הממשל הצבאי הישראלי ברצועת עזה
פעולות נוספות
ממשל צבאי ישראלי התקיים פעמים מספר ברצועת עזה. ממשל צבאי הוקם לראשונה ב־1956 בעקבות כיבוש הרצועה על ידי ישראל במלחמת סיני, והתקיים עד לנסיגת צה"ל מהרצועה במרץ 1957. לאחר כיבושה של הרצועה בחזית המצרית במלחמת ששת הימים ב־1967 הוטל שוב ממשל צבאי על הרצועה שעבר שינויים עד לביטולו ב־2005.
רקע עריכה
רצועת עזה התעצבה במהלך מלחמת העצמאות ב־1948. חיל המשלוח המצרי שפלש לארץ ישראל לאחר סיום המנדט ב־15 במאי 1948 תפס ללא קרב את המרחב הערבי שבמישור החוף עד עזה ללא מאמץ מיוחד. הכוח התקדם עד איסדוד וגשר עד הלום עד סוף מאי 1948 אך לא התקדם מצפון לשם. הכוח המצרי הקים במהלך החודש ממשל צבאי בשטחים הנתונים לשליטתו. הממשל הצבאי קיבל את סמכויות נציב עליון לארץ ישראל והגופים השונים בממשלת המנדט.
בעקבות מבצע יואב באוקטובר 1948 נסג הכוח המצרי למדרום לבית חאנון, דבר שהביא לעיצוב קו הגבול הצפוני של הרצועה. מבצע אסף בדצמבר 1948 עיצב את קו הגבול במרכז הרצועה, ובעקבות מבצע חורב בסוף החודש נקבע קו הגבול העיקרי באזור רפיח.[1] בפברואר 1949 הגיעו ישראל ומצרים להסכם שביתת נשק, ורצועת עזה נוצרה כמרחב העומד בפני עצמו.
לאחר מלחמת סיני עריכה
במהלך מלחמת סיני ב־1956 כבשה ישראל את רצועת עזה והקימה בה ממשל צבאי. הממשל הצבאי התקיים עד נסיגת צה"ל מעזה במרץ 1957.
כיבוש הרצועה והתבססות הממשל הצבאי עריכה
ערב המלחמה מונה סא"ל חיים גאון למושל הצבאי של רצועת עזה.[2] גדוד 251 של משמר הגבול הוכפף לו ונועד לטהר את העיר עזה ומבואותיה ממגויסים פלסטינים. הכוח נכנס לרצועת עזה ב־1 בנובמבר 1956 ולמחרת נכנס לעיר עזה. ב־3 בנובמבר נכנסה חטיבה 12 לרצועה על מנת לסייע בהשלטת סדר וגדוד 251 הוכפף לה. קו התיחום בין החטיבה לחטיבה 11 שכבשה את דרום הרצועה נקבעה מדרום לדיר אל-בלח.[3] ב־4 בנובמבר הוקמה נציגות של הממשל בעזה בראשות גאון בח'אן יונס.[4] ב־8 בנובמבר הועברה חטיבה 11 לחצי האי סיני, והשליטה ברצועה הועברה לחטיבה 12. האחריות לאבטחת מרחב העיר עזה נותרה באחריות הישירה של המושל הצבאי גאון, והועמדו לרשותו גדוד פלסי משמר (חק"ש הנדסה) 263, ויחידת משטרה צבאית מטכ"לית.[3]
ב־14 בנובמבר 1956 התקמה מפקדת חטיבה 12, גדוד 55, סיירת שקד וגדוד חק"ש 967 בעיר עזה, גדוד 75 התמקם בח'אן יונס וגדוד 44 התמקם סמוך למחנה הפליטים ג'באליה והחזיק בגזרת צפון הרצועה. ברפיח התייצבו גדוד המרגמות הכבדות 345 וגדוד חק"ש 966. המושל הצבאי גאון היה אחראי לאוכלוסייה האזרחית, בעוד כוחות חטיבה 12 היו אחראיים לאיתור כוחות הפדאיון וחיילים שהתחזו לאזרחים.[4]
עם כיבוש רפיח ב־1 בנובמבר הוקם בה ממשל צבאי בפיקוד סגן זאב שמאי שהיה כפוף לממשל הצבאי נגב ופעל תחת פיקוד אוגדה 77.[5] האזור הוכפף לממשל הצבאי של הרצועה בפיקוד גאון לאחר מהומות שהתחוללו ב־12 בנובמבר, בהם נהרגו 50 עד 100 ערבים. למפקד האזור מונה בני מיטיב מקיבוץ נירים, שהיה בקשר עם ערביי המקום מימי המנדט הבריטי.[6]
בצו שהוציא גאון ב־10 בדצמבר הוקם בית משפט צבאי לשיפוט מהיר, שבו שפט סרן חיים מנחם בסוק,[7] וב-15 בינואר 1957 החלו לפעול ברצועה בית משפט השלום ובית משפט לערעורים.[8]
ב־22 בנובמבר שוחררו כוחות המילואים שפעלו ברצועה, וכוחות סדירים מחטיבת גולני החליפו אותם. גדוד 12 הוצב בצפון הרצועה וגדוד 13 שתוגבר בפלוגת הסיור החטיבתית הופקד על מרכזה ודרומה.[9]
ב־5 בדצמבר הועברה האחריות לרצועת עזה מפיקוד הדרום לפיקוד המרכז, על מנת לסייע לפיקוד ללעסוק בפינוי סיני. גבול הגזרה בין הפיקודים נקבע על קו הגבול הבין־לאומי, והאזור שממערב לו ניתן לאחריות חטיבה 7.[10]
בלילה שבין 12 ל־13 בדצמבר, במסגרת מבצע נתץ, פירקה יחידת ההדנסה של פיקוד דרום ארבעה מצבות זיכרון בעזה: מצבת החייל האלמוני ממלחמת 1948 בשדרה הראשית, שתי מצבות בכניסה הצפונית ובכניסה הדרומית, ומצבה לזכר מוסטפא חאפז בכניסה לח'אן יונס.[11]
