המלחמה נתפסה כהמשך ישיר של המלחמה השלזית הראשונה, שהסתיימה רק שנתיים קודם לכן. לאחר חתימת הסכם ברלין וסיום הקרבות בין אוסטריה לפרוסיה ב-1742, התחזק מעמדה של מלוכת הבסבורג במלחמת הירושה האוסטרית הכללית. עם הרחבת בריתותיה של אוסטריה (בהסכם וורמס, 1743), הצטרפה פרוסיה לברית המחודשת של אויבי אוסטריה (ליגת פרנקפורט) ושבה ללחימה, מתוך מטרה למנוע מאוסטריה להתחזק ולהשיב את שלזיה לשליטתה.
המלחמה החלה בפלישה פרוסית לבוהמיה ההבסבורגית באמצע 1744, והסתיימה בניצחון פרוסי עם חתימת הסכם דרזדן בדצמבר 1745, אשר קיבע את ריבונות פרוסיה בשלזיה. הסכסוך המתמשך על החבל הוביל להמשך העוינות ואף למלחמה השלזית השלישית כעשור מאוחר יותר. הניצחון הפרוסי המחיש שוב את תבוסת בית הבסבורג מול הממלכה הגרמנית העולה, וחיזק את היריבות האוסטרית-פרוסית שעיצבה את ההיסטוריה הגרמנית במשך יותר ממאה שנים.
ב-1713 שינה קרל השישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה מבית הבסבורג את כללי הירושה וציווה שאם לא יהיה לו יורש זכר, תוכל בתו לרשת את השלטון. בהתאם, לאחר מותו בשנת 1740, ירשה אותו בתו הבכורה, מריה תרזה, שהפכה לשליטת ארכידוכסות אוסטריה, יחד עם נחלות בית הבסבורג בבוהמיה והונגריה.[2] רוב מדינות האימפריה הכירו בה כיורשת העצר עוד בחיי הקיסר, אך לאחר מותו ערערו גורמים שונים על לגיטימיות שלטונה.[3]פרידריך השני, מלך פרוסיה, ראה בכך הזדמנות לממש תביעות טריטוריאליות של משפחתו בשלזיה, נחלת כתר של ההבסבורגים, ופלש אליה בדצמבר 1740. בכך נפתחה המלחמה השלזית הראשונה.[4]
לאחר הצלחות צבאיות מוקדמות של פרוסיה, מדינות נוספות החלו לפעול כנגד הבסבורגים, והסכסוך התפתח למלחמת הירושה האוסטרית.[5] פרוסיה, צרפת, ספרד, בוואריה ואחרות יצרו את ליגת נימפנבורג למטרת סיוע הדדי לתביעות טריטוריאליות ולתמיכה בבוואריה בבחירות לקיסרות. באמצע 1741 הן פלשו בהצלחה בחזיתות רבות, כבשו את טירול האוסטרית, אוסטריה עילית ובוהמיה, ואף איימו על וינה.[6] לנוכח הסכנה להתפרקות ממלכתה, חתמה אוסטריה על הסכם שביתת נשק חשאי עם פרוסיה באוקטובר 1741, שאפשר לה להפנות את עיקר כוחותיה לזירות אחרות.[7]
בדצמבר שבו הכוחות הפרוסיים להתקפה בכיוון מוראביה, ובתחילת 1742 בלמו ניסיון אוסטרי להגיע לפראג.[8] הנסיך הבוחר מבוואריה, קרל השביעי, זכה בבחירות הקיסריות ב-1742 ונבחר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה.[9] ביולי 1742 נחתם הסכם ברלין בין פרוסיה לאוסטריה, בו ויתרה אוסטריה על רוב שטחי שלזיה לטובת פרוסיה, בתמורה לנייטרליות פרוסית במלחמה הכוללת.[10] בסוף 1742 התמקדה פרוסיה בשיקום חבל שלזיה ושילובו בממלכה, בעוד אוסטריה המשיכה להילחם נגד בוואריה וצרפת. אוסטריה הצליחה לשנות את פני המערכה: היא כבשה מחדש את בוהמיה, גירשה את הצרפתים מעבר לריין לאלזס וכבשה את בוואריה תוך שהיא מאלצת את קרל השביעי להימלט לפרנקפורט.[11] פרישתה של פרוסיה מהקואליציה האנטי-אוסטרית פגעה ביחסיה עם בעלות בריתה,[12] והמאזן הדיפלומטי נטה שוב לטובת אוסטריה.[13]
