היהודים באימפריה העות'מאנית

יהודי האימפריה העות'מאנית כללו מספר רב של קהילות יהודיות שונות ומגוונות שנמצאו בתחומי שלטונה של האימפריה העות'מאנית לאורך למעלה מ-500 שנות קיומה. האימפריה העות'מאנית שלטה לתקופות ארוכות במרבית המזרח התיכון, צפון אפריקה, הקווקז, דרום-מזרח אירופה ואזורים נוספים, בהם התגוררו קהילות יהודיות ענפות.

ראשית האימפריה

קובץ:Nuremberg chronicles - CONSTANTINOPEL.png

ציור של העיר קונסטנטינופול במאה ה-15

לאחר כיבושה של קונסטנטינופול מידי הרומאים בשנת 1453 החליט הסולטאן ליישב אותה מחדש, והוא העביר אליה אלפי יהודים, בעיקר ממרכז יוון ומקדוניה.

עם התרחבות המדינה העות'מאנית, וכיבוש הסהר הפורה וצפון אפריקה, נכנסו תחת שלטונה קהילות יהודיות גדולות ועתיקות שהתגוררו באזורים אלה.

מלבדם, גם מגורשים יהודיים רבים, בעיקר מצרפת, פורטוגל וספרד, התיישבו באימפריה העות'מאנית במאות ה-14 וה-15, לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, גירוש צרפת ואירועים נוספים. כאשר נודע לסולטאן באיזיט השני על גירושם של יהודים אלו, כפי שמובא בספר - סדר אליהו זוטא, הוא אמר ליועציו שאם המלך הספרדי נהג בטיפשות, הוא ינהג בחוכמה ויכניסם לארצו, וכך באמת עשה.

המבנה העדתי של היהודים באימפריה העות'מאנית

כאמור, רוב היהודים באימפריה העות'מאנית היו מצאצאי מגורשי ספרד, אך היו גם קהילות נוספות של יהודים שישבו מאז ומתמיד באזור של האימפריה העות'מאנית לפני גירוש ספרד ואף לפני הקמתה של האימפריה.

• יהודי האימפריה הביזנטית לשעבר שישבו באסיה הקטנה וחבל הבלקן כונו רומניוטים. בניגוד ליהודים הספרדים שדיברו לאדינו, דיברו יהודים אלו יווניטיקה, ניב של יוונית, ואף התפללו בנוסח תפילה משלהם.
• היהודים שישבו בצפון אפריקה כונו היהודים המוגרבים או היהודים המערביים (מגרב פירושו מערב, וזהו הכינוי בערבית לצפון אפריקה להבדיל מארצות המזרח). קהילה של יהודים ממוצא צפון אפריקאי הייתה קיימת גם בארץ ישראל, ובמאה ה-19 נפרדה מהקהילה הספרדית. רבים מבני קהילה זאת היו במוצאם ממגורשי ספרד, אך למעט כיסים קטנים של דוברי חכיתיה (ניב לאדינו של צפון אפריקה) הקהילה דברה ערבית-יהודית מגרבית.
• היהודים שישבו במצרים, בסוריה ובארץ ישראל כונו מוסתערבים, וזאת משום שדמו לשכניהם הערבים. היהודים המוגרבים והמוסתערבים דיברו ערבית יהודית ולא לאדינו.
• היהודים שישבו באזור כורדיסטן עוד מימי קדם ודיברו ארמית.
• יהודים אשכנזים שרובם ישבו בנסיכויות הדנוביות (כיום רומניה המודרנית, אז חלק מהאימפריה), בדגש על נסיכות מולדביה, אשר מספרם גדל במהלך המאות ה-18 וה-19 כתוצאה מהגירה משטחי אוקראינה המודרנית. קהילות אלה קיימו קשרים רציפים עם הקהילות הספרדיות באיסטנבול ואלה סייעו להן בעת צרה.

החלוקה בין הקהילות השונות הייתה קיימת בעיקר בשנותיה הראשונות של האימפריה. לאורך השנים התמעטו ההבדלים בין הקהילות הספרדיות לקהילות המקומיות ובכל מקום נוצרה תרבות יהודית המאפיינת את המקום, כאשר ידה של התרבות היהודית ספרדית על העליונה בשל יוקרתה התרבותית וכיוון שרוב היהודים באימפריה היו מצאצאי מגורשי ספרד.

תחומי תעסוקה ויחס השלטון

מגורשי ספרד התמחו במלאכות רבות שעדיין לא היו באימפריה העות'מאנית ותרמו לשיגשוגה של האימפריה.

המגורשים התיישבו כמעט בכל ערי האימפריה העות'מאנית, ובייחוד התפרסמו קהילות היהודים של הערים - סלוניקי, אדריאנופול, סופיה ואיזמיר.