בינואר 1957, במקביל ליציאת מרבית כוחות צה"ל מסיני, הסתיימה התעסוקה המבצעית של חטיבת גולני ברצועה, למעט גדוד 51. האחריות לשמירת הסדר הועברה למשטרת ישראל שהחל מנובמבר הקימה נציגויות בארבעת מוקדי הממשל הצבאי בעזה, דיר אל־בלח, ח'אן יונס ורפיח. גדוד 51 נועד להשלים את הסריקות אחר שלל צבאי מצרי וחיילים מסתתרים לצד הגנה על הגבול ברפיח, שם התמקמה מפקדת הגדוד. יחידת משטרה צבאית הופקדה על מניעת מעבר בין הרצועה לשטח ישראל ומעצר ישראלים שנכנסו לרצועה ללא היתר, לצד סיוע לפעולות השיטור האחרות ברצועה.[12]
מעמד חוקי ומבנה עריכה
ב־11 בנובמבר החליטה ממשלת ישראל השביעית להקים ברצועה משטר צבאי ולא לספח אותה.[13] ב־11 בנובמבר הוצא מנשר שהכריז על הקמת ממשל צבאי שנטל לעצמו את סמכויות הממשל המצרי בכפוף לשינויים שיערוך המושל, ותוקפו נקבע למפרע ל־2 בנובמבר.[14] בפועל שונתה המערכת המצרית שנחשבה לא יעילה והוקמה תחתיה מערכת חילופית שהבססה על פקידי משרדי הממשלה בישראל שפעלו במינהל אזרחי בכפיפות לממשל הצבאי.[13]
ב־11 בנובמבר הוכרז כי המטבע הישראלי יהווה הליך חוקי ברצועת עזה,[14] וב־3 בדצמבר נקבע כהילך החוקי היחיד ונאסר על שימוש בכל מטבע אחר שלא עלי ידי בנק לאומי לישראל שהפעיל סניף ברצועה.[15]
המבנה של הממשל הצבאי נקבע רק עם העברת האחריות על הרצועה לפיקוד מרכז בדצמבר. נקבע כי המושל הרצבי הוא מפקד כוחות צה"ל ברצועה וכפוף למפקד הפיקוד. תחתיו מונה סגן מפקד צבאי בעל אחראיות לענייני הביטחון השוטף וסגן המפקד לעניינים האזרחים שהופקד על הטיפול באוכלוסייה האזרחית. לסגן המפקד לעיינים אזרחיים מונו שלושה יועצים שהיו אחראיים לשלוש קבוצות של קציני מטה. קבוצות מנהל כללי, שכללה את תחומי הפנים, הדתות, החינוך והמשפטים, קבוצת הכלכלה שכללה את תחומי האוצר, חקלאות ומסחר ותעשייה, וקבוצת השירותים שכללה את הבריאות, הסעד, הדואר, התחבורה והעבודות הציבוריות. כל קצין מטה עמד בראש חוליה שטיפלה העיינים שבתחום סמכותו. בנוסף היו יועץ כלכלי, יועץ משפטי, קצין מנגנון וקצין יחסי חוץ שהיה ממונה על היחסים עם העיתונות וההסברה לאוכלוסייה האזרחית.[16]
הרצועה חולקה לארבע נפות: נפת דיר אל-בלח, עזה, ח'אן יונס ורפיח, שבכולם מושל צבאי ונציגות אזורית של חוליות קציני המטה.[16]
ב־26 בדצמבר 1956 הוקמה עירייה בעזה שלראשה מונה רושדי א-שאווה.[17] עירייה הוקמה בח'אן יונס ב־3 בדצמבר, מועצה כפרית כוננה בדיר אל־בלח ב־20 בדצמבר, וב־31 בדצמבר כוננה עירייה ברפיח. מועצה כפרית הקומה בג'באליה־נזלה ב־17 בינואר 1957, ומועצה נוספת הייתה בשלבי כינון בבני סוהילה עם יציאת ישראל מהרצועה. בנוסף מונו מוח'תארים בבית חאנון, בית לאהיא עבסאן וחירבת אחזעה.[18] בסוף נובמבר חודשה תנועת האוטובוסים בין עזה לבין ח'אן יונס ובית חאנון.[19]
הנסיגה עריכה
ב־25 בפברואר הוחלף מושל הרצועה גאון באל"ם מתתיהו פלד, איש צבא ותיק שנועד לפקח על הנסיגה הישראלית מהרצועה.[20][21]
ב־1 במרץ 1957 הודיעה שרת החוץ הישראלית גולדה מאיר בעצרת האו"ם על מוכנותה של ישראל לסגת מהרצועה. ב־4 במרץ נחת בישראל מפקד כוח החירום של האומות המאוחדות גנרל אידסון לואי מילרד ברנס, וב־6 במרץ החלה ויציאת כוחות צה"ל מהרצועה והחלפתם בכוחות האו"ם שנמשכה עד למחרת היום.[22] ב־6 במרץ הוציא מושל הרצועה פלד מנשר שהודיע על ביטול המשטר הצבאי והעברת השלטון ברצועה לידי כוח החירום של האומות המאוחדות.[23][24]
הממשל של כוח החירום של האומות המאוחדות לא התבסס, וב־17 במרץ העבירו כוחות האו"ם את השליטה ברצועה לידי מצרים.[25]
בין מלחמת ששת הימים להתנתקות עריכה
רקע עריכה
במרץ 1962 אישר נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר חוקה לרצועה. החוקה העניקה סמכויות רחבות למושל הרצועה שנועד להתמנות על ידי שליט מצרים.[26]
ביוני 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה מדינת ישראל את רצועת עזה, וחצי האי סיני מידי מצרים, לצד אזורים אחרים. ישראל הנהיגה ממשל צבאי בהתאם לאמנת ז'נבה הרביעית, שקובעת את אופן הממשל בשטחים כבושים שנתפסו במלחמה.
