Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

יציאת מצרים (מחזה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
גרסה מ־09:58, 9 באוקטובר 2025 מאת imported>Idoiz (אשה–>אישה)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
יציאת מצרים
Exagoge, ἐξαγωγή
קובץ:יציאת מצרים מחזה.jpg
מידע כללי
מאת יחזקאל הטרגיקן
שפת המקור יוונית
סוגה מחזה
הוצאה
תאריך הוצאה המאה השנייה לפני הספירה
מספר עמודים 32
הוצאה בעברית
הוצאה הוצאת יבנה
תאריך 1948
תרגום שלמה שפאן
קישורים חיצוניים
מסת"ב {{#property:P212}}
הספרייה הלאומית {{#property:P3959}}

יציאת מצרים (ביוונית: ἐξαγωγή‏, Exagoge) הוא מחזה פרי עטו של המחזאי היהודי-הלניסטי יחזקאל הטרגיקן שחי באלכסנדריה במאה השנייה לפני הספירה. המחזה נכתב על בסיס הסיפור המקראי על יציאת מצרים. זהו המחזה היחיד של יחזקאל שידוע עליו, והוא השתמר רק בחלקו בידי סופרים שונים ובפרט אצל הסופר הנוצרי אוסביוס מקיסריה בתחילת המאה ה-4.

עד כה לא ידועים מלבדו מחזות נוספים שחוברו על ידי יהודים בעת העתיקה, אולם ניתן לראות אותו כחלק מחיבורים רבים שכתבו יהודים באותה תקופה, למשל כתבי פילון האלכסנדרוני, וחזיונות הסיבילות.

על המחזה עריכה

המחזה לא שרד בשלמותו עד ימינו, אולם חלק ניכר ממנו צוטט בכתביהם של הסופר ההלניסטי אלכסנדר פוליהיסטור[1] בספרו "על היהודים" (המאה ה-1 לפנה"ס), ובספר החשוב "הכנה לבשורה" של אב הכנסייה אוסביוס מקיסריה (המאה ה-4 לספירה),[2] ששאב מדבריו של אלכסנדר פוליהיסטור.[3] דרכם הגיעו לידינו 269 שורות של המחזה, המאוגדות במספר פרגמנטים. כמות גדולה זו של שורות מאפשרת לנו לבנות את השלד העיקרי של המחזה ולשער גם חלק גדול מהקטעים החסרים.[4]

המחזה הוא בעל חמש מערכות, כמקובל בטרגדיה היוונית[5] בתקופה ההלניסטית,[3] וכל מערכה מורכבת ממספר סצנות. השחקנים היו כולם גברים, גם בתפקידי נשים. על הבמה נמצאו בעת ובעונה אחת לא יותר משלושה שחקנים, ובכך נחסכו הוצאות על שחקנים, כאשר אותו שחקן מילא מספר תפקידים בזה אחר זה.[3] לא ידוע לנו אם השחקנים היו יהודים או לא. חלק מהחוקרים סבורים שהייתה גם מקהלה קטנה, כמקובל באותן טרגדיות. התפאורה הייתה כפי הנראה מינימלית, וייתכן שהועלו על הבמה רק חפצים או תמונות רקע.[3] במחזה משתתפות דמויות רבות, רובן מקראיות וחלקן פרי דמיונו של יחזקאל, כגון פליט מצרי המספר לקהל על טביעת המצרים בים סוף, ושליחים של משה שיצאו לפניו למדבר ומספרים לו עם שובם על דברים שראו בדרכם. במקום להציג על הבמה דמות של אלהים, יצר יחזקאל תפקיד של "קול אלהים" שהושמע מאחורי הבמה.[3]

קיים ויכוח בין החוקרים באשר למהות הקהל לו נועדה טרגדיה זו ומטרת הכתיבה. הדעות נחלקות:

  • יש הסוברים שהמחזה נכתב עבור קהל יווני ומטרתו הייתה תעמולתית – להכיר להם חלק מההיסטוריה היהודית הקדומה ולהראות להם את גדולתה של הדת היהודית ואת גבורתו של העם ומנהיגיו.
  • יש הסוברים שהמחזה נכתב לקהל יהודי במטרה דידקטית, כדי להזכיר היסטוריה מפוארת מהעבר וגם כדי לצאת נגד הסכנה של משיכה אל הדתות הפגניות.
  • אחרים טוענים שהמחזה נועד לקהל מעורב, ועל כן יחזקאל נמנע מחלקים מסוימים מתולדות משה העלולים להעליב קהל יווני ומצרי וגם קהל יהודי.
  • לדעת כמה חוקרים, המחזה הוא אלגוריה התומכת במקדש חוניו.

לא ידוע אם מחזותיו של יחזקאל אכן הוצגו בפועל.[6]

תוכן המחזה עריכה

המחזה נפתח כאשר משה מספר בגוף שלישי את הרפתקאותיו מעת לידתו ועד גירושו ממצרים.[7]

מֵעֵת אַדְמַת כְּנַעַן יַעֲקֹב עָזַב וַיֵּרֶד אֶל מִצְרַיִם עִם שִׁבְעִים נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וַיּוֹלֶד שָׁם עַם רַב, סוֹבֵל, נַעְנָה וְחַי חַיִּים קָשִׁים בְּצַעַר וְצָרָה

לאחר מכן חסר קטע והמחזה ממשיך כאשר משה משוחח עם צפורה בת יתרו. היא מתארת לו את ארצה (מדין), המכונה במחזה "לוב".[8]

כָּל זֹאת הִיא אֶרֶץ לוּב וְזֶה שְׁמָהּ, הַזָּר. יוֹשְׁבוֹת בָּהּ מִשְׁפָּחוֹת מִמּוֹצָאִים שׁוֹנִים.

