המלחמה השלזית השלישית (בגרמנית: Dritter Schlesischer Krieg) הייתה מלחמה בין פרוסיה לאוסטריה (יחד עם בעלות בריתה) שנמשכה מ-1756 עד 1763 ואשררה את שליטתה של פרוסיה בחבל שלזיה. המלחמה התנהלה בעיקר בשלזיה, בבוהמיה ובסקסוניה עילית, והיוותה זירה של מלחמת שבע השנים. זו הייתה המלחמה האחרונה משלוש המלחמות השלזיות שניהלו פרידריך השני, מלך פרוסיה ומריה תרזה מאוסטריה באמצע המאה ה-18, שכולן הסתיימו בשליטה פרוסית בשלזיה.
הסכסוך היה חלק מהיריבות האוסטרו-פרוסית המתמשכת ששלטה בפוליטיקה הגרמנית במשך יותר ממאה שנים.[א] ניתן לראות בו המשך ישיר למלחמה השלזית הראשונה ולמלחמה השלזית השנייה שהתחוללו בעשור הקודם. לאחר שהסכם אקס-לה-שאפל סיים את מלחמת הירושה האוסטרית, ביצעה אוסטריה רפורמות נרחבות ושינתה באופן דרמטי את מדיניותה הדיפלומטית המסורתית כדי להתכונן למלחמה מחודשת עם פרוסיה. כפי שהיה בשתי המלחמות השלזיות הקודמות, לא היה אירוע ספציפי שפתח את הסכסוך; פרוסיה יצאה למתקפת מנע כדי לשבש את תוכניות אויביה. המלחמה גבתה מחיר כבד בדם ובדמים משני הצדדים, והסתיימה ללא הכרעה צבאית ברורה, כאשר אף אחד מהצדדים העיקריים לא יכול היה להמשיך בלחימה.
המלחמה החלה בפלישה פרוסית לנסיכות הבוחר מסקסוניה באמצע 1756, והסתיימה בניצחון דיפלומטי פרוסי עם חתימת חוזה הוברטוסבורג ב-1763, שאשרר את שליטת פרוסיה בשלזיה. החוזה לא הביא לשינויים טריטוריאליים, אך אוסטריה הסכימה להכיר בריבונות הפרוסית בשלזיה בתמורה לתמיכת פרוסיה בבחירת בנה של מריה תרזה, הארכידוכס יוזף, לקיסר האימפריה הרומית הקדושה. המלחמה העלתה מאוד את יוקרתה של פרוסיה, שזכתה להכרה כמעצמה אירופית מרכזית, ואת יוקרתו של פרידריך השני, שחיזק את מעמדו כמפקד צבאי מוביל.
בשנת 1746 כרתה מריה תרזה עם יליזבטה הסכם הגנתי, הידוע כ"חוזה שתי הקיסריות", שבו ניצבו אוסטריה ורוסיה כנגד פרוסיה; סעיף סודי בחוזה הבטיח את תמיכת רוסיה בתביעותיה של אוסטריה לשלזיה. ב-1750 הצטרפה בריטניה לברית האנטי-פרוסית בתמורה להבטחות סיוע מצד אוסטריה ורוסיה במקרה של התקפה פרוסית על סיכות הבוחר מהנובר, שבה כיהן מלך בריטניה כשליט באיחוד פרסונלי.[6] במקביל, מריה תרזה, שהתאכזבה מהתמיכה הבריטית במהלך מלחמת הירושה האוסטרית, שמעה לעצת הקאנצלר שלה, וונצל אנטון פון קאוניץ-ריטברג, וחתרה לחימום יחסי אוסטריה עם יריבתה הוותיקה, ממלכת צרפת.[7]
בריטניה הגבירה את המתיחות ב-1755 כאשר הציעה לממן פריסת צבא רוסי שיעמוד מוכן לתקוף את הגבול המזרחי של פרוסיה. מחשש לכיתורו, החל פרידריך השני לפעול להפרדת בריטניה מהקואליציה האוסטרית, תוך הרגעת המלך ג'ורג' בנוגע לחששותיו לגורל נסיכות הבוחר מהנובר. ב-16 בינואר 1756 נחתמה אמנת וסטמינסטר, שבה התחייבה פרוסיה להגן על הנובר מפני התקפה צרפתית, ובתמורה ביטלה בריטניה את הצעת הסיוע הצבאי לרוסיה. מהלך זה יצר את הברית האנגלו-פרוסית, ועורר זעם רב בחצר המלוכה הצרפתית.[8]
אוסטריה רצתה לחמם שוב את יחסיה עם צרפת כדי לוודא שזו לא תתמוך בפרוסיה במאבק עתידי על שלזיה. לואי החמישה עשר, מלך צרפת, הגיב לברית הפוליטית של פרוסיה עם בריטניה בקבלת הזמנתה של מריה תרזה לברית צרפתית-אוסטרית חדשה, שהוסדרה בחוזה ורסאי הראשון שנחתם במאי 1756. סדרת המהלכים הפוליטיים הללו נודעה בהיסטוריה בשם "המהפכה הדיפלומטית".[9][10] רוסיה, שאף היא כעסה על ביטול התמיכה הכספית שהבטיחה לה בריטניה, התקרבה לאוסטריה ולצרפת, ובאפריל 1756 הסכימה להצטרף לקואליציה אנטי-פרוסית התקפית. כך קרם עור וגידים חזונו של קאוניץ לברית אנטי-פרוסית רחבה בין אוסטריה, רוסיה, צרפת ומספר מדינות גרמניות קטנות.[11]
כשהאוסטרים והרוסים התכוננו בגלוי למלחמה מחודשת, השתכנע פרידריך השני כי פרוסיה תותקף בתחילת 1757. במקום להמתין לפעולת אויביו בעיתוי הנוח להם, הוא החליט לפעול באופן יזום והחל בפלישה לנסיכות הבוחר מסקסוניה השכנה, שלדעתו הייתה בעלת ברית סודית של הקואליציה נגדו.[12] לאסטרטגיה הכוללת של פרידריך השני היו שלושה חלקים: ראשית, לכבוש את סקסוניה כדי לצבור עומק אסטרטגי, ולהשתמש בצבא ובאוצר הסקסוני לטובת המאמץ המלחמתי הפרוסי. שנית, להתקדם מסקסוניה לבוהמיה כדי להקים מעוז חורף ולכלכל את צבאו על חשבון אוסטריה. שלישית, לפלוש למוראביה משלזיה, לכבוש את מצודת אולומואוץ ולקדם את כוחותיו לעבר וינה כדי לכפות על האוסטרים את סיום המלחמה.[13] הוא קיווה לקבל תמיכה כספית מבריטניה, שהבטיחה לשלוח גם צי ימי לים הבלטי כדי להגן על חופי פרוסיה מפני רוסיה.[14]
פרידריך השני, מלך פרוסיה, חילק את צבאו לשלושה כוחות עיקריים: 20,000 איש בפיקודו של פלדמרשל האנס פון להוולדט בפרוסיה המזרחית כדי להגן מפני פלישה רוסית, ו-8,000 איש במזרח פומרניה כעתודה. הכוח הרוסי אמור היה להיות עצום מכדי שפרוסיה המזרחית תוכל לעמוד בפניו לבדה, אך פרידריך השני סמך על האיטיות והחוסר בארגון של צבא האימפריה הרוסית. במקביל, הופקד הרוזן קורט פון שוורין על פיקודם של 25,000 איש בשלזיה כדי למנוע פלישות ממוראביה ומהונגריה. באוגוסט 1756 הוביל פרידריך השני עצמו את הצבא המרכזי, שמנה כ-60,000 חיילים, אל תוך סקסוניה, ובכך פתח את המלחמה השלזית השלישית.[15]
זירת המערכה העיקרית, חבל שלזיה, הציבה אתגרים והזדמנויות ייחודיים למצביאים במאה ה-18. החבל משתרע לאורך אגן הניקוז של נהר האודר, הזורם מדרום-מזרח לצפון-מערב ונשפך לים הבלטי. הנהר עצמו היווה ציר לוגיסטי ראשי להובלת אספקה כבדה וארטילריה, אך גם מכשול טבעי שחייב שליטה בגשרים המעטים שלאורכו.[16]
מבחינה טופוגרפית, שלזיה תחתית היא מישורית ברובה, מכוסה ביערות ובביצות באזורים מסוימים, אך פתוחה מספיק לתמרוני פרשים וחיל רגלים נרחבים. לעומתה, שלזיה עיליתהופכת הררית יותר ככל שמתקרבים למוראביה. הגבול הטבעי בין שלזיה לבין בוהמיה (לב השטח ההבסבורגי) מורכב מרכסי הרים מסיביים: הרי הסודטים והרי הענקים. מעברי ההרים באזורים אלו, כגון מעבר גלץ ומעברי הרי ברומוב, היו צווארי בקבוק אסטרטגיים. שליטה בהם אפשרה לפרוסים לאיים על וינה ועל פראג, ומנגד אפשרה לאוסטרים להזרים תגבורות לשלזיה.[17]
כמו רוב המלחמות האירופיות במאה ה-18, גם המלחמות השלזיות נוהלו כ"מלחמות קבינט": מלחמות שבהן לחמו צבאות מקצועיים של הממשלות למען מטרותיהן הפוליטיות. שטחים כבושים חויבו במיסים לטובת הכובשים, אך טבח בקנה מידה רחב באוכלוסייה האזרחית היה נדיר בהרבה לעומת מלחמות המאה ה-17.[18] הלוגיסטיקה הצבאית הכריעה מערכות שלמות, מכיוון שהצבאות גדלו מעבר ליכולת לכלכל את עצמם באמצעות ביזה או אספקה מקומית בלבד. מערכת המבצרים שיחקה תפקיד מרכזי בניהול המערכה. הערים גלוגאו, בריג, ניסה, ברסלאו ואולומואוץ היוו עוגנים אסטרטגיים; צבא שלא כבש את המבצרים הללו הסתכן בניתוק קווי האספקה שלו ובמתקפות מעורפו.[19] ציוד ואספקה אוחסנו במחסנים מרכזיים והועברו בשיירות עגלה מסודרות שהיו פגיעות מאוד לפשיטות אויב.[20] לרוב לא התנהלו מבצעים קרביים בחורף; הצבאות עברו למחנות חורף בעונה זו וחידשו את הלחימה רק עם בוא האביב, מה שהוביל להפוגות כפויות בלחימה.[21]
המערכות הצבאיות בעת החדשה המוקדמת התבססו על אימוץ כלי ירייה לצד המשך השימוש בכלי נשק מסורתיים. צבאות אירופה במאה ה-18 נבנו סביב יחידות של חיל רגליםמרוכז, שחייליו חומשו ברובים בעלי מצת חלמישוכידונים. פרשים קלים ביצעו משימות סיור וסיפקו תקשורת טקטית, בעוד פרשים כבדים שימשו כעתודה להתקפות הלם. הארטילריה, מצדה, שימשה לסיוע באש ולהכרעת מצורים.[21] הלחימה בפועל נסובה בעיקר סביב השגת שליטה במבצרים אסטרטגיים, תהליך שגרר לעיתים מצורים ממושכים; קרבות שדה גורליים היו נדירים יחסית, אף שבתורת הלחימה של פרידריך השני הם תפסו משקל רב מהמקובל בתקופה.[22]
מערכות אלו דרשו מיומנות ניהולית ולוגיסטית יוצאת דופן. אבן הבניין היסודית של הצבאות, והמסגרת שסביבה נבנו חיי החייל, דוקטרינת הלחימה ותחושת השייכות, הייתה הרגימנט (כגון רגימנט חיל רגלים או רגימנט פרשים). שיטות הגיוס התבססו לרוב על שילוב של שכירי חרב וגיוס חובה אזורי חלקי, ותחת משמעת נוקשה ואכזרית.[23] הנעת כוחות במאה ה-18 הייתה מבצע מורכב מאין כמוהו. ניסיון להעביר צבא בן 30,000 עד 40,000 חיילים לאורך דרכי העפר המשובשות של אירופה לווה באתגרים אדירים: מחלות, תנאי תברואה ירודים, מחסור במזון, והבעיה החמורה מכול – עריקה המונית של חיילים שגויסו בכפייה או לחמו רק תמורת תשלום. קשיים אלו הובילו לעיתים קרובות לדילול הכוחות עוד בטרם הגיעו לשדה הקרב. אופי הלחימה וכלי הנשק הכתיבו דרישות לוגיסטיות קשיחות, שכן הכוחות היו תלויים לחלוטין באספקה שוטפת של אבק שריפה, עופרת ומזון שאוחסנו במחסנים מרכזיים. יכולתו של פרידריך השני לנהל, לכלכל ולהניע את צבאו במהירות מנקודה לנקודה בתנאים אלו, תוך צמצום משמעותי של הבלאי והעריקה, הייתה מרכיב קריטי בגאונותו הצבאית וביכולתו לשרוד מול קואליציות גדולות בהרבה.[21]
במהלך המלחמה השלזית השלישית, שהיוותה את הזירה המרכזית והמכרעת במלחמת שבע השנים, ניצבה פרוסיה בפני קואליציית ענק (אוסטריה, רוסיה, צרפת ושוודיה) ששאפה לפרק את ממלכתו של פרידריך השני. ברמה האסטרטגית, פרידריך הבין כי המתנה פסיבית תוביל לתבוסה ודאית עקב נחיתותו המספרית והכלכלית העצומה. משום כך, הוא אימץ אסטרטגיה של מכת מנע ושל ניצול "קווים פנימיים". המערכה נפתחה בפלישה פרוסית יזומה לסקסוניה, שנועדה להעניק לפרוסיה עומק אסטרטגי, ולגייס את משאביה הצבאיים והכלכליים למימון המלחמה. לאחר מכן ניצל פרידריך את מיקומו הגאוגרפי המרכזי כדי לנוע במהירות חסרת תקדים מחזית לחזית, במטרה להכות בצבאות הקואליציה בזה אחר זה, בטרם יספיקו להתאחד ולהכריעו.[13]
ברמה הדוקטרינרית, המלחמה התאפיינה בשכלול וביישום שיטתי של מערך אלכסוני. תורת לחימה זו אפשרה לפרוסים לפצות על חסרונם המספרי באמצעות עקרון ריכוז המאמץ: פרידריך נהג לסגת או לעכב את אחד מאגפיו כדי להרחיקו ממגע עם האויב, בעודו מנייד את עיקר הכוח – לוחמי רגלים בעלי משמעת ברזל בגיבוי כוח אש ארטילרי נייד – להנחתת מהלומה מרוכזת ומוחצת על נקודת תורפה באגף האויב. יישומה המושלם של דוקטרינה זו בלט בקרב לויטן (1757); באמצעות רתק והטעיה חזיתית, ביצעו הפרוסים תנועת איגוף מוסתרת שריסקה לחלוטין את האגף השמאלי של הצבא האוסטרי, אף על פי שהאחרון היה כפול בגודלו. קרב זה ביסס סופית את מוניטין הדוקטרינה הפרוסית כיעילה והקטלנית ביותר באירופה.[24]
