Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

מיכל בן-נפתלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת ישראלית, זוכת פרס ספיר לשנת 2016[1].

קורות חייה עריכה

מיכל בן-נפתלי נולדה וגדלה בתל אביב. למדה לתואר הראשון בחוגים להיסטוריה ולפילוסופיה ולתואר שני בחוג להיסטוריה, שניהם באוניברסיטה העברית. התזה שלה לתואר השני, "הגשרים בין אתמול ומחר: ההרמנויטיקה של בחטין וגדמר מעמדת פוקו" (1990), נכתבה בהדרכת פרופ' גבריאל מוצקין. בשנים 1992–1995 עשתה דוקטורט בפילוסופיה צרפתית בת-זמננו באוניברסיטת אוקספורד בנושא "משחק הדמעות: ליוטאר, דרידה, לוינס והגות 'בעקבות אושוויץ'" (1995) בהדרכתם של אלן מונטיפיורי ורוברט סמית. התגוררה בפריז בשנים 1999–2004. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2006–2014 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרה להגות צרפתית בת-זמננו. היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן רון, בן בז'רנו ואחרים.

בשנת 2014 ערכה סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית.

המסה "על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון "הארץ" (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ז. ספרה "המורה" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016.

ב-2019 הוענק לה תואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת ופרס ויצו האיטלקי על ספרה "המורה".

בן-נפתלי הייתה נשואה לפילוסוף הישראלי יוסף ברקוביץ.

לאחר גירושיה בן-נפתלי יצאה מהארון.

מתגוררת לסירוגין בתל אביב ועם בת זוגה דנה אמיר[2] בחיפה.