ב-1743 כרתו אוסטריה, בריטניה-הנובר וסבויה-סרדיניה ברית חדשה בהסכם וורמס. אף שבריטניה הכירה בעבר בסיפוח שלזיה על ידי פרוסיה, הנושא לא הוזכר בהסכם החדש.[13] במקביל, הסתיימה באוגוסט אותה שנה מלחמת רוסיה-שוודיה שהתרחשה במקביל למלחמה השלזית הראשונה, מה שאפשר לאימפריה הרוסית להפנות משאבים לתמיכה באוסטריה. שנה לאחר מכן, עם מינויו של אלכסיי בסטוז'ב-ריומין לקנצלר על ידי יליזבטה, קיסרית רוסיה, פעלה רוסיה במדיניות פרו-בריטית ועוינת לצרפת, מגמה שחיזקה ברית עם אוסטריה והקשיחה את עמדתה כלפי פרוסיה.[14] פרוסיה ניסתה להתקרב לרוסיה ואף חתמה עמה על הסכם הגנה מוגבל, אך למרות זאת המשיכה לחוש מאוימת ממזרח.[15]
פרידריך השני חשש מהיווצרות קואליציה אנטי-פרוסית רחבה בראשות בריטניה, רוסיה, אוסטריה וסקסוניה.[16] בשל כך, ראה בהסכם שלום ברסלאו הפוגה זמנית בלבד, והבין שעליו לפעול בטרם תתפנה אוסטריה לנקום בפרוסיה עם סיום הלחימה בזירות האחרות.[17] הוא פעל לחידוש הברית עם צרפת, להקמת קואליציה גרמנית אנטי-אוסטרית ולמתקפת מנע.[18] לכן, בסוף 1743 ותחילת 1744 ניהלה פרוסיה משא ומתן עם צרפת, בוואריה ונסיכויות גרמניות נוספות להקמת ליגת פרנקפורט שתתמוך בקיסר.[19]
ב-22 במאי 1744 ייסדה פרוסיה ברית בשם ליגת פרנקפורט עם בוואריה, שוודיה, הסן-קאסל ופפאלץ, שמטרתה לכבוש ולהגן על אדמות הקיסר, כולל בוהמיה.[20] במקביל, נחתם ב-5 ביוני הסכם עם צרפת שבו הבטיחה האחרונה לסייע ולתקוף את ארצות השפלה האוסטריות.[19][21] בתמורה, סיפחה פרוסיה את חבלי בוהמיה מצפון-מזרח לאלבה.[22] בינתיים, עיקר הצבא האוסטרי בראשות קרל אלכסנדר, נסיך לורן, הופנה לחזית אלזס מול הצרפתים.[23][24]
מריה תרזה הציבה לעצמה מספר יעדים אסטרטגיים: השגת הכרה בינלאומית בסנקציה הפרגמטית של 1713 ובזכותה לשלוט בנחלות הבסבורג, מינוי בעלה פרנץ הראשון לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ושימור שלטונה בבוהמיה ובשלזיה.[19] תוכניתה הייתה לפתוח מחדש במערכה על שלזיה ברגע שיוסר האיום ממערב.[25][26] ב-7 באוגוסט 1744 הכריזה פרוסיה כי היא מצטרפת למלחמה בשמו של הקיסר קרל השביעי, ובכך נפתחה רשמית המלחמה השלזית השנייה.[23]
זירת המערכה העיקרית, חבל שלזיה, הציבה אתגרים והזדמנויות ייחודיים למצביאים במאה ה-18. החבל משתרע לאורך אגן הניקוז של נהר האודר, הזורם מדרום-מזרח לצפון-מערב ונשפך לים הבלטי. הנהר שימש כציר לוגיסטי ראשי להובלת אספקה כבדה וארטילריה, אך היווה גם מכשול טבעי שחייב שליטה בגשרים המעטים לאורכו.[27]
מבחינה טופוגרפית, שלזיה תחתית היא מישורית ברובה, מכוסה ביערות וביצות באזורים מסוימים, אך פתוחה מספיק לתמרוני פרשים ורגלים נרחבים. לעומתה, שלזיה עילית הופכת הררית ככל שמתקרבים למוראביה. הגבול הטבעי בין שלזיה לבין בוהמיה (לב השטח ההבסבורגי) מורכב מרכסי הרים מאסיביים: הרי הסודטים והרי הענקים. מעברי ההרים באזורים אלו, כגון מעבר גלץ ומעברי הרי ברומוב, היוו צווארי בקבוק אסטרטגיים. שליטה בהם אפשרה לפרוסים לאיים על וינה ועל פראג, ומנגד אפשרה לאוסטרים להזרים תגבורות לשלזיה.[28]