כדי למקסם את השפעתו של המוסקט תוך הפחתת חסרונותיו, פעלו חיל הרגלים במספר מערכים עיקריים:
מערך קו: המערך הבסיסי להתקפה ולהגנה, שמטרתו הייתה להביא למקסימום את קני הרובים היורים אל מול פני האויב בעת ובעונה אחת (כחלק מהטקטיקה הקווית). הגדודים נפרסו בשורות ארוכות וצרות, לרוב בעומק של שלוש שורות בצבא פרוסיה וארבע בצבא אוסטריה. חסרונו הגדול של המערך היה חוסר גמישותו והקושי האדיר לשמור על מבנה מסודר בעת תנועה, בעיקר בשטח שאינו מישורי.[25][26][27]
חיל רגלים קל: מאחר שמערך הקו המסורתי התקשה לתפקד בשטח משובש או מיוער, הופעלו יחידות ייעודיות של חיל רגלים קל (כגון היגרים הפרוסים, או הפנדורים והקרואטים בצד האוסטרי). חיילים אלו פעלו בטקטיקות של "לוחמה זעירה" במערך פתוח ומפוזר; הם נעו באופן עצמאי, ניצלו מחסות טבעיים, ביצעו סיורים, מארבים וצליפות, ושיבשו ללא הרף את קווי האספקה של האויב תוך עקיפת מערכי הקו הנוקשים.[28][29][30][31]
ריבוע: כאשר חיל הרגלים אוים על ידי פרשים, הוא התכנס במהירות למבנה של ריבוע חלול, כשכידוני הרובים מופנים החוצה לכל העברים. מכיוון שסוסים נרתעים באופן טבעי מלהסתער לעבר "חומת" כידונים דוקרנית הניצבת מאחורי אש רציפה, הריבוע לרוב עמד בפרץ בהצלחה והיווה מגננה יעילה. חסרונו המובהק של המערך היה הפיכתו למטרה נייחת, צפופה ופגיעה מאוד לאש ארטילריה.[32]
מערך אלכסוני: טקטיקה צבאית שבה הכוח התוקף מרכז את עיקר כוחותיו נגד אגף אחד בלבד של האויב.[33] המערך האלכסוני של פרידריך השני נולד מתוך הרצון להכריע נקודת תורפה מוגדרת בקו ההגנה, ובכך להעניק לכוח הפרוסי הקטן יותר עליונות מקומית מכרעת בשדה הקרב.[34][35]
חיל הרגלים היווה את עמוד השדרה של הצבאות, וכלי הנשק שבידיו הכתיבו במידה רבה את אופי המערכה ואת המערכים הטקטיים.
הנשק החם והרציונל הטקטי: הנשק הסטנדרטי של החייל היה המוסקט בעל מצת חלמיש. לדגמים אלו (דוגמת הדגם הפרוסי פוצדאם מוסקט (אנ') מ-1723 ו-1740 או הדגם האוסטרי המקביל) היה טווח יעיל קצר ביותר של כ-100 מטרים ודיוק ירוד מאוד. נתונים אלו מעוררים לעיתים את התמיהה מדוע צבאות התקופה לא ציידו את חייליהם בשריון גוף מסיבי ובנשק קר להסתערות פנים אל פנים, שהרי מרחק של 100 מטרים ניתן לגמוא בריצה בתוך שניות ספורות (בעוד שזמן טעינת המוסקט ארך לפחות כ-15 שניות). אולם, הסיבה שהסתערויות כאלו לא הפכו לסטנדרט נעוצה בכוח האש ההרסני של המוסקט במערך צפוף; קליע המוסקט היה גדול וכבד, ומטח אש מרוכז ומתואם של אלפי רובים יצר "חומת עופרת" ממשית. מטח כזה, שנורה מטווח קצר אל עבר גוש אויב מסתער, גרם בבת אחת לכמות נפגעים עצומה ולנזק פיזי ופסיכולוגי קשה, ששבר כמעט כל הסתערות וריסק את שורות האויב בטרם הספיק ליצור מגע.[36][37][38]
קצב האש: בהיבט זה נהנו הפרוסים מיתרון טכנולוגי ומשמעתי מכריע. השימוש בחוטר מתכת (בניגוד לחוטר העץ האוסטרי שנטה להישבר בלהט הקרב[39]), בשילוב עם אימונים מפרכים, אפשרו לחייל הפרוסי הממוצע לטעון ולירות בקצב גבוה של 5 עד 6 כדורים בדקה, לעומת 2 עד 4 כדורים בלבד אצל יריביהם.[40] שיטת אש מחלקותשימוש בתבנית גר עבור "Pelotonfeuer" אך ערך זה לא קיים בשפה זו(גר') הפרוסית אפשרה ליצור גלי אש מדורגים לאורך החזית, כך שהאויב ספג ירי רציף ובלתי פוסק ללא הפוגה.[41]
נשק קר וקרב פנים אל פנים: למרות ההסתמכות הגוברת על אש המוסקטים, הנשק הקר שמר על מקום מרכזי בקרב. הכידון המושחל בקצה הקנה הפך את המוסקט לנשק מוט קטלני, ששימש לבלימת פרשים ולהכרעה הסופית בהסתערויות על קווי האויב בקרב פנים אל פנים. בנוסף, רוב החיילים נשאו עליהם חרבות קצרות. מש"קים וקצינים לרוב לא חומשו במוסקטים אלא צוידו בכלי נשק מוט ייעודיים כגון ספונטונים (אנ'); אלו שימשו לקרב צמוד, אך בעיקר היוו אמצעי פיקוד פיזי שבעזרתו "יישרו" הקצינים את השורות וסימנו פקודות לחייליהם בשדה הקרב.[42][43][44]
חיל הפרשים: בתחילת המלחמות השלזיות נטו יחסי הכוחות בפרשים בבירור לטובת אוסטריה. הקירסירים האוסטרים, שנחשבו לטובים באירופה, רכבו על סוסים כבדים וחזקים והתמחו בתקיפת הלם. היתרון הגדול ביותר של אוסטריה היה ההוסרים ההונגרים, פרשים קלים מעולים שביצעו משימות סיור, ותקפו ללא הרף את שיירות האספקה ואת האגפים הפרוסיים.[45] כמענה לכך, פרידריך השני ביצע רפורמות מקיפות בחיל הפרשים שלו לאחר המלחמה השלזית הראשונה, והפך אותו לכוח המחץ הממושמע והקטלני ביבשת, כפי שהוכח בהמשך בקרב רוסבאך ובקרב צורנדורף.[45]
הארטילריה: חולקה לשני סוגים עיקריים.[21] הסוג הראשון היה ארטילריה גדודית, תותחים קלים (לרוב בני 3 ליטראות) שהוצמדו לרגימנטים של חיל הרגלים, נגררו בחלקם ידנית וסיפקו אש ישירה לטווח קצר. הסוג השני היה ארטילריית שדה ומצור, שכללה תותחים כבדים (בני 6, 12 ו-24 ליטראות) והוביצרים. הפרוסים התבלטו ביכולתם לקבץ סוללות ארטילריה גדולות ומרוכזות כדי להבקיע ולהכריע נקודות מפתח בקו האויב – טקטיקה שהקדימה את זמנה והפכה רק עשרות שנים מאוחר יותר לסימן ההיכר המובהק של נפוליאון בונפרטה. במקביל, ייסד פרידריך גם את ארטילריית הסוסים (הארטילריה הרכובה) כדי לאפשר לכוח האש לנוע במהירות יחד עם חיל הפרשים, חידוש טקטי משמעותי.[46]
בדומה למלחמות הקודמות, גם המלחמה השלזית השלישית (כחלק ממלחמת שבע השנים) התאפיינה בפיקוד ריכוזי, אך השפעתם של מפקדי השדה הבכירים על תוצאות הקרבות הייתה קריטית. המערכה הארוכה שחקה את שדרת הפיקוד הוותיקה והעלתה דור חדש של מפקדים.
פרידריך השני, מלך פרוסיה: המפקד העליון. ניהל את המלחמה תוך נחיתות מספרית מתמדת ("מלחמה בחזיתות רבות") והפגין גאונות טקטית בקרבות כמו קרב רוסבאך וקרב לויטן. עם זאת, הוא נחל גם תבוסות קשות (כגון בקרב קונרסדורף ובקרב קולין), שבהן ניכרה לעיתים עקשנותו הרבה ונטייתו לזלזל באויב.[47]
קורט כריסטוף פון שוורין: הפלדמרשל הוותיק והנערץ, ששירת את פרידריך השני עוד מהמלחמה הראשונה. הוא נהרג בקרב פראג (1757) כשהוביל אישית הסתערות רגלים כשהוא אוחז בדגל הגדוד, אירוע שהכה בהלם את הצבא הפרוסי.[48]
פרידריך וילהלם פון זיידליץ: מפקד הפרשים המבריק ביותר של פרוסיה במלחמה. הצטיין בשימוש בפרשים ככוח הלם מכריע, ולזכותו נזקף הניצחון בקרב רוסבאך, שם השמיד את הצבא הצרפתי-אוסטרי בהסתערות מחץ, ובקרב צורנדורף. סירב לפקודות המלך לתקוף בטרם עת, במשפט המפורסם: "אמור למלך שאחרי הקרב ראשי עומד לרשותו, אך עד אז ירשה לי להשתמש בו כהבנתי".[49]
היינריך, נסיך פרוסיה: אחיו הצעיר של המלך, שכונה על ידו "הגנרל היחיד שלא עשה טעויות". היינריך פיקד בדרך כלל על חזיתות משניות (כמו מול סקסוניה או צרפת) בזהירות ובכישרון רב, ונחשב לאסטרטג שקול המעדיף תמרון על פני שפיכות דמים מיותרת. ניצחונו בקרב פרייברג (1762) היה הקרב הגדול האחרון במלחמה.[50][51]
לאופולד יוזף פון דאון: פלדמרשל שנחשב ליריב הקשה והעיקש ביותר של פרידריך השני ("הפביוס קונקטאטור האוסטרי"). דאון היה אמן הלוחמה ההגנתית והתמרון, והנחיל לפרידריך השני את תבוסתו הראשונה בקרב קולין. הוא העדיף להימנע מקרבות הכרעה מסוכנים, ובמקום זאת לשחוק את הצבא הפרוסי בהדרגה, גישה שלעיתים ספגה ביקורת בווינה כאיטית מדי.[54]
ארנסט גדעון פון לאודון: גנרל ממוצא בלטי-גרמני (במקור סקוטי), שנחשב למצביא ההתקפי והמוכשר ביותר בצבא האוסטרי. בניגוד לדאון הזהיר, לאודון דגל באגרסיביות והיה אחראי לתבוסה המוחצת של פרידריך השני בקרב קונרסדורף (בשיתוף עם הרוסים) ולכיבוש המפתיע של גלץ ושווידניץ. פרידריך השני חשש ממנו יותר מכל גנרל אוסטרי אחר.[55]
קרל אלכסנדר, נסיך לורן: המפקד העליון בתחילת המלחמה. למרות אומץ ליבו, הוא הובס שוב ושוב על ידי פרידריך השני (במיוחד בפראג ובקרב לויטן), מה שהוביל לבסוף להחלפתו בפיקוד העליון על ידי דאון לאחר התבוסה המשפילה בלויטן.[56]
פרנץ מוריץ פון לאסי: גנרל ויועץ מטה מבריק, ששימש כראש המטה של דאון. לאסי היה המתכנן של רבות מהמערכות האוסטריות ושל הרפורמות בצבא, והצטיין בניהול לוגיסטי ותמרונים מורכבים.[57]
פיוטר סלטיקוב: המצביא הרוסי הבולט ביותר במלחמה. הוא החליף את פרמור ב-1759 והוביל את הצבא הרוסי לניצחון בקרב פאלציג ולניצחון המכריע ביותר על פרידריך השני בקרב קונרסדורף. סלטיקוב הצטיין בשימוש בארטילריה מסיבית ובלחימה עקשנית, אך לעיתים התקשה לשתף פעולה עם עמיתיו האוסטרים, מה שמנע את מיצוי הניצחונות לכדי הכרעה סופית.[58]
ויליאם פרמור: גנרל ממוצא סקוטי-בלטי שפיקד על הכוחות הרוסיים בשלבים המוקדמים של המלחמה. הוא כבש את מזרח פרוסיה והוביל את הצבא בקרב צורנדורף העקוב מדם, שם עמד בפרץ מול המתקפות הפרוסיות עד למצב של תיקו טקטי אך נסיגה אסטרטגית.[59]
סטפן אפרקסין: המפקד הראשון של הכוחות הרוסיים במלחמה. הוא ניצח בקרב גרוס-יגרסדורף (1757), אך נמנע מלנצל את ההצלחה ונסוג באופן מפתיע, ככל הנראה בשל שיקולים פוליטיים בסנקט פטרבורג (מותה הצפוי של הקיסרית יליזבטה), מה שעלה לו בפיקודו.[60]
זכר צ'רנישב: גנרל מוכשר שפיקד על כוחות רוסיים בשלבים המאוחרים, כולל הכיבוש הקצר של ברלין ב-1760. באופן אירוני, עם עלייתו של פיוטר השלישי לשלטון ושינוי הצד של רוסיה, מצא עצמו צ'רנישב לזמן קצר בן-ברית של פרידריך השני, ואף קיבל ממנו עיטור כבוד.[59]
פיוטר רומיאנצב: ממפקדי השדה המבריקים של רוסיה, שהתבלט במלחמה זו (בעיקר בקרב קונרסדורף ובמצור על קולברג), ולימים הפך לאדריכל הניצחונות הרוסיים הגדולים על העות'מאנים.[61]
המלחמה השלזית השלישית, שהיוותה את החזית האירופית והמרכזית של מלחמת שבע השנים, הונעה ועוצבה לא רק על ידי מהלכים צבאיים בשדות הקרב, אלא במידה רבה על ידי מאבקי כוח פנימיים, קנוניות חצר, דיפלומטיה חשאית, ויכולת גיוס משאבים פיננסיים בארמונות אירופה. המלחמה פרצה בעקבות "המהפכה הדיפלומטית" של 1756, מהלך רחב היקף שבו בבריתות היסטוריות ארוכות שנים בוטלו לטובת בריתות חדשות ומפתיעות.[9][10] בתקופה זו, עוצמה צבאית הייתה תלויה באופן בלתי נפרד ביציבות פיננסית; היכולת להחזיק צבאות ענק בשדה הקרב לאורך שנים דרשה מערכות מתוחכמות של אשראי, מיסוי, ובעיקר סובסידיות בין-מדינתיות, שהפכו את המימון לכלי אסטרטגי חשוב.
