ויליאם טיילור
פעולות נוספות
| ויליאם טיילור | |||||||
| לידה | מחוז באטלר, קנטקי, ארצות הברית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות קראון היל, אינדיאנפוליס, אינדיאנה, ארצות הברית | ||||||
| מדינה | ארצות הברית ארצות הברית | ||||||
| |||||||
| |||||||
ויליאם סילבסטר טיילור (באנגלית: William Sylvester Taylor; ) היה פוליטיקאי אמריקאי מקנטקי, איש המפלגה הרפובליקנית, שכיהן כתובע הכללי של מדינתו בשנים 1896–1899. בבחירות למשרת מושל קנטקי של 1899 נבחר טיילור, והושבע לתפקידו ב-12 בדצמבר. המפלגה הדמוקרטית ערערה על תוצאות הבחירות בטענה לזיוף. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסק כי המנצח האמיתי בבחירות הוא יריבו הדמוקרטי של טיילור, ויליאם גובל, שהושבע במקומו ב-31 בינואר 1900. יום קודם לכן נורה גובל בידי מתנקש בלתי ידוע, אך הושבע בכל זאת לתפקידו, ונפטר מפצעיו ב-3 בפברואר. מאחר שגם בחירת סגנו של טיילור נפסלה, הושבע במקומו של גובל סגנו הנבחר ג'ון בקהאם, שכיהן כמושל עד 1907.
ראשית חייו עריכה
ויליאם טיילור נולד בבקתת עץ על גדת נהר גרין (אנ'), כ-5 מילים (8 ק"מ) ממורגנטאון (אנ') שבקנטקי,[1] כילדם הבכור של סילבסטר ומרי ג. (לבית מור) טיילור.[2] את שנותיו הראשונות הוא העביר בעבודה בחווה המשפחתית, והחל ללמוד בבית ספר רק כאשר הגיע לגיל 15. לאחר מכן הוא למד בבתי ספר במחוז באטלר ולמד גם בחינוך ביתי. ב-1874 הוא החל לעסוק בהוראה, והתמחה במתמטיקה, היסטוריה ומדע המדינה.[3] הוא עסק בתחום זה עד 1882, ובהמשך היה לעורך דין מצליח, אך המשיך לעסוק בחקלאות.[2]
ב-1878 נשא טיילור לאישה את שרה ("סאלי") בל טאנר, ולשניים נולדו תשעה ילדים, כולל שש בנות ובן אחד שהגיעו לבגרות.[2]
קריירה פוליטית עריכה
הקריירה הפוליטית של טיילור החלה ב-1878 כאשר הוא ניסה להיבחר ללא הצלחה למשרת פקיד המחוז של מחוז באטלר. בבחירות לנשיאות של 1880 הוא היה לעוזר חבר חבר האלקטורים עבור מועמד מפלגת השטרות הירוקים (אנ') ג'יימס ויבר. שנתיים לאחר מכן הוא נבחר כפקיד מחוז באטלר.[3] הוא היה האדם הראשון בהיסטוריה של המחוז שהתמודד בהצלחה מול מועמד דמוקרטי ונבחר לתפקיד.[4]
ב-1884 היה טיילור לחבר המפלגה הרפובליקנית. ב-1886 הוא נבחר לייצג את מחוז הקונגרס השלישי של קנטקי בוועדה הרפובליקנית המרכזית של המדינה. באותה שנה בחרה המפלגה ברשימת מועמדים מלאה לתפקידי הממשל במחוז, כולל טיילור כשופט המחוז. בבחירות הכלליות נבחרו מועמדי המפלגה לכל התפקידים.[4] ב-1888 היה טיילור נציג לוועידה הארצית של הרפובליקנים.[5] ב-1890 הוא נבחר לכהונה נוספת כשופט המחוז.[4]
ב-1895 נבחר טיילור לתפקיד התובע הכללי של קנטקי, תפקיד בו הוא כיהן עד 1899.[5] במהלך תקופת כהונתו בתפקיד זה, הציע חבר הסנאט של קנטקי ויליאם גובל חוק בחירות שיצר את ועדת הבחירות של המדינה שבסמכותה היה למנות את כל פקידי הבחירות בכל המחוזות ולאשר את תוצאות הבחירות. חברי הוועדה היו אמורים להיות ממונים על ידי האספה הכללית של קנטקי, ולא היו דרישות לדו-מפלגתיות של חבריה. החוק נתפס באופן נרחב כמהלך מכוון מצדו של גובל, שנועד להבטיח ניצחונות דמוקרטים בבחירות במדינה, כולל התמודדותו הצפויה של גובל עצמו לתפקיד המושל. החוק עבר באספה הכללית, אך הוטל עליו וטו על ידי המושל הרפובליקני ויליאם או'קונל בראדלי. מיד לאחר מכן עקפה האספה הכללית את הווטו של בראדלי. כתובע הכללי, הביע טיילור את חוות דעתו על החוק כנוגד את חוקת קנטקי. החוק עלה לדיון בבית המשפט לערעורים של קנטקי ונמצא תואם את החוקה.