אודות ספריה עריכה

  • כרוניקה של פרידה : על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה (רסלינג)
ספרה הראשון של בן-נפתלי הוא גם הספר הראשון שראה אור בהוצאת רסלינג. זהו ניסיון לדבר על/את הדקונסטרוקציה, משנתו של ז'אק דרידה, במונחים אמוציונליים. הספר כתוב בסוגות שונות – בדיון, מסה, התכתבות, ממואר ומאמר אקדמי, ועוסק במוטיבים מכריעים בדקונסטרוקציה: ידידות, אהבה ומלנכוליה. התזה המרכזית בספר, לפיה הדקונסטרוקציה היא מעשה ידידות מלנכולית, מופעלת, בין היתר, דרך עיון בממוארים שכתב דרידה על פול דה מאן ודרך כתיבה-מחדש של מגילת רות. תיאור הבליעה המלנכולית האופיינית לדקונסטרוקציה מבקש לקרב בין הדקונסטרוקציה להפרעות אכילה, אנורקסיה ובולימיה. בן-נפתלי מתייחסת בספר למשיכה הומו-ארוטית, ומבקשת לראות דרך הפריזמה הזאת את היחסים בין רות ונעמי, את סרטו של פרד זינמן "ג'וליה" (1977) ואת ספרו האקספרימנטלי של דרידה, "הגלויה".
בבסיס ספרה השני של בן-נפתלי סדרה של מפגשים מדומיינים בין הפילוסופית היהודייה-גרמנייה חנה ארנדט לבין ארבע דמויות: שטפן צווייג, דליה רביקוביץ, מיכל בת שאול המלך ותלמידה אלמונית.
הספר מבקש לבחון את תהליך הזיקה האינטלקטואלית להוגה דרך רעיון ה"ביקור" (visitation), בבחינת מעשה עיבור נסי שבו התלמיד או התלמידה הרים ברעיונות של ההוגה, מסגלים את לשונה על לשונם ולבסוף גם מבקשים להתפלמס איתה ואף לגרום לה לחשוב אחרת. כל אחד מפרקי הספר מבוסס על שלב אחר ביצירתה של חנה ארנדט, החל מעבודת הדיסרטציה שלה על "רחל פרנהאגן", המשך ב"המצב האנושי" ו"יסודות הטוטליטריות" וכלה בספרה "חיי הרוח".
בלב הספר עומדת מסה רחבה המציעה קריאה אסתטית-נרטולוגית בספרה של ארנדט אייכמן בירושלים: דו"ח על הבנאליות של הרוע, קריאה המתחקה מקרוב אחר לשונו של הדו"ח, האופן שבו ארנדט בוחנת מקרוב את שפתם של אייכמן, התובע, השופטים והעדים, בהתאמה, כבסיס לדיון בסוגיית הבאנליות של הרוע. המסה מבקשת לראות בדו"ח ביטוי לעבודת האבל של ארנדט עצמה על שפת האם שאיבדה.
השיחות המדומיינות בספר עוסקות בסוגיות כגון שירה ופוליטיקה, אפשרותה ואי-אפשרותה של כתיבה מגויסת, אחריות אינטלקטואלית ולבסוף – מיהו או מיהי, למעשה, המחברת האמיתית של ספר קהלת.
  • ספר, ילדות : נובלה (רסלינג)
הנובלה מסופרת מנקודת מבטה של בתו הצעירה של לוט. בן-נפתלי מנסה לתאר דרך משפחתו של לוט את 'הלוט' האינהרנטי לכל המשפחות. זהו מעין מדרש-שמות אלגורי על לוט ועל מו-אב, המבקש לעסוק בד בבד בהיסטוריה אינטימית של משפחה, בסטייה ובגילוי עריות, מחד גיסא, ובסוגיות תאולוגיות, מאידך גיסא, החל ב'לוט' שבאברהם, ההכרחי כדי שאברהם יחליט להיענות לצו האלוהי ולהעלות את בנו לעולה, וכלה באלוהים, הלוט והאב הגדול, מו-אב, העומד ביסוד האינטריגה כולה.
  • על הפרישות : ארבע מסות (רסלינג)
הספר כולל ארבע מסות:
  1. על הפרישות.
  2. על הצער.
  3. על הכאב.
  4. על רצינות ומשחק.
המסה הראשונה, "על הפרישות", המכוננת את היסוד הארס-פואטי של החיבור כולו, בודקת מזוויות שונות את רעיון הפרישות: דה-סוציאליזציה, פרישה מן החברתי, פרישתה של אשה מן הפונקציות המגדריות המיוחסות לה, פרישה שמקורה באב ופרישה שמקורה באם. המסה מנסה לבחון את צורת הכתיבה שמקורה בפרישות, ובכך מבקשת לבטא מוטיב חוזר בכתיבתה של בן-נפתלי, הכרוך בניסיון לפרוש מרעיון הכתיבה כייצוג ריאליסטי של מצב עניינים סוציו-פוליטי.
המסה השנייה, "על הצער" היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון הארץ (2008). המסה עוסקת באנליזה של רעיון הצער, בהלך הרוח הכרוך בצער, וקוראת מקרוב את גילומו של הצער בשיר "תמונה" של דליה רביקוביץ.
המסה השלישית, "על הכאב", מנסה להבין את שפת הכאב החל בגוף-סימפטום וכלה בניסיון לשחזר את הביטוי הסמיוטי של הכאב בייצוג הבוגר, ניסיון שצריך להתגבר על שתי החמצות כביכול: אובדן מיידיות המבע של הכאב התינוקי ואובדן נוכחותה של העדה-אם. המסה קוראת מקרוב שירי כאב של לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ותרצה אתר.
המסה החותמת, "על רצינות ומשחק" יוצאת מזיכרון של משחק ילדות של בן-נפתלי כדי להציע פרשנות על משחק הפורט-דה של נכדו של פרויד ב"מעבר לעיקרון העונג", על משחק התאוריה או הספקולציה, ועל מה שקרוי "סופמשחק" – הילד הוא המוליד את המשחק ומות הילד מבטל את האפשרות לשחק.
בספר זה, על בסיס מעין ממואר הנשען על דמותה של סבתה, שהגיעה ארצה מפולין בשנת 1934, כדי להתוודע לאחר המלחמה לכיליון כל משפחתה, מנסה בן-נפתלי לספר סיפור ללא עלילה על דיכאון: דיכאון כמצב הקשור אל נכון באין-סיפור, בהיעדר מסירה של עלילה העובדת מהורים לילדים. הספר מתאר בצורה ספק קונקרטית ספק מופשטת את דמותה של הסבתא, את הדינמיקה המשפחתית שהיא יוצרת סביבה בכלל, ואת סוג המסירה המסוים שהיא מוסרת לנכדה – מסירה של דיכאון.
הספר מתחקה אחר חוויית הדיכאון כמעין דיאלקטיקה שלילית: תהליך שבו הרוח אינה צוברת את נכסיה אלא, אדרבא, מדלדלת והולכת. המדוכא הוא מי שחש בכל פעם מחדש את נקודת האפס של הווייתו, מקום שהוא חסר נכסים.
"רוח" הוא גם דיוקן של דור ניצולים מסוג מסוים – כאלה שהגיעו כבר לפלשתינה קודם למלחמה ונאלצו להתמודד עם אבל ואובדן הרבה לאחר מעשה, כשהם מבקשים למצוא דרך "לחיות בלי לחיות, לטפח את אי-החיים לדרגת אמנות."
"הסטודנט - חדר עבודה" (יצירה עברית)
בספר שתי נובלות שעוסקות בהחלטה לא לעשות ילדים, ובאפשרות להעביר הלאה את הנכסים הרוחניים ובקושי הגדול של כל מי שנולד .
שגרת חייהם של עמירה ואלישע – זוג מבוגר, חשוך ילדים, הספון בשלווה מדומה – מופרעת לילה אחד, עת גדעון, סטודנט צעיר מהחוג לפילוסופיה שבו מלמד אלישע, פורץ אל עולמם ואל מרחב ביתם. החלטות שנדמו כסופיות – אי-הבאת ילדים, הבחירה זה בזו, ההעדפה העיקשת של הספרות על פני החיים – חוזרות ונבחנות מחדש.