חצר ההבסבורגים בווינה: תוכנית קאוניץ והמרדף אחר שלזיהעריכה
בחצר בווינה, מטרתה העיקרית של הקיסרית מריה תרזה הייתה השבת חבל שלזיה, שאבד לפרוסיה בשתי המלחמות הקודמות, וחיסול ממלכת פרוסיה כאיום פוליטי מתחרה באימפריה הרומית הקדושה. האדריכל המרכזי של מדיניות זו היה קנצלר המדינה, הרוזן וונצל אנטון פון קאוניץ-ריטברג. קאוניץ זיהה שבריטניה, בעלת בריתה המסורתית של אוסטריה, נוטה יותר ויותר להגן על האינטרסים של נסיכות הבוחר מהנובר (מולדתו של ג'ורג' השני, מלך בריטניה) ורואה בפרוסיה כוח יבשתי חזק שיוכל לבלום את צרפת טוב יותר מאוסטריה. לפיכך, קאוניץ שכנע את מריה תרזה לנטוש את הברית עם בריטניה ולכרות ברית היסטורית ותקדימית עם האויבת הוותיקה, ממלכת צרפת. המהלך לא עבר בקלות; קאוניץ נדרש להתגבר על התנגדות עזה מצד האצולה השמרנית בחצר ההבסבורגית, שראתה בצרפת אויב טבעי. את פריצת הדרך השיג קאוניץ באמצעות עקיפת שר החוץ הצרפתי וניהול ערוץ תקשורת חשאי ישירות מול פילגשו של מלך צרפת.[62][63]
לצד המהלכים המדיניים, הנדבך הכלכלי היה קריטי להצלחת התוכנית האוסטרית. האוצר ההבסבורגי היה שרוי בחובות כבדים עוד מהמלחמות הקודמות, והאימפריה לא הייתה מסוגלת לממן לבדה מלחמת התשה ממושכת. משום כך, המאמץ הדיפלומטי בווינה התמקד בהבטחת זרם קבוע של סובסידיות פיננסיות מצרפת, אשר מימנו חלק ניכר מגיוס הכוחות והצטיידותם. לאורך המלחמה, תככי החצר בווינה התמקדו בניהול הקואליציה הענקית שכללה גם את רוסיה ושוודיה. קאוניץ נאלץ לתמרן בין סיעות גנרלים מתחרות, לדאוג להזרמה המתמדת של אותם כספי תמיכה צרפתיים, ולוודא שרוסיה לא תחתום על הסכם שלום נפרד עם פרוסיה עקב שינויים פוליטיים פנימיים.[64][62]
בחצרו של לואי החמישה עשר, מלך צרפת, בוורסאי, ניהול המלחמה והדיפלומטיה היה מסובך, מפולג ומושפע עמוקות ממערכות יחסים וחסויות. באופן רשמי, המדיניות הוכתבה על ידי שרי המלך, אך בפועל, כוח פוליטי רב היה מרוכז בידיה של הפילגש המלכותית, מאדאם דה פומפדור. פומפדור והסיעה שתמכה בה בחצר היו אלה שקידמו את הסכם ורסאי ואת הברית עם אוסטריה. היא דאגה למנות ולפטר שרים ומפקדי צבא (כגון שארל, נסיך סוביז) בהתאם לנאמנותם הפוליטית אליה, לעיתים על חשבון כישוריהם האסטרטגיים.[65][66] במקביל, הפעיל המלך רשת דיפלומטית חשאית של מרגלים ושגרירים שנקראה "הסוד של המלך". רשת זו פעלה מאחורי גבם של שרי החוץ הרשמיים ונועדה לקדם אינטרסים צרפתיים במזרח אירופה, ולעיתים קרובות פעלה בניגוד להסכמות הרשמיות של צרפת מול אוסטריה.
ההשלכות הכלכליות של מעורבות צרפת במלחמה היו הרסניות עבורה. צרפת מצאה את עצמה נלחמת בשתי חזיתות תובעניות במקביל: חזית יבשתית באירופה, שבה מימנה את צבאותיה ואת בעלות בריתה בסכומי עתק, וחזית ימית וקולוניאלית יקרה מול בריטניה. עם ריבוי התבוסות הצרפתיות מעבר לים במסגרת מלחמת שבע השנים שהתרחשה גם בהודו ובצפון אמריקה, מאדאם דה פומפדור דחפה למינויו של אטיין-פרנסואה, הדוכס דה שואזל, לשר החוץ ושר המלחמה. שואזל ייצב את הדיפלומטיה הצרפתית והקים את "הברית המשפחתית" עם ענפי בית בורבון בספרד ובנאפולי כדי לגייס משאבים נוספים. עם זאת, הנטל הפיננסי הכביד והמדינה עמדה על סף פשיטת רגל. מציאות זו הובילה את החצר הצרפתית למסקנה כי יש לנטוש את המלחמה היבשתית השלזית לטובת התמקדות בשיקום הצי והגנה על המסחר הימי, כדי למנוע קריסה כלכלית מוחלטת של המלוכה.[67]
החצר בסנקט פטרבורג הייתה מוקד פעיל של מאבקי כוח פנימיים שהכריעו באופן ישיר את גורל המלחמה. בראשית המלחמה, תחת הקיסרית יליזבטה, נוהלה מדיניות החוץ על ידי הקנצלר אלכסיי בסטוז'ב-ריומין עם זאת, בשנת 1758 נפל בסטוז'ב קורבן לקנוניית חצר; הוא הואשם בקשרים חשאיים עם יורש העצר ועם הנסיכה יקטרינה, הודח ונשפט.[68] את מקומו תפס מיכאיל אילריונוביץ' וורונצוב, שהיה מחויב לחלוטין להמשך הברית עם אוסטריה ולהשמדת פרוסיה.[69] גם עבור רוסיה, המלחמה היוותה משקולת כלכלית כבדה; הצבא הקיסרי דרש תקציבי עתק כדי לקיים קווי אספקה ארוכים עד ללב אירופה, והחצר הרוסית נסמכה באופן קבוע על מענקים כספיים מאוסטריה ומצרפת כדי להמשיך בלחימה.
התפנית הדרמטית התרחשה בינואר 1762, עם מותה של יליזבטה ועלייתו לשלטון של אחיינה, פיוטר השלישי. פיוטר, שהעריץ את פרידריך השני, מיהר לחתום עמו על הסכם שלום, ויתר על כל ההישגים הטריטוריאליים הרוסיים ואף שלח קורפוס כדי לסייע לפרוסיה. צעד זה שמט את כל ההשקעה הצבאית והפיננסית העצומה של רוסיה במלחמה. שלטונו הקצר של פיוטר הסתיים כעבור כחצי שנה בלבד בהפיכת חצר שהעלתה לשלטון את אשתו, יקטרינה הגדולה, לאחר שהוא תכנן להיפטר מאשתו.[70]
הדחתו של פיוטר נבעה מפגיעה קטלנית באינטרסים של שני מוקדי הכוח המרכזיים ברוסיה: משמרות העילית והכנסייה. ראשית, פיוטר החליט לגרור את משמרות העילית האימפריאליים למלחמה יזומה בדנמרק כדי להשיב את נחלת אבותיו בהולשטיין, תוך שהוא מאלץ את הקצינים לעטות מדים פרוסיים, צעד שנתפס בעיניהם כהשפלה חמורה. שנית, באפריל 1762, הוציא פיוטר צו דרמטי להלאמת כל קרקעות הכנסייה האורתודוקסית והצמיתים שעבדו בהן. צעד זה נועד להעשיר את קופת המדינה המדולדלת מהמלחמה, אך הוא קומם עליו את ההיררכיה הדתית הבכירה שאיבדה את מקור כוחה הכלכלי. הקצינים הבכירים, בהנהגת האחים אורלוב והדיפלומט ניקיטה פאנין, חברו ליקטרינה והוציאו לפועל הפיכה צבאית שקטה בעת שהקיסר שהה מחוץ לבירה.[71] עם עלייתה, יקטרינה הסיגה בחזרה את הכוחות הרוסיים ממחנה פרידריך השני, אך נמנעה מלחדש את המלחמה באוסטריה כדי לייצב את שלטונה ואספקתה הכלכלית הפנימית.[72]
חצר סנט ג'יימס בלונדון: המאבק בין הכתר לפרלמנטעריכה
מעורבותה של בריטניה במלחמה השלזית השלישית הוכתבה על ידי המאבק הפוליטי בין המלוכה לסיעות בפרלמנט, והתבטאה בעיקר כעוצמה פיננסית טהורה. בריטניה בחרה שלא לשלוח כוחות צבא גדולים ליבשת אירופה, אלא לפעול כמשענת הכלכלית של פרוסיה. בתחילת המלחמה, המדיניות הותוותה על ידי ממשלה משותפת של הדוכס מניוקאסל ושר החוץ ויליאם פיט. פיט היה אסטרטג מזהיר שדחף להזרמת כספים חסרת תקדים לפרידריך השני על בסיס "אמנת אנגליה-פרוסיה" שבה התחייבו לספק לפרוסיה סובסידיה שנתית של 670,000 ליש"ט כאשר אוצר ממלכת פרוסיה הכיל בתחילת המלחמה 14.5 מיליון טאלר (שווה ערך ל-3.625 מיליון ליש"ט),[73][74] ולא לעשות הסכם שלום נפרד, וכן לפרוס 9,000 חיילים לתגבור צבאו של הנסיך פרדיננד בריינלנד.[75] הרעיון הפיננסי-אסטרטגי היה פשוט: הסובסידיות הבריטיות אפשרו לפרוסיה לממן את צבאה ולרתק את כוחותיה של צרפת ללחימה יבשתית קשה באירופה, בזמן שבריטניה ניצלה את עליונותה הימית כדי לכבוש את הקולוניות הצרפתיות העשירות בצפון אמריקה ובהודו וליהנות ממשאביהן.[76]
המשבר הדיפלומטי והפיננסי בבריטניה החל עם עלייתו לכס של ג'ורג' השלישי, מלך הממלכה המאוחדת, באוקטובר 1760. המלך הצעיר תיעב אישית את פיט והתנגד למחיר הכלכלי העצום של המלחמה באירופה, שגרר עמו חוב לאומי בריטי הולך ותופח. לזירה נכנס יועצו האישי של המלך, ג'ון סטיוארט, הרוזן מביוט. ביוט הפעיל לחץ פוליטי פנימי ואילץ את פיט להתפטר באוקטובר 1761, ולאחר מכן דחק גם את ניוקאסל מתפקידו. לאחר שהשתלט על ראשות הממשלה, ביצע ביוט את הצעד המכריע וסירב לחדש את מענקי הסובסידיות השנתיים לפרוסיה. מהלך זה, שנועד להקל על העומס הפיננסי הבריטי ולאלץ את הפרוסים לבוא אל שולחן המשא ומתן, נתפס בברלין כבגידה מוחלטת ושמט את הבסיס הכלכלי שעליו נשען המאמץ הצבאי הפרוסי. הדבר הותיר משקע עמוק של חוסר אמון כלפי הבריטים אצל פרידריך השני לשארית חייו.[77]
בניגוד לחצרות האחרות באירופה ששפעו בסיעות, מועצות ופילגשים בעלי השפעה, הדיפלומטיה והניהול הפיננסי בחצר הפרוסית התאפיינו בריכוזיות אוטוקרטית בשיטת "ממשלת קבינט". פרידריך השני ניהל אישית, תוך כדי פיקוד ישיר על כוחותיו בשדות הקרב, את כל מנגנון מדיניות החוץ והכלכלה של ממלכתו. שרי החוץ הרשמיים, כגון הרוזן קרל וילהלם פון פינקנשטיין, תפקדו למעשה כפקידי ביצוע שהעבירו וקידדו מסרים, ללא כל השפעה על עיצוב האסטרטגיה. פרידריך לא אפשר אפילו לאחיו, הנסיך היינריך, להשפיע על החלטותיו הדיפלומטיות.[78][79]
ניהול תקציב המלחמה תחת פרידריך היה מלאכת מחשבת הישרדותית. עם ניתוק זרם הכספים הבריטי וההרס הכלכלי שחוללו פלישות האויב לשטחי פרוסיה, פרידריך נקט בצעדים פיננסיים קיצוניים כדי למנוע את קריסת צבאו. הוא ביצע פיחות במטבע הפרוסי (באמצעות הפחתת כמות הכסף הטהור במטבעות) וגבה מיסים כבדים מהשטחים שכבש, בראשם סקסוניה העשירה, שמשאביה נבזזו באופן שיטתי לטובת המאמץ המלחמתי הפרוסי.[80][79]