הממשל הצבאי ברצועת עזה וצפון סיני עריכה
ב־7 ביוני 1967 חתם מושל רצועת עזה המצרי עבד אל־מונעם אל־חוסייני על הצהרת כניעה לכוחות הישראלים.[27] האלוף משה גורן למפקד כוחות צה"ל באזור רצועת עזה וצפון סיני,[28] וב־18 ביוני פורסם על ידו מנשר בו נקבע כי "כל סמכות של שלטון חקיקה, מינוי ומינהל לגבי האזור או תושביו תהא מעתה נתונה בידי בלבד ותופעל רק על ידי או על ידי מי שיתמנה לכך על ידי או יפעל מטעמי." במנשר גם נטלה חזקה על רכוש ממשלת מצרים ונקבע כי המיסים באזור ישומלמו למפקד כוחות צה"ל באזור.[29] רצועה בת חמישים מטר לאורך הגבול לשעבר הוכרזה כשטח צבאי סגור, ונאסר המעבר ביניהם שלא בתפקידי ביטחון.[30] מפקדת האזור התמקמה בבניין המשטרה בעזה, בו ישב המושל המצרי.[31]
עם הקמת הממשל הצבאי הוקם בכפיפות לו מנהל אזרחי בראשות קצין בדרגת סגן־אלוף. המנהל האזרחי הכיל חמש מחלקות: אוצר, פנים, משפטים ודתות, חקלאות ושירותים. הממשל הצבאי כלל שלוש נפות: נפת עזה, נפת ח'אן יונס ונפת אל־עריש שבצפון סיני.[32]
כאשר החליטה ישראל על הקמת הממשל הצבאי זמן קצר לאחר סיום מלחמת ששת הימים. ההנחה בישראל הייתה שניהול החיים האזרחיים על-ידי הממשל יהיה לתקופה קצרה בלבד ולאחר מספר חודשים הוא יועבר לידיהם של גורמים מקומיים.[33]
ב־16 ביולי 1967 העניק הממשל היתר להפעלת אוטובוסים בין העיר עזה לחברון ורמאללה, כאשר תושבי הרצועה נדרשו לקבל רישיון מטעם הממשל הצבאי.[34]
באוגוסט 1967 הוקמה נפת עזה וצפון סיני במשטרת ישראל, בכפיפות למחוז תל אביב.[35] הנפה כללה תחנות משטרה בעזה, ג'באליה, דיר אל-בלח, רפיח, ח'אן יונס ואל־עריש.[36] הנפה עברה בינואר 1971 למחוז דרום.[37]
ב־6 באוגוסט הופרד אזור מרכז סיני מאזור רצועת עזה וצפון סיני והוקמה בו יחידת ממשל נפרדת. מפקד מרכז סיני הראשון היה סא"ל ששון בר-צבי.[38]
ב־15 באוגוסט 1967 החליפה הלירה הישראלית את הלירה המצרית למטבע הרשמי ברצועת עזה וצפון סיני.[39] במקביל נפתח מרחב רצועת עזה וצפון סיני לאזרחי ישראל.[40]
בפברואר 1968 הוחל בחלוקת תעודות זהות מטעם משרד הפנים הישראלי שהחליפו את תעודות הזיהוי שניפק משרד הפנים המצרי.[41] החלפת תעודות הזהות נמשכה עד יולי 1968.[42]
באוקטובר 1970 הוקמה היאחזות נח"ל בכפר דרום, שחרב במלחמת העצמאות.[43]
בשנים 1967–1968 שררה ברצועה רגיעה יחסית, אולם בשנת 1969 עלה גל פתאומי של כ-700 תקריות של פעילות אנטי-ישראלית, וב-1970 כבר שלטו מחבלים על כמה ממחנות הפליטים. בתחילת 1971 היו ברצועה כ-700–800 מחבלים, שקיבלו את הפקודות למבצעיהם מראשי אש"ף ופעלו בלילות נגד משתפי פעולה ונגד ישראלים.[44] במהלך ראשית שנות השבעים החל גל טרור ברצועה, ששיאו ברצח ילדי משפחת ארויו בינואר 1971 שהביא למערכה של פיקוד הדרום נגדה, בין היתר על ידי סיירת שקד וסיירת רימון של פיקוד הדרום. גל הטרור נשבר עד 1972.
באפריל 1971 פוצל המנהל האזרחי והמנהל הצבאי במרחב. המנהל הצבאי הועבר לחטיבה 64 בפיקוד אל"ם דוד מימון שהוכפף ישירות לפיקוד הדרום, בעוד שהמנהל האזרחי נותר תחת מתאם פעולות הממשלה בשטחים תחת פיקוד תא"ל יצחק פונדק.[45][46]
בנובמבר 1971 התחיל הממשל הצבאי בחלוקת תעודות זהות חדשות לתושבי הרצועה. נקבעה חובה לשאת את התעודות החדשות בכל עת בעוד תעודות הזהות שחולקו ב־1968 המשיכו לשמש לצרכים אזרחיים ללא חובת נשיאה.[47]
ככל שהתארכה תקופת הממשל הצבאי התברר בישראל כי אין מנוס מהשקעות כספיות משמעותיות ברצועת עזה הנובעות מאחריותה האזרחית של ישראל. ההשקעות המיידיות שנידרשו היו בנושאי תשתיות ובמערכת הבריאות המקומית. לצורך כך בוצעו מיידית פעולוות חיסון מקיפות של כל האוכלוסייה, הוגבר הפיקוח על עסקי המזון וטיב המים וכן הושקעו משאבים רבים בטיפול מיוחד למערכת הביוב. ב-1971 הושק פרויקט השקעות של הממשלה במסגרתו הוקמה רשת מרפאות, שודרגו תשתיות החשמל והמים והוקמו מגרשי משחקים לילדים.[48]
במרץ 1972 הועברה האחריות על רצועת עזה מפיקוד הדרום לפיקוד המרכז, לאחר החלשות גל הטרור שהחל בראשית שנות השבעים ברצועה.[49] המהלך הביא לפיצול רצועת עזה מצפון סיני, שנותרה תחת פיקוד הדרום.[50]
בינואר 1974 קיבלה מפקדת האזור את האחריות לביטחון השוטף, בנוסף לאחריות לממשל.[51]
