הקונצרט (ואן הונטהורסט)
פעולות נוספות
| נתונים על היצירה | |
|---|---|
| מיקום | {{#property:P276}} |
הקונצרט (באנגלית: The Concert) הוא ציור שמן על בד מאת הצייר ההולנדי חרארד ואן הונטהורסט משנת 1623. היצירה מתארת קבוצה של מוזיקאים וצופים המתאספים סביב שולחן גדול מכוסה שטיח ומבצעים יחד קונצרט מוזיקלי. היצירה מוצגת בגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון.
תיאור היצירה עריכה
הציור האופקי מציג שמונה מוזיקאים וצופים בהירי עור המתכנסים בצפיפות סביב שולחן מלבני מכוסה שטיח. קצהו הקדמי של השולחן מקביל לקצה התחתון של הציור ונראה קרוב מאוד לצופה. הדמויות נראות בקירוב מן המותניים ומעלה, ובגדיהן עשויים בגוונים בולטים של כחול לפיס, אדום אלמוגי, צהוב, סגול לילכי וירוק אזובי. הבדים נופלים בקפלים חדים, וההבהקים שעל פניהם מרמזים על חומר דמוי סאטן. שתי נשים עונדות נוצות בשערן, ואחד הגברים חובש כובע מעוטר בנוצה.
בצד השמאלי הקדמי יושב גבר לבוש אדום עז ושחור, כשגבו מופנה אל הצופה. הוא אוחז ביד שמאל בצוואר של ויול בס, כלי שגודלו כצ’לו, וביד ימין מצביע בעזרת הקשת על התווים בספר נגינה פתוח. שאר המשתתפים מקובצים בצדו הרחוק של השולחן: גבר משמאל מנגן בכינור, אישה במרכז מנגנת בבנדורה, ואישה מימין מנגנת בלוטה. המוזיקאים, יחד עם גבר הנשען מעל השולחן בין שתי הנשים, עוקבים כולם אחר ספרי המוזיקה.
מאחורי האישה שבמרכז עומד צעיר האוחז כוס ובה משקה בהיר, ובו בזמן מצמיד את אצבע ידו השמאלית לשפתיו המחייכות. מחווה זו מזמינה את הצופה לשמור על שקט ולהקשיב לצליליה המתוקים של החבורה המוזיקלית. בפינה הימנית העליונה של הציור עומדים גבר ואישה נוספים, המחייכים ומחזקים את האופי החגיגי של הסצנה.[1]
סגנון ואפקטים ציוריים עריכה
חרארד ואן הונטהורסט צייר את היצירה באוטרכט, זמן קצר לאחר שובו משהות ממושכת ברומא, שם הושפע עמוקות מסגנונו של קאראווג'ו. בדומה לציירים הקאראווג'יסטים, גם הוא נהג להציב את הדמויות קרוב מאוד למישור התמונה, כך שנראה כאילו הסצנה נמשכת אל מרחבו של הצופה. הקרבה הרבה של המוזיקאים לקדמת הציור גורמת לכך שהשירה העליזה שלהם נדמית כנשפכת אל מחוץ לציור.
עם זאת, בניגוד לנטייתו של האמן בתקופת רומא ליצור סצנות בעלות תאורה לילית דרמטית, כאן הסצנה מוארת באור יום טבעי, שוטף ואחיד. האור מאיר את הבדים המנצנצים, את הנוצות המתנופפות ואת כלי הנגינה העשויים עץ חלק. הוא גם מדגיש את גוני הבשר השונים של הדמויות, החל בעורם הסמוק של הגברים ועד לעורן הבהיר וללחייהן הוורודות של הנשים. הצללים הטבעיים שנוצרים על ספרי התווים, מתחת לידו ולקשתו של מנצח הקונצרט, מחזקים את חשיבותן של המחוות האישיות ותורמים לתחושת המיידיות של התמונה. גם בדמות המנצח, שעליה נופל האור בעוצמה פחותה מזו שעל חבריו, האור מדגיש את תלתלי השיער ואת הברק של בגדו האדום־יין.[1]
פרשנות עריכה
ההשראה התמטית והסגנונית של הקונצרט קשורה ככל הנראה לציוריו המוקדמים של קאראווג'ו, כגון המוזיקאים (סביבות 1595) ונגן הלאוטה (סביבות 1595–1596). כמו ביצירות אלה, גם בציורו של חרארד ואן הונטהורסט מוצגת קבוצה של מוזיקאים המתכנסים יחד סביב נגינה ושירה משותפת. עם זאת, צבעיו הבוהקים של הציור – אדומים, צהובים, כחולים וירוקים – מעניקים לסצנה אופי חגיגי יותר ומקרבים אותה גם ליצירותיהם של ציירים קאראווג'יסטים אחרים שפעלו בראשית המאה השבע עשרה, ובהן הקונצרט של ליונלו ספאדה משנת 1615.