היעדר מוקדי כוח מתחרים איפשר לפרידריך להגיב במהירות דיפלומטית חסרת תקדים ולתכנן מהלכים נואשים בימים הקשים של המלחמה, כגון המוכנות הווירטואלית לוותר זמנית על פרוסיה המזרחית לטובת הרוסים, כדי ללחוץ על האוסטרים ולכפות עליהם פשרה טריטוריאלית.[81] מבנה ריכוזי זה ניווט את המדיניות והכלכלה הפרוסית ללא צורך בריצוי פרלמנט או אצולה חזקה, אך הוא הותיר את גורל המדינה כולו תלוי לחלוטין בחוסנו ובמצבו הנפשי והבריאותי של מלך יחיד לאורך שבע שנות לחימה רצופות.[78]
ב-29 באוגוסט 1756 כוחות פרוסים חצו את גבול סקסוניה.[82]הצבא המלכותי הפרוסי התקדם בשלוש שדרות: בימין כ-15,000 איש בפיקוד פרדיננד, דוכס בראונשוויג-וולפנבוטל, בשדרה השמאלית 18,000 בפיקוד הדוכס מבראונשוויג-בוורן ובמרכז פרידריך השני עצמו עם פילדמרשל ג'יימס קית' שפיקד על כח גדול של 30,000 חיילים. פרדיננד נועד להתקדם לקמניץ ומשם ללייפציג, בעוד בוורן יעבור דרך לוזציה לכיבוש באוצן. במקביל יתקדמו פרידריך השני וקית' דרך טורגאו לתקיפת דרזדן, בירת סקסוניה.[13][83] סקסוניה ואוסטריה לא היו מוכנות למתקפת המנע של פרידריך השני, וכוחותיהן היו מפוזרים; עם כניסת הפרוסים לנסיכות, התבצר הצבא הסקסוני הראשי בפירנה, והפרוסים כבשו את דרזדן ב-9 בספטמבר כנגד התנגדות מועטה.[84][85]
פרידריך השני והצבא הפרוסי הראשי המשיכו צפונה לבוהמיה, במטרה לפגוש את האוסטרים תחת הגנרל מקסימיליאן אוליסס בראון לפני שיצטרפו לסקסונים. בראון תפס עמדה מבוצרת ליד הכפר לובוסיץ, שם נערך קרב לובוסיץ ב-1 באוקטובר.[86] הקרב הסתיים ללא הכרעה, האוסטרים גרמו אבדות כבדות לפרוסים ונסוגו בסדר טוב; פרידריך השני מנע מבראון לסייע לסקסונים הנצורים, אך בראון עצר את התקדמות הפרוסים לבוהמיה.[87] הפרוסים שבו צפונה, כבשו את סקסוניה במלואה ואף לקחו בשבי את אוגוסט השלישי, מלך פולין (הוא שוחרר בחזרה לפולין ב-18 באוקטובר). צבא סקסוניה נצור זמנית במצור פירנה ונכנע ב-14 באוקטובר, ולאחר מכן חייליו גויסו בכוח לצבא הפרוסי תחת קצינים פרוסים.[88] אוצר סקסוניה נשדד ומטבעותיה הוזלו כדי לממן את המאמץ המלחמתי הפרוסי.[89]
בחורף 1756–1757 פעלו הצדדים לחיזוק הבריתות ותיאום אסטרטגיה עם בעלות הברית. בפברואר ויליאם פיט האב, ראש הממשלה הבריטית ויריב נחרץ של צרפת, שכנע את הפרלמנט של בריטניה הגדולה להתחייב סופית לתמיכה בפרוסיה נגד אוסטריה וצרפת, ובכך החלו משלוחי אספקה וסובסידיות לברלין. הפרלמנט אישר גם פריסת צבא התצפית ההנוברי להגנת הנובר (וברנדנבורג) מפני פלישת צרפת להנובר (1757) המתקרבת ממערב,[90] ופרידריך השני דרש שוב פריסת צי בריטי בים הבלטי נגד רוסיה ושוודיה, אך הדבר לא מומש.[91]
עם זאת, המתקפה הפרוסית על סקסוניה חיזקה את הקואליציה האוסטרית והגבירה את מחויבות צרפת למלחמה התקפית. הדיאט הקיסרי התכנס בינואר ברגנסבורג, שם גייסה מריה תרזה מספיק נסיכים גרמנים כדי שהאימפריה הרומית הקדושה תכריז מלחמה על פרוסיה ב-17 בינואר; הדיאט קרא להקמת צבא אימפריאלי של 40,000 איש לסיוע אוסטריה בשחרור סקסוניה.[92] במאי 1757 חיזק חוזה ורסאי השני את הברית הצרפתית-אוסטרית, כאשר צרפת הבטיחה 129,000 חיילים ללחימה בגרמניה ו-12 מיליון ליברות סובסידיות שנתי עד ששלזיה תשוחרר.[93]
בתמורה הבטיחה אוסטריה כי לאחר הניצחון תעביר לצרפת שליטה בארצות השפלה האוסטריות, פרס נחשק זה כבר שנים רבות עבור הצרפתים. רוסיה התחייבה ל-80,000 חיילים בתקווה לכבוש את פרוסיה המזרחית ולהחליף אותה עם האיחוד הפולני-ליטאי תמורת השליטה על דוכסות קורלנד וסמיגליה. שוודיה הסכימה לפלוש לפומרניה הפרוסית, במטרה להשיב שטחים שאבדה במלחמה הצפונית הגדולה. בסך הכל שאפה הקואליציה האוסטרית לפירוק מוחלט של ממלכת פרוסיה,[93] תוך הצגת פרידריך השני כתוקפן שפתח במלחמה.[94]
לאחר החורף בסקסוניה החליט פרידריך השני לפלוש מיידית שוב לבוהמיה, לפני שכוחות צרפתיים או רוסיים יגיעו.[95] ב-18 באפריל 1757 התקדם הצבא הפרוסי הראשי בשדרות רבות דרך הרי העפרה, במטרה לפגוש את כוחותיו של בראון,[96] בעוד חיל המצב בשלזיה בפיקוד שוורין מתקדם מגלאץ.[95] ב-21 באפריל נתקלה שדרת בוורן בכוח אוסטרי בפיקוד קונט קניגסג ליד רייכנברג; קרב רייכנברג הסתיים בניצחון פרוסי והתקדמות לפראג.[97]
השדרות הפולשות התאחדו צפונית לפראג, בעוד האוסטרים הנסוגים התארגנו מחדש בפיקוד קרל אלכסנדר, נסיך לורן ממזרח העיר, וב-6 במאי נערך קרב פראג (1757). שני הצדדים סבלו אבדות כבדות, בראון ושוורין נהרגו, אך הפרוסים הדפו את האוסטרים אל תוך העיר המבוצרת, שהוטל עליה מצור פראג.[98] עם שמיעת ההתקפה על פראג, התקדם המפקד האוסטרי לאופולד יוזף פון דאון ממזרח עם 30,000 חיילים.[99] דאון הגיע מאוחר מדי לקרב פראג, אך אסף אלפי חיילים אוסטרים שנמלטו מהקרב; עם תגבורות אלה התקדם להקלת המצור.[100]
בניסיון לנהל מצור ולהתמודד עם דאון בו זמנית נאלצו הפרוסים לחלק כוחות. פרידריך השני הוביל 5,000 חיילים מהמצור לחזק צבא של 19,000 תחת בוורן בקולין הסמוך.[101] ללא כוח מספק לעצירת דאון, החליט פרידריך השני למשוך עוד חיילים מהמצור ולתקוף מראש את האוסטרים. קרב קולין ב-18 ביוני הסתיים בניצחון אוסטרי מכריע; עמדת הפרוסים קרסה, והפולשים נאלצו לבטל את המצור ולסגת מבוהמיה, כשהם נרדפים בידי צבא דאון שגדל בזכות תגבור שורותיו עם חיל המצב של פראג. כישלון כיבוש בוהמיה הרס את אסטרטגיית פרידריך השני ולמעשה ביטל כל סיכוי להתקדמות לווינה.[98]
ההפסד הפרוסי בבוהמיה התלווה לכניסת מעצמות חדשות לצד אוסטריה כאשר ב-1757 נפתחה המערכה על פרוסיה המזרחית ופומרניה שנמשכה עד 1762. מטרתה האסטרטגית של האימפריה הרוסית בראשות הקיסרית יליזבטה לא הייתה רק להחליש את כוחו של פרידריך השני, אלא לכבוש פיזית משטחי ממלכתו. היעד המרכזי והראשון של פלישת הצבא הרוסי היה חבל הארץ המבודד והמזרחי ביותר של הממלכה הפרוסית: פרוסיה המזרחית. באמצע 1757 פלש כוח רוסי של 75,000 חיילים בפיקוד פילדמרשל סטפן פיודורוביץ אפרקסין לפרוסיה המזרחית דרך שטחי האיחוד הפולני-ליטאי וכבש את מצודת ממל.[102] הרוסים התקדמו והביסו כוח פרוסי קטן בפיקוד להוולדט בקרב גרוס-יגרסדורף ב-30 באוגוסט. עם זאת הרוסים המנצחים לא הצליחו לכבוש את קניגסברג לאחר שמיצו את אספקתם, ונסוגו; בעיות לוגיסטיקה הגבילו את יכולת ההתקפה של הצבא הרוסי הגדול והאריכו את עמידת פרוסיה המזרחית.[103] שוודיה הכריזה מלחמה על פרוסיה בספטמבר, פלשה לפומרניה הפרוסית ב-13 בספטמבר עם 17,000 חיילים ופתחה במלחמת פומרניה.[102] הצורך להגן על שטחי הליבה בחזיתות אלה הקטין את יכולת ההתקפה הפרוסית בבוהמיה ובשלזיה.[104]
באמצע 1757 כוחות אוסטריים התקדמו בהדרגה ללוזציה שבשליטה פרוסית, בעוד כוח משולב צרפתי-אימפריאלי בפיקוד נסיך סוביז התקרב ממערב.[105] ב-7 בספטמבר הביסו האוסטרים תחת דאון וקרל כוח פרוסי בפיקוד בוורן והנס וינטרפלדט בקרב מויס, שם נהרג וינטרפלדט.[106] צבאו של קרל המשיך מערבה בתקווה להצטרף לסוביז לאחר שיעבור דרך סקסוניה,[105] בעוד בוורן נסוג מזרחה להגנת שלזיה תחתית.[107]
פרידריך השני, שנרתע מהכוח האוסטרי המכריע בלוזאציה, הוביל במקום זאת צבא פרוסי מערבה לתורינגיה כדי לפגוש את הצבא הצרפתי לפני שיתאחד עם קרל ודאון. האימפריה הרומית הקדושה נמנעה מהתעמתות חזיתית, וב-10 בספטמבר נכנעו הנובר וצבא התצפית הבריטי לצרפת באמנת קלוסטרצוון, וחשף עוד יותר את האגף המערבי של פרוסיה.[108] בין 10 ל-17 באוקטובר ביצע כוח הוסר קטן בפיקוד הרוזן ההונגרי אנדרש הדיק התייצב לפני הכוח האוסטרי העיקרי כדי לכבוש לזמן קצר את ברלין, גבה כופר של 200,000 טאלר ונסוג.[109] בסוף אוקטובר שב צבא פרוסיה מזרחה ללייפציג להגנת שטחי הליבה.[108]
לאחר סדרת תמרונים אלה, ב-5 בנובמבר איתר גוף פרוסי בפיקוד פרידריך השני את כוחו הגדול של סוביז ליד רוסבאך שבסקסוניה. קרב רוסבאך הסתיים בניצחון פרוסי מכריע, שבו איבדה פרוסיה פחות מ-1,000 חיילים בעוד הצרפתים-גרמנים איבדו כ-10,000 חיילים.[110] הניצחון הבטיח שליטה פרוסית זמנית בסקסוניה והשפיע דרמטית על המורל. לאחר התבוסה המביכה ברוסבאך ירד עניין צרפת במלחמה השלזית בחדות, וכוחותיה נסוגו מהחזית, והותירו את רוסבאך כקרב היחיד בין צרפת לפרוסיה במלחמה.[105]
בעוד צבאו של פרידריך השני תמרן במערב סקסוניה ובטירינגיה, דחף צבא אוסטריה בפיקוד הנסיך קרל ודאון מזרחה אל שלזיה תחתית. בנובמבר הגיעו לברסלאו, שם התנגד להם חיל המצב השלזי בפיקוד בוורן.[111] לאוסטרים היה יתרון מספרי עצום, ובקרב ברסלאו (1757) ב-22 בנובמבר הדפו את הפרוסים מהשדה. בוורן עצמו נלקח בשבי, ומרבית כוחותיו הנותרים נסוגו לכיוון גלוגאו, והשאירו אלפים בודדים לשמור על העיר נגד מצור; מפקד חיל המצב מסר את ברסלאו לאוסטרים ב-25 בנובמבר בתמורה למעבר בטוח.[112]
