טיוטה:המצור על הנגב
פעולות נוספות
| תושבי כפר דרום במהלך המצור עליו | ||||||||||||||||||
| תושבי כפר דרום במהלך המצור עליו | ||||||||||||||||||
| מערכה: פלישת צבאות ערב | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העצמאות | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 10 ביוני 1948 – 15 באוקטובר 1948 (4 חודשים ו־6 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב אחרי | מבצע משה | |||||||||||||||||
| מקום | מערב הנגב ודרום השפלה | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
| |||||||||||||||||
| תוצאה |
| |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
| ||||||||||||||||||
.svg){kind=link}
המצור על הנגב היה מצור שהטיל חיל המשלוח המצרי על היישובים העבריים במערב הנגב ובדרום השפלה במלחמת העצמאות, במסגרתו נותקו יישובי עמק נהריה משאר היישוב העברי ובודדו חניתה, אילון, מצובה ויחיעם. המצור היה יבשתי בעיקרו ובוצע בדרכים, וניתוקו של חבל הארץ בוצע בעכו. המצור הוסר על ידי ההגנה ב-14 במאי 1948, יום הכרזת העצמאות, במבצע בן עמי של תוכנית ד'.
מקורות לשימוש:
רקע עריכה
בתקופת סיום המנדט הבריטי היה בדרום שפלת יהודה ובמערב הנגב גוש התיישבות נרחב,
תוכנית החלוקה והעימותים על ערביי הארץ
פלישת צבאות ערב ועצירתם
המצור עריכה
למחרת אישור תוכנית החלוקה פרצה מלחמת העצמאות. עוד באותו היום חסמו ערביי ארץ ישראל את כביש חיפה–נהריה לתנועה יהודית ובכך הטילו מצור על הגליל המערבי. החסימה נעשתה על ידי ערביי עכו באזור תל נפוליאון הסמוך לעיר שהיה בידיהם, ושלט באש מהגובה על קטע כביש 4 שעבר אז בתוך העיר. גוש נהריה, אשר כלל את העיר עצמה ואת עברון, שבי ציון, רגבה ותימורים הסמוכות, נותק משאר חלקי הארץ והדרך היחידה שנחשבה לבטוחה יחסית הייתה תנועה דרך הים.[2] הקיבוצים חניתה, אילון, מצובה ויחיעם אשר שוכנים במעלה הגליל נותרו מנותקים אפילו יותר, כאשר הדרכים בינם לבין העיר הותקפו תדיר על ידי ערביי האזור. הקיבוצים הנצורים נאלצו להגן על עצמם ולנהל משק חקלאי במקביל, וחבריהם נדרשו לשמור על הקיבוצים ולעבוד במשק בעצימות גבוהה. בניגוד לערים וליישובים אחרים אשר בארץ אשר תושביהם עלו לשמירה רק פעם או פעמיים בשבוע, בקיבוצים אלו קרה לא אחת בזמני חירום שלוחמים עלו לשמור שני לילות ברציפות, וביניהם עבדו במשק.[3]
בתחילה התקיים משא ומתן בין ערביי עכו להגנה בתיווך בריטי, והצדדים הגיעו להסכם אי-התקפה הדדי שהחזיק מעמד מספר שבועות ואפשר תנועה יבשתית רחבה יותר בין חיפה לנהריה. ההסכם איבד את תוקפו ב-17 במרץ 1948, כאשר שיירת נשק ערבית שיצאה מעכו לחיפה, במטרה להעביר אמצעי לחימה לכוחות הערבים שלחמו בקרב על חיפה, הותקפה והושמדה על ידי ההגנה. בעקבות ההתקפה פרץ סכסוך בין הוועד הלאומי הערבי של עכו להגנה, כאשר זו סירבה לאפשר לאנשי מחסום דרכים ערבי לבדוק אם במשאיות שעוברות צפונה יש נשק.[4] למחרת, הטמינו ערביי עכו מארב בעיר ורצחו ארבעה עובדים יהודיים של חברת החשמל.[5] אירוע זה החריף את המצב באזור ונחשב לתחילת המצור היבשתי המלא על נהריה, שעד אז סבלה ממצור חלקי יותר.