באפריל 1975 החליטה ממשלת ישראל על הקמת ועדה של ראשי עיריות ברצועת עזה, אשר תייעץ לממשל הצבאי בענייני הדין המקומי, המינהל, הפיתוח ומתן הלוואות והקצבות לרשויות. הוועדה לא הוקמה בשל התנגדותם של ראשי העיריות.[52][53]
בשלהי 1977 חזרה הרצועה לפיקוד הדרום.[54]
עד 1976 העניקה מערכת הבריאות טיפולים חינם לכל תושבי הרצועה. באפריל 1976 הוחלט על גביית אגרה סמלית מהמקומיים בשל העומס הגובר על מערכת הבריאות כתוצאה מגידול האוכלוסייה ברצועת עזה שמספר תושביה הגיע כבר ל-500 אלף איש. במקביל שודרגו בתי-החולים ברצועה בהשקעה של מיליונים והוקמו בהם מחלקות מודרניות והוקמו מוסדות להכשרת אנשי רפואה מקומיים בהדרכת צוותים ישראליים.[55]
הפרויקט הגדול ביותר היה בית חולים "שיפא" בעיר עזה שהפך לבית-החולים המרכזי של הרצועה. בשנות ה-80 של המאה העשרים שיפצה אותו ישראל בסיוע אמריקאי על-פי תכנון של אחד ממשרדי האדריכלים המובילים בישראל. הפרויקט הושלם ב-1990.[56]
הציפייה שהייתה בישראל כי הממשל הצבאי יהיה אחראי על ניהול החיים האזרחיים לתקופה קצרה לא התממשה. מרבית האוכלוסייה המקומית הייתה עוינת לישראל, המנהיגים המקומיים המעטים שהחזיקו בגישה שונה לא היו מעוניינים לקחת על עצמם את האחריות, אלא העדיפו פתרון שבו תסופח רצועת עזה לישראל ותוקם מדינה דו-לאומית משותפת.[57]
ב-1978 הקים אחמד יאסין את ארגון "המערך האיסלאמי" בעזה. הקמת הארגון שהוגדר כארגון אזרחי שיספק שרותי דת, רווחה ובריאות לציבור אושרה על-ידי הממשל הצבאי שפעילות זאת אפשרה להפחית את העומס הגובר על כתפיה של ישראל בטיפול האזרחי באוכלוסייה המקומית הענייה. ארגונו של יאסין אכן נתן מענה בתחומים רבים לאוכלוסיות העניות ברצועה – גני ילדים, מרפאות, בתי-ספר, מוסדות בוררות לסכסוכים, מסגדים ועוד. במקביל, בזכות פעילות זאת צבר הארגון כוח רב ומעמד בקרב האזרחים.[58] התשתית של הארגון החברתי הייתה הבסיס להקמת "חמאס" בדצמבר 1987.
במאי 1979 הקים הממשל את המועצה האזורית היהודית קטיף כשהיא כוללת את היישובים גני טל, מורג, כפר דרום, נצר חזני וקטיף.[59]
ב־15 בינואר 1980, בעקבות נסיגת צה"ל לקו ראס מוחמד – אל-עריש, אוחד הממשל הצבאי של אזור צפון סיני עם רצועת עזה.[60] צפון סיני הייתה לנפה, שמפקדתה בנאות סיני ומרכז המינהל האזרחי שלה בשיח' זוויד. שטח הנפה עמד על כ־10,000 קמ"ר.[61]
המנהל האזרחי בחבל עזה עריכה
באוקטובר 1981 החליטה ממשלת בגין השנייה לארגן מחדש את הממשל הצבאי. הסמכויות הביטחוניות הועברו למפקד פיקוד הדרום והסמכויות האזרחיות הוענקו לידי המינהל האזרחי, שהפך לגוף העיקרי בממשל הצבאי. המינהל האזרחי הוכפף למתאם פעולות הממשלה בשטחים.[62] המנהל האזרחי בחבל עזה הוקם בדצמבר 1981.[63] גוף זה הורכב מפקידי ממשלה במשרדים שונים של ממשלת ישראל, אזרחים עובדי צה"ל וקצינים. הרעיון מאחורי הקמתו היה להביא אנשים בעלי ניסיון במינהל ציבורי אזרחי, שייטיבו לנהל את חיי היומיום מקציני הצבא שלא הוכשרו לכך.
בפברואר 1982 הוכפף המנהל האזרחי ישירות למתאם פעולות הממשלה בשטחים.[64]
בשנות ה-80 של המאה העשרים עבדו במינהל האזרחי ברצועת עזה כ-5,000 עובדים ישראלים ופלסטינים שפעולתם חולקה בין 5 נפות: ג'בליה, עזה, דיר אל-בלח, חאן-יונס ורפיח. עד פרוץ האינתיפאדה הראשונה בדצמבר 1987 הם נעו ללא מגבלות בכל שטחי הרצועה. האינתיפאדה שינתה לחלוטין את תנאי עבודתם, הם נסעו לעבודתם רק בליווי של כוחות צה"ל, אך מכיוון שהעבודה חייבה כניסה לריכוזי אוכלוסייה פלסטינים הם הותקפו כמעט מדי יום בבקבוקי תבערה, אבנים ורימונים. בשל החיכוך הגבוה, בשבועות הראשונים לאינתיפאדה, חלק גדול מהנפגעים היו אנשי הממשל הצבאי והמינהל האזרחי שהיו חשופים למגע ישיר עם האוכלוסייה יותר מחיילי צה"ל.[65]
הקושי הגובר להמשיך ולקיים את הממשל הצבאי ברצועת עזה נבע גם משילוב של האינתיפאדה וגידול האוכלוסייה המהיר ברצועה. ב-1967 בתחילתו של הממשל הצבאי חיו ברצועה 350 אלף איש, בתחילת שנות ה-90 כבר היו בה יותר 800 אלף איש. האחריות על ניהול חייה של האוכלוסייה הגדלה תבע מישראל השקעה גוברת של משאבים כספיים וכוח אדם, זאת לצד התמודדות מתמשכת עם האינתיפאדה ועם עלייה ניכרת במספר הפיגועים שכללו פיגועי ירי ופיגועי דקירה רבים, פיגועי חטיפה, מטענים ולקראת סיום האינתיפאדה גם מכוניות תופת.