מאמרים עריכה

כאן רק שותקות: על קולה של תרצה אתר עריכה

במאמרה מתארת מיכל בן-נפתלי את הניסיון הנשי-פמיניסטי לחפש אחר קול. בכך עוסק החלק הראשון של המאמר. בחלקו השני, הקצר בהשוואה, היא עוסקת באמירה המגומגמת בכתיבה הנשית הבאה לידי ביטוי בעיקר במסגרת כתיבה לשם כתיבה כלומר בסיפורת ובשירה אך לא בכתיבה אקדמית. החלק השלישי במאמרה מוקדש לקולה של תרצה אתר – לשני הרבדים של קולה – "קול הנשמע ברמה", האמירה המוצהרת שלה בכתיבתה, ו"קולה הנמחק", האמירה המובלעת בסב-טקסט.
תרצה אתר הייתה "בת של...", בתו של המשורר והפובליציסט נתן אלתרמן. מיכל בן-נפתלי בוחרת "להשיב את קולה המזוהה, החזק" – כלומר למצוא צורות ביטוי בכתיבתה של תרצה אתר הייחודיות לה ומזוהות כביטוי חזק של אישיותה הנפרדת מאישיות האב הידוע. כל זאת על רקע המורשת הישראלית של מיליטנטיות ושל ראשית הציונות – זאת הלשון הקיימת. כדי שיישמע קול נשי בתוך מציאות כזאת היא אמורה או לשנות את עורה המגדרי ולכתוב ב"אני בדיוני זכרי" או להדגיש במובהק ייחודיות נשית.[3]

ספריה עריכה

ספרים שכתבה עריכה

  • Chronicle of Separation: On Deconstruction’s Disillusioned Love (With an Introduction by Avital Ronell, Fordham Univ. Press, 2015)
  • המלנכוליה של אברהם , רסלינג, 2016
  • בגד מאש, (כתר, 2019)
  • לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, (כרמל, 2019)
  • הקבוצה (כתר, 2021)[4][5]
  • האנרכיסטיות, פרדס ומכון הקשרים, 2023[6][7]
  • שיבת הספרות אל הממשות: הכנה לרוֹמַסָּה, רסלינג, 2025.
  • הסטודנט — חדר עבודה, יצירה עברית, ידיעות ספרים, 2025[8]