הקומפוזיציה משלבת יסודות קאראווג'יסטים עם נטייה קלאסיציסטית ברורה. היסוד הקלאסיציסטי ניכר בארגון המאוזן של הדמויות סביב השולחן ובבהירות הציורית של הדמויות המעוצבות בצורה חלקה ומעט אידיאלית. מגמה זו קשורה ככל הנראה גם להכשרתו של ואן הונטהורסט אצל מורו מאוטרכט, הצייר והחרט אברהם בלומרט.
הרכב כלי הנגינה המתואר בציור יוצר אנסמבל מוזיקלי נדיר יחסית בציור ההולנדי של התקופה. אף שהתווים המונחים על השולחן אינם ניתנים לקריאה, הם מרמזים כי המוזיקאים והזמרים מבצעים יצירה קולית פוליפונית, שבה משתלבים קולות וכלים בהרמוניה מורכבת.
זיהויו האפשרי של מנצח הקונצרט עם פרידריך החמישי, מלך בוהמיה, מאפשר לפרש את הציור גם במישור פוליטי. כשם שמנצח התזמורת מכוון את המוזיקאים אל התווים הנכונים כדי ליצור הרמוניה מוזיקלית, כך גם שליט אמור להנהיג את נתיניו וליצור הרמוניה וסדר במדינה. רעיון זה מתכתב עם ספר הסמלים הפוליטי Emblematum Ethico-politicorum Centuria משנת 1619, שהקדיש המשורר הגרמני יוליוס וילהלם צינקגרף לפרידריך החמישי. בספר זה משמשת ההרמוניה המוזיקלית כמטפורה לסדר מדיני תקין ולחברה מאורגנת היטב.[1][2]
כלי הנגינה והביצוע המוזיקלי עריכה
הציור כולל כלי נגינה יקרים ומתוכננים בקפידה: ויולה, כינור, לאוטה ובנדורה בעלת ראש מגולף מוזהב. כלים אלה משתייכים לסוג הכלים ששימשו בחוגי חצר. לפי המתואר, שילוב זה של כלים, ובמיוחד הבנדורה, נדיר מאוד בציור ההולנדי. ייתכן שהרכב זה דומה ל"קונסורט מעורב אנגלי", דבר שעשוי להעיד על פטרון שהכיר מסורת מוזיקלית זו.
ספרי המוזיקה הארוכים, הרכים והמלבניים המונחים על השולחן נכתבו בכתב יד, כפי שנהגו נגנים לעשות כאשר העתיקו את חלקיהם מתוך מקור מודפס. הספר שבחזית כולל תיבות ותווים בלבד, ואילו הספר שאליו מצביע המנצח כולל גם טקסט עבור הזמרים. אף שהתווים ניכרים היטב, לא ניתן לזהות את המוזיקה המתוארת. עצם נוכחותם של ספרי תווים כאלה מעידה על שירה פוליפונית ברמה גבוהה למדי. עוד עולה כי שילוב כלי הנגינה יצר חוויה מוזיקלית הרמונית.[1]
הקשר חצרני והזמנה אפשרית עריכה
כל העדויות מלמדות כי היצירה צוירה עבור פטרון חצרני בהאג. קנה המידה הגדול, הדמויות בגודל כמעט טבעי, והקומפוזיציה המחושבת והמעוצבת בקפידה מצביעים בבירור על כך שמדובר ביצירה מוזמנת, שנועדה ככל הנראה להיתלות גבוה על קיר ולהעניק אופי חגיגי לחלל מפואר. גם השטיח הגדול המכסה את השולחן, שטיח אושאק אדום וירוק שיובא ממערב אנטוליה, היה פריט יקר שנועד במקור לחצר סולטאנית.
בשנת 1623, כאשר היצירה צוירה, היו למעשה שני פטרונים חצרניים בהאג שיכלו להזמין ציור כה גדול ומרשים: מאוריץ, נסיך אורנז' או פרידריך הראשון ואליזבת סטיוארט, מלך ומלכת בוהמיה הגולים. מאחר שהציור תועד בשנת 1632 בארמון נורדיינדה שבאזור מגוריו של הנסיך פרדריק הנדריק, יורשו של מאוריץ, הועלתה אפשרות כי מאוריץ הזמין את היצירה לקישוט מגוריו. עם זאת, מאוריץ היה באותן שנים שקוע בענייני מלחמה ופחות פנוי לפתח אוסף אמנות גדול.