פרנסותיהם של היהודים באימפריה העות'מאנית היו מגוונות מאוד. היו יהודים רבים שעבדו באספקת מזון ונשק, ואף סיפקו דברים אלו לצבא העות'מאני והיו יהודים אחרים עבדו בתעשיית העורות והבגדים. יהודים רבים עסקו במלאכות הקשורות בים, כגון פועלי נמל, סבלים ועוד. קהילת סלוניקי התפרסמה יותר מכל שאר הקהילות בפעילותה הימית. משום שהיו אלה יהודים ששלטו בעיקר בנמלים, הנמלים היו סגורים בשבת, חג ומועד.

הסולטאן עודד את היהודים גם לעסוק במסחר, וזאת משום שרצה לפגוע בעליונות הכלכלית של מדינות אירופה. יהודי סלוניקי ואיסטנבול הרבו לסחור עם ארצות אירופה השונות.שליטתם בשפות זרות והקשר עם קהילות יהודיות באירופה היו חשובים לקשרי המסחר.

היהודים הורשו לנוע באופן חופשי, להתיישב בכל מקום באימפריה, ולרכוש נדל"ן. מלבד זאת, היהודים הוכרו גם כעדה דתית (אם כי לא הורשו בדרך כלל להבליט את דתם ברבים), ונהנו מאוטונומיה בתחומי הדת, המשפט והחברה. היו יהודים רבים שהגיעו לעמדות מפתח באימפריה העות'מאנית, כגון רבי יוסף המון ובנו רבי משה המון , שניהם היו רופאי החצר של הסולטאנים שבתקופתם. גם דון יוסף נשיא, חתנה של דונה גרציה, הגיע למעלת דוכס ואף שלט בכמה איים בים האגאי.

לאחר עלילת הדם ראשונה שהתפרסמה באימפריה העות'מאנית, הסולטאן סולימאן השני הוציא פירמאן, דהיינו צו מלכותי, שהגן על כל יהודי האימפריה מעלילות הדם הללו. למרות זאת, רבו מקרי רצח של יהודים, ובדרך כלל נמנעו השלטונות מלהעניש את הרוצחים. כלפי היהודים הופעלו גם חוקי עומר (חוקים שמטרתם לרומם את המוסלמים ולהשפיל את בני החסות), אם כי הם לא הופעלו במלואם. היהודים חויבו בתשלום מס גולגולת (גִ'זיַה - מס מיוחד לבני החסות - היהודים והנוצרים), בביגוד שונה (להבדיל את המוסלמים מבני החסות) ובאי הבלטת דתם ברבים, אך רבים מהסולטאנים באימפריה העות'מאנית העלימו עין מחוקים רבים אחרים, בניגוד לסולטאנים אחרים בארצות האסלמיות שמחוץ לאימפריה העות'מאנית.

בימיו של הסולטאן מהמט השני, היה לבוש היהודים - כובע אדום, מעיל עליון מכותנה, ונעליים שחורות. לאחר מכן, בתקופתו של הסולטאן מורט השלישי, נאסר על היהודים ללבוש בגדי משי, על הנשים נאסר לענוד תכשיטים יקרים, ולגברים נאסר ללכת עם כובעים "מטופשים". הגזירות הללו חלו על כל היהודים באימפריה העות'מאנית, מלבד יהודי הפרנקוס, שהם נתינים יהודים המקורבים למלכות.

הגילדות היהודיות והלא-יהודיות באימפריה

הגילדות חדרו לאימפריה במאות ה-15 וה-16. לא ברור מאין הגיעו, אך הן היו בעלות השפעה רבה. הודות לשגשוגה הכלכלי של האימפריה, הן זכו לזכויות נרחבות מהסולטנים. הגילדות צמחו כארגוני פועלים משותפים, ורובם התארגנו לפי מוצא ודת, אף על פי שהיו גם גילדות רב דתיות (כולל יהודים). השלטון לא יזם את הקמתן, אלא נתן יד חופשית לתהליך ההתהוות שלהן, ואז מיסד את הקיים.

ליהודים היו מגוון גילדות: קצבים, צורפים, עובדי ניקיון במפעלי הצורפות, ואף יצרני הפנינים. עד המאה ה-18 הקשר של הגילדות היהודיות להלכה היה רופף, וזו הסיבה שהן כמעט ולא מוזכרות כלל בספרות ההלכתית. במאה ה-18 בוטלו הגילדות המעורבות. היו לכך שלוש סיבות עיקריות: 1. התחזקותן. 2. ירידת כוחה הכלכלי של האימפריה. 3. ניצני הלאומיות הארמנית והיוונית. מרגע שהיו רק גילדות יהודיות – גדלה התלות שלהן בממסד הרבני. הן נעשו יותר מעורבות בקהילות, בנו בתי כנסת, מוסדות קהילה וצדקה, לראשיהן היה מעמד מכובד, והן כונו "האיסנאפ'יס". היו גם קהילות שנקראו על שם הגילדה הדומיננטית בהן כמו "קהילת הדייגים" בסיציליה.