כמו רוב המלחמות האירופיות במאה ה-18, גם המלחמות השלזיות נוהלו כ"מלחמות קבינט": צבאות מקצועיים המופעלים על ידי השלטון לקידום מטרותיו המדיניות. על שטחים כבושים הוטלו מיסים, אם כי טבח בקנה מידה רחב באוכלוסייה היה נדיר בהרבה לעומת קרבות במאה ה-17.[29]לוגיסטיקה צבאית הכריעה מערכות שלמות, מפני שהצבאות גדלו עד כדי כך שלא יכלו להתקיים על ביזה או על אספקה מקומית בלבד. מערך המבצרים מילא תפקיד מרכזי באופרציה הצבאית. הערים גלוגאו, בריג, ניסה, ברסלאו ואולומואוץ היוו אזורים אסטרטגיים. צבא שלא כבש את המבצרים הללו הסתכן בניתוק קווי האספקה שלו ובחשיפת עורפו למתקפות.[30] ציוד ואספקה אוחסנו במחסנים מרכזיים והועברו בשיירות עגלה מסודרות שהיו פגיעות מאוד לפשיטות אויב.[31] לרוב לא התנהלו מבצעים קרביים בחורף, הצבאות נסוגו למחנות חורף וחידשו את הלחימה רק עם בוא האביב, מה שיצר הפוגות כפויות במהלך המלחמה.[32]
המערכות הצבאיות בעת החדשה המוקדמת התבססו על אימוץ כלי ירייה לצד המשך שימוש בכלי נשק מסורתיים. צבאות אירופה במאה ה-18 נבנו סביב יחידות חיל רגליםצפופות, החמושות ברובים בעלי מצת חלמישוכידונים. פרשים קלים ביצעו סיורים וסיפקו תקשורת טקטית, בעוד פרשים כבדים שימשו כעתודות לתקיפות הלם. ארטילריה סיפקה סיוע באש ושימשה להכרעת מצורים.[32] בפועל, המלחמות התמקדו בעיקר בשליטה במבצרים אסטרטגיים, תהליך שגרר לעיתים מצורים ממושכים. אף שבתורת הלחימה של פרידריך השני תפסו קרבות השדה משקל רב מהמקובל, הם היו נדירים יחסית.[33]
האסטרטגיה והדוקטרינה הפרוסית במהלך המלחמה השלזית השנייה היוו יישום ישיר של הלקחים שהפיק פרידריך השני מהמלחמה השלזית הראשונה. ברמה האסטרטגית, במקום להמתין למתקפה אוסטרית, פרידריך השני נקט בגישה של הגנה התקפית והנחתת מכת מנע. כאשר זיהה שמריה תרזה מגבשת קואליציה מחודשת (בסיוע בריטניה וסקסוניה) במטרה לכבוש בחזרה את שלזיה, החליט פרידריך השני ליזום פלישה לבוהמיה באוגוסט 1744. מטרתו הייתה לאלץ את האוסטרים להסיג את כוחותיהם מחזיתות אחרות ולכפות עליהם קרבות הכרעה בשדה הפתוח, כדי להבטיח סופית את שליטתו בשלזיה.[18]
ברמה הדוקטרינרית, השינוי המהותי ביותר היה הרפורמה המקיפה בחיל הפרשים הפרוסי. לאחר ביצועיו הנחותים במלחמה הקודמת, העביר פרידריך השני את הפרשים אימונים נוקשים כדי להפכם לכוח תקיפה אגרסיבי. הדוקטרינה הפרוסית החדשה אסרה על שימוש באקדחים וקרבינים מגב הסוס; במקום זאת, הפרשים אומנו להסתער בדהרה מהירה ומלאה, תוך שימוש בחרבות בלבד, כדי לשבור את קווי האויב באמצעות כוח הלם והסתערות פיזית (תקיפת הלם). במקביל, ההוסרים אומנו לפעול כפרשים קלים למשימות סיור, תקיפת ואבטחת אגפים. תפיסת שילוב הזרועות המשופרת, רגלים בעלי קצב אש רב, ארטילריה ניידת, ופרשים התקפיים, הגיעה לשיאה בקרב הוהנפרידברג (1745), שתוצאותיו הוכיחו את עליונותה הטקטית והדוקטרינרית של פרוסיה במלחמה זו.[34][35]
הטקטיקה הנפוצה הייתה "הטקטיקה הקווית". הגדודים נפרסו בשורות ארוכות (לרוב בעומק של 3 שורות בפרוסיה ו-4 באוסטריה) כדי למקסם את רוחב חזית האש. המערכים הטקטיים בשימוש הצבאות:
מערך קו: המערך הבסיסי להתקפה ולהגנה שנועד לייצר "חומת אש". חסרונו היה בחוסר גמישותו וברגישותו לאגפים חשופים.[36][37]
ריבוע: כאשר חיל הרגלים אויים על ידי פרשים, הוא נערך בצורת ריבוע חלול, כשהכידונים מופנים החוצה. מערך זה יצר "מבצר אנושי" שהסוסים לא הצליחו לחדור, אך הוא היה פגיע מאוד לאש ארטילרית.[38]
מערך אלכסוני: טקטיקה צבאית שבה צבא תוקף מרכז את כוחותיו להתקפה על אגף אחד של האויב.[39]
חיל הרגלים היווה את עמוד השדרה של הצבאות, וכלי הנשק שבידיו הכתיבו במידה רבה את אופי המערכה ואת המערכים הטקטיים.