בחירתו כמושל קנטקי עריכה
בחירתו של בראדלי ב-1895 הייתה הפעם הראשונה בה נבחר רפובליקני לתפקיד המושל. הדמוקרטים הזועמים, ששלטו על ממשלת המדינה מאז קריסת המפלגה הוויגית ב-1855, שאפו להשיב לעצמם את השליטה במדינה. פילוגים מרירים במפלגה הובילו לוועידה שנויה במחלוקת בה נבחר כמועמד לתפקיד המושל ויליאם גובל. סיעה של המפלגה קיימה ועידה שנייה ובחרה במושל לשעבר ג'ון בראון כמועמדה לתפקיד המושל.
בתחילה היו הרפובליקנים מפולגים לא פחות מאשר הרפובליקנים. הסנאטור ויליאם דבו תמך בטיילור בהתמודדותו לתפקיד המושל. בראדלי תמך בשופט קליפטון ג'. פראט ממחוז הפקינס, והרפובליקנים במרכז המדינה תמכו במבקר המדינה סאם ה. סטון. טיילור ארגן מנגנון פוליטי רב עוצמה, ונראה היה שהוא בעמדה יציבה כדי להבטיח את בחירתו כמועמד המפלגה. בראדלי זעם על כך שהמפלגה לא התאחדה מאחורי המועמד שלו, והחרים את הוועידה. טיילור ניסה ללא הצלחה לפתות אותו לחזור עם הבטחה למנות את אחיינו, אדווין מורו לתפקיד מזכיר המדינה. בשל העובדה שטיילור ייצג את החלק המערבי של המדינה, שכונה ענף "לילי וייט" של המפלגה הרפובליקנית, איימו גם מנהיגים אפרו-אמריקאים לא לתמוך בו. טיילור הגיב בשכירת אחד ממנהיגי השחורים כמזכירו הקבוע, והבטיח למנות מנהיגים שחורים אחרים לתפקידים ציבוריים לאחר שייבחר כמושל. בראותם שסיכוייו של טיילור להיבחר גבוהים, פרשו שאר המועמדים מהמרוץ, והוא נבחר פה אחד.
במהלך מערכת הבחירות הותקף טיילור על ידי יריביו הדמוקרטים בשל התמיכה שקיבלה מפלגתו מהמצביעים השחורים, ובשל קשריה לתאגידים גדולים, כמו חברת הרכבות לואיוויל ונאשוויל (אנ'). הם גם תקפו את המושל בראדלי על כך שניהל ממשל מושחת. הרפובליקנים השיבו בהאשמות על פלגנות ועל השימוש במנגנון הפוליטי על ידי הדמוקרטים. במיוחד הם לעגו לחוק הבחירות של גובל, שטיילור טען שהוא חתר תחת רצון העם.