מן הצד האחר, חצרם של פרידריך ואליזבת הייתה קשורה קשר קרוב לשגריר האנגלי סר דאדלי קרלטון, שהביע בהתלהבות את הערכתו לוואן הונטהורסט זמן קצר לאחר שובו מאיטליה. עד סוף שנות העשרים הקשר בין האמן לבין הזוג המלכותי כבר היה ברור, ובשנת 1630 נעשה ואן הונטהורסט לצייר החצר שלהם.[1]
משמעות פוליטית אפשרית עריכה
לדמות מנצח הקונצרט, בעל השיער הארוך והזקן המלא, אין מקבילה ביצירותיו המוקדמות האחרות של ואן הונטהורסט. בשל הופעתו הייחודית הוצע כי הוא מייצג את פרידריך הראשון מלך בוהמיה. זיהוי זה מעניק לציור ממד פוליטי: פרידריך, המכוון את המשתתפים אל התווים הנכונים ומבטיח הרמוניה בין קולותיהם, מוצג כשליט ששלום וסדר ייווצרו תחת הנהגתו הנאורה. רעיון זה משתלב גם במסר של ספר סמלים פוליטי שהוקדש לפרידריך, שבו הלאוטה שימשה סמל להרמוניה הנוצרת מתוך שונות.
בהקשר זה היצירה יכולה הייתה להיתפס כמתנה מדינית ההולמת את תרבות החצר, שבה הענקת מתנות שימשה אמצעי להבעת תודה ולחיזוק בריתות. ציור חגיגי ומלא מוזיקה מאת אמן צעיר, שבדיוק שב מרומא וזכה להערכה רבה, היה עשוי להתאים במיוחד לנסיך שביקש לחזק את יוקרת חצרו.[1]
תולדות היצירה עריכה
העדויות הקדומות מצביעות על כך שהציור היה חלק מאוסף נסיכותי בהאג כבר בראשית המאה השבע עשרה. ככל הנראה זהו הציור המתואר במלאי משנת 1632 של ארמון נורדיינדה כ"ציור מעל האח מאת הונטהורסט, ובו מוזיקה". ציור דומה נזכר שוב במלאי משנת 1702, ובשנת 1791 הועבר "חברת מנגנים על בד" מאת הונטהורסט מארמון נורדיינדה אל קבינט הציורים של וילם החמישי בבויטנהוף.
בשנת 1795, לאחר שכוחות צרפת כבשו את הולנד, נלקחו 191 ציורים מאוסף וילם החמישי לפריז כשלל מלחמה. ברשימה זו נזכר גם ציור המתאר קונצרט של גברים ונשים מנגנים בגודל טבעי למחצה, בתיאור ההולם רק את "הקונצרט". עם זאת, כאשר נפרקו היצירות בפריז, התברר כי שישה מן הציורים חסרו, ובהם גם ציור זה.
לאחר מכן נעלם עקבו של הציור במשך שנים רבות. רק בשנות הארבעים של המאה התשע עשרה היה ברור כי הוא נמצא באוסף פרטי בצרפת, שם נשמר במשך דורות מבלי שהיה מוכר לחוקרי האמנות. העדות החזותית היחידה לקיומו הייתה צבע מים משנת 1900 בקירוב, שבו נראה הציור תלוי בסלון מפואר של אחוזה משפחתית. הופעתו המחודשת בשנת 2009 נחשבה לאחת התגליות החשובות באמנות ההולנדית של השנים האחרונות.[1]
מקומו ביצירת האמן עריכה
בשנות העשרים המאוחרות של המאה השבע עשרה היה ואן הונטהורסט פעיל הן בחצר האנגלית והן בחצר ההולנדית, וצייר עבורן דיוקנאות ודיוקנאות היסטוריים שבהם בני אצולה הופיעו בדמויות מיתולוגיות, היסטוריות או ארקדיות. כדי לעמוד בכמות ההזמנות הגדלה הקים סדנה גדולה ופורייה שפעלה עד אחרי אמצע המאה. עם זאת, היצירה הזאת נחשבת לאחת מנקודות השיא בקריירה שלו. בה שילב באופן משכנע את הידע שצבר ברומא עם האנרגיה והרעננות של אמן שפעל בשיא כוחו היצירתי.[1]