בין תרגומיה עריכה

  • ז'אק דרידה, נפתולי בבל; תרגום מצרפתית, מבוא וביאור: מיכל בן-נפתלי; תל אביב : רסלינג, 2002.
  • ז'וליה קריסטבה, סיפורי אהבה; תרגום, ביאור ואחרית דבר: מיכל בן-נפתלי ; עריכה מדעית: אריאלה אזולאי; תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 2006.
  • ז'אק דרידה, מחלת ארכיב : הדפסה, רושם, רישום פרוידיאניים; תרגום מצרפתית, הערות וחתימה: מיכל בן-נפתלי; תל אביב : רסלינג, 2006.
  • דרידה קורא שייקספיר, תרגמה והוסיפה מבוא ומסות מבארות: מיכל בן-נפתלי; יועץ מדעי: דניאל אפשטיין; עריכת לשון: רנה קלינוב; תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס"ז 2007.
  • אנדרה ברטון, נדז'ה, תרגום מצרפתית ואחרית דבר: מיכל בן-נפתלי ; עריכה וייעוץ מדעי: אביבה ברק (הומי); תל אביב : רסלינג, ושתי, 2007.
  • ז'אק דרידה, מתת מוות; תרגום מצרפתית: מיכל בן-נפתלי ; עריכה מדעית: אלי שיינפלד; תל אביב : רסלינג, 2008.
  • ז'אק דרידה, היה שלום: לעמנואל לוינס; מצרפתית: מיכל בן-נפתלי; ייעוץ מדעי: רפאל זאגורי-אורלי ; עריכת לשון: רנה קלינוב ; תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009.
  • מוריס בלאנשו, הספר העתיד לבוא : אסופה; תרגום ואחרית דבר: מיכל בן-נפתלי ; עריכה מדעית: עילי ראונר; עריכת לשון: רנה קלינוב; בני-ברק : הקיבוץ המאוחד, 2011.
  • מרינה צבטאייבה, את האח שלי, מצרפתית: מיכל בן-נפתלי, עריכה מדעית: מיכל גוברין, אחרית דבר: דנה אמיר, רסלינג, ושתי, 2012.
  • ז'אק דרידה, שיבולת: לפאול צלאן, הקיבוץ המאוחד, תרגמה והוסיפה אחרית דבר: מיכל בן נפתלי, 2014.
  • ז'אק דרידה, עיני השפה, מכאן, 2014.
  • ז'וליה קריסטבה, אני עושה את דרכי, ראיון במשותף עם מירי רוזמרין, תל אביב: רסלינג, 2015.
  • אנני ארנו, לא קמתי מהלילה שלי, כולל אחרית דבר. תל אביב: רסלינג, 2016.
  • אסתר אורנר, ביוגרפיה זעירה לחלום, כולל אחרית דבר. תל אביב: רסלינג, 2016.
  • ז'אק דרידה, האתיקה של הזיכרון: ריאיון עם מיכל בן-נפתלי, תל אביב: רסלינג, 2017.
  • דידייה אריבון, שיבה לריימס, תל אביב: עם עובד, 2019.

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|מיכל בן-נפתלי]] בוויקישיתוף

ראיונות

על כתביה

מאמרים וכתבות של מיכל בן-נפתלי:

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פרס ספיר: הסופרת מיכל בן נפתלי היא הזוכה לשנת 2016, באתר הארץ, 22 בינואר 2017.
  2. ^ איה אליה, "המוות הפגיש אותי עם הספרות": זוכת פרס ספיר בראיון , באתר ynet, 28 בינואר 2017
  3. ^ מיכן בן-נפתלי, כאן רק שותקות: על קולה של תרצה אתר, עתון 77 158, 1993, עמ' 26-36
  4. ^ אתר למנויים בלבד אסתי אדיבי-שושן, הפסקתי סופית לאכול, באתר הארץ, 16 באוגוסט 2021
  5. ^ אתר למנויים בלבד בני ציפר, "הקבוצה" של מיכל בן־נפתלי אינו משרת את הדיון הספרותי באנורקסיה, באתר הארץ, 31 באוגוסט 2021
  6. ^ אתר למנויים בלבד יוענה גומן, בן־נפתלי מתארת גיבורות תשושות ותלושות, שאינן מנסות לתקן את העולם, באתר הארץ, 18 ביולי 2023
  7. ^ דפנה לוי, מיכל בן־נפתלי: "בכתיבה אני מרשה לעצמי להיסחף עם דמויות קיצוניות", באתר ישראל היום, 2 באוגוסט 2023
  8. ^ שגיאת לואה: Cannot pass circular reference to PHP., ספרות שמבקשת פענוח, באתר ynet, 6 בנובמבר 2025
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=מיכל_בן-נפתלי&oldid=416477"