הנשק החם והרציונל הטקטי: הנשק הסטנדרטי של החייל היה המוסקט בעל מצת חלמיש חלק-קדח. למוסקטים אלו (דוגמת הדגמים הפרוסיים פוצדאם מוסקט (אנ') מ-1723 ו-1740 או הדגם האוסטרי) היה טווח יעיל קצר ביותר של כ-100 מטרים ודיוק ירוד מאוד. לכאורה, נתונים אלו מעלים את התמיהה מדוע צבאות לא ציידו את חייליהם בשריון גוף מסיבי ונשק קר להסתערות פנים מול פנים, שכן מרחק של 100 מטרים ניתן לגמוא בריצה בתוך שניות ספורות (הזמן שלוקח לטעון מוסקט הוא כ-15 שניות לפחות). אולם, הסיבה שהסתערויות כאלה לא הפכו לסטנדרט נעוצה בכוח האש ההרסני של המוסקט במערך צפוף; קליע המוסקט היה כבד וגדול, ומטח אש מרוכז ומתואם של אלפי רובים יצר "חומת עופרת". מטח כזה מטווח קצר אל עבר גוש של אויב מסתער גרם בבת אחת לנפגעים רבים ולנזק פיזי ופסיכולוגי משמעותי, ששבר כמעט כל הסתערות וריסק את שורות האויב בטרם הספיק ליצור מגע.[40][41][42]
קצב האש: בסעיף זה לפרוסים היה יתרון טכנולוגי ומשמעתי מכריע. השימוש בחוטר מתכת (בניגוד לחוטר העץ האוסטרי שנטה להישבר בלהט הקרב[43]), יחד עם אימונים מפרכים, אפשרו לחייל הפרוסי הממוצע לטעון ולירות בקצב גבוה של 5 עד 6 כדורים בדקה, לעומת 2 עד 4 כדורים אצל יריביהם.[44] שיטת אש מחלקותשימוש בתבנית גר עבור "Pelotonfeuer" אך ערך זה לא קיים בשפה זו(גר') הפרוסית אפשרה ליצור גלי אש מדורגים לאורך החזית, כך שהאויב ספג ירי רציף ובלתי פוסק ללא מרווחי זמן של שקט.[45]
נשק קר וקרב פנים אל פנים: למרות ההסתמכות על אש המוסקטים, הנשק הקר שמר על מקום מרכזי מאוד בקרב. הכידון המושחל בקצה המוסקט הפך אותו לנשק מוט קטלני ששימש לבלימת פרשים ולהכרעה הסופית בהסתערויות של קרב פנים אל פנים על קווי האויב. בנוסף, רוב החיילים נשאו עליהם גם חרבות קצרות. מש"קים וקצינים לרוב לא נלחמו עם מוסקט, אלא צוידו בכלי נשק מוט ייעודיים כגון ספונטונים (אנ'); אלו נועדו לקרב צמוד, אך בעיקר שימשו כאמצעי פיקוד פיזי שבעזרתו "יישרו" הקצינים את השורות וסימנו פקודות לחייליהם בשדה הקרב.[46][47][48]
במלחמה השלזית הראשונה, יחסי הכוחות בפרשים נטו בבירור לטובת אוסטריה, ועקב הפקת הלקחים של פרידריך השני, הפרשים הפרוסים עברו עברו רפורמות מקיפות.