הרשות הפלסטינית עריכה
כחלק מהסכמי אוסלו נחתם במאי 1994 הסכם קהיר, וכחלק ממנו ב־18 במאי 1994 פורק המנהל האזרחי ברצועת עזה והועבר לידי הרשות הפלסטינית שקיבלה סמכויות על מרבית הרצועה.[66] במקום המנהל האזרחי הקומה מנהלת תיאום וקישור (מת"ק) עזה, שקיבלה אחריות על הסדרים על מעבר ועבודה בישראל.
לפי אייל בנבנישתי, העברת הסמכות לרשות הפלסטינית ביטלה את מעמד הכוח הכובש בשטחי שליטתה של הרשות.[67] חוקרים אחרים סברו כי בוצע שינוי בשיטת הממשל אך לא פקע תוקפו של מעמד הכוח הכובש.[68]
בעקבות האינתיפאדה השנייה נכנסו כוחות צה"ל לאזורים שבשליטת הרשות, אך נמנעו מליצור נוכחות קבועה במרחב ומכניסה לאזורים מאוכלסים בצפיפות.[68]
בעקבות תוכנית ההתנתקות והעברת השליטה באופן רשמי לרשות הפלסטינית, פרסם מפקד פיקוד הדרום דן הראל ב-12 בספטמבר 2005 (ח' באלול ה'תשס"ה) על מנשר שהכריז על ביטול הממשל הצבאי ברצועה.[69]
לאחר ההתנתקות עריכה
למרות שישראל הכריזה על סיום הממשל הצבאי ברצועת עזה בספטמבר 2005 עקב סיום נוכחותה הקרקעית ברצועה, רוב ארגוני זכויות האדם טענו כי ישראל עודנה מהווה כוח כובש ברצועה בעקבות הסגר על רצועת עזה, הפעילות הצבאית הישראלית המזדמנת ברצועה והשליטה בשטח האווירי והמים הטריטואליים של הרצועה, לצד שליטתה של ישראל במרשם האוכלוסין הפלסטיני ובמערכת המיסוי הפלסטינית.[70] עמדה זו כלולה בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים שהתקבלה ביולי 2024.[71]
התומכים בעמדה הישראלית טוענים כי המבחן לשאלת קיום כוח כובש צריך להתבסס על המבחנים הבאים: נוכחות צבאית פיזית והפעלת סמכויות שלטוניות בשטח בידי כוחות המדינה הכובשת, לצד אובדן יכולתו של הריבון הקודם (או חילופי) בשטח להפעיל סמכויות שלטוניות.[72] עמדה זו מקובלת על מרבית ארגוני זכויות האדם בישראל.[72]
אייל גרוס פיתח גישה לפיה מכיוון שהשליטה הישראלית ברצועה מתבטאת רק בהיבטים מסוימים, יש להחיל עליה חובות כוח כיבוש בהיבטים בהם היא מפעילה סמכויות על הרצועה.[73]
הצלב האדום פיתח גישה משלו, לפיה במקרי קצה מסוימים ניתן להמשיך ולהחיל חלק מן החובות מכוח דיני התפיסה הלוחמנית אף בשלב שבו הכוח הכובש נסוג מהשטח הכבוש, ולא קיים כיבוש מעשי.[72]
מלחמת חרבות ברזל עריכה
באוגוסט 2024 מונה תא"ל אלעד גורן לראש המאמץ ההומניטרי-אזרחי ברצועת עזה, מינוי שתואר כעין מינויו למושל הרצועה.[74]
מפקדי כוחות צה"ל ברצועת עזה עריכה
| שם | תקופת כהונה | הערות |
|---|---|---|
| מפקדי האזור לאחר מלחמת סיני | ||
| סא"ל חיים גאון | 1 בנובמבר 1956 – 25 בפברואר 1957 | גאון מונה למפקד הרצועה קודם כיבושה ונטל את השליטה בה בפועל ב־2 בנובמבר עם הכנסו לרצועה |
| אל"ם מתי פלד | 25 בפברואר 1957 – 7 במרץ 1957 | |
| מפקדי כוחות צה"ל באזור רצועת עזה וצפון סיני | ||
| אלוף משה גורן | יוני 1967 – 4 ביולי 1967 | תפקיד במילואים[75] |
| אל"ם אביב ברזילי | 4 ביולי 1967[76] – 6 באוגוסט 1967 | |
| אל"ם מרדכי גור | 6 באוגוסט 1967[77] – 7 בספטמבר 1969[78] | לימים הרמטכ"ל, במהלך כהונתו קודם לתא"ל עם הנהגת הדרגה ביולי 1968[79] |
| תא"ל מנחם אבירם | 7 בספטמבר 1969 – 1 באפריל 1971 | |
| תא"ל יצחק פונדק | 1 באפריל 1971 – 30 בינואר 1973 | נכנס לתפקיד כמפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה וצפון סיני, ובמרץ 1972 פוצל התפקיד ופונדק היה למפקד אזור רצועת עזה[50] |
| תא"ל אברהם אורלי | 1 בפברואר 1973[80] – 1975 | במהלך מלחמת יום הכיפורים מונה במקביל לממונה על האזרחים המצריים באזור הכיבוש הישראלי ממערב לתעלה עד נובמבר 1973[81] |
| תא"ל דוד מימון | נובמבר 1974/1975 – אוגוסט 1977[82] | נכנס לתפקיד כמפקד צפון סיני. עם החזרת רצועת עזה לפיקוד הדרום ב־1977 הפך למפקד אזור רצועת עזה וצפון סיני |
| תא"ל יוסף קסטל | אוגוסט 1977 – 1 ספטמבר 1979 | |
| תא"ל יצחק שגב | 1 בספטמבר 1979[83] – 15 בספטמבר 1981 | שימש כמפקד אזור צפון סיני ב־1973 כאשר הופרד מרצועת עזה. ב־15 בינואר 1980 אוחד אזור צפון סיני עם רצועת עזה תחתיו[60] |