נהריה הפכה לבסיס האספקה המרכזי של יישובי הגליל המערבי הנצורים. יצאו ממנה שיירות רבות לקיבוצי ההר הנצורים. חלקן הצליחו לעבור ללא פגע אך בחלקן נרשמו אבדות כבדות ואף כישלון, למשל בשיירת יחיעם בה נפלו 46 מאנשי השיירה.[2]
החיים במצור עריכה
נהריה עריכה
העיירה נהריה תפקדה קודם המלחמה כעיר קיט, שמשכה מדי קיץ תיירים רבים. רוב תושביה התפרנסו בקיץ מענף התיירות ובחודשי החורף עבדו בבתי חרושת במפרץ חיפה ובעיקר בחיפה עצמה. מיעוט מהתושבים עסקו בחקלאות, ובעיירה עצמה פעל ענף תעשייתי לא מפותח במיוחד שכלל ארבעה מפעלים קטנים. עם פרוץ המלחמה ותחילת המצור על נהריה הצטמצמו משמעותית היקפי פעילותם של המפעלים, עקב חוסר היכולת לשווק את תוצרתם החוצה. ענף התיירות בטל, והתושבים שהיו רגילים להתפרנס מהכנסות התיירות הקיצית נאלצו לחפש עבודה גם לחודשי החורף. מצבם הכלכלי של אלו היה בלאו הכי רע יותר ממצבם בשנה רגילה שכן עונת התיירות של קיץ 1947 הייתה בינונית עד רעה עקב רוחות המלחמה הקרבה במנדט הבריטי. גורמים אלו הביאו תושבים רבים בעיירה להצטרך לחפש עבודה מחוצה לה למרות המצור.
תעשיית המפרץ, מצידה השני של המצור, יכלה לספק צורכי העיסוק של נהריה, אולם הקשר היבשתי בין העיר לאזורי התעשייה של המפרץ נותק על ידי ערביי עכו. העיר החלה לעמוד בקשר ימי עם חיפה באמצעות אסדות, אולם הקשר היה חלקי ולא קבוע, וכאשר הים סער נותק הקשר לפרקים שיכלו להגיע עד שבוע. עם הזמן יותר ויותר מהפועלים ובעלי משרות היו מוכנים להישאר ימים אחדים במפרץ בלי לחזור לביתם, לתקופות שלפעמים עלו עד לשבוע ויותר. בצאתם מנהריה ובחזרתם אליה נאלצו אלו לחכות שעות רבות על שפת הים להפלגת האסדה.[3]
עם ההחמרה במצב לאחר רצח עובדי חברת החשמל בעכו החליטה המועצה המקומית של נהריה להיערך לניתוק מתמשך והקימה ועדת מצב מקומית "ועד הגוש הגליל המערבי" שמנתה שבעה חברים שתפקידה לנהל את המצב. זו הוציאה הודעה לציבור ב-8 באפריל בה הכריזה על קיומה ותפקידה, אסרה על התקהלויות ברחובות ועל נסיעה ברכב לחיפה, והודיעה על חלוקת תלושי מזון ועל הסדרת התחבורה הימית לחיפה באמצעות משרדים בעיירה ובעיר. וועדת המצב הודיעה כי מאז הרצח אין אספקת חשמל לנהריה, והטילה הגבלת שימוש של 40 וואט למשפחה. הוועדה פרסמה שתנתק את החשמל לבתים שיעברו על ההגבלה ואכן נערכו ביקורות על מנת לאכוף אותה.[6]
מוסדות הביטחון של ההגנה לא אפשרו את התרוקנות נהריה מתושביה והחלו להעסיק את כל הגברים המעוניינים בכך בעבודות ביצורים ושמירה בנהריה ובנקודות האחרות באזור, כולל בקיבוצים הנצורים. חלק מתושבי נהריה שעבדו בחניתה ויחיעם נשארו מנותקים ממשפחותיהם. במקביל, האמירו מחירי המזון בעיירה עקב הוצאות ההובלה הכבדות, והאינפלציה עמדה על כ-100 אחוזים. העיירה נותקה מרשתות החשמל בשאר הארץ על ידי המצור, ובעקבות כך הוצב בה גנרטור חשמלי אשר סיפק חשמל לעיירה ולקיבוצי עמק נהריה, אך פעילותו הייתה מצומצמת.[3] העיירה המשיכה לקלוט אוניות מעפילים תוך כדי המצור, ובמהלכו נחתה בה אוניית המפעילים האומות המאוחדות והאונייה חנה סנש הורידה בו נשק ופינתה ילדים.