הפרשים האוסטרים: נחשבו לבין הטובים באירופה. הקירסירים רכבו על סוסים חזקים (רובם מהנובר והולשטיין) והיו מאומנים בתקיפת הלם. היתרון הגדול ביותר של אוסטריה היה בהוסרים ההונגרים, פרשים קלים מעולים שביצעו סיורים, פשטו על שיירות אספקה ותקפו את האגפים הפרוסיים ללא הרף.[49]
הפרשים הפרוסים: השתפרו רבות והפכו לטובים באירופה עקב רפורמות מקיפות שביצע פרידריך השני לאחר המלחמה השלזית הראשונה, כפי שבא לידי ביטוי בקרב הוהנפרידברג.[34][35]
ארטילריה גדודית: תותחים קלים (לרוב 3 ליטראות) שהוצמדו לגדודי הרגלים ונגררו ידנית או על ידי סוסים בודדים, כדי לספק אש ישירה בטווח קצר.
ארטילריית שדה ומצור: תותחים כבדים (6, 12, ו-24 ליטראות) והוביצרים. הפרוסים הצטיינו בריכוז הארטילריה הכבדה בסוללות גדולות כדי להבקיע נקודות מפתח בקו האויב, חידוש טקטי שהקדים את זמנו.
המלחמה בין פרוסיה לאוסטריה הביאה לידי ביטוי דור חדש של מפקדים לצד גנרלים ותיקים מהמלחמות הקודמות. בניגוד לצבאות מודרניים, הפיקוד היה ריכוזי מאוד, אך לגנרלים הבכירים הייתה השפעה מכרעת על גורל הקרב.
לאופולד הראשון, נסיך אנהלט-דסאו ("הזקן"): נחל ניצחון גדול על הצבא האוסטרי בקרב קסלדורף ב-14 בדצמבר1745. הקריירה של לאופולד הסתיימה בניצחון הגדול הזה, וכאשר הגיע פרידריך השני אחרי הקרב, הוא חיבק את לאופולד באופן אישי. לאחר מכן פרש לאופולד משירות פעיל, והתגורר בביתו בדסאו.[52]
גנרל-פלדמרשל אוטו פרדיננד פון אבנספרג אונד טראון: המפקד העליון של הצבא האוסטרי בשלזיה במלחמה. טראון וחייליו צעדו מאלזס דרך בוואריה אל השטח המאוים, והצליחו להדוף את הפלישה הפרוסית. פרידריך השני התרשם מאוד מביצועיו של טראון, ולימים כינה אותו המורה שלו באמנויות המלחמה.[56]
פלדמרשל קרל אלכסנדר, נסיך לורן: גיסה של מריה תרזה ואחי הקיסר פרנץ הראשון. מפקד אמיץ אך חסר דמיון טקטי, ולעיתים קרובות הובס על ידי תמרוניו המהירים של פרידריך השני.[57]
הרוזן פרנץ לאופולד פון נאדסדישימוש בתבנית גר עבור "Franz Leopold von Nádasdy" אך ערך זה לא קיים בשפה זו(גר'): מפקד כוחות הוסרים מפורסם. הוא פיקד על לוחמת גרילה שהסבה נזק רב לקווי האספקה הפרוסיים והפכו לאימת החיילים הפרוסים.[58]
פרידריך השני הוביל את הצבא הפרוסי לחציית הגבול לבוהמיה ב-15 באוגוסט 1744.[59] כוח הפלישה, שמנה 70,000 חיילים,[20] נכנס לבוהמיה בשלוש עמודות: העמודה המזרחית (בפיקוד פון שוורין) עברה משלזיה דרך גלאץ ובהרי הענקים; העמודה המרכזית, בפיקוד לאופולד השני, נסיך אנהלט-דסאו, התקדמה דרך סקסוניה (בהבטחת מעבר מהקיסר), עברה את לוזציה והמשיכה ללעטמריץ; העמודה המערבית, בפיקוד פרידריך השני עצמו, התקדמה במעלה נהר האלבה דרך דרזדן והרי העפרה לכיוון לעטמריץ.[60] עם כניסת הכוחות לבוהמיה בתחילת ספטמבר, הם הקיפו את פראג והטילו עליה מצור. לאחר שבוע של הפגזה ארטילרית כבדה נכנעה העיר לפרוסים ב-16 בספטמבר.[59]