| ראש המינהל האזרחי ברצועת עזה | ||
| תא"ל יוסף לונץ | 15 בספטמבר 1981[84] – 13 בפברואר 1983 | נפטר במהלך תפקידו |
| תא"ל אברהם בנימין | נובמבר 1983 – מרץ 1985 | שימש בתחילה כממלא מקומו של לונץ לפני שמונה למינוי קבוע. שירת כיועץ לענייני ערבים של מפקד האזור ולאחר מכן כסגן מפקד החבל.[85] |
| תא"ל ישעיהו ארז | מרץ 1985[86] – אוקטובר 1987[87] | לימים ראש המנהל האזרחי ביהודה שומרון |
| תא"ל אריה רמות-שיפמן | 27 בנובמבר 1987[88] – 1991 | שימש בתפקיד במהלך האינתיפאדה הראשונה |
| תא"ל דב גזית | 1991–18 במאי 1994 | ראש המנהל האחרון לפני הסכמי אוסלו |
| רמת"ק עזה | ||
| אל"ם עמי נגר | 18 במאי 1994–31 באוקטובר 1995[89] | סגן ראש המנהל האזרחי האחרון; השעה את עצמו בספטמבר 1995 עקב חשדות למתן אישורים לפלסטינים שלא כדין[90] וננזף עקב אי סדרים מנהליים[91] |
| אל"ם דב צדקה | 31 באוקטובר 1995–1998 | לימים ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון |
| אל"ם כמיל אבו רוקון | 1998–2001 | רמת"ק בראשית האינתיפאדה השנייה; לימים מתאם פעולות הממשלה בשטחים |
| אל"ם יואב (פולי) מרדכי | 2001–2005[92] | רמת"ק במהלך האינתיפאדה השנייה ותוכנית ההתנתקות; לימים מתאם פעולות הממשלה בשטחים |
| אל"ם ניר פרס | 2005–2008[93] | רמת"ק במהלך מבצע גשמי קיץ, השתלטות חמאס על רצועת עזה ומבצע חורף חם |
| אל"ם משה לוי | 2008–2011[94] | רמת"ק במהלך מבצע עופרת יצוקה |
| אל"ם חטיב מנצור | 2011–2014[95][96] | רמת"ק במהלך מבצע עמוד ענן |
| אל"ם פארס עטילה | 2014–2018[97] | רמת"ק במהלך מבצע צוק איתן; לימים ראש המנהל האזרחי ביהודה ושומרון |
| אל"ם איאד סרחאן | פברואר 2018 – יולי 2021[98] | רמת"ק במהלך מבצע שומר החומות |
| אל"ם משה טטרו | 3 באוגוסט 2021[99] – 2024 | רמת"ק במהלך טבח שבעה באוקטובר וקרב מת"ק עזה. לימים נספח צבאי בבריסל |
| אל"ם עבדאללה חלבי | 21 במאי 2024[100] – מכהן | |
| אל"ם ענאן חמדאן | מיועד[101][102] | |
בראשות המנהל האזרחי עמדו מ־1967 עד 1981 קצינים בדרגת סגן־אלוף עד אלוף־משנה, בהם פנחס אמיר,[32] מנחם פורת,[103] יחיאל בן-צבי,[104] יוסי שבו ואברהם בנימין, שהיה ראש המנהל האזרחי האחרון במסגרת זו ולימים עמד בראשו בשנית כתת־אלוף.[105]
לקריאה נוספת עריכה
- ארנון גולן, ישראל והרצועה: עשור ראשון, 1947–1957, ישראל: מוסד הרצל לחקר הציונות, תשפ"א-2021, מסת"ב 978-965-92683-7-5 (בערך: גולן)
- שתי שנות ממשל צבאי, הצופה, 5 ביוני 1969
- דו"ח עזה. נובמבר 1956 - מרץ 1957, באתר עקבות, 30 בנובמבר 2016
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ גולן, עמ' 40–42, 46–47
- ^ משה שי, המושל הכללי של רצועת עזה מספר..., היום, 28 באוקטובר 1966
- ^ 1 2 גולן, עמ' 269–272
- ^ 1 2 גולן, עמ' 273
- ^ גולן, עמ' 274–276
- ^ גולן, עמ' 280–281
- ^ בי"ד צבאי לשיפוט מהיר ברצועת עזה, הצופה, 11 בדצמבר 1956
- ^ שרית משגב וטל משגב, 1956 - מבצע קדש - הממשל הצבאי הנשכח, "שורשים במשפט", באתר משרד המשפטים, 3 באפריל 2019
- ^ גולן, עמ' 283
- ^ גולן, עמ' 283–284
- ^ גולן, עמ' 285–286
- ^ גולן, עמ' 286–287, 307
- ^ 1 2 גולן, עמ' 290–291
- ^ 1 2 נתי גבאי, כשישראל כבשה את עזה בפעם הראשונה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 12 בנובמבר 2023
- ^ גולן, עמ' 308–309
- ^ 1 2 גולן, עמ' 291–292
- ^ עירית עזה מתכנסת, מעריב, 26 בנובמבר 1956
- ^ גולן, עמ' 308
- ^ חודשה תנועת האוטובוסים הערביים מעזה לחן יונס, הארץ, 30 בנובמבר 1956
- ^ גולן, עמ' 327–328
- ^ מושל חדש בעזה, מעריב, 25 בפברואר 1957
- ^ גולן, עמ' 327, 329
- ^ כוח החירום במפרץ שלמה, דבר, 8 במרץ 1957
- ^ המינהל האזרחי ברצועה בידי כוח או"ם - ברנס, דבר, 8 במרץ 1957
- ^ משטרה מצרית שולטת ברצועה, הַבֹּקֶר, 17 במרץ 1957
- ^ יעקב ירדור, ארץ־ישראל, אתגר (כתב עת), 22 במרץ 1962; חוקה חדשה לרצועת עזה, הארץ, 11 במרץ 1962