המקצועות העיקריים של הגילדות היהודיות היו צביעת אריגים, ניקור צמר, הכנת כפתורים ומכירת בדים שונים. בצפת, לדוגמה, הייתה תעשיית צמר משגשגת, ויצוא רב לאירופה. ברגע שהענף קרס, עקב כניסת צמר אירופי זול יותר מהתוצרת הצפתית – גם קהילת צפת כולה שקעה. קהילת סלוניקי, שספקה מאות שנים צמר איכותי לחיל היניצ'רים, וכן לבגדי הסולטן, ספגה מכה אנושה במאה ה-19, עת הסולטן פירק את החיל וגם הפסיק את הזמנת בגדיו מסלוניקי. הדבר גרם לאבטלה קשה, כתוצאה מכך הגירה לקהילות בטורקיה, ויצירת אבטלה ומשברים בקהילות שקלטו את המהגרים.

היחסים בין היהודים ללא-יהודים - בתקופות הגילדות הנפרדות, אך בעיקר בתקופת הגילדות המעורבות, התנהלו לרוב על מי מנוחות, וקשרים טובים נקשרו. הקשרים, לעיתים קרובות, היו טובים מדי, וגרמו להתקרבות בין יהודים ללא-יהודים, שהביאה לחילולי שבת, ישיבה בבתי קפה משותפים, פנייה לערכאות של גויים ואף להתבוללות. רבני הדור (הרב חיים בנבנישתי, הרב יצחק מולכו, ועוד) התריעו מפני "הרעה החולה הזאת". פתיחת בתי המרזח על ידי יהודים, הייתה תוצאה של חיקוי התרבות הנוצרית, אף שהכניסה לנוצרים הייתה אסורה (עקב בעיות יין נסך). עם הפרדת הגילדות במאות ה-18 וה-19, חלה התרחקות בין יהודים ולא-יהודים, השפעתם של האחרונים על היהודים קטנה והתגברו התחרות והמתח הבין דתי. היחסים הוחרפו עוד יותר במאה ה-19 עם התעוררות הלאומיות באימפריה והחרפת המתח בין העדות. התחרות גם גרמה להפסדים קשים לחלק מהגילדות היהודיות, עובדה זו מופיעה בכתבי הלכה מהתקופה.

מאפייני לבושם של היהודים

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – גזירות הלבוש באימפריה העות'מאנית

קובץ:Jews in Jerusalem 1895.jpg

אנשי היישוב הישן, בלבושי קהילות ספרד, אשכנז וארצות האסלאם. ירושלים (1895)

בחברה העות'מאנית, שהייתה מורכבת ממגוון של קבוצות אתנו-דתיות וחברתיות, נודעה ללבוש חשיבות רבה ויוחסה לו משמעות חברתית, מעמדית דתית ואתנית. התלבושת כולה או פריטים מסוימים בה, העידו על השתייכותו הדתית או המקצועית של האדם, על מעמדו החברתי ועל זכויותיו החוקיות. כל אדם חייב היה להתלבש כך שניתן יהיה להכיר בו את הקבוצה או המעמד, שאליו השתייך. חובה זו נבעה בעיקר חלקה מגורמים חיצוניים,מצווי הסולטאנים (פירמאנים), בחלקה מגורמים חיצוניים, בעיקר מצווי הסולטאנים (פירמאנים), ובחלקה מרצונה של הקבוצה עצמה להתבדל ולשמור על ייחודה. הלבוש היה אם כן לא רק עניין של טעם אישי, אלא חלק מכללי האתיקה החברתית. הוא היווה אינדיקציה מיידית למקומו של בעליו בחברה וכלי בסיסי לשמירת הסדר החברתי. לפיכך הוענקה תשומת לב רבה להכנת הלבוש, לגיוונו, לסוגי האריגים ולעיטורים שעל הבגד.