פרידריך השני השאיר חיל מצב קטן בפראג ויצא דרומה, וכבש את טבור, צ'סקה בודייוביצה והובוקה.[61] כצפוי, איום חדש זה משך את הצבא האוסטרי בפיקודו של הנסיך צ'ארלס חזרה מאלזס דרך בוואריה; הצרפתים, לעומת זאת, לא הצליחו להטריד ולשבש את הפריסה האוסטרית כפי שהבטיחו, בין היתר בגלל מחלתו הקשה של לואי החמישה עשר, מלך צרפת, בעת פיקודו במץ.[20] כתוצאה מכך הצליח צבא אוסטריה לשוב לבוהמיה במהירות ובכוח מלא, אך נאלץ לוותר על שליטה באלזס ובוואריה.[62] דיפלומטים אוסטרים גם גייסו את סקסוניה חזרה לצד אוסטריה, אך רק להגנה.[60] באוקטובר כבר התקדמו האוסטרים במערב-דרום בוהמיה לעבר פראג, וצבא סקסוני נע מצפון-מערב לסייע.[63]
כשנודע לפרידריך השני על התקדמות האוסטרים וכוחם הבלתי צפוי, החל בנסיגה מדרום-מזרח בוהמיה כדי להתמודד מול אויביו. הוא ניסה מספר פעמים להביא לקרב מכריע, אך הגנרל אוטו פרדיננד פון אבנספרג אונד טראון תמרן ונמנע מעימות ישיר תוך תקיפת קווי האספקה הפרוסיים. בסוף נובמבר נאלצו הפרוסים לסגת חזרה לפראג ולאלבה, ולאחר מספר שבועות עבר צבא אוסטרי-סקסוני את נהר האלבה ב-19 בנובמבר.[63] לאחר מכן פינו הפרוסים את פראג ואת בוהמיה וחזרו אל שלזיה עילית, שם התבצרו מול פלישות אוסטריות במשך החורף.[64]
ב-8 בינואר 1745 נחתם הסכם ורשה, שקבע ברית מרובעת חדשה בין אוסטריה, בריטניה-הנובר, סקסוניה והרפובליקה ההולנדית למען בלימת ליגת פרנקפורט והשבת גבולות בית הבסבורג לקדמותם.[65]אוגוסט השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה ומלך פולין, גייס 30,000 חיילים בתמורה לסובסידיות בריטיות והולנדיות.[66] בהסכם סודי שנחתם ב-18 במאי בלייפציג סוכם גם על התקפת פרוסיה עם חלוקה טריטוריאלית של ממלכת פרוסיה.[67] עם העברת כוחות אוסטריים מבוואריה לבוהמיה הצליח קרל השביעי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, להשיב את שליטתו במינכן, אך נפטר זמן קצר אחרי שובו, מה שגרם לשינוי במערך הבריתות.[64] אירועים אלה חברו יחד כדי ליצור שינוי משמעותי בכיוון המלחמה בגרמניה.[68]
לאחר שכוחות פרוסיה גורשו מבוהמיה, חזרה אוסטריה למתקפה והכניעה את הצבא הצרפתי-בווארי בקרב פפנהופן ב-15 באפריל, ולאחר הפסד זה חתם מקסימיליאן השלישי יוזף, הנסיך הבוחר מבוואריה, על הסכם שלום עם מריה תרזה ב-22 באפריל (הסכם פיסן). בהסכם, מקסימיליאן נטש את תביעות אביו על אדמות אוסטריות והבטיח לתמוך בפרנציסקוס שטפן מלורן בבחירות הקיסריות הקרובות; בתמורה, מריה תרזה הכירה רטרואקטיבית בלגיטימיות של קרל השביעי כקיסר האימפריה הרומית הקדושה. החזית הבווארית נסגרה, ואוסטריה התמקדה בשלזיה, איטליה והולנד.[67]
לאחר חתימת הסכם השלום עם בוואריה, החלה אוסטריה בסוף אפריל 1745 להתכונן לפלישה רחבה לשלזיה, כאשר צבאו של קרל מלורן חצה למוראביה וצבא סקסוני התאסף ליד לייפציג. פרידריך השני ויתר על הדרום ההררי של שלזיה עילית והשאירו לידי חיל החלוץ האוסטרי (פנדורים),[69] וריכז את ההגנה סביב העיר פרנקנשטיין שבעמק הנייסה המזרחית.[70]לאופולד הראשון, נסיך אנהלט-דסאו, הופקד על כוח משני בברנדנבורג כדי למנוע פלישה סקסונית. בסוף מאי חצו אוסטרים-סקסונים את הרי הענקים וחנו ליד הכפר הוהנפרידברג, שם פרידריך השני תקף בהפתעה בבוקר 4 ביוני.[69] הקרב הסתיים בניצחון פרוסי מוחלט, וצבאו של קרל נסוג בבלבול אל ההרים.[35]