הקטע הבא הוא דיאלוג קצר בין צפורה לדמות לא מזוהה בשם "כוש".[9] לאחר מכן מתואר חלום של משה אותו הוא מספר לחותנו (יתרו), המכונה "רעואל",[10] שפותר למשה את החלום.[11]

הַזָּר, בְּשׂוֹרָה טוֹבָה בִּשֵּׁר לְךָ הָאֵל. וְלוּ אֶחְיֶה עוֹד, עֵת כָּל זֶה לְךָ יָבוֹא אָכֵן כִּסֵּא גָדוֹל יָדְךָ מַגֵּר תְּמַגֵּר, וּבְעַצְמְךָ תֵרוֹם, תִּהְיֶה מַנְהִיג לִמְתִים.

לאחר מכן מתואר כיצד פוגש משה את אלהים, המדריך אותו כיצד להילחם בפרעה. הטקסט בקטע זה זהה כמעט לחלוטין לסיפור המקראי.[12] לאחר מכן אלהים מתאר למשה את עשר המכות שעליו להטיח במצרים, אם כי הסדר שלהן שונה מהסדר במקרא.[13]

אֶת הַמַּכּוֹת כֻּלָּן תָּבִיא בְּמַטֶּה זֶה. בָּרִאשׁוֹנָה יִמְלָא הַיְאוֹר זִרְמֵי דָמִים, גַּם כָּל עֵינוֹת הַמַּיִם גַּם כֵּלִים כֻּלָּם. וּצְפַרְדְּעִים לָרֹב וְיַתּוּשִׁים אֶשְׁלַח. אַחַר אֶזְרֹק עָלֵימוֹ פִּיחַ הַכִּבְשָׁן – אֲבַעְבֻּעוֹת קָשׁוֹת תִּפְרַחְנָה עַל אָדָם; זְבוּבִים יָבוֹאוּ אָז עֲלֵי הֲמוֹן מִצְרִים – מַכָּה לָהֶם. אַחַר – הַדֶּבֶר יִתְחוֹלֵל, וּמוֹת יָמוּתוּ הָרְשָׁעִים קְשׁוּחֵי הַלֵּב, אָמֵר שְׁחָקִים מְאֹד – בָּרָד עִם אֵשׁ יִפֹּל וְלִפְגָרִים מֵתִים יַהְפֹּךְ בְּנֵי-אֱנוֹשׁ. יִסְפֶּה הַפְּרִי כֻּלּוֹ וּבְשַׂר הוֹלְכֵי אַרְבַּע. שְׁלשָׁה יָמִים תְּמִימִים אֶתֵּן לָהֶם מַחְשָׁךְ, אֶשְׁלַח גַּם הָאַרְבֶּה, וְשֶׁפַע הַמְּזוֹנוֹת הַשְׁמֵד יַשְׁמִיד מִזֶּרַע וְעַד פְּרִי יָרֹק. אַחַר כָּל אֵלֶּה אֶת בְּכוֹרוֹת אֱנוֹשׁ אָמִית

כמו כן מתוארת מצוות פסח וכן קורבן פסח ומריחת דם הקורבן על המשקופים כפי שמתואר במקרא.[14] הקטע הבא הוא תיאור קריעת ים סוף, המתואר בידי חייל פליט מצרי.[15]

אָז גַּל גָּדוֹל גָעַשׁ קָרַב אֵלֵינוּ. אִישׁ אֲשֶׁר רָאָה קָרָא: הַבַּיְתָה נִבְרְחָה מִפַּחַד יַד עֶלְיוֹן, כִּי לָמוֹ הוּא עֶזְרָה, אַךְ לָנוּ, אֻמְלָלִים, רַק אֲבַדוֹן יָכִין, וְכֵן הֵקִיץ הַקֵּץ עֲלֵי מַעְבַּר יַם-סוּף. כָּל הַמַּחְנֶה נִסְפָּה.

לאחר מכן מתואר כיצד שליח ממחנה העברים מבשר למשה כי מצא מקום ראוי למנוחה עבור המחנה. בתיאור זה שוזר המחבר קטע שאינו נזכר בתנ"ך, הופעתה של ציפור עוף החול מעל מקום חנייתם של העברים.[16]

פרשנות עריכה

המחבר מתאר את הסיבה לכך שמשה הרג את המצרי ולכן יצא לגלות. אולם בניגוד לתיאור המקראי שבו מתואר ”אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו”,[17] מתאר יחזקאל: ”וָאֵרֵא לָרִאשׁוֹנָה תִּגְרָה בֵּין אֲנָשִׁים – אֶחָד מֵהֶם עִבְרִי וְהַשֵּׁנִי מִצְרִי”,[18] היינו קרב שקול.[19]

על פי המחזה, משה מגיע ל"לוב", ארץ הנמצאת מערבית למצרים, ולא מזרחית לה כמדיין