הקיבוצים עריכה
אספקת החשמל לקיבוצים המבודדים הופסקה וכל בתי המלאכה המופעלים באמצעותה הושבתו. בנוסף הופסקו שירותי הדואר והטלפון, ושידורי הרדיו, ושובשה אספקת הדלק. חניתה, אילון ומצובה הסמוכים זה לזה היו לגוש התיישבות "יישובי ההר", ועזרו האחד לשני באספקה של חומרים נחוצים ככל הניתן. יחיעם, לעומת זאת, הושמה במצור מוחלט כשהיא מבודדת מכל יישוב יהודי אחר. לעיתים פרצו חברי הקיבוצים בלילות את המצור עליהם שלא בדרכים הרשמיות, דרך אדמות קוצים וסלעים ומסביב לכפרים הערביים העוינים, והביאו אוכל, קמח ונשק. לא היה ניתן להעלות דלק ואספקה למשק החי, והקיבוצים נאצלו לתכנן את האספקה לבהמות ולעופות בקפידה, במטרה שתספיק לתקופה ממושכת ככל הניתן. כאשר אזלה האספקה למשק החי התקבלו החלטות בהתאם, ובאילון למשל חוסל הלול המקומי, מהלך שלאחריו הייתה כמות גדולה של בשר עוף לחברי המשק.[3]
בקיבוצים עצמם, שאופיים הכלכלי היה חקלאי, הייתה תעשייה של בשר, חלב, תוצרת חלב, פירות וירקות. התוצרת החקלאית הספיקה לקיבוצים הנצורים, ואלו יכלו לחיות בשפע למרות היותם תחת מצור. חברי הקיבוצים שתו חלב במקום מים, ובחניתה ובמצובה הוגש בשר עוף בחדר האוכל בבוקר ובצהריים עקב המצור, שמנה גישה לשדות החקלאיים מסביב. כשהתקרב פסח, ארבעה חודשים לתוך המצור, אפו חברי הקיבוצים מצות ובליל הסדר שתו ארבע כוסות חלב במקום יין. הקיבוצים לא יכלו לשווק את התוצרת שלהם החוצה עקב המצור הערבי, וכך הם נותרו עם כמות רבה של תוצרת אך ללא מקורות פרנסה הכרחית להחזקת משק החי.[3]
בעקבות המצב, התקיימו בקיבוצים דיונים בנוגע לשאלת פינוי הילדים מהחבל הנצור. אילון, שהייתה בסכנת פלישה מלבנון, דחתה תדיר את מועד הביצוע. בסופו של דבר התפנו הילדים מאילון דרך הים יחד גרעין המשק החי של געתון, שישב בקיבוץ עברון שבעמק, ב-14 במאי, מיד לפני שחרור החבל.[3]
יכולתם של קיבוצי עמק נהריה עברון, שבי ציון, רגבה ותימורים לשווק את תוצרתם נפגעה קשות, אך בניגוד למצב בקיבוצים המבודדים נותרה קיימת. אלו התחברו לשאר חלקי הארץ דרך נהריה באמצעות התעבורה הימית לחיפה. קיבוצים אלו נאלצו להתמודד עם עלייה משמעותית במחירי תובלת סחורותיהם ולהתמודד עם הפסדים שנגרמו מאובדן סחורה במסע הימי המסובך, כאשר לפעמים התקלקלו משלוחים שלמים עקב סערות בים שעצרו כליל את התובלה. במהלך המצור סייעו המוסדות הלאומיים לקיבוצי הגליל ונתנו להם הלוואות ותרומות אשר עזרו להם להחזיק מעמד.[3]
שחרור המצור עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מבצע בן עמי
החל ממרץ 1948 החלו כוחות חטיבת כרמלי של ההגנה להטיל מצור הולך ומתהדק על עכו, אולם זה לא שבר את המצור על הגליל המערבי.[4] ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שונה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם. תוכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סומיריה (קיבוץ שמרת בימינו), ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת משטרת אילון וכן את הכפר אל-באסה (בימינו בצת). הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. המבצע התקיים ב-14 במאי, יום הכרזת העצמאות.
כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל. השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.
המבצע החל בליל 14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו, אשר סיים למעשה את המצור על נהריה ואפשר תנועה בכביש בינה לבין חיפה. כיבוש זה אפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סומיריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש[7] לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת אילון נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילו, לחניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חודשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה–ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, 15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם שחרור המצור חגגו תושבי האזור את הכללתם בגבולות מדינת ישראל הצעירה.[2]
תוצאות עריכה
עם סיום המצור הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. כיבוש עכו החל בלילה שבין 16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים. עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כאברי, אום אל פרג' וא-נהר (בימינו נתיב השיירה) הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר 21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כאברי שנכבש לאחר קרב קצר. שתי טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך. ילדי קיבוץ אילון הוחזרו לקיבוצם בנובמבר, לאחר מבצע חירם בו שוחרר הגליל העליון.
קיבוצים רבים הוקמו באופן מיידי בכל מרחב הגליל המערבי ועוד במהלך המלחמה, בהם כברי, שמרת, לוחמי הגטאות, בית העמק, ויסעור. אלו חיזקו את הרצף הטריטוריאלי היהודי החדש במרחב ואת הנוכחות היהודית על כביש נהריה–חיפה.
רבים מתושבי האזור הערבים ברחו ממנו ללבנון, וכפרים שלמים ננטשו.
הנצחה עריכה
בגליל המערבי נבנו אנדרטאות רבות לזכר לוחמי החבל ומשחרריו שנפלו במהלך המצור. בין האנדרטאות הבולטות ניתן למנות את אנדרטת מלחמת העצמאות בעכו, המנציחה את משחררי העיר יחד עם משחררי החבל במבצע בן עמי. באתר ההנצחה לשיירת יחיעם מונצחים נופלי שיירת יחיעם ולוחמים נוספים שנפלו בפריצת הדרך ליחיעם ובהגנת הקיבוץ. המצור על יחיעם מונצח במבצר יחיעם.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- כיבוש עכו – 16-17/5/48, באתר ארגון מורשת ההגנה
- מוסטפא עבאסי, נפילת עכו במלחמת העצמאות, באתר מחקרי פלסטין (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ אסף אגין, "יחסי הכוחות במלחמת תש"ח", מערכות 390, צה"ל, מחנה דיין, גלילות, 2003, עמ' 64.
- ^ 1 2 3 סקירה היסטורית, באתר עיריית נהריה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 חנה קליין, המצור על הגליל המערבי, באתר נהריה בראשיתה
- ^ 1 2 מוסטפא עבאסי, נפילת עכו במלחמת העצמאות, באתר מחקרי פלסטין (באנגלית)
- ^ החל משפט הערבים הנאשמים ברצח 4 עובדי חברת חשמל, דבר, 7 במאי 1956
- ^ חנה קליין, המצור על נהריה, באתר נהריה בראשיתה
- ^ עכו נכבשה, דבר, 14 במאי 1948
[[:קטגוריה:הנגב: היסטוריה]] [[:קטגוריה:קרבות החזית המצרית במלחמת העצמאות]] [[:קטגוריה:החזית המצרית במלחמת העצמאות]] [[:קטגוריה:מלחמת העצמאות: קרבות]] [[:קטגוריה:מלחמת העצמאות: 1948]] [[:קטגוריה:חזית הדרום במלחמת העצמאות]] [[:קטגוריה:חטיבת הנגב: קרבות ומבצעים]] [[:קטגוריה:חטיבת גבעתי: קרבות ומבצעים]] [[:קטגוריה:חטיבת יפתח: קרבות ומבצעים]] [[:קטגוריה:יישובים במלחמת העצמאות|הנגב]]