התבוסה האוסטרית בקרב זה הסירה כל אפשרות מיידית להשיב את שלזיה לאוסטריה.[71] הפרוסים רדפו אחרי האוסטרים והסקסונים לשטח בוהמיה עד קניגרץ, שם כל צד חנה משני צדי נהר האלבה. שני הצבאות כמעט לא התעמתו במהלך החודשיים הבאים,[72] בעוד פרידריך השני ניסה להשיג הסכם שלום אשר יבטיח מחדש את שליטתו בשלזיה.[73] נכונותה של בריטניה לדאוג למימון המשך מלחמת אוסטריה עם פרוסיה פחתה במידה ניכרת בעקבות פרוץ המרד היעקוביטי של 1745 באי הבריטי. ב-26 באוגוסט הוסכם באמנת האנובר 1745 על הכרה הדדית בהחזקות כל צד בגרמניה (כולל שלזיה הפרוסית) והתחייבות פרוסיה להימנע מתביעות נוספות בבוהמיה או בסקסוניה.[74]
בצד האוסטרי, מריה תרזה ניהלה משא ומתן עם הנסיכים בוחרים בגרמניה כדי לקדם את בחירת בעלה לקיסר, לאחר מותו של קיסר בוואריה. הבחירות הקיסריות שהתקיימו ב-13 בספטמבר בפרנקפורט הסתיימו בבחירתו על ידי מרבית המצביעים, והושגה בכך אחת המטרות המרכזיות שלה במלחמה.[65] במקביל הידלדלו האספקה של הצבא הפרוסי בבוהמיה, והוא נדחק לאחור בגלל מתקפות אוסטריות.[73] ב-29 בספטמבר פתח הצבא של קרל אלכסנדר, נסיך לורן במתקפת פתע על מחנה פרידריך השני ליד סור, בקרב שנקרא קרב סור, ולמרות ההפתעה והיתרון המספרי האוסטרי, הפרוסים ניצחו.[75][35] חוסר האספקה אילץ את פרוסיה לסגת לעמדות בשלזיה עילית, ודחקה משם את הכוחות האוסטריים המקדימים שהקדימו את הצבא של קרל אלכסנדר, נסיך לורן.[76]
פרוסיה ובריטניה קיוו שאוסטריה תסכים להסכם שלום ותתרכז בצרפת, אך מריה תרזה בחרה להמשיך במאבק. בסוף אוגוסט חתמו אוסטריה וסקסוניה על ברית התקפית לתקיפת פרוסיה,[77] ובתחילת נובמבר פתחו במתקפה כמה חזיתות לעומק ברנדנבורג.[75][35] צבאו של קרל התקדם מצפון בוהמיה ללוזציה, והצבא הסקסוני בראשות רוטובסקי נע ממערב בתקווה להשתלט על ברלין. ב-8 בנובמבר פקד פרידריך השני על לאופולד הראשון להתכונן להגנה בברנדנבורג, והוא עצמו אסף צבא בשלזיה תחתית להתמודדות מול קרל.[78]
הפרוסים צעדו במקביל לתנועת צבא קרל עד קצה ברנדנבורג. ב-23 בנובמבר פתח פרידריך השני במתקפת פתע על מחנה קרל בהנרסדורף; בקרב הנרסדורף חוסלו הכוחות הסקסונים וצבא האוסטרים נסוג בבלבול. קרל ושרידי צבאו נסוגו לסקסוניה ובוהמיה, ולוזציה נותרה בידי פרוסיה.[79] במקביל התקדם צבאו של לאופולד מערבה לסקסוניה, הגיע עד לייפציג ויצר חבירה לצבאו של פרידריך השני בדרכם לדרזדן.[80]
פרידריך השני ניסה לחתוך בין דרזדן לצבא האוסטרי של קרל, ולאופולד תקף את הסקסונים שחפרו עמדות ליד קזלסדורף.[80] ב-15 בדצמבר הושמד צבאו של רוטובסקי בקרב קזלסדורף, הדרך לדרזדן נפתחה וצבא קרל נסוג לבוהמיה.[65] הפרוסים כבשו את דרזדן ב-18 בדצמבר,[81] ולאחר כיבוש העיר פנה פרידריך השני למריה תרזה ולפרידריך אוגוסט השלישי בהצעת שלום.[82]
משלחות אוסטריה, סקסוניה ובריטניה הצטרפו למשלחת הפרוסית לדרזדן, שם נחתם הסכם שלום מהיר. מריה תרזה הכירה בשליטת פרוסיה על שלזיה וקלאדסקו, פרידריך השני הכיר רטרואקטיבית בפרנץ הראשון לקיסר רומא הקדושה והסכים להסדרה הפרגמטית ולהתחייב לנייטרליות להמשך המלחמה.[81][65] סקסוניה חויבה לשלם לפרוסיה פיצויים של מיליון רייכסדולר. הגבולות נותרו בסטטוס קוו אנטה בלום.[82] הסכם דרזדן נחתם ב-25 בדצמבר 1745 וסיים את המלחמה השלזית השנייה בין אוסטריה, סקסוניה ופרוסיה.[81]