היהודים הספרדים הגיעו לאימפריה העות'מאנית ככל הנראה בלבוש ספרדי, ולפיכך היו שונים הן מבני המקום הטורקים והן מן היהודים הרומאניוטים שישבו באימפריה מזה דורות. מדיווחים שונים עולה כי במאות ה-16 ואף ה-17 עוד ניכרו היהודים הספרדים בלבושם. עם השנים עיצבו מנהגי המקום את לבושם, עד כי במאה ה-19, אם לא קודם לכן, הייתה תלבושתם עות'מאנית בסגנונה. שינוי בלבוש, שהוא בדרך כלל חלק ממכלול שינויים שעוברת קבוצת מהגרים הנטמעים בארץ חדשה, יכול להעיד על מידת ההיטמעות בחברה הסובבת. היהודים הספרדים באימפריה העות'מאנית ראו עצמם כקבוצה נפרדת ומיוחסת. הם שמרו על אלמנטים תרבותיים רבים שהביאו מספרד, כגון השפה והשירה. ייחודם גם בא לידי ביטוי בלבוש. למרות שבסופו של דבר אימצו את סגנון הלבוש המקובל באימפריה העות'מאנית, המשיכו לייחס לפריטים מסוימים מקור ספרדי. בתיאור לבושם של היהודים הספרדים יש להבחין אפוא בשני פרקי זמן: התקופה הארוכה שממועד בואם מספרד עד ראשית המאה ה-19, שלגביה עלינו להיעזר במקורות כתובים ומצוירים בלבד, והמאות ה-19 וה-20, שממנה נותרו בידינו גם פריטי הלבוש עצמם.

העיון בצווים הסולטאניים בענייני לבוש מלמד כי הם הונחו על ידי כמה מגמות עיקריות: א. שמירה על ערכי המסורת באמצעות הקפדה על הלבוש המסורתי הישן. ב. יצירת הבחנה בין לבוש הכופרים מלבוש המוסלמים כאמצעי לזיהויים של בני החסות. ג. איסור על בני החסות להדר בלבושם יותר מן המוסלמים, למרות שגם המסורת המוסלמית אסרה על המוסלמים להתהדר בלבושם. ד. פיקוח על הביקוש לבגדים ובדים של בני החסות, כדי למנוע האמרת מחירים. קשה להעריך באיזו מידה קוימו הצווים הסולטאניים ומה היה חלקם בעיצוב הלבוש הלכה למעשה. ממקורות אחדים עולה כי נשמרה הבחנה בלבוש בין הקבוצות הדתיות-אתניות השונות, אך עצם הוצאתם של צווים חוזרים ונשנים מעידה, שלמרות האיום בעונשים חמורים על העבריינים, הייתה הפרה של הצווים.

מאפייני לבוש היהודים על-פי הצווים: א. הגבלת צבעים: הגבלת הצבע החמורה והברורה ביותר היא האיסור להשתמש בצבע ירוק למי שאינם מוסלמים. הצבע הירוק מקודש למוסלמים ורק הם היו רשאים להשתמש בו. כך גם הצבע הלבן. המגמה הכללית הייתה להגביל את בגדי היהודים לגוונים כהים, שחורים או כחולים כהים. הרבגוניות והססגוניות היו שמורות למוסלמים. גם צבע הנעליים הוגבל בצווים. היהודים, גברים ונשים כאחד, היו רשאים לנעול אך ורק נעליים כהות או שחורות. ב. הגבלות על סוגי החומרים ואיכותם: היהודים הורשו להשתמש לבגדיהם באריגים פחות מפוארים ופחות עדינים מאלה של המוסלמים. ג. הגבלות הנוגעות לגזרת הבגד ולמידותיו: בטורקיה יוחסה משמעות רבה לגודל הצניף ולצורתו. ככל שהצניף גדול יותר ומפואר יותר, כך רם יותר מעמדו של הלובש. לכן הצווים מגבילים את אורך אריג הצניף ואת רוחב הגלימה המותרים ליהודים.

ממעט העדויות החיצוניות עולה שייתכן כי היהודים לא ראו בהבחנה בלבוש בינם לבין המוסלמים השפלה, אלא קיבלוה מרצון ומתוך מגמה להיבדל מן הלא-יהודים. גם מן המקורות היהודיים נראה כי בדרך כלל לא ביקשו היהודים להידמות בבגדיהם לגויים, משום ההלכה "בחוקותיהם לא תלכו". הייתה גם התנגדות חוזרת ונשנית להתהדרות בלבוש. נראה כי ביסודה מצוי היה החשש שהידור מוגזם בלבושם של היהודים יעורר את קנאת האוכלוסייה הסובבת אותם ויגרום לפגיעה בהם, ועלול אפילו לגרום להוצאת גזירות מטעם השלטונות. עמדה זו באה לידי ביטוי הן בתקנות רבנים הן בספרי מוסר ובסיפורים שונים, התולים אסונות או גזירות שבאו על היהודים בשל התהדרותם בלבוש.