אנשי הקונפדרציה לשעבר נחשבו בדרך כלל כבלוק הצבעה בטוח עבור הדמוקרטים, אך רבים מהם נטשו את גובל בשל המקרה ב-1895, בו כאשר הוא פדה המחאה, הוא נתקל וירה ביריבו הפוליטי המקומי המרכזי, הבנקאי המוערך והקולונל לשעבר בצבא הקונפדרציה ג'ון סנדפורד, במה שהוכרז כצעד של הגנה עצמית, אך אחרים ראו אותו כדו-קרב בלתי חוקי, שכן השניים ירו באקדחים זה על זה. סנדפורד, שנורה למוות בראשו, היה נכדו של גנרל מלחמת העצמאות של ארצות הברית וחבר בית הנבחרים תומאס סנדפורד. מאידך, מבחינה היסטורית היו השחורים בלוק בטוח עבור הרפובליקנים, אך טיילור גרם להתנכרות רבים מהם כאשר לא התנגד לחוק הקרונות הנפרדים שיצר הפרדה גזעית ברכבות. גם גובל הסתכן באובדן תמיכה לטובת מועמדים זוטרים. בנוסף לבראון, שהתנגד למועמד הדמוקרטים, הציגה המפלגה הפופוליסטית מועמד, שמשך את בסיס התמיכה הפופוליסטי בגובל. כדי לאחד את בסיס התמיכה המסורתי שלו, שכנע גובל את ויליאם ג'נינגס ברייאן, גיבורם של רוב הפופוליסטים והדמוקרטים, לסייע לו במסע הבחירות. מרגע שסיים ברייאן את סיור הבחירות שלו במדינה, הפך המושל בראדלי את דעתו והחל לתמוך בטיילור. בעוד שבראדלי עמד על כך שמניעיו היו הגנת הממשל שלו, העיתונאי הנרי ווטרסון האמין שטיילור הבטיח לתמוך בבראדלי כאשר הוא יתמודד על מושב בסנאט של ארצות הברית אם ייבחר.
בבחירות הכלליות נוצר הפרש של 2,383 קולות בין טיילור לבין גובל. האספה הכללית שנשלטה על ידי הדמוקרטים ערערה על התוצאות. על פי חוק הבחירות של גובל, שלושת חברי ועדת הבחירות, שנשלטה על ידי הדמוקרטים, היו אמורים לבחון את התוצאות ולאשר את המנצח בבחירות. שניים מחברי הוועדה סייעו בגלוי למסע הבחירות של גובל, וכל השלושה חבו לו את המינוי שלהם אליה, אך בהחלטה מפתיעה, הצביעה הוועדה ברוב של שני תומכים ומתנגד אחד בעד אישור בחירתו של טיילור.
הוועדה טענה שחוק הבחירות של גובל לא הקנה לה את הסמכות לשמוע הוכחות על הונאת בחירות או לזמן עדים, אף על פי שבנוסח ההחלטה שלהם הם רמזו שאם הייתה להם הסמכות, הם היו פוסלים את הקולות של טיילור. ב-12 בדצמבר 1899 הושבע טיילור כמושל קנטקי. ימים ספורים לאחר מכן התכנסה האספה הכללית, שהייתה בשליטת הדמוקרטים, בפרנקפורט. האספה טענה לסמכותה להחליט על בחירות שנויות במחלוקת, והקימה ועדה, בה היו עשרה חברים דמוקרטים ורפובליקני אחד, כדי לבחון את תוצאות הבחירות.
מתוך חשש שהאספה "תגנוב" את החבירות, הגיעו אנשים חמושים לפרנקפורט מאזורים שונים במדינה, בעיקר במזרחה, שהיו מעוזים רפובליקנים. ב-30 בינואר 1900 נורה גובל בעת שנכנס אל קפיטול מדינת קנטקי. טיילור הכריז על מצב חירום וגייס את המיליציה המדינתית. הוא כינס את האספה הכללית למושב מיוחד, שהתקיים בעיר לונדון (אנ'), שהייתה מעוז רפובליקני, ולא בבירה פרנקפורט. הדמוקרטים סירב לציית לקריאה, ותחת זאת התכנסו בלואיוויל שהייתה מעוז שלהם. הם אישרו את דוח ועדת הבחירות שפסל מספיק קולות של טיילור כדי שגובל יוכרז כמנצח בבחירות. ב-31 בינואר הושבע גובל הפצוע כמושל, וב-3 בפברואר הוא נפטר מפצעיו.
