושירה, וכן קטגוריות שונות של עיון ועיתונות)
• פרס הספר הלאומי (פרוזה, עיון, שירה וסיפורת לנוער)
• פרסי הספר האמריקאי
• פרסי PEN לספרות
• משורר הקונגרס
• פרס בולינגן
• פרס פושקארט
• פרס או. הנרי

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|ספרות אמריקאית]] בוויקישיתוף