• לבוש הגברים עד המאה ה-19 - מכל המקורות, הכתובים כמצוירים, עולה שלבוש הגבר כלל גלימה רחבת שוליים בצבע כהה, סגול או שחור, על גבי שמלת מעיל או גלימה מפוספסת או חלקה, מוחזקת על ידי אבנט רחב עשוי אריג מקופל. כיסוי הראש המקובל, המופיע בווריאציות קלות, הוא כובע גלילי המתרחב בקצהו העליון וסביב חלקו התחתון צניף בצבעים שונים. במהלך המאות ה-17 וה-18 אימצו ככל הנראה היהודים הספרדים לבוש עות'מאני, וזה לא השתנה כמעט במשך כל התקופה, עד להתמערבות במאה ה-19. היהודים בכללם, נבדלו מן האוכלוסייה המקומית בכיסוי הראש ובצבע הבגדים והמנעלים.
• לבוש הנשים - לבוש הנשים היה מורכב יותר מלבוש הגברים והייתה בו הבחנה מובהקת בין בגדי הבית והבגד שנועד ליציאה. על בגד היציאה חלו כללי הצניעות, המחייבים את האישה להתכסות בגלימה עליונה. בלבוש הביתי היה חופש רב יותר במבחר האריגים, בצבעוניות ובהידור ולפיכך הוא היה מגוון יותר. נראה שהיו הבדלי לבוש בין הערים השונות. מן המקורות הכתובים ומן התמונות עולה שבמאה הט"ז לבשו יהודיות, אולי רק בקבוצות מסוימות, שמלות בגזרות ובאריגים המזכירים בגדים איטלקיים בני התקופה.

בסוף המאה ה-18 כבר היו היהודיות לבושות בהתאם לאופנה הטורקית הרווחת, אך ייתכן שלבוש זה נכנס לשימוש כבר קודם לכן. לבושן כלל גלימות, שמלות-מעיל ומכנסי 'שלוואר' ארוכים. נראה שההבדל העיקרי בין היהודיות לבין הטורקיות והנוצריות היה בכיסוי הראש, שהסתיר כליל את שערן של היהודיות ואילו שערן של האחרות נשאר גלוי בחלקו.

קהילות

בשל התפשטותה הטריטוריאלית של האימפריה העות'מאנית לאזורים חדשים, נכנסו תחת שלטונה בתקופות שונות ריכוזים יהודיים ניכרים. יהודים הנמצאים במדינות מודרניות רבות, ובהן טורקיה, יוון, בולגריה, מקדוניה, אלבניה, סרביה, בוסניה, רומניה, עיראק, סוריה, לבנון, ישראל, מצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה, גאורגיה ותימן, היו בעבר תחת שלטון האימפריה העות'מאנית.

הקהילות העיקריות באימפריה היו קהילות איסטנבול (קושטאנדינא בפי היהודים, ובקיצור קושטא'), שלוניקי (ביוון המודרנית), אדירנה (אדריאנופול) והחל מהמאה ה-17 גם איזמיר. בארבע ערים אלו התגוררו יותר ממחצית יהודי האימפריה.

קיבוצים יהודיים משמעותיים נמצאו גם בערי נמל ובמרכזי מסחר ומינהל, וקהילות בינוניות וקטנות רבות התקיימו באנטוליה, כורדיסטן, הבלקנים וצפון אפריקה. בין הקהילות הבולטות במפת הקהילות העות'מאניות ניתן להזכיר את קהיר, דמשק, חלב, בגדאד ובצרה במחוזות הערביים; אלג'יר, תוניס וטריפולי בצפון אפריקה; לאריסה, רודוס, פאטראס, יאנינה, סופיה, פלובדיב, בלגראד, סקופיה, מונאסטיר, סראייבו ויהדות יאשי במחוזות האירופיים ("רומלי"). מקום מיוחד נשמר גם לקהילות ארץ ישראל ובראשן ארבע ערי הקודש: ירושלים, צפת, חברון וטבריה. קהילות נוספות נהנו מפריחה במשך תקופות קצרות, דוגמת ניקופול במאה ה-16, ועכו החל מהמאה ה-18 ועד 1820.

חלק מן המהגרים היהודים לתחומי האימפריה שמרו על ייחודם התרבותי ועל מעמד משפטי נפרד - הגראנה בתוניס, הפרנקוס בחלב ובשלוניקי והסודיטים בתחומי רומניה. קשרים הדוקים התקיימו בין קהילות האימפריה לקהילות יהודיות שהתקיימו לאורך גבולות האימפריה או במרכזי מסחר חשובים. קשרים אלה התבטאו במסחר, הגירה ויצירת קשרי משפחה. בין הקהילות החשובות שקיימו קשרים עם קהילות האימפריה ניתן למנות את קהילות ונציה, רגוזה (דוברובניק), ליבורנו, אמסטרדם, וינה, טרייסטה. קהילות נפרדות של יהודים עות'מאניים התבססו בחלק מן הערים הללו, למשל בוונציה במאה ה-16 או בווינה במאה ה-18.

