האנס קרל פון וינטרפלדט
פעולות נוספות
| קובץ:MenzelHansKarlvonWinterfeldt.jpg | |
| מדינה | ממלכת פרוסיה ממלכת פרוסיה |
|---|---|
| שגיאת לואה ביחידה יחידה:WikidataBind בשורה 22<includeonly></includeonly>: אין יישות בוויקינתונים. | |
.svg){kind=link}
האנס קרל פון וינטרפלדט (בגרמנית: Hans Karl von Winterfeldt; 4 באפריל 1707 – 8 בספטמבר 1757), גנרל פרוסי, שירת במלחמת הירושה הפולנית, במלחמת הירושה האוסטרית, במלחמות השלזיות של פרידריך השני, מלך פרוסיה, ובמלחמת שבע השנים. הוא היה אחד מאנשי סודו ויועציו המהימנים של פרידריך, ועורר עוינות בקרב אנשי חצר אחרים. פרידריך הפקיד בידיו אוטונומיה ניכרת במטה הכללי, ווינטרפלדט פיתח את התוכנית ה"מודרנית" הראשונה לאיסוף מודיעין צבאי. הוא ניהל את המשא ומתן על אמנת וסטמינסטר ועבור מאמציו בשם פרידריך, קיבל את מסדר העיט השחור ואת עיטור פור לה מריט. הוא מת מפצעיו בקרב מויס. שמו נכלל בפסל הרכוב של פרידריך השני.
ראשית חיים עריכה
האנס קרל פון וינטרפלדט נולד בטירת ואנסלוב (כיום בזידנברינצוב, מקלנבורג-מערב פומרניה) בפומרניה השוודית. השכלתו הייתה לקויה, ובשנים מאוחרות יותר הוא תמיד הצטער על חוסר בקיאותו בצרפתית.[1]
קריירה צבאית עריכה
וינטרפלדט התגייס לרגימנט הקירסירים של דודו, גנרל-מיור פון וינטרפלד, שם שירת עד 1720; הוא קודם לקורנט לאחר שנתיים של שירות. הודות לגובהו וליציבותו החיילית, היה לו המזל למשוך את תשומת ליבו של פרידריך וילהלם הראשון, מלך בפרוסיה, שהעביר אותו לרגימנט הגרנדיריםענקי פוטסדאם כלוטננט. תוך זמן קצר הוא הפך לשליש אישי למלך, וב-1732 נשלח עם קבוצה של מש"קים נבחרים לסייע בארגון הצבא הרוסי.[1]
בעודו אורח של הרוזן מרשל מיניך בסנקט פטרבורג, וינטרפלדט התאהב והתחתן עם בת דודתו יולי פון מלצאן, שהייתה גם בתו החורגת של המרשל וגבירת החצר של הדוכסית הגדולה יליזבטה, קיסרית רוסיה. בשובו לפרוסיה הפך למקורב לנסיך הכתר, לימים פרידריך השני, אותו ליווה מאוחר יותר במלחמת הירושה הפולנית. אינטימיות זו, לאור יחסיו האישיים עם המלך, הפכה את מעמדו של וינטרפלדט לקשה מאוד, שכן פרידריך וילהלם ובנו היו מסוכסכים קשות בעקבות פרשת קאטה; בסופו של דבר הנסיך הובא בפני בית דין צבאי על ידי אביו, באשמת ניסיון עריקה, ונידון למוות. וינטרפלדט נשאר חברו הקבוע של הנסיך לאורך כל הצרות הללו, ועם עלייתו לשלטון של פרידריך השני, הוא קודם למייג'ור ומונה לשליש לריבון החדש.[1]
פעילות במהלך מלחמת הירושה האוסטרית עריכה