המלחמה השלזית הראשונה והשנייה נחשבות כמערכות במסגרת מלחמת הירושה האוסטרית הרחבה.[83] מסיבה זו, סיום המלחמה השלזית השנייה נחשב לניצחון מובהק של פרוסיה, שהצליחה להגן על הישגיה הטריטוריאליים בשלזיה.[84] התערבות הפרוסית בבוהמיה פגעה קשות במאמציה הצבאיים של אוסטריה מול צרפת.[24] מצד שני, עצם חתימה על הסכם שלום נפרד פגעה במוניטין הדיפלומטי של פרידריך השני בעיני מדינות אירופה.[7] הסכם דרזדן העמיק את העוינות של אוסטריה וסקסוניה כלפי פרוסיה,[85] ובכך הניח את היסודות לברית אנטי-פרוסית שתוביל למלחמה השלזית השלישית בעשור הבא.[86] במלחמה השלזית השנייה נהרגו 27,800 חיילים, מתוכם 9,600 פרוסים ו-18,200 אוסטרים.[1]
פרוסיה ביססה את שליטתה בשלזיה, אזור צפוף אוכלוסייה ומפותח מבחינה תעשייתית, שהניב לממלכה הכנסות ומיסים רבים.[87] הניצחונות הפתיעו את אירופה והביאו לעלייתה של פרוסיה למעמד של מעצמה מרכזית ביבשת, תוך כדי דחיקת יריבות משניות כמו בוואריה וסקסוניה.[88] שורת הניצחונות של פרידריך השני ב-1745 זיכתה אותו בתהילה רבה, ומאותה תקופה החלו לכנותו "פרידריך הגדול".[89][90]
כיבוש שלזיה הפך את פרוסיה ואוסטריה ליריבות מושבעות, והחל את היריבות האוסטרית-פרוסית שתהפוך לציר הדומיננטי בפוליטיקה הגרמנית במאה השנים הבאות.[91] גם סקסוניה, שחששה ממעמדה בסביבה החדשה שנוצרה, אימצה קו אנטי-פרוסי חריף.[85] טייתו של פרידריך השני לסגת חד-צדדית מהתחייבויותיו הבריתיות עוררה חשדנות עמוקה בצרפת, ומה שנתפס כבגידה נוספת, כריתת ברית עם בריטניה ב-1756 (אמנת וסטמינסטר), האיץ את המהפכה הדיפלומטית שהתחוללה באירופה בשנות ה-50 של המאה ה-18.[92]
אוסטריה סיימה את המלחמה בתחושת אכזבה עמוקה; למרות ההיערכות הצבאית, היא התקשתה לנצח את הצבא הפרוסי הקטן יותר.[93] סכם דרזדן קיבע את אובדן הפרובינציה העשירה ביותר של בית הבסבורג,[88] והתבוסה בידי נסיך גרמני "נחות" פגעה קשות ביוקרת השושלת.[94] עם זאת, שאר נחלות הבסבורג נשמרו, ומריה תרזה זכתה להכרה פורמלית בריבונותה (כולל מצד פרוסיה) ובבחירת בעלה, פרנץ הראשון, לקיסר האימפריה הרומית הקדושה.[65]
למרות התבוסה, אוסטריה סירבה להשלים עם אובדן שלזיה או להכיר במעמדה החדש של פרוסיה.[95] כאשר הסתיים הסכסוך האירופי הכללי עם חתימת הסכם אקס-לה-שאפל ב-1748, ממשלתה של מריה תרזה סירבה תחילה לחתום על ההסכם בשל התנגדותה לריבונות הפרוסית בשלזיה. במקום זאת, פתחה אוסטריה ברפורמות צבאיות ודיפלומטיות מקיפות שמטרתן הייתה השבת שלזיה והגבלת כוחה של פרוסיה.[96] מדיניות זו הובילה לברית ההיסטורית עם צרפת והאימפריה הרוסית, ולבסוף לפרוץ המלחמה השלזית השלישית ומלחמת שבע השנים ב-1756.[86] היריבות עם פרוסיה שימשה מנוע מרכזי להתעצמותו של בית הבסבורג במחצית השנייה של המאה ה-18.[97]
^[www.prussia.online/Data/Book/fr/frederick-the-great-s-army-2/MAA%20240%20[]%20-%20[18c]%20-%20Frederick%20The%20Great's%20Army%20(2)%20Infantry.pdf#page=8 Frederick the Great's, Army (2), Infantry] (עמ' 8), prussia.online
.svg){kind=link}
.svg){kind=link}