המאות ה-18-17

שקיעתה של האימפריה העות'מאנית החלה באמצע המאה ה-16. שקיעה זו הביאה והכבדת עול המיסים על היהודים, הביאו בהדרגה להתרופפות מעמדם הפוליטי והכלכלי של יהודי הפרנקוס. התערערות תנאי הביטחון של היהודים, הביאו להתנכלויות שהתבטאו בשריפת בתי מגורים ועסקים של יהודים, הרג של יהודים רבים על ידי היניצ'רים, והרג רב נוסף בעת מרידתם של הסיפאהים בתחילת המאה ה-17. לאחר מכן, גם במאה ה-18 החמיר מצבם של היהודים באימפריה העות'מאנית.

הסולטאן מורט הרביעי החמיר עם היהודים יותר מכל שאר הסולטאנים שהיו באימפריה העות'מאנית.

חוסר הביטחון ומדינית הסולטאן גרמו להגירתם של יהודים רבים למחוזות הספר של האימפריה ואל מחוץ לגבולותיה.

באמצע שנות השישים של המאה ה-17 פשטה השבתאות בקהילות האימפריה העות'מאנית. המרכזים הראשיים של תנועה משיחית זו היו באיסטנבול, אדריאנופול, איזמיר וסלוניקי. תנועת השבתאות ערערה את מעמד ההנהגה הרבנית של הקהילות, פגעה בסולידריות היהודית ועוררה את חשד השלטונות העות'מאניים.

דלדול הקהילות המשיך במאה ה-18 וגם בתחילת המאה ה-19. עלילות דם, מיסים גבוהים, ומעשי שוד היו מנת חלקם היומית של היהודים באימפריה העות'מאנית באותה עת.

המאות ה-20-19

אומדני האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל במאה ה-19
שנה	אומדן
1800	7,000
1840	8,700
1870	18,000
1880	27,000
1890	40,000
1900	56,000
1914	85,000

בעקבות מעשי השוד, ההרג והעושק של היהודים באימפריה העות'מאנית, והתדרדרות מצבה של האימפריה העות'מאנית שהמשיך לאחר מכן במרד הסיפאהים והיניצ'רים, משפחות מכובדות רבות הוגלו או הוצאו להורג על ידי השלטונות, כגון משפחת אג'ימן.

מהעשור הרביעי של המאה ה-19, חלו שינויים משמעותיים מאוד בחייהם ובמעמדם הפוליטי של היהודים. האימפריה נחלשה מאוד והתערבות מעצמות אירופה בענייניה גברה. המעורבות האירופית התבטאה בין היתר, במתן חסות למיעוטים באימפריה, באמצעות הכנסיות שקיבלו מעמד שיפוטי. היהודים ביקשו מינוי אחד שיהיה שווה במעמדו לפטריארכים היווני והארמני, והזוכה במינוי זה, שאושר על ידי הסולטאן מהמוט השני בשנת 1836, הוא רבי אברהם הלוי. הוא היה אחראי לגביית מס הגולגולת, וגם על הענשת יהודים.

קובץ:Elisabeth Jerichau Baumann - Zarina, jødisk kvinde fra Smyrna.png

שרינה, אישה יהודייה מסמירנה (איזמיר), ציור מהמאה ה־19 מאת אליזבת יריכאו־באומן.

באמצע המאה ה-19 שופרו היחסים בין היהודים ליוונים ולארמנים, ויהודים יכלו להגיע שוב לעמדות מפתח בכירות. לדוגמה, יהודי בשם יחזקאל גבאי מונה לנשיא בית הדין הפלילי של טורקיה, ואנשים יהודיים מונו ונבחרו גם לפרלמנט הטורקי. בתקופה זו, הטרום-ציונית, נחשבו היהודים לנתינים נאמנים, וכך למשל, כאשר בשנת 1860 היו פרעות אלימות כנגד בני מיעוטים נוצרים ברחבי האימפריה העות'מאנית, ובעיקר בדמשק, פרעות אלו פסחו על המיעוט היהודי.

עם זאת, בשליש האחרון של המאה ה-19, פרצו כ-40 עלילות דם ברחבי האימפריה העות'מאנית. אך למרות זאת, השלטונות הטורקיים הגנו על היהודים, בעיקר בזכות התערבותו של משה מונטיפיורי.

בסוף המאה ה-19 נטש חלק מן האוכלוסייה היהודית שבאימפריה העות'מאנית את קהילותיה היהודיות שבפריפריה, יהודים נשארו בעיקר בערי המסחר הגדולות.