כאשר פרצה מלחמת הירושה האוסטרית, וינטרפלדט נשלח למשימה בסנקט פטרבורג, אשר נכשלה. לאחר מכן פיקד על גדוד גרנדירים בהצטיינות רבה בקרב על מולביץ, וזכה לתהילה נוספת בקרב המשני המפורסם של רוטשלוס, שם הוסרים פרוסים הביסו את האוסטרים ב-17 במאי 1741. חודש לאחר מכן, וינטרפלדט מונה לקולונל, כמו גם ציטן, מפקד הפרשים שפיקד בפועל ברוטשלוס; האחרון, כמבוגר יותר בשנים ובשירות, נטר טינה על הקידום המהיר של הזוטר ממנו. לאחר קידום זה, פרידריך העסיק בעיקר את וינטרפלדט כקצין מטה סודי לייצוג עמדותיו בפני הגנרלים, תפקיד שבו וינטרפלדט נזקק לטקט יוצא דופן ולידע באנשים ובעניינים, ויצר לעצמו אויבים רבים.[1]
וינטרפלדט היה איש סודו של המלך ברפורמה בצבא, ביצירה מחדש של המטה הכללי ובפיתוח מודיעין צבאי.[2] בתקופת השלום הקצרה, הוא היה בנוכחות מתמדת אצל המלך, שהעסיק אותו שוב, כשחודשה המלחמה, באותו תפקיד כמו קודם, ולאחר שהיה גורם מכריע בניצחון בסדרה של קרבות משניים מוצלחים, קודם לגנרל-מיור ב-1745, בתוקף מינואר 1743.[1]
עבור שירותיו הגדולים בקרב הוהנפרידברג, פרידריך העניק לו את הקפטנות של טטיאו, שנשאה עמה משכורת של 500 טאלר בשנה. מאוחר יותר הפך למושל קולברג בפומרניה. בקרב הנרסדורף, ציטן הדף את ההתקפה הפתאומית והבלתי צפויה של הכוח האוסטרו-סקסוני המאוחד; וינטרפלדט הגיע לשדה בזמן כדי לקחת חלק מכריע בניצחון. שוב נאלצו היריבים לחלוק את זרי הדפנה, וציטן כתב למלך בגנותו של וינטרפלדט, וקיבל בתשובה הכרה מלאה ונדיבה בערכו ובשירותיו שלו, יחד עם הערה קצרה שהמלך מתכוון להעסיק את הגנרל פון וינטרפלדט בכל דרך שימצא לנכון. במהלך עשר שנות השלום שקדמו למלחמה הגדולה הבאה, וינטרפלדט היה בנוכחות מתמדת אצל המלך, אלא אם כן הועסק במשימות סודיות בפרובינציות או בחוץ לממלכת פרוסיה. לדוגמה, הוא נשלח ללונדון למשא ומתן על אמנת וסטמינסטר. ב-1756 הוא מונה לגנרל-לויטננט וקיבל את מסדר העיט השחור[3] ואת עיטור פור לה מריט.
המלחמה השלזית השלישית עריכה
- קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המלחמה השלזית השלישית
חוזה דרזדן מ-1745, שסיים את המלחמה של פרוסיה עם אוסטריה, העניק לפרוסיה שליטה בשלזיה. פרידריך הבין שמריה תרזה תבקש להשיב את השטח שאיבדה כשתהיה לה הזדמנות. וינטרפלדט היה פעיל באיסוף מידע על הקואליציה שהתכוננה בחשאי לתקוף את פרוסיה.[2] בהכנות למלחמה הקרבה, וינטרפלדט לקח חלק מוביל בדיונים שהובילו בסופו של דבר להחלטתו של פרידריך להנחית את המכה הראשונה.[4][5]
וינטרפלדט היה בפירנה עם המלך; כשהסקסונים נכנעו שם, פרידריך שקל לשלב את הצבא הסקסוני בשלמותו בתוך צבאו שלו, ווינטרפלדט ייעץ לו נגד מעשה זה. פרידריך עשה זאת בכל מקרה. הוא ליווה את שוורין בהתקדמות לפראג ב-1757 ולקח חלק בולט בקרב שם, שבו הצבא הסקסוני ערק מהפרוסים לפי רגימנטים. לאחר התבוסה בקרב קולין, עם זאת, וינטרפלדט, שפרידריך השני ראה בו ככל הנראה את האיש היחיד בעל האופי שניתן לסמוך עליו לנהל את הפעולות העדינות והקשות יותר של הנסיגה, מצא את עצמו נאלץ לעבוד במגע קרוב עם אחיו של המלך, הנסיך וילהלם, ציטן ואנשים אחרים שראו בו את אויבם.[4]