לאחר פטירתו של גובל, נפגשו הדמוקרטים והרפובליקנים וניסחו הצעה לשלום במדינה. על פי תנאי ההצעה, טיילור וסגנו, ג'ון מרשל (אנ'), יפרשו ממשרותיהם, ויקבלו חסינות משפטית מפני העמדה לדין במסגרת האירועים שסבבו את מערכת הבחירות ואת רצח גובל. חוק הבחירות של גובל בוטל, והמיליציה יצאה מפרנקפורט. מנהיגים מרכזיים בשתי המפלגות חתמו על ההסכם, אך ב-10 בפברואר הודיע טיילור על התנגדותו אליו. ב-19 בפברואר התכנס שוב בית המחוקקים, והסכים להעביר את ההחלטה על זהות המושל הבא לערכאות משפטיות.
ב-10 במרץ אישר בית משפט במחוז ג'פרסון את החלטת האספה הכללית שאישרה את כהונתו של גובל כמושל. התיק עבר לבית המשפט לערעורים של קנטקי, שבאותה תקופה היה הערכאה העליונה במדינה. ב-16 באפריל פסק בית המשפט ברוב של שישה מול אחד שהעברתו של טיילור מתפקידו כמושל הייתה חוקית.[6] טיילור עתר לבית המשפט העליון של ארצות הברית, וב-21 במאי הודיע בית המשפט על סירובו לשמוע את התיק.[7] השופט היחידי שהתנגד להחלטה היה בן קנטקי ג'ון מרשל הרלן. כשמוצו כל ההליכים המשפטיים מבחינתו של טיילור, הושבע סגנו הנבחר של גובל ג'ון בקהאם, כמושל הבא. במהלך תקופת כהונתו הקצרה של טיילור כמושל, הוא לא עשה הרבה מעבר לכמה מינויים ולחתימה על כמה כתבי חנינה.
טיילור הואשם לסיוע ברצח גובל. הוא נמלט לאינדיאנפוליס, שם סירב מושל אינדיאנה להסגיר אותו. נעשה לפחות ניסיון אחד לחטוף אותו ב-1901. אף על פי שב-1909 הוא קיבל חנינה מהמושל הרפובליקני אוגוסטוס וילסון, לעיתים נדירות הוא שב לקנטקי.[8]
שנותיו האחרונות עריכה
כשהוא היה מרושש עקב עלויות הערעור על תוצאות הבחירות, היה טיילור למנהל בחברת ביטוח ועסק בעריכת דין. זמן קצר לאחר שהגיע לאינדיאנה, נפטרה אשתו. ב-1912 הוא שב לזמן קצר לקנטקי כדי לשאת לאישה את נורה א. מאיירס. הזוג שב לאינדיאנפוליס, ונולד להם בן.
ויליאם טיילור נפטר באינדיאנפוליס ב-2 באוגוסט 1928 כתוצאה ממחלת לב. הוא נטמן בבית הקברות קראון היל שבעיר.
לקריאה נוספת עריכה
- Sobel, Robert, and John Raimo, eds. Biographical Directory of the Governors of the United States, 1789–1978, Vol. 2 Westport, Conn.; Meckler Books, 1978, pp. 533-534.
קישורים חיצוניים עריכה
- ויליאם טיילור באתר אגודת המושלים הלאומית (באנגלית)
- ויליאם טיילור באתר The Political Graveyard (באנגלית)
- ויליאם טיילור, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Hughes, Robert Elkin; Frederick William Schaefer; Eustace Leroy Williams (1900). That Kentucky campaign: or, The law, the ballot and the people in the Goebel-Taylor contest. R. Clarke Company, p. 54.
- ^ 1 2 3 Klotter, James C. (2004). "William Sylvester Taylor". In Lowell Hayes Harrison (ed.). Kentucky's Governors. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 131.
- ^ 1 2 Battle; Perrin; Kniffin (1885). Kentucky: A History of the State (2nd ed.).
- ^ 1 2 3 Hughes, Robert Elkin; Frederick William Schaefer; Eustace Leroy Williams (1900). That Kentucky campaign: or, The law, the ballot and the people in the Goebel-Taylor contest. R. Clarke Company, p. 55.
- ^ 1 2 "Kentucky Governor William Sylvester Taylor". National Governors Association.
- ^ Taylor v. Beckham, 108 Ky. 278 (1900).
- ^ Taylor v. Beckham, 178 U.S. 548 (1900).
- ^ Klotter, James C. (2004). "William Sylvester Taylor". In Lowell Hayes Harrison (ed.). Kentucky's Governors. Lexington, Kentucky: The University Press of Kentucky, p. 133.