- ^ כך נכנעה רצועת עזה, דבר, 9 ביוני 1967
- ^ מונו מושלים לגדה המערבית, לעזה וסיני, מעריב, 8 ביוני 1967
- ^ הופעל צו על מינשרים וצווים לרצועת עזה, מעריב, 26 ביוני 1967; עשרות שרמנים נתגלו בעזה, הצופה, 18 ביוני 1967; מנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (אזור רצועת-עזה וצפון סיני) (מס' 2)(התוכן שווה למנשר בדבר סדרי שלטון ומשפט (אזור הגדה המערבית) (מס' 2))
- ^ אלוף הרצוג - על הגדה המערבית אלוף גורן - על הרצועה וסיני, על המשמר, 9 ביוני 1967
- ^ דוד ליפקין, אנו בשלב מתקדם של החזרת החיים הסדירים לרצועת עזה, דבר, 23 ביוני 1967
- ^ 1 2 שלמה גבעון, מחדלי המצרים בעזה: מתוך חצי מיליון תושבים – 1700 משלמי מס, מעריב, 18 ביולי 1967
- ^ דב עילם, הצד האזרחי של הממשל הצבאי בעזה, למרחב, 23 באוקטובר 1967
- ^ שלמה גזית, המקל והגזר, ישראל: זמורה ביתן, 1985, עמ' 212
- ^ מטה נפת עזה וצפון סיני ייפח מחר, על המשמר, 14 באוגוסט 1967
- ^ משטרת ישראל תופעל ברמה, בסיני וברצועה - מיום ג', מעריב, 13 באוגוסט 1967
- ^ משטרת נפת עזה, דבר, 18 בינואר 1971
- ^ צו בדבר רציפות תוקף של מנשרים וצוים (מרכז סיני) (מס' 1), תשכ"ז–1967, מנשרים, צווים והודעות של מפקדת כוחות צה"ל באזור מרכז סיני 1, עמ' 6, ח' בכסלו תשכ"ח, 10 בדצמבר 1967
- ^ דנים בההלפת ראשי עיריות ברצועת עזה וצפון סיני, מעריב, 15 באוגוסט 1967
- ^ אברהם הרשקוביץ, רצועת עזה וצפון סיני – פתוחים למבקרים, היום, 16 באוגוסט 1967
- ^ יחולקו תעודות זהות לתושבי רצועת עזה וצפון עזה, הצופה, 19 בפברואר 1968
- ^ מאה אלף תעודות זהות הונפקו בעזה וצפון סיני, היום, 3 ביולי 1968
- ^ היאחזות "כפר דרום" עלתה לקרקע ברצועה, דבר, 3 בדצמבר 1970; היאחזות כפר־דרום הוקמה ברצועת עזה, מעריב, 3 בדצמבר 1970
- ^ בני מוריס, קורבנות, עמ' 349.
- ^ תא"ל פונדק – מפקד הרצועה וצפון־סיני, על המשמר, 1 באפריל 1971
- ^ אורי מילשטיין, בלי בג"צ ובלי בצלם: כך ניצחה מדינת ישראל באינתיפאדה הראשונה, באתר מעריב אונליין, 15 בינואר 2016
- ^ תעודות זהות חדשות לתושבי הרצועה וסיני, מעריב, 1 בנובמבר 1971
- ^ תופיק חורי, בית ספר מקצועי וחמש מרפאות יוקמו השנה ברצועה, דבר, 14 בינואר 1972
- ^ רצועת עזה, מעריב, 1 במרץ 1972
- ^ 1 2 עזרא ינוב, הצעירים בחרו במקצוע במקום לזרוק רימונים, מעריב, 31 בינואר 1973
- ^ אג"ם, מפקדת אזור רצועת עזה - דין וחשבון לשנת הממשל השביעית, עמ' 18
- ^ ראשי עיריות בגדה וברצועה נגד הפעלת מינהל עצמי, על המשמר, 26 באוקטובר 1975; בגדה מסתייגים מתוכנית פרס לכונן מינהל עצמאי בשטחים, על המשמר, 10 באפריל 1975
- ^ מבקר המדינה, אזור חבל עזה ואזור סיני: יחידת קמ"ט פנים, דין וחשבון שנתי מס' 29 לשנת 1978 ולחשבונות שנת הכספים 1977, עמ' 791
- ^ הרצועה חוזרת לפיקוד הדרום, דבר, 13 בנובמבר 1977
- ^ דני צדקוני, חידושים בשרותי הבריאות ברצועת עזה, דבר, 5 בספטמבר 1977
- ^ צבי אלחייני, הצצה נדירה: כך תיכננו ובנו אדריכלים ישראלים את בית החולים שיפא בעזה, באתר Xnet, 30 ביוני 2005
- ^ דוד חכם, עזה בגובה העיניים - מבט לאינתיפאדה מבפנים, מודן: משרד הבטחון, 2016, עמ' 64-65
- ^ דוד חכם, "ותמלא הארץ חמאס - אחמד יאסין ומלחמתו בישראל", קתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, 2006, עמ' 10-15
- ^ עזרא ינוב, הוקמה המועצה אזורית קטיף בחבל עזה, מעריב, 10 במאי 1979
- ^ 1 2 עזרא ינוב, חבל עזה וצפון סיני אוחדו בממשל הצבאי, מעריב, 16 בינואר 1980
- ^ מבקר המדינה, העברת המינהל האזרחי לידי השלטון המצרי, דין וחשבון שנתי מס' 31 לשנת 1980 ולחשבונות שנת הכספים 1979, עמ' 785
- ^ תכנית שרון להפרדת המינהל האזרחי מהצבאי בשטחים תובא ביום א' לממשלה, דבר, 23 בספטמבר 1981
- ^ שנתון הממשלה לשנת תשמ"ג, עמ' 121, בארכיון המדינה
- ^ אבי גרפינקל וינקי גלנטי, המקל, הגזר והגיזרה, במחנה, 8 באפריל 1992
- ^ דוד חכם, עזה בגובה העיניים, מודן: משרד הבטחון - הוצאה לאור, 2016, עמ' 158-159
