חכם באשי
פעולות נוספות
החכם באשי (בטורקית עות'מאנית: حاخامباشی; בתרגום מילולי: "ראש החכמים") היה התואר שניתן לרב הראשי של קהילה יהודית ברחבי האימפריה העות'מאנית. ה"חכם באשי" של קושטא (איסטנבול) הוכר בצו מלכותי כרב הראשי של כלל היהודים באימפריה העות'מאנית. הוא נחשב למייצג היהודים בפני השלטון, ובאמצעותו העביר השלטון את דרישותיו לכל הקהילות היהודיות ברחבי האימפריה.
להוציא חריג אחד, בדמותו של רבי משה קפשאלי בקהילת איסטנבול, לא הייתה משרת חכם באשי, כמוסד רשמי שאושר על ידי השלטונות, עד המאה ה-19.[1]
היסטוריה עריכה
לאחר הכיבוש העות'מאני של איסטנבול ב-1453 מונה רבי משה קפשאלי לתפקיד החכם באשי, ייתכן שגם הרא"ם קיבל את התואר אך אחריהם התואר נפסק.[1]
תקומה חדשה למשרה הייתה ב-1835. יש שטענו שהקמת המוסד נעשתה על ידי בקשת הקהילה היהודית בקושטא מהסולטאן למינויו של רבם ר' אברהם הלוי באופן רשמי, מחקר אחר טוען שכוונת מהמוט השני הייתה להחיל את הדגם הנוצרי באימפריה – לכל כנסייה הייתה הנהגה כלל-אימפריאלית שפעלה בחסות השלטון – על הקהילות היהודיות.[1] ר' אברהם הלוי מונה באמצעות צו רשמי (פירמאן) לחכם באשי[2] שני ועדים נקבעו לעמוד לצד החכם באשי – ועד גשמי וועד רוחני. הראשון היה הגוף העיקרי, ואילו האחרון שימש גוף מייעץ.
עם הזמן מונו רבני קהילות של ערי מחוז כחכמי באשי. כך למשל: בירושלים החל מ-1841, בקהיר ובאלכסנדריה ב-1854, בבגדאד ב-1849, במוסול ב-1864, בדמשק ובחלב ב-1865, בחברון ב-1866, בצנעא ב-1878, בטבריה ב-1883 ובעכו ב-1889.
החכם באשי באיסטנבול נחשב לראש הקהילה היהודית של האימפריה העות'מאנית, וככזה הייתה שמורה לו הזכות להתערב בחיי הקהילות ברחבי האימפריה. כמו כן היה החכם באשי של איסטנבול מעורב במינוי החכם באשי בקהילות השונות. החכם באשי, בהיותו פקיד ממשלתי היכול להיעזר בשלטונות, שימש כתובת חשובה עבור הקהילות ברחבי האימפריה, כאשר ביקשו לממש תוכניות שונות בתחומי החברה והחינוך. כך למשל, בעשור הראשון של המאה ה-20 פנו יהודי צנעא אל החכם באשי באיסטנבול, הרב חיים נחום, בבקשה שיסייע להם בהקמת בית ספר מודרני. בכך תרם מוסד החכם באשי לחיזוק הארגון הקהילתי של יהודי האימפריה העות'מאנית ולתחושת האחדות והמעורבות.
השלטונות העות'מאניים הגדירו את תפקיד החכם באשי כתפקיד המשלב בין סמכות פוליטית וסמכות דתית. איחוד שתי פונקציות ההנהגה במשרה זו גרם לכך שמוסד החכם באשי איבד במהרה ממעמדו בהיררכיה הדתית, שכן התככנות של המינויים הפוליטיים במסגרת מוסד זה העיבה על הסמכות הרוחנית. משום כך קרה לא אחת שמי שנבחר לתפקיד החכם באשי לא היה הגדול בתורה בקרב הקהילה, ולעיתים אף לא נמנה עם השורה הראשונה של תלמידי החכמים באותו מקום. כתוצאה מכך נוצר לעיתים מתח רב בין מוסד החכם באשי ובין ההנהגה הדתית המסורתית.[3] ישנה גישה הטוענת כי מלכתחילה תפקידו של החכם באשי היה חילוני-פוליטי-מנהלי מובהק, ולא רוחני-למדני-מוסרי.
לעיתים מונה בקהילות השונות חכם באשי שהגיע מקהילות אחרות. כך למשל, בשנת 1876 הגיע הרב יצחק שאול מאיסטנבול למלא את תפקיד חכם באשי בצנעא, והרב רפאל קצין מחלב מונה ב-1847 לחכם באשי בבגדאד. היו רבנים ששימשו כחכם באשי ביותר מקהילה אחת. כך היה הרב אליהו בכור חזן, שהיה ירושלמי במוצאו, ושימש כחכם באשי בטריפולי (1875–1888) ולאחר מכן באלכסנדריה (1889–1908). לעיתים הייתה פעולתם של החכמים ה"מיובאים" מוצלחת, ולעיתים עוררו קשיים ופולמוסים רבים. כך היה המקרה של הרב יצחק שאול, שבא לצנעא ביוזמת הקהילה אך לא הצליח בתפקידו, וכן מינויו של הרב רפאל קצין, שעורר פולמוס קשה בקרב הקהילה המארחת כבר מראשיתו. גם פעולתם של ארבעת הרבנים שכיהנו כחכם באשי בדמשק בשנים 1880–1920 והובאו מחוץ לעיר לא צלחה. בהיעדר בסיס פוליטי, יכולתם לחולל שינויים משמעותיים הייתה מוגבלת.