כאשר נודע לפרידריך השני על נפילת ברסלאו, צעדו 22,000 אנשיו 274 קילומטרים ב-12 ימים כדי להתאחד מחדש עם הכוחות הפרוסים הנסוגים מברסלאו בליגניץ. הצבא המוגדל של כ-33,000 איש הגיע ליד לויטן, 27 קילומטרים מערבית לברסלאו, וגילה 66,000 אוסטרים מסודרים סביב הכפר. למרות עייפות חייליו מהצעידה המהירה, פרידריך השני התמודד מול הכוח האוסטרי העדיף ב-5 בדצמבר וזכה בניצחון לא צפוי נוסף בקרב לויטן.[113][114] הפרוסים רדפו אחרי צבאו המובס של הנסיך קרל עד בוהמיה, בעוד הכוחות האוסטריים והצרפתיים שעדיין היו בברסלאו נצורו עד כניעתם ב-19–20 בדצמבר, והחזירו את מרבית שלזיה לשליטה פרוסית.[115]
לאחר תבוסה גדולה זו הודח הנסיך קרל מפיקודו והוחלף בדאון, שקודם כעת לפילדמרשל. פרידריך השני קיווה שהניצחונות הגדולים ברוסבאך ובלויטן יביאו את מריה תרזה לשולחן המשא ומתן,[116] אך היא הייתה נחושה שלא לנהל משא ומתן עד שתשיב את שלזיה.[117] פרוסיה כבר בזבזה את אוצרה במסע 1757, וכעת היא ערכה פיחות במטבע תוך הטלת מיסים חדשים על סקסוניה הכבושה ועל הכנסייה הקתולית בשלזיה כדי לגייס כספים לשנה החדשה.[80] עם התייצבות חזית סקסוניה-שלזיה, פקד פרידריך השני על מרבית כוחותיו בפרוסיה המזרחית תחת להוולדט לחזק את פומרניה, תוך חיזוי שלא תגיע התקדמות רוסית חדשה עד לאחר החורף. הצבא הפרוסי המוגדל דחף במהירות את השוודים אחורה, כבש את מרבית פומרניה השוודית, והטיל מצור על בירתה שטרלזונד לאורך החורף.[118] הנסיך פרדיננד, שמונה כעת למפקד הצבא ההנוברי, פתח בסדרת מתקפות חורף שסיימו את הכיבוש הצרפתי של הנובר ובסופו של דבר דחפו את הצרפתים מווסטפאליה ומעבר לריין, ובכך הבטיחו את האגף המערבי של פרוסיה למשך המלחמה.[119]
לאחר ניצחון רוסי בקרב גרוס-יגרסדורף באוגוסט 1757, בינואר 1758 פלש צבא רוסי בפיקוד הרוזן ויליאם פרמור שוב לפרוסיה המזרחית, שם הכוחות הפרוסים המעטים שנותרו העמידו התנגדות מועטה, והפעם כבש את הבירה קניגסברג כמעט ללא התנגדות.[105] פרידריך השני נטש את המחוז לכיבוש רוסי, בהעריכו אותו כניתן לוויתור אסטרטגית והעדיף להתרכז בהשגת ניצחון מכריע נוסף בזירה השלזית כדי לכפות על האוסטרים לבוא לשולחן השלום.[81] משלב זה, עברה פרוסיה המזרחית לשליטה רוסית מלאה שנמשכה כארבע שנים (1758–1762).
הכיבוש הרוסי של פרוסיה המזרחית לא היה כיבוש צבאי זמני בלבד; הקיסרית יליזבטה תכננה לספח את המחוז באופן קבוע לתוך האימפריה הרוסית. עם ביסוס השלטון הרוסי, נדרשו כל תושבי פרוסיה המזרחית, מהאצולה, דרך פקידי הממשל, ועד לאזרחים הפשוטים ואנשי האקדמיה, להישבע שבועת אמונים רשמית לכתר הרוסי ולקיסרית יליזבטה. בין הנשבעים הבולטים ביותר היה הפילוסוף הנודע עמנואל קאנט, שהיה אז מורה באוניברסיטת קניגסברג. במהלך שנות הכיבוש, נחשב קאנט, יחד עם שאר תושבי המחוז, לנתין של האימפריה הרוסית. השלטון הרוסי בחבל היה מתון יחסית, והחיים האזרחיים והכלכליים המשיכו כסדרם. הרוסים אף טבעו בקניגסברג מטבעות מיוחדים שנשאו את דיוקנה של הקיסרית יליזבטה, על מנת להמחיש את הריבונות הרוסית המוחלטת על האזור.[120][121]
במישור הדיפלומטי, סוגיית פרוסיה המזרחית הייתה מורכבת. האיחוד הפולני-ליטאי הפריד גאוגרפית בין שטחי רוסיה לבין פרוסיה המזרחית. אף על פי שיליזבטה רצתה לשמור את פרוסיה המזרחית, רוסיה ואוסטריה גיבשו תוכנית חלופית סודית ולפיה רוסיה תעניק את פרוסיה המזרחית כולה למלך פולין. בתמורה למתנה טריטוריאלית נדיבה זו, פולין תמסור לרוסיה את דוכסות קורלנד, שהייתה אז שטח חסות פולני אך בעלת חשיבות אסטרטגית עצומה עבור רוסיה לטובת שליטה בים הבלטי.[122] אסטרטגיה זו נועדה לא רק להרחיב את גבולות רוסיה באופן רציף, אלא גם לחסל לחלוטין את הסטטוס של פרוסיה כמעצמה אירופית משמעותית.
במרץ הפחיתה צרפת מאוד את התחייבויותיה הפיננסיות והצבאיות לקואליציה האוסטרית עם חתימת חוזה ורסאי השלישי.[123] כאשר צבאו הפרוסי-הנוברי של הנסיך פרדיננד דחף בהדרגה את הצרפתים מצפון גרמניה, התווכחו פרוסיה ובריטניה על התנאים המדויקים של בריתן, כאשר פרידריך השני דרש התחייבות של כוחות בריטיים לגרמניה ואת הגעת הצי המובטחת זה מכבר בים הבלטי, בעוד פיט התעקש על שימור משאבי בריטניה למלחמה העולמית הרחבה יותר.[124]
לבסוף, ב-11 באפריל ביססו הבריטים את בריתם עם פרוסיה באמנה האנגלו-פרוסית, שבה התחייבו לספק לפרוסיה סובסידיה שנתית של 670,000 ליש"ט (שווה ערך ריאלית ל-100 מיליון ליש"ט ב-2024)[125] כאשר אוצר ממלכת פרוסיה הכיל בתחילת המלחמה 14.5 מיליון טאלר שהיה שווה ערך ל-3.625 מיליון ליש"ט,[126][127] ולא לעשות הסכם שלום נפרד, וכן לפרוס 9,000 חיילים לתגבור צבאו של הנסיך פרדיננד בריינלנד.[75] פרידריך השני החליט שהגיע הזמן לפלוש למוראביה ולכבוש את העיר המבוצרת אולומואוץ, כפי שתכנן בשנה הקודמת, ברגע שהאוסטרים האחרונים יידחקו משלזיה. שווידניץ, המעוז האחרון שבכיבוש אוסטרי בשלזיה, נכנע ב-16 באפריל, ולאחר מכן הוביל פרידריך השני צבא שדה למוראביה, והגיע לאולומואוץ ב-29 באפריל והטיל עליה מצור אולומוץ ב-20 במאי.[128][129]
אולומואוץ הייתה מוגנת היטב, והמצור היה ארוך וקשה.[130] פרידריך השני קיווה לעורר מתקפה נגדית אוסטרית, אך דאון בחר להימנע מהתמודדויות ישירות עם הכוח הפרוסי, והתמקד במקום זאת בתקיפת קווי האספקה שלו. עד סוף יוני הגנות העיר ניזוקו קשות, אך האספקה של צבא המצור הפרוסי הייתה נמוכה מאוד. ב-30 ביוני כוחות אוסטריים בפיקוד הגנרל ארנסט גדעון פון לאודון יירטו שיירת אספקה ענקית משלזיה שיועדה לצבא הפרוסי באולומואוץ והשמידו אותה בקרב דומשטאדטל. לאחר הפסד זה נאלצו הפרוסים להפסיק את המצור ולסגת ממוראביה, תוך נטישת הפלישה הגדולה האחרונה שלהם לשטח אוסטרי במהלך המלחמה.[131]
מתוסכל במוראביה, הפרוסים ביצרו את סקסוניה ושלזיה, בעוד פרידריך השני הוביל צבא צפונה להדוף את הרוסים המתקדמים, שהגיעו עד אז לגבולות ברנדנבורג, שם הם צרו ושרפו את קוסטרין. הכוחות הפרוסים שצרו את סטרלסונד במהלך החורף נסוגו כעת כדי לחזק את כוחו של פרידריך השני, והצטרפו אליהם ליד חורבות קוסטרין ב-22 באוגוסט.[132] ב-25 באוגוסט התמודד צבא פרוסי של 35,000 איש תחת פרידריך השני מול צבא רוסי של 43,000 תחת פרמור ממזרח לאודר בנוימרק בקרב צורנדורף.[133] שני הצדדים נלחמו עד תשישות וספגו אבדות כבדות, אך הרוסים נסוגו ופרידריך השני טען לניצחון.[134]
הפרוסים התארגנו מחדש וצעדו חזרה לסקסוניה, שם תמרנו מול האוסטרים המתקדמים של דאון לאורך ספטמבר ועד אוקטובר, תוך בדיקת תקשורת האוסטרים אך נמנעו מכל התמודדות מכרעת.[135] ב-14 באוקטובר הפתיע דאון את הצבא הפרוסי הראשי בהנהגת פרידריך השני וקית' ליד הוכקירך בלוזציה, והביס אותם בקרב הוכקירך.[136] הפרוסים נטשו חלק ניכר מהארטילריה והאספקה שלהם, וקית' נהרג בקרב, אך הניצולים נסוגו בסדר טוב, ודאון סירב לרדוף אחריהם.[137] הפרוסים התארגנו בחיפזון ונכנסו לשלזיה כדי לשבור מצור אוסטרי על ניסה ב-7 בנובמבר. לאחר מכן הם חזרו מערבה לחזק את דרזדן למקרה של התקפה של דאון, אך האוסטרים נסוגו מערבה ללא התקפות נוספות.[138]
לאחר שספג אבדות כבדות בצורנדורף, צבאו הרוסי של פרמור נסוג לחוף הבלטי ומעבר לוויסלה, ולא ביצע התקפות נוספות על פרוסיה ב-1758.[139] נסיגת החיילים הפרוסים מפומרניה השוודית הובילה למתקפה שוודית מחודשת בספטמבר, שהתקדמה עד נוירופין; אך לאחר שלא הצליחו להתאחד עם כוחות רוסיים או אוסטריים, נסוגו השוודים לפומרניה השוודית לחורף לצורך אספקה.[140] למרות ניצחונם בהוכקירך, האוסטרים של דאון השיגו בסופו של דבר רק התקדמות אסטרטגית מועטה בסקסוניה ולא הצליחו לשחרר את דרזדן. בסופו של דבר נאלצו האוסטרים לסגת לבוהמיה לחורף, והשאירו את סקסוניה בשליטה פרוסית,[137] בעוד הצבא הפרוסי המדולדל עבד על בניית עצמו מחדש בסקסוניה ובשלזיה.[141]
באפריל 1759 הוביל פרידריך השני את צבאו הראשי מסקסוניה לשלזיה תחתית כדי לשמור על הצבא הרוסי מופרד במערב פולין מהאוסטרים של דאון בבוהמיה. בינתיים, כוח פרוסי קטן יותר תחת אחיו הצעיר של פרידריך השני, היינריך, נסיך פרוסיה, נשאר בסקסוניה כדי לתקוף לסירוגין את בוהמיה דרך הרי העפרה, ניצח בקרב פטרסוולדה ובסדרת עימותים קטנים אחרים, כולל הרס מספר מחסני תחמושת ואוסטריים וגשרים לפני שנסוג לסקסוניה. הרוסים המשיכו ללחוץ לנוימרק; ב-23 ביולי המפקד הרוסי החדש, הרוזן פיוטר סלטיקוב, הוביל 47,000 איש בניצחון על 26,000 פרוסים בפיקוד הגנרל קרל היינריך פון ודל בקרב קיי.[142] הרוסים התקדמו מערבה לעבר האודר, בעוד פרידריך השני הוביל תגבורת צפונה כדי להצטרף לוודל ולהתמודד עם סלטיקוב, תוך השארת הנסיך היינריך והגנרל היינריך אוגוסט דה לה מוט פוקה לדאוג להגנת סקסוניה ושלזיה, בהתאמה.[143]