- ^ Arafat Says He Wants 'jihad for Peace' While Israelis Finish Gaza Withdrawal, Jewish Telegraphic Agency, 19 במאי 1994
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ מנשר בדבר סיום השלטון הצבאי, באתר המוקד
- ^ שרי בשי, קנת מן, שליטה ואחריות: מעמדה המשפטי של רצועת עזה לאחר "ההתנתקות", המשפט יד, תשע"א, עמ' 35–64
- ^ Legal Consequences arising from the Policies and Practices of Israel in the Occupied Palestinian Territory, including East Jerusalem: Summary of the Advisory Opinion of 19 July 2024, IV. Applicable Law
- ^ 1 2 3 רועי שיינדורף וערן שמיר־בורר, (היעדר) התחולה של דיני התפיסה הלוחמתית באשר לרצועת עזה, עיוני משפט מג, 2020, עמ' 403–443
- ^ אייל גרוס, שלט רחוק, שלט קרוב: מעמדה המשפטי של עזה בגישה פונקציונלית, עיוני משפט מג, 2020 עמ' 375–401
- ^ שגיאת לואה: Cannot pass circular reference to PHP., "קצין עזה ראשי": התא"ל החדש, שמסמל את כיבוש הרצועה לשנים הבאות, באתר ynet, 29 באוגוסט 2024
- ^ קצינים סדירים יהיו מפקדי צה"ל בשטחים המשוחררים, דבר, 4 ביולי 1967
- ^ אל"מ ברזילי - מפקד עזה וצפון סיני, למרחב, 4 ביולי 1967
- ^ אל"מ מ. גור – מפקד רצועת עזה וצפון סיני, דבר, 6 באוגוסט 1967
- ^ מוטה גור נפרד מנכבדי הרצועה, דבר, 4 בספטמבר 1969
- ^ דרגת תת־אלוף (תא"ל) הונהגה אתמול בצה"ל, למרחב, 23 ביולי 1968
- ^ אל"מ אברהם אורלי – מפקד רצועת עזה, על המשמר, 30 בינואר 1973
- ^ תא"ל אורלי סיים תפקידו במערב התעלה, על המשמר, 22 בנובמבר 1973
- ^ תא"ל מימון מסיים תפקידו כמפקד הרצועה, על המשמר, 24 באוגוסט 1977
- ^ תא"ל יצחק שגב יתמנה מפקד רצועת עזה, דבר, 8 באוגוסט 1979
- ^ שרון ביטל מינוי תמרי, דבר, 3 בספטמבר 1981
- ^ תא"ל בנימין - ראש המינהל בחבל עזה, דבר, 13 בנובמבר 1983
- ^ בקצרה, חדשות, 1 באפריל 1985
- ^ מיכל סלע, המושל החדש של יו"ש, כותרת ראשית, 7 באוקטובר 1987
- ^ תא"ל אריה רמות ־ ראש המינהל האזרחי בחבל עזה, מעריב, 27 בנובמבר 1987
- ^ איתן רבין, אל"ם נגר, החשוד במתן אישורים לפלשתינאים בניגוד להנחיות, לא יועמד לדין צבאי, הארץ, 31 באוקטובר 1995
- ^ איתן רבין, אל"ם עמי נגר, הנחקר בחשד לאי־סדרים, מסיים את תפקידו, הארץ, 17 בספטמבר 1994
- ^ איתן רבין, נזיפה לאל"ם עמי נגר על אי־סדרים בהיותו ראש מינהלת תיאום וקישור בארז, הארץ, 6 בפברואר 1997
- ^ [1]
- ^ מפקד מת"ק עזה: חמאס לא שינה דרכו, יש להיערך לכל תרחיש, באתר ynet, 3 באוגוסט 2008
- ^ אנשיל פפר, צה"ל מנסה לשפר הטיפול בפלסטינים, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2010
- ^ "ח תיאום פעולות הממשלה בשטחים לשנת 2013 על פי חוק חופש המידע
- ^ עילי זוזובסקי, מתיר את הרצועה, במחנה, 23 בספטמבר 2014
- ^ טל לב רם, אל"מ איאד סרחאן מונה לראש מנהלת התיאום והקישור לעזה, באתר מעריב אונליין, 27 בפברואר 2018
- ^ קובץ:Badge of the Israeli Defense Forces 2022 version.svg ראש מנהלת התיאום והקישור לעזה במפגש פרידה מראשי רשויות בעוטף עזה, באתר צה"ל, 30 ביוני 2021
- ^ מפקד חדש למנהלת התיאום והקישור לעזה - אלוף משנה משה טטרו, באתר ערוץ 7, 3 באוגוסט 2021
- ^ קובץ:Badge of the Israeli Defense Forces 2022 version.svg אל"ם עבדאללה חלבי נכנס לתפקידו כראש מנהלת התיאום והקישור לעזה ביחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים, באתר צה"ל, 22 במאי 2024
- ^ קובץ:Badge of the Israeli Defense Forces 2022 version.svg רשימת המפקדים החדשה בצה"ל, באתר צה"ל, 4 בדצמבר 2025
- ^ אמיר בוחבוט, מ"התרגיל" לנסראללה ועד הדרך להשבת החטופים: הצצה נדירה לפעילות הרגישה במלחמה, באתר וואלה, 24 בינואר 2026
- ^ עמנואל פרת, 48 שעות בים האיבה, הארץ, 19 בינואר 1968
- ^ ראיתי שמעתי, ראש המינהל האזרחי בעזה, הארץ, 15 בדצמבר 1968
- ^ מת תא"ל יוסר לונץ - ראש המינהל בעזה, דבר, 14 בפברואר 1983