את הפעולות שבאו לאחר מכן ניתן לסכם במשפט: "הכל השתבש"; לאחר סצנה זועמת עם אחיו, הנסיך וילהלם פרש מהצבא, וכשפרידריך העניק לווינטרפלדט סימני אמון מחודשים, העוינות הכללית הגיעה לשיאה. אולם כפי שקרה המקרה, וינטרפלדט נפל קורבן לאומץ ליבו שלו בהיתקלות במויס ליד גרליץ ב-7 בספטמבר. פציעתו התבררה כקטלנית והוא מת ב-8 בספטמבר.[4]
האיבה בחצר שעוררו עשרים שנות האינטימיות וההשפעה הרצופות שלו אצל המלך, וההשמצה מצד חיילים פחות מוכשרים או פחות בני מזל, רדפו אותו במותו. הנסיך וילהלם הביע את מרירות שנאתו כמעט במילותיו האחרונות, וזיכרונותיו של הנסיך היינריך נותנים דיוקן בלתי אמין לחלוטין של יהירותו, חוסר יושרו, חוסר המוסריות וחוסר היכולת של וינטרפלדט. פרידריך, לעומת זאת, לא נטה לעודד חוסר יכולת אצל קציניו המהימנים ביותר, ובאשר לשאר, וינטרפלדט עמד בראש המעטים מאוד שלהם העניק המלך את ידידותו ואת אמונו המלא. כששמע על מותו של וינטרפלדט, הוא אמר, "לעולם לא אמצא שוב וינטרפלדט אחר", וקצת מאוחר יותר, "הוא היה אדם טוב, אדם בעל נשמה; הוא היה חברי." כוחו של וינטרפלדט היה בחשיבה ובפעולה אסטרטגית.[4]
בתחילה, וינטרפלדט נקבר באחוזתו בברשאו; מאה שנה לאחר מכן, גופתו הועברה לאינוולידנפרידהוף (בית קברות צבאי) בברלין. פסל, העומד בווילהלמפלאץ שם, הוקם לזכרו, ואחר הוקם במוזיאון בודה באי המוזיאונים. פסל נוסף מהווה חלק מהאנדרטה לפרידריך השני בשדרת אונטר דן לינדן.[4] ב-1851 שמו נחקק על הפסל הרכוב של פרידריך השני.[6]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 Chisholm 1911, p. 734.
- ^ 1 2 Giles MacDonogh, Frederick the Great, a Life in Deed and Letters, St. Martin's Press, 2013, ISBN 978-0-312-27266-1 p. 224.
- ^ Chisholm 1911, pp. 734–735.
- ^ 1 2 3 4 5 Chisholm 1911, p. 735.
- ^ Marcus von Salisch, Treue Deserteure: Das kursächsische Militär und der Siebenjährige Krieg, Walter de Gruyter GmbH & Co KG, 2008, ISBN 978-3-486-58805-7 p.55.
- ^ Denkmal König Friedrichs des Grossen: enthüllt am 31. Mai 1851, Verlag der Deckerschen Geheimen Ober-Hofbuchdruckerei, 1851, p. 8.
ביבליוגרפיה עריכה
- This article incorporates text from a publication now in the public domain: שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- Denkmal König Friedrichs des Grossen: enthüllt am 31. Mai 1851, Verlag der Deckerschen Geheimen Ober-Hofbuchdruckerei, 1851.
- MacDonogh, Giles. Frederick the Great, a Life in Deed and Letters, St. Martin's Press, 2013. ISBN 978-0-312-27266-1