ב-3 באוגוסט הגיע סלטיקוב וכבש את פרנקפורט על האודר, שם צבאו קיבל תגבורת אוסטרית משמעותית שנשלח מדאון בפיקוד לאודון.[142] נחוש לדחוק את הרוסים, שהיו כעת בתוך 80 קילומטרים מברלין, פרידריך השני הצטרף לניצולים מקרב קיי וב-12 באוגוסט תקף את העמדה הרוסית סביב הכפר קונרסדורף, ממזרח לפרנקפורט. קרב קונרסדורף שהתפתח היה ניצחון רוסי-אוסטרי מוחץ, שפיזר לחלוטין את הצבא הפרוסי ופינה את הדרך לברלין עבור הקואליציה הפולשת.[144] לאחר הקרב האמין פרידריך השני שהמלחמה אבודה לחלוטין, אך בעלות הברית שוב לא רדפו אחרי הפרוסים המובסים ולא כבשו את ברלין.[145]
אבדות רוסיות כבדות בקונרסדורף וחילוקי דעות בין ההנהגה הרוסית והאוסטרית הובילו את הרוזן סלטיקוב הזהיר לעצור את כוחותיו, ונתן לפרוסים זמן להתארגן מחדש.[146] קווי האספקה הרעועים של הצבא הרוסי דרך פולין הקשו על השגת ניצחון בשטח האויב,[142] ותמרוני הנסיך היינריך בסקסוניה איימו לחתוך את קווי האספקה של האוסטרים, שהרוסים גם היו תלויים בהם חלקית. בספטמבר, למרות עליונות הכוח המוחלטת של הקואליציה בברנדנבורג, גם הרוסים וגם האוסטרים נסוגו לשלזיה. הסכסוכים הפנימיים של הקואליציה וההנהגה המהססת נתנו לפרוסיה הזדמנות שנייה, אירוע שפרידריך השני כינה מאוחר יותר נס בית ברנדנבורג.[147]
בתחילת ספטמבר לחצו כוחות אוסטריים בבוהמיה לסקסוניה, שהתרוקנה במידה רבה ממגנים לקראת קונרסדורף, כפו את כניעת דרזדן ב-4 בספטמבר וכבשו במהירות את מרבית הנסיכות.[148] כוחו של הנסיך היינריך צעד מערבה להתחרות שוב על סקסוניה, שם יחידה בפיקוד הגנרל פרידריך השני אוגוסט פון פינק הביסה בחדות כוח אוסטרי גדול יותר בקרב קורביץ ב-21 בספטמבר.[149] בתגובה, שלח דאון כוח סיוע משלו לסקסוניה, רק כדי שיושמד על ידי הפרוסים של הנסיך היינריך ב-25 בספטמבר בקרב הויירסוורדה. נבוך מהאפשרות לאבד שוב את סקסוניה, דאון העביר את כוחו הראשי מערבה לסקסוניה,[150] והשאיר מאחור את הרוסים, שנסוגו לפולין לחורף.[146]
בנובמבר, בעוד הצבא הפרוסי עבד על בניית עצמו מחדש בברנדנבורג ובשלזיה, מיקם גוף פרוסי תחת פינק עצמו במקסן כדי להטריד קווי תקשורת אוסטריים בין סקסוניה לבוהמיה. כוחות אוסטריים תחת דאון והרוזן פרנץ מוריץ פון לאסי הקיפו והביסו את הפרוסים של פינק ב-21 בנובמבר בקרב מקסן, ובכך כפו את כניעת הגוף הפרוסי כולו.[151] ניצחון אוסטרי קטן בסקסוניה בקרב מייסן ב-4 בדצמבר היה הקרב האחרון באותה שנה.[152]
בתחילת 1760 הוענק לארנסט פון לאודון פיקוד עצמאי בשלזיה, נפרד מדאון,[153] והחל בפעולות לוחמה במרץ. לאחר עימות לא מכריע עם חיל המצב הפרוסי בסמוך לנוישטאדט ב-15 במרץ,[154] התקדמו האוסטרים של לאודון בהדרגה בשלזיה תחתית, והטילו מצור על גלץ ב-7 ביוני. דה לה מוט פוקה הוביל כוח לסייע למבצר, אך לאודון תקף והשמיד אותם ב-23 ביוני בקרב לנדשוט, תוך לקיחת דה לה מוט פוקה בשבי. הכוח הפרוסי הראשי תחת פרידריך השני החל בתנועה מזרחה להגנת שלזיה, אך שינה כיוון כאשר נודע לו שצבאו הראשי של דאון נע לאותו כיוון.[155] פרידריך השני ויתר זמנית על שלזיה לטובת המצור האוסטרי, והוביל את צבאו חזרה לסקסוניה, שם הטיל מצור על דרזדן החל מ-13 ביולי.[156] הפרוסים קיוו לכבוש את דרזדן במהרה או לפחות להסיט את תשומת לב האוסטרים, אך חיילי דאון התקדמו מערבה וכפו על הפרוסים להסיר את המצור ולסגת ב-21 ביולי.[155]
גלץ נכבשה על ידי האוסטרים ב-29 ביולי, ואחריה ליגניץ ופארשוויץ, וצבאות דאון ולאסי חזרו להתאחד עם כוחו של לאודון בשלזיה תחתית. הפרוסים תחת פרידריך השני והנסיך היינריך ניסו להתאחד ולחפש התמודדות מכרעת, בעוד דאון התכוון לתקוף את פרידריך השני בכוח מכריע.[157] גדודו של לאודון, שקדם לצבא הראשי של דאון, תקף את עמדת פרידריך השני ליד ליגניץ ב-15 באוגוסט. קרב ליגניץ (1760) הוכרע בניצחון פרוסי, כאשר פרוסיה הביסה את לאודון לפני שהגיע צבא דאון הגדול לתמוך בו. מהפך זה הפריע לתמרוני האוסטרים והשיב לפרוסיה את שליטתה על שלזיה תחתית,[158] בעת שדאון החזיר את צבאו לסקסוניה.[159]
כוח משני פרוסי בפיקוד הגנרל יוהאן דיטריך פון הולזן דחה מתקפה אוסטרית על סקסוניה ב-20 באוגוסט בקרב סטרלה.[158] הפרוסים והאוסטרים ניהלו ב-ספטמבר חילופי אש ומניפולציות בשלזיה, בעוד הרוסים של סלטיקוב תפסו עמדות במערב פולין.[159] עם ריכוז הכוחות הפרוסיים בשלזיה וסקסוניה, השטח בברנדנבורג נשאר חסר הגנה. בתחילת אוקטובר תקף כוח רוסי בפיקוד הגנרל גוטלוב היינריך טוטלבאן דרך נוימרק, והצטרף לצבא האוסטרי של לאסי לכיבוש זמני של ברלין, שם דרשו כופר, החרימו מחסני נשק ושחררו שבויים. עם זאת, הרוסים נסוגו במהרה לפרנקפורט על האודר בשל מחסור באספקה,[146] בעוד כוחו של לאסי התקדם דרומה לתמוך בדאון במאמץ להשיג קרב מכריע עם פרידריך השני בסקסוניה.[160][161]
הצבאות הפרוסי והאוסטרי בפיקוד פרידריך השני, דאון ולאסי נפגשו ב-3 בנובמבר בסמוך לטורגאו, שם התקיים קרב טורגאו. בסופו של דבר הפרוסים שלטו בשדה הקרב וטענו לניצחון, אך שני הצבאות נשחקו קשות ונסוגו למחנות חורף. ניצחון הפרוסים בטורגאו היה יקר מבחינה אסטרטגית, שכן דאון עדיין שלט בדרזדן, וצבאו של לאודון עדיין פעל בשלזיה;[162] נוספו שוב פיחות במטבע הפרוסי בחורף לשם הייצוב הכלכלי של הצבא.[163] מצד שני, האוסטרים, שקיוו להכריע את המלחמה בטורגאו, התאכזבו קשה מהפסד נוסף מפרוסי קטן, ומצבה הפיננסי המתדרדר של מריה תרזה החל להכביד על מאמץ המלחמה. הקרב שוחק עד כדי כך את יכולות הלחימה של שני הצדדים, שאף אחד מהם לא יכול היה להביא לסיום מכריע של המלחמה ללא סיוע חיצוני.[162]
לקראת תחילת 1761 לא היה לאף אחד מהצדדים את האנשים או האספקה הדרושים למבצע התקפי משמעותי. פרוסיה יכלה להשיב לשדה הקרב רק 104,000 חיילים, רבים מהם טירונים, והיה מחסור אפילו באספקות בסיסיות כגון רובים. צבא פרוסיה כבר לא היה מתאים לסוג התמרונים ההתקפיים שאפיינו בעבר את טקטיקות פרידריך השני,[164] והמצב בממלכה היה קריטי.[165] דאון, הגנרל האוסטרי, גם הוא פסל מתקפות גדולות באותה שנה ולא תכנן אפילו לנסות לכבוש מחדש את שלזיה, והעדיף להתרכז בסקסוניה נגד הנסיך היינריך. כספי אוסטריה היו במצב כאוטי, וכלכלתה נחנקה ממיסי מלחמה כבדים. שיתוף הפעולה בין כוחות רוסיים ואוסטריים התפורר ההדרגה, כשהמעצמות הפכו פחות מעוניינות לרדוף אחר מטרותיהן בשטח.[166]
המשלחת הרוסית בפיקוד מרשל אלכסנדר בוטורלין, מפקד כוחות רוסיה באזור, תיאמה עם כוחות לאודון באוסטריה כדי להתחיל התקדמות בדרום שלזיה באפריל.[167] חיל המצב הפרוסי בפיקוד הגנרל קרל כריסטוף פון דר גולץ ביצר סביב שווידניץ, בעוד צבאות השדה תחת פרידריך השני, לאודון ובוטורלין ניהלו מערכה ממושכת של תמרונים ללא התמודדויות גדולות. הקואליציה סיימה במפלה צנועה בכיבוש המבצר בשווידניץ ב-1 באוקטובר, ולאחר מכן נסוגו הפרוסים למחנות החורף של שלזיה הצפונית וברנדנבורג.[168]
במקביל, כוחות רוסיים בפיקוד זכר צ'רנישב ופיוטר רומיאנצב צרו והטילו סגר על נמל קולברג בפומרניה הפרוסית ב-22 באוגוסט. העיר הייתה מוגנת היטב ועמדה היטב, אולם כמה ניסיונות פרוסים לשבור את המצור נכשלו. באוקטובר פרידריך השני פקד על רוב חיל המצב לסגת לברלין ולהגן על ברנדנבורג; העיר החלשה נכנעה לבסוף ב-16 בדצמבר. נפילת קולברג עלתה לפרוסיה בנמל האחרון שלה על הים הבלטי,[169] ונתנה לרוסיה דרך לאספקת צבאותיה במרכז אירופה דרך הים במקום דרך היבשה דרך פולין. השיפור בלוגיסטיקה הרוסית איים להטות את יחסי הכוחות בצורה מכרעת נגד פרוסיה בשנה הבאה.[170]
עם תחילת 1762 הצטמצמו צבאות פרוסיה ל-60,000 איש בלבד, וספק אם יוכלו למנוע התקדמות רוסית ואוסטרית מחודשת לברלין. קריסת פרוסיה נראתה בלתי נמנעת; בריטניה איימה לבטל את הסובסידיות אם פרוסיה לא תתפשר על שלום, איום שמומש מאוחר יותר באותה שנה בידי ראש ממשלת בריטניה החדש, ג'ון סטיוארט, הרוזן מביוט.[171]
עם זאת, ב-5 בינואר 1762 כל התוכניות הרוסיות לסיפוח הקבע או להמרת השטחים עם קורלנד ירדו לטמיון עם מותה של הקיסרית החולה יליזבטה. אחיינה ומחליפה, פיוטר השלישי, קיסר רוסיה, היה מעריץ נלהב של פרידריך השני, והפך מיד את מדיניות החוץ של יליזבטה והורה על הפסקת אש עם פרוסיה.[172] פיוטר הסכים להפסקת אש עם פרוסיה במרץ ושחרר את הכיבוש הרוסי בפרוסיה המזרחית ופומרניה, והפנה את צבאותיו למקלנבורג לאיום במלחמה על דנמרק-נורווגיה בנוגע לתביעותיהן על דוכסות בית הולשטיין-גוטורפ. ב-15 במאי 1762 חתמו רוסיה ופרוסיה רשמית על סיום המלחמה בחוזה סנקט פטרסבורג ללא שום תמורה לרוסים, אשר אשרר את הגבולות לפרוסיה בצפון ומזרח. כאשר הממשל הפרוסי חזר לקניגסברג ודרש מהתושבים להישבע מחדש שבועת נאמנות למלך פרוסיה, קאנט סירב בתחילה, בטענה ששבועה ניתנת רק פעם אחת בחיים, עמדה ששיקפה את המוסריות הקאנטיאנית הקפדנית שלו, אף שמאוחר יותר נאלץ להתפשר עם חזרת הריבונות הפרוסית.
פיוטר שימש כמגשר בחוזה המבורג ב-22 במאי, שסיים את מלחמת פומרניה בין פרוסיה לשוודיה, והשאיר את כל שטחי פומרניה בידי פרוסיה. לאחר שחתם ב-1 ביוני על ברית חדשה עם פרוסיה, הציב אף את קורפוס צ'רנישב, בן 18,000 חיילים, תחת פיקודו של פרידריך השני; כך קרה ה"נס השני של בית ברנדנבורג".[173]
במקביל, המורל הצרפתי נפגע עקב סגרים בריטיים ממושכים, תבוסות במלחמת הצרפתים והאינדיאנים ובמלחמות הקרנטיות, וחוסר התקדמות באזור הריין.[174][175] לאחר המהפך הרוסי ונסיגת שוודיה, הבין המלך לואי החמישה עשר שצרפת לא צפויה לקבל את פרס ארצות השפלה האוסטריות כפי שהובטח לה. אוסטריה הייתה פושטת רגל, ובלי סובסידיות צרפתיות לא יכלה מריה תרזה לממן פלישה מחודשת לשלזיה; כשהצרפתים גם הם מותשים, לואי לא היה מוכן עוד לממן את מלחמת בעלת בריתו. מאחר שצרפת לא הכריזה רשמית מלחמה על פרוסיה, הסכים לנסיגה והסגת כוחותיה מהאזור, וסיים בכך את מעורבות צרפת במלחמה בגרמניה.[176]
עם הגנת אגפיו מבוססת היטב, ריכזה פרוסיה את כל כוחותיה הנותרים נגד אוסטריה. הצבא הפרוסי, שהתגבר בכוחות שנסוגו מהצפון ועדיין צפוי לתגבור מבני קורפוס צ'רנישב, יכול היה להתחרות בכוחות האוסטרים שוב בשדה הקרב, וביוני יצא לפרוסיה צעדה מחודשת לשליטת שלזיה.[177] ב-9 ביולי הודח פיוטר והוחלף באשתו יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה; קתרין פרשה מיד מהברית שהקים בעלה עם פרוסיה, אך לא שבה למלחמה לצד אוסטריה.[172]
למרות אובדן העזר הרוסי, התייצבו הפרוסים לקרב עם צבא דאון ב-21 ביולי ליד בורקרסדורף, מזרחית לשווידניץ. פרידריך השני שכנע את צ'רנישב לתמוך במתקפה, לא על ידי לחימה ממש, אלא על ידי הופעה באזור והצגת איום אפשרי לאוסטרים. ניצחון פרוסי בקרב בורקרסדורף הוביל להשבת רוב שלזיה לשליטה פרוסית.[178] כוחות דאון נסוגו לגלץ, והפרוסים הטילו מצור על שווידניץ וכבשו אותה לבסוף ב-9 באוקטובר. פרוסיה ניצחה במערכה האחרונה שלה בשלזיה.[179]
בחודשים הבאים הוביל הנסיך היינריך צבא משני לסקסוניה, בו נטל חלק בקרב ליד פרייברג ב-29 באוקטובר. בקרב פרייברג הביס את המגנים והוביל את רדיפתם בחזרה לדרזדן, ולאחר מכן כבש הצבא הפרוסי את רוב סקסוניה.[180] צבאו של הנסיך היינריך רדף אחר כוחות אוסטרים ופשט על נסיכויות פרו-אוסטריות בפרנקוניה בנובמבר ודצמבר.[181] בנובמבר הציעה מריה תרזה לפתוח במשא ומתן לשלום, ופרידריך השני הסכים מיד; ב-24 בנובמבר הודיעו שני הצדדים על הפסקת אש בסקסוניה ובשלזיה,[180] והתחילו שיחות שלום רשמיות בסוף דצמבר.[182]
עד סוף 1762 פרוסיה השיבה בחזרה כמעט את כל חבל שלזיה מידי האוסטרים, ולאחר קרב פרייברג שלטה ברוב סקסוניה מחוץ לדרזדן; אוסטריה המשיכה להחזיק בדרזדן ובקצה הדרום-מזרחי של סקסוניה, יחד עם מחוז גלץ דרומית לשלזיה. המעצמות הלוחמות במרכז אירופה נלחמו למעשה לתיקו. כלכלת פרוסיה הושבה ליציבות אך הארץ נהרסה בקרבות וכיבושים, וכוח האדם שלה אזל.[183] אוסטריה עמדה בפני משבר כלכלי קשה והייתה חייבת לצמצם את גודל צבאה, מה שהקטין משמעותית את כוחה ההתקפי; ללא חיילים רוסיים או סובסידיות צרפתיות כמעט שלא נותרה תקווה לשוב ולכבוש את שלזיה.[184] הצדדים האחרים במלחמת שבע השנים כבר החלו בשיחות שלום; כעת התכנסו במשא ומתן נציגים מאוסטריה, פרוסיה וסקסוניה ב-30 בדצמבר בארמון הוברטוסבורג ליד קווי החזית בסקסוניה כדי לדון בתנאי השלום.[181][185]
פרידריך השני שקל להציע את פרוסיה המזרחית לרוסיה בתמורה לתמיכת פיוטר בכיבוש סקסוניה, אך נסיגתה של קתרין העבירה את רוסיה מחוץ למעורבים במשא ומתן. הצדדים הלוחמים הסכימו בסופו של דבר להחזיר זה לזה את השטחים שכבשו: אוסטריה נסוגה מגלץ, שחזרה לשליטה פרוסית מלאה בשלזיה, בתמורה לפינוי פרוסיה את סקסוניה, שהושבה לאוגוסט השלישי, מלך פולין, שקיבל גם פיצויים אחרים מצד פרוסיה. בגבולות האזור חזרו לסטטוס קוו אנטה בלום.[181] אוסטריה ויתרו רשמית על תביעותיה לשלזיה; בתמורה התחייבה פרוסיה לתמוך בבנה של מריה תרזה, הארכידוכס יוזף, בבחירות האימפריאליות 1764 המתקרבות. עם זאת, הצדדים הסכימו לסיים את המלחמה השלזית השלישית בחוזה הוברטוסבורג שנחתם ב-15 בפברואר 1763.[185]
החזרת הגבולות לסטטוס קוו אנטה בלום פירושה שאף אחד מהצדדים הלוחמים במלחמה השלזית לא זכה בפרס שאותו כיוון: פרוסיה נכשלה בשמירה על חלק מסקסוניה, בעוד אוסטריה לא הצליחה להשיב את מחוזה האבוד שלזיה, וגם רוסיה לא זכתה בשטחים על חשבון פרוסיה. למרות זאת, תוצאת המלחמה נחשבת בדרך כלל לניצחון דיפלומטי עבור פרוסיה,[186] ששמרה לא רק על שלזיה אלא גם כפתה על אוסטריה להכיר בריבונותה במחוז, ובכך מנעה מלחמות שלזיות נוספות. באופן יסודי יותר, פרוסיה הוכיחה את עצמה כיריבה אמינה לאוסטריה בכך ששרדה בשלמותה מלחמה שעלולה הייתה לפרק אותה.[93][93][181]
פרוסיה יצאה מהמלחמה כמעצמה אירופית חדשה,[181] והתייצבה כמעצמה המובילה בגרמניה הפרוטסטנטית.[187] הממלכה זכתה בהכרה כללית בריבונותה בשלזיה, מה שבא לידי ביטוי בעצירת ניסיונותיה של אוסטריה להשיב לעצמה את המחוז. המוניטין האישי של פרידריך השני, מלך פרוסיה נסק, שכן חובותיו למזל (המהפך הרוסי לאחר מות יליזבטה) ולתמיכה הפיננסית הבריטית נשכחו במהרה, בעוד זיכרונות מנהיגותו האנרגטית וההצלחות הטקטיות שלו נשמרו בתודעה.[188] פרוסיה הצליחה לעמוד על רגליה מול פלישה בו-זמנית של אוסטריה, רוסיה, שוודיה וצרפת, הישג שנראה לא אפשרי, בניתוח יחסי הכוחות.[189] לאחר 1763, צבאות בעולם שלחו קצינים לפרוסיה ללמוד את סודות כוחה הצבאי, והפכו את פרוסיה לאחת המדינות המודל לחיקוי ביותר באירופה.[188]
אף על פי שהמלחמה מתוארת לעיתים כרגע מפתח בעליית פרוסיה לגדולה, המלחמה השאירה את כלכלת הממלכה ואוכלוסייתה הרוסות, ומרבית שנותיו הנותרות של פרידריך השני הוקדשו לתיקון הנזקים. כדי להפחית אבדות בנפש, המשיך המלך את מדיניות אביו לעודד פליטים פרוטסטנטים מממלכות קתוליות להתיישב מחדש בפרוסיה.[190] הפיחותים החוזרים ונשנים במטבע שנכפו כדי לממן את הסכסוך הובילו לאינפלציה חדה ושיבוש משמעותי של כלכלת פרוסיה (וסקסוניה).[191] לאחר המלחמה החלה המדינה להשתמש ברשת מחסני התבואה הצבאיים ובמס על התבואה כדי לייצב את מחירי מזון ולהקל על המחסור בתבואה. פרוסיה הקימה גם מערכת רווחה בסיסית עבור יוצאי צבא עניים ונכים מהמלחמות השלזיות.[190]
צבא פרוסיה סבל מאבדות כבדות במלחמה, עם כ-180,000 הרוגים,[192] ומערך הקצונה שלו נשחק קשות. לאחר השלום לא היה למדינה הכסף או כוח האדם לבנות מחדש את הצבא לרמתו שלפני המלחמה.[193] עד 1772 חזר גודל הצבא הפרוסי ל-190,000 איש, אך מעט מהקצינים היו ותיקי מלחמות שלזיה.[194] במלחמת הירושה הבווארית (1778–1779) לחמו הפרוסים בצורה גרועה, למרות הובלתו האישית של פרידריך השני, ולא הצליחו להכריע את הרפובליקה הצרפתית הראשונה בקרבות 1792–1795. ב-1806 הובסו הפרוסים על ידי נפוליאון בונפרטה בקרב ינה-אאורשטדט; רק לאחר סדרת רפורמות בעקבות אסונות 1806–1807 החל כוחה הצבאי של פרוסיה לצמוח מחדש.[195]
המלחמה השאירה את המלוכה ההבסבורגית שקועה בחובות כבדים,[196] וכוחותיה הצבאיים נחלשו מאוד, עם יותר מ-145,000 הרוגים או נעדרים.[192] אוסטריה לא הצליחה להשיב את שלזיה או להשיג רווחים טריטוריאליים אחרים, אך שמרה על סקסוניה מפני שליטה פרוסית, מה שהאט את צמיחת יריבתה הצפונית החדשה. צבאה פעל בהחלט בכבוד רב יותר מאשר במלחמת ירושת אוסטריה, מה שנראה כהצדקה לרפורמות המנהליות והצבאיות של מריה תרזה מאז אותה מלחמה. כך, המלחמה שיקמה במידה רבה את יוקרתה של אוסטריה ושמרה על מעמדה כשחקנית מרכזית במערכת האירופית.[197] בהסכימו להצביע עבור הארכידוכס יוסף בבחירות האימפריאליות, קיבל פרידריך השני את המשך עליונות ההבסבורגים באימפריה הרומית הקדושה, אם כי זה היה הרבה פחות ממה שאוסטריה קיוותה לזכות במלחמה.[198]
אישור פרוסיה כמעצמה מדרגה ראשונה והיוקרה המוגברת של מלכה וצבאה היוו איומים ארוכי טווח על ההגמוניה של אוסטריה בגרמניה.[197] מלחמות שלזיה הבהירו שהמלוכה ההבסבורגית תזדקק לרפורמות מתמשכות אם תרצה לשמור על מעמדה הדומיננטי בפוליטיקה האירופית.[199] לאחר אכזבת המלחמה השלזית השלישית נטשה מריה תרזה סופית את התקווה להשיב את שלזיה, והתמקדה במקום זאת ברפורמות פנימיות כדי להכין את הממלכה טוב יותר לקונפליקטים עתידיים עם פרוסיה. ב-1761 יישמה המלוכה ההבסבורגית גופים מנהליים ומכשירי מדיניות מרכזיים חדשים כדי לייעל תהליך מנהלי שהיה לעיתים כאוטי. שנות ה-60 וה-70 של המאה ה-18 ראו מאמצים נמרצים לשיפור גביית מיסים, במיוחד בלומברדיה וארצות השפלה האוסטריות, מה שהוביל לעלייה משמעותית בהכנסות המדינה.[200] ב-1766 פרסמה הכתר את הקוד המשפטי המשותף הראשון שלה, קודקס תרזיאנוס, במאמץ לאחד את מערכות החוק השונות של הממלכה.[201] במטרה להגביר את יכולתם של האיכרים לתרום לבסיס המס של המדינה, הוציאה מריה תרזה סדרת צווים קיסריים בין 1771 ל-1778 שמגבילים עבודת כפייה של איכרים בארצותיה הגרמניות והבוהמיות, ובנה המשיך את התהליך עם צו הצמיתות (1781) (אנ').[202] המדינה גם יישמה חינוך יסודי חובה והקימה מערכת בתי ספר ציבוריים חילוניים.[203] החל מרפורמות תרזיאניות אלה, מאמצים נרחבים למודרניזציה של המלוכה ההבסבורגית בחצי המאה הבאה צמחו מתוך תבוסתה של אוסטריה.[204]
הצאר פיוטר השלישי נתפס כשליט לא יעיל במידה רבה ולא פופולרי. הוא היה נסיך פרוסי גרמני, ונאמנותו למולדתו המקורית על פני המדינה שירש עוררה את חמתם של נתיניו ושל צבאו. פיוטר החזיר לפרוסיה שטחים שרוסיה כבשה, והוציא את כוחותיו ממלחמת שבע השנים, ובכך הפך את כל ניצחונותיה האחרונים של רוסיה (ואת המחיר ששילמה עבורם בדם חייליה ובכסף מאוצר המדינה) לחסרי תוחלת.[172]
רבים בצבא הרוסי, וכן אזרחים רוסים וגם הקיסרית יקטרינה עצמה, חששו שאם פיוטר ימשיך בוויתוריו לפרוסיה הדבר יוביל למרד כלל-ארצי ויסכן את יציבות רוסיה. באביב 1762, בקנוניה עם מאהבה גריגורי אורלוב ואחרים בחצר ובצבא, החלה יקטרינה השנייה, קיסרית רוסיה, לתכנן את הדחת בעלה לאחר שהוא תכנן להיפטר ממנה.[70] הדחתו של פיוטר נבעה מפגיעה קטלנית באינטרסים של שני מוקדי הכוח היחידים שהחזיקו במונופול על הכוח ברוסיה – משמרות העילית והכנסייה. ראשית, פיוטר החליט לגרור את משמרות העילית האימפריאליים (רגימנטים פריאוברז'נסקי ואיזמיילובסקי) למלחמה יזומה בדנמרק כדי להשיב את נחלת אבותיו בהולשטיין, תוך שהוא מאלץ את הקצינים לעטות מדים פרוסיים ולבצע תרגילי סדר גרמניים, צעד שנתפס בעיניהם כהשפלה חמורה ואיום על מעמדם. שנית, באפריל 1762, הוציא פיוטר צו המלאים לכל קרקעות הכנסייה האורתודוקסית ואת הצמיתים שעבדו בהן, צעד שקומם עליו לחלוטין את ההיררכיה הדתית הבכירה. הקצינים הבכירים, בהנהגת האחים גריגורי ואלכסיי אורלוב והדיפלומט ניקיטה פאנין, חברו ליקטרינה כדי להוציא לפועל הפיכה צבאית שקטה.[71]
עם שחר ב-28 ביוני 1762 צעדה יקטרינה בראש תהלוכה של תומכים אזרחיים וצבאיים אל ארמון החורף, ושם הוכרזה כיורשת הכתר הרוסי בידי הארכיבישוף של נובגורוד. פיוטר ניסה להימלט באמצעות סירה אל הבסיס הצבאי של קרונשטאדט בקוטלין, בתקווה שהצי יישאר נאמן לו. ואולם תותחי הצי פתחו באש על סירתו של פיוטר בשתי יריות או שלוש, והוא נהדף בחזרה אל החוף, כאשר המפקד הכריז כי פיוטר אינו מוכר עוד כקיסר וכי רוסיה נשלטת בידי הקיסרית יקטרינה. תושבי סנקט פטרבורג, שנמשכו אל החוף עקב ההדים החזקים של התותחים, התחמשו גם הם במקלות ובאבנים כדי למנוע ממנו לשוב אל עיר הבירה. עשרים וארבע שעות לאחר מכן, לאחר שנודע לו כי הסנאט, הצבא והצי נשבעו אמונים ליקטרינה, ובעזרת שני שומרים שפיוטר התכוון להעניש, הוא נעצר ואולץ לוותר על הכתר ב-9 ביולי 1762.[205] זמן קצר לאחר מכן הועבר לרופשא, שם מת בהמשך. מסתורין רב אפף את מותו. הסיבה הרשמית, לאחר נתיחה שלאחר המוות, הייתה התקף חמור של קוליקטחורי ושבץ, בעוד אחרים טוענים כי נרצח. לפי עדויות אחרות, לאחר ארוחת צהריים ניסו שוביו של פיוטר לחנוק אותו באמצעות מזרן, אך הוא הצליח להיחלץ. בעקבות זאת חנקו אותו שוביו למוות באמצעות צעיף. הוא נקבר ב-3 באוגוסט 1762 במנזר אלכסנדר נבסקי, סנקט פטרבורג.[205][206]
עם עלייתה לשלטון, יקטרינה השנייה, שכונתה גם יקטרינה הגדולה בתקופת שלטונה, הסיגה בחזרה את הכוחות הרוסיים ממחנה פרידריך השני, אך נמנעה מלחדש את המלחמה באוסטריה כדי לייצב את שלטונה באימפריה הרוסית.[72] יקטרינה שלטה בתור קיסרית רוסיה במשך 34 שנים עד יום מותה ב-1796. תחת הנהגתה התרחבה רוסיה מבחינה טריטוריאלית, התחזקה צבאית והתפתחה תרבותית. יקטרינה הייתה פטרונית של האומנויות והמדעים, והביאה את רעיונות הנאורות האירופית לחצר הרוסית. היא קידמה רפורמות בתחומי החינוך, המשפט והממשל, אך גם חיזקה את מעמד האצולה ואת מוסד הצמיתות. היא נחשבת לאחת הדמויות החזקות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה של רוסיה, ולאחת הנשים הבולטות והחזקות ביותר במאה ה-18.[72]
המלחמה השלזית השלישית לא הייתה רק עימות צבאי נוסף בין פרוסיה לאוסטריה, אלא גם מאורע שהותיר חותם תרבותי עמוק בזיכרון ההיסטורי של מרכז אירופה. אף שבמישור המדיני הישיר היא הסתיימה בלי שינוי טריטוריאלי גדול, אלא באשרור מחודש של שליטת פרוסיה בשלזיה, במישור הסמלי היא חיזקה את מעמדה של פרוסיה כמעצמה אירופית ואת דמותו של פרידריך השני כשליט וכמפקד יוצא דופן.[207][208] בשל כך, המלחמה התקבעה במשך דורות לא רק כפרק בתולדות המאבק על שלזיה, אלא גם כאחת מאבני הדרך בתולדות עלייתה של פרוסיה למעמד בכורה בעולם הגרמני.[208]
במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 קיבלה המלחמה מקום מרכזי במיוחד בתרבות ההיסטורית הגרמנית. בגרמניה ראו בה מאורע מכריע בדרך לעליונותה של פרוסיה, ובהמשך גם כאחד היסודות הרעיוניים שמהם נבנו תהליכי האיחוד הגרמני והדימוי של "הגדולה הגרמנית".[208] זיכרון זה עוצב במסגרת היסטוריוגרפיה לאומית, שהציגה את המלחמה כהוכחה לעליונותם של משמעת, כוח עמידה, ארגון מדינתי ויכולת הנהגה. במובן זה, השפעתה התרבותית של המלחמה חרגה הרבה מעבר לשאלת השליטה בשלזיה, והפכה לחלק מן הסיפור הרחב יותר שגרמניה סיפרה לעצמה על עברה.[208]
עם זאת, הזיכרון התרבותי של המלחמה לא נשאר קבוע. חוקרים מציינים כי ההיסטוריוגרפיה הלאומית שעסקה במלחמת שבע השנים בכלל, ובחזית השלזית בפרט, שלטה במשך תקופה ארוכה מאוד, כמעט עד סוף מלחמת העולם השנייה, ורק מאוחר יותר עברה ביקורת שיטתית.[208] עוד מצוין כי מנהיגי המפלגה הנאצית, ובייחוד יוזף גבלס, היללו את פרידריך הגדול (השני) כמעין מבשר מוקדם של מדיניות אדולף היטלר ושל הנאציזם.[208] עובדה זו מלמדת כי המלחמה השלזית השלישית לא שימשה רק נושא לזיכרון היסטורי, אלא גם כחומר גלם לשימוש פוליטי, אידאולוגי ותעמולתני.[208]
מחקר מ-2024 על מלחמת שבע השנים מדגיש כי התקופה לוותה בכתיבה רבה של חיבורים אסטרטגיים, מפות ותחריטים של קרבות, שבהם הצבאות הוצגו לעיתים קרובות כריבועים ונקודות כמעט חסרי פנים.[208] במקביל, אמנים החלו לפתח דרכים חדשות לייצוג נושאים צבאיים ואימפריאליים, ובייחוד גילו עניין גובר בגאוגרפיה של המלחמה ובמרחבים שבהם התנהלה.[208] במובן זה, גם המלחמה השלזית השלישית, כחלק מהזירה המרכז-אירופית של מלחמת שבע השנים, תרמה לעיצוב שפה חזותית חדשה של מלחמה; פחות התמקדות בגבורה אישית ויותר הדגשה של תמרון, מרחב, לוגיסטיקה והיקף מערכתי.[208] דווקא העובדה שסבלם של חיילים ואזרחים, מחלות והרס יומיומי לא תמיד קיבלו ייצוג מלא, מלמדת גם על גבולותיה של תרבות הזיכרון בת התקופה.[208]
במרחב הסקסוני ניכרת ההשפעה התרבותית של המלחמה באופן מוחשי במיוחד בארמון הוברטוסבורג (אנ'). הארמון, שבנייתו הושלמה ב-1728, ולאחר מכן עבר הרחבה שנגמרה ב-1752, כמעון ציד מפואר של הנסיך הבוחר מסקסוניה ומלך פולין אוגוסט השלישי, שימש את החצר כמקום לטקסים ולחגיגות עד לפרוץ מלחמת שבע השנים.[209] בשנת 1761 הועלם כל תוכן הארמון בעקבות ביזה בידי חיילים פרוסים, וב-1763 נחתם בו שלום הוברטוסבורג (אנ'), שסיים את המלחמה בין סקסוניה, אוסטריה ופרוסיה.[209][210] המעבר החד הזה, מפאר ברוקי אל ביזה, הרס ולבסוף שלום, הפך את הוברטוסבורג לאתר זיכרון רווי משמעות, שבו המלחמה אינה רק עניין של קרבות אלא גם של פגיעה בחיי חצר, באוספים אמנותיים ובתרבות חומרית שלמה.[209][210]
בשנת 2013 הוצגה בארמון תערוכה מיוחדת לציון 250 שנה לשלום הוברטוסבורג, שמטרתה הייתה להשיב לתודעה הציבורית את חשיבותו התרבותית וההיסטורית של האתר.[209] בשנים האחרונות מתקיימות בו גם תערוכות נוספות ותוכניות תרבות הכוללות קונצרטים, אירועים, קריאות והרצאות, לצד תערוכות מתחלפות של אוספי האמנות של דרזדן.[210] נוסף על כך, אוצרי המוזיאון הציגו גם את זיכרון ביזת הארמון בידי הצבא הפרוסי כפרק מרכזי בסיפורו של המקום, לרבות באמצעות הצגת קטלוגים של היצירות שנבזזו.[211]
^Christopher Duffy, The military experience in the Age of Reason, Hertfordshire: Wordsworth Editions, 1998, Wordsworth Military Library, עמ' 272, ISBN978-1-85326-690-4
^Frederick the Great's army. 3: specialist troops, London: Osprey, 1992, Osprey military Men-at-arms series, עמ' 13–14, ISBN978-1-85532-225-7
^שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
^שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
^[www.prussia.online/Data/Book/fr/frederick-the-great-s-army-2/MAA%20240%20[]%20-%20[18c]%20-%20Frederick%20The%20Great's%20Army%20(2)%20Infantry.pdf#page=8 Frederick the Great's, Army (2), Infantry] (עמ' 8), prussia.online
^ 12Boundless, The Seven Years’ War, עמ' Maria Theresa sent her foreign policy minister, Count Wenzel Anton von Kaunitz, to France to secure an alliance to enable Austria to reclaim Silesia. Louis XV proved reluctant to agree to any treaty presented by Kaunitz. Only with renewed aggression between France and Britain was Louis convinced to align with Austria.
^Choiseul, Etienne-François, Comte de Stainville | Encyclopedia.com, www.encyclopedia.com, As minister of foreign affairs from 1758 to 1770... he brought about the Family Compact (1761) and conducted a covert diplomatic system known as the Secret du Roi. Although he came to power too late to save France from humiliation in the Seven Years' War...
.svg){kind=link}
.svg){kind=link}
.jpg){kind=link}
.jpg){kind=link}
.jpg){kind=link}