אישים

אישים רבים הטביעו את חותמם על קורותיה של היהדות העות'מאנית. ניתן לזהות ביניהם כמה קבוצות בולטות. הראשונה היא המקורבים לשלטון - רופאים, מתורגמנים, בנקאים, סוחרים גדולים - שהגיעו לגדולה במסגרת שירותים אישיים שהעניקו לאנשי השלטון העת'מאני. קבוצה נוספת היא יהודים שמעמדם בא להם מכוח קשריהם עם מדינות זרות ומכוח החסות שאלה פרסו עליהם. על קבוצה שלישית נמנו המנהיגים הרוחניים של הקהילות - תלמידי חכמים ורבנים ("חכמים"), רבים מהם בנים לשושלות רבנים ידועות. לאחר מיסוד משרות החכם באשי ב-1835 התחרו עליהן בניהם של אותן משפחות. היו גם אישים בולטים שניתן לשייכם ליותר מקבוצה אחת. קבוצה נוספת הופיעה לאחר הרפורמות המשפטיות במדינה העת'מאנית (התנזימאת) ונמנו עליה אותם יהודים שניצלו את הסרת המגבלות החוקיות על היהודים והשכילו לטפס במדרג העות'מאני, אם בשורות הצבא ואם בשירות המדינה.

בין המקורבים לשלטונות ניתן למנות בתקופות שונות את: דון יוסף נשיא (נפ. 1579), דונה גרציה נשיא (נפ. 1569), טוביה הכהן (נפ. 1729), דניאל דה פונסקה, חיים פרחי (נרצח 1819), יחזקאל גבאי (נרצח 1823).

על משפחות הרבנים הבולטות באימפריה נמנו משפחות אלפאנדרי, אבואלעפיה, בנבנשתי, חזן, אלישר, נבון, די בוטון, גלנטי. מחסות זרה נהנו למשל משפחת פיצ'וטו בחלב ומשפחת עבו בטבריה.