בישראל עריכה
ב־1842 היה פולמוס בירושלים אודות תפקיד הראשון לציון, שנה קודם לכן מונה הרב יהודה נבון והרב חיים אברהם גאגין התנגד למינוי, לאחר תקופה הרב נבון ויתר על התפקיד והוחלט שלא יתמנה אף רב לתפקיד. הרב גאגין בסיועו של אברהם קמונדו פנה לאבדילמג'יט הראשון והוא הוציא פירמאן רשמי הממנה את הרב גאגין לחכם באשי.[4]
לאחר הרב גאגין מונו גם הרב רפאל מאיר פאניז'ל (המרפ"א); הרב יעקב שאול אלישר בפירמאן רשמי, 3 נוספים קיבלו את התואר מהשליט המקומי ושבעה אחרים שימשו כממלאי מקום.[5]
תפקיד החכם באשי לא היה על כל שטחי ארץ ישראל אלא רק על שטחי המחוז העו'תמאני - חברון, יפו, עזה וירושלים.[6]
לאחר מכן, ב-1920 המליצה ועדה בראשותו של נורמן בנטוויץ' לבטל את תפקיד החכם באשי, ומאז תואר הרב הראשי הספרדי של ארץ ישראל נקרא "הראשון לציון" בלבד.[7]
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- רחל שרעבי, המאבקים על הרבנות הספרדית ונושאי המשרה, תרס"ו-תרע"ד (1914-1906), קתדרה 37, ספטמבר 1985, עמ' 122-95
- רבקה פלסר, למעמדו של הראשון-לציון בירושלים (תרל"ג - 1873), קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 130-125
- אביגדור לוי, הקמת מוסד החכם באשי באימפריה העות'מאנית והתפתחותו בשנות 1835–1865, פעמים 55, אביב תשנ"ג
- עדו ישראלי, "טבריה כמקרה בוחן למערכות יחסים בין נושאי משרת חכם באשי באימפריה העות'מאנית", אורשת ט (תש"ף), עמ' 85–106.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 אביגדור לוי, הקמת מוסד החכם באשי באימפריה העות'מאנית והתפתחותו בשנות 1835–1865, פעמים 55, אביב תשנ"ג
- ^ לרב אברהם הלוי הוענקה תעודה רשמית – בראת (אנ').
- ^ ראה לדוגמא בטבריה: עדו ישראלי, [https://www.talpiot.ac.il/wp-content/uploads/2026/05/עדו-ישראלי-מעיינות-ה.pdf#page=9 הðהגת העדה הספרדית בטבריה בשלהי התקופה העות'מאðית], מעיינות ה, תשפ"ו, עמ' 9-32
- ^ מאיר בניהו, חמש שנים שעשו את ירושלים לבוקה ומבוקה ומבולקה, אסופות, ו, ירושלים תשנ"ב, עמ' רמז, באתר Academia.edu
- ^ יעקב ברנאי, 'מעמדה של הרבנות הכוללת בירושלים בתקופה העות׳מאנית', קתדרה, 13 (תשרי תש״ם), עמ׳ 69-47
- ^ רבקה פלסר, למעמדו של הראשון-לציון בירושלים (תרל"ג - 1873), קתדרה 52, יולי 1989, עמ' 130-125
- ^ שמואל כ"ץ, "אין אנו באים לייסד רבנות מטעם", בעיתון מקור ראשון, 8 במרץ 2021
| חיי הקהילה היהודית | ||
|---|---|---|
| תפקידים על-קהילתיים | חכם באשי • שד"ר • אדמו"ר • גדול הדור • רב ראשי | מגן דוד |
| תפקידים מקומיים | מרא דאתרא • רב • דיין • פרנס • שליח ציבור • גבאי • גבאי צדקה • בעל קורא • מוהל • שוחט • מלמד • דרשן • סופר סת"ם • בלנית • משגיח • משגיח כשרות | |
| מוסדות | תלמוד תורה • ישיבה • ישיבה קטנה • ישיבה גדולה • כולל אברכים • מקווה • בית כנסת • בית מדרש • חברה קדישא | |
| דברים שבקדושה | מניין • היכל/ארון קודש • חזנות • תפילת עמידה • שחרית • מנחה • ערבית • מוסף • קריאת התורה • שמע ישראל • ברכה • קידוש • רשימת תפילות וברכות | |
| ניהול חיי הקהילה | בית דין • תקנות הקהילה • פדיון שבויים • כתב מגידות | |
| תפקידים היסטוריים | אב הכנסת | |