ראו גם

• יוון תחת שלטון האימפריה העות'מאנית
• יהדות ארצות האסלאם

לקריאה נוספת

• אמנון כהן (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל: שלטון הממלוכים העות'מאנים (1804-1260), כרך שביעי, ירושלים 1981.
• אמנון כהן, "גילדות בירושלים העות'מאנית", בתוך: י' בן-אריה וא' ריינר (עורכים), וזאת ליהודה – מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה מוגשים ליהודה בן פורת, ירושלים 2003, עמ' 427-423.
• אמנון כהן, "מה ליהודי במערכת הגילדות של ירושלים העת'מאנית?", קתדרה 151 (תשע"ד), עמ' 93-92.
• אמנון כהן, יהודים בשלטון האסלאם - קהילת ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית, ירושלים תשמ"ב.
• אמנון כהן, "מערכת הגילדות בירושלים העות'מאנית: צורה ותוכן", בתוך: ד' מנשרי (עורך), דת ומדינה במזרח התיכון: מחווה לפרופ' שמעון שמיר עם פרישתו, תל אביב תשס"ו, עמ' 55-49.
• אמנון כהן, "צורפים יהודים בירושלים בראשית התקופה העות'מאנית", פעמים 11 (תשמ"ב), עמ' 50-46.
• מינה רוזן (עורכת), ימי הסהר: פרקים בתולדות יהודי האימפריה העות'מאנית, אוניברסיטת תל אביב, 1992.
• אוריאל הד, "יהודי ארץ-ישראל בסוף המאה הי"ז", ירושלים ד (תשי"ג), עמ' קעג-קפד.
• רות למדן, עם בפני עצמן: נשים יהודיות בארץ ישראל, סוריה ומצרים במאה השש-עשרה, הוצאת ביתן, תל אביב, תשנ"ו 1996; מהדורה אנגלית: 2000
• יוסף הקר, "גבולותיה של האוטונומיה היהודית: השיפוט העצמי היהודי באימפריה העות'מאנית במאות ה-16 – ה-18", בתוך: ש' אלמוג ואחרים (עורכים), תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה, ירושלים תשמ"ח, עמ' 388-349.
• יוסף הקר, הפעילות האינטלקטואלית בקרב יהודי האימפריה העות'מאנית במאות השש-עשרה והשע-עשרה", תרביץ נג (תשמ"ד), עמ' 603-569.
• ירון בן נאה, "יהודים בממלכת הסולטנים: החברה היהודית באימפריה העות'מאנית במאה השבע־עשרה, ירושלים: מאגנס, 2006
• ירון בן-נאה, "בין גילדה לקהל: החברות היהודיות באימפריה העות'מאנית במאות הי"ז-הי"ח", ציון סג (תשנ"ח), עמ' 318-277
• ירון בן-נאה, ספר קורות משפחה אוטוביוגרפיה של ספרדי בן היישוב הישן: חייל, תלמיד חכם ומחבר בעת חילופי תקופות, יד בן צבי, 2015.
• ירון בן-נאה, "צדקה וחסד על גדות הבוספורוס: חברות גמילות חסדים של הקאיקג'יס באסתאנבול", בתוך: י' הקר וי' הראל (עורכים), לא יסור שבט מיהודה: הנהגה, רבנות וקהילה בתולדות ישראל, מחקרים מוגשים לפרופסור שמעון שוורצפוקס, ירושלים תשע"א, עמ' 140-101.
• ירון בן-נאה, "עוני והתמודדות עמו בחברה היהודית באימפריה העות'מאנית", ספונות ח [כג] (תשס"ג), עמ' 238-195.
• ירון בן נאה, "מיגדר נשי והגבלתו בתקנות בענייני מוסר של יהודי האימפריה העות'מאנית", פעמים 106-105, (תשס"ו), עמ' 149-127.
• ירון בן-נאה, "הסכמות בענייני מותרות ופנאי ופרק בהיסטוריה תרבותית וחברתית של יהודי ירושלים במאה התשע-עשרה", שלם ח (תשס"ט), ירושלים, עמ' 427-386.
• ירון בן-נאה, "הקשרים בין הקהילות היהודיות בירושלים ובקהיר במאה השבע-עשרה", המזרח החדש מד (תשס"ד), עמ' 171-157.
• ישראל ברטל וחיים גורן (עורכים), ארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, ירושלים 2010.
• ירון צור, גבירים ויהודים אחרים במזרח התיכון העות'מאני 1750–1830, מוסד ביאליק, ירושלים 2016.
• יעקב ברנאי, "תקנות ירושלים במאה השמונה-עשרה כמקור להכרת החברה, הכלכלה והפעילות היומיומית של הקהילה היהודית", בתוך: פרקים בתולדות ירושלים בראשית התקופה העות'מאנית (א' כהן עורך), ירושלים תשל"ט, עמ' 316-271.
• תמיר קרקסון, מבית ומחוץ: ההשכלה היהודית באימפריה העות'מאנית במאה התשע עשרה, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשפ"ד.
• תמיר קרקסון, בכרם ההשכלה: הדרשה "כרמי" מאת ברוך מטראני (1881), מוסד ביאליק, ירושלים 2024.
• טלי בוסקילה, פוריות, לידה וילדות: המשפחה היהודית במרחב העות'מאני, מרכז זלמן שזר, ירושלים תשפ"ד.
• Amnon Cohen. The Guilds of Ottoman Jerusalem, Leiden, Boston & Köln 2001.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|היהודים באימפריה העות'מאנית]] בוויקישיתוף

• מינה רוזן, ‏מעמד המוסתערבים והיחסים בין העדות ביישוב היהודי בארץ-ישראל משלהי המאה הט"ו עד שלהי המאה הי"ז, קתדרה 17, אוקטובר 1980, עמ' 101-73
• תומס פיליפ, ‏בית פרחי והתמורות במעמדם של יהודי סוריה וארץ-ישראל, 1860-1750, קתדרה 34, ינואר 1985, עמ' 114-97
• כמאל קרפאט, ‏הגירת יהודים באימפריה העות'מאנית (1914-1860), קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 92-78
• אברהם דוד, ‏תעודות חדשות מן הגניזה לתולדות הקשרים בין יהודי ארץ-ישראל ויהודי מצרים במאות הט"ז-י"ז, קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 55-19; המשך: אברהם דוד, ‏תעודה חדשה לקורות הישיבה הירושלמית מראשית המאה הט"ז, קתדרה 68, יוני 1993, עמ' 48-43
• ירון בן-נאה, ‏סיועה של קהילת איסתנבול ליהודי ארץ-ישראל במאה השבע-עשרה וקשריה עמם, קתדרה 92, יוני 1999, עמ' 106-65
• אתר למנויים בלבד בני ציפר, הגבירים היהודים שחיו באימפריה העותמאנית בין הפטיש לסולטן, באתר הארץ, 15 בנובמבר 2017
• יובל מלחי, קפה, חשיש, פיראטים ומגפות – על החיים בא"י לפני 300 שנה, חלק א', חלק ב', חלק ג', חלק ד', חלק ה', בפודקאסט "קטעים בהיסטוריה", 2017

מאמרי הוגים יהודים באימפריה העות'מאנית:

• ברוך מטראני (עם הקדמת תמיר קרקסון), ‏"משכיל יהודי-עות'מאני ב"דרך האמצעי: ברוך מטראני ומאמרו לאומיותנו", השילוח, 10, יוני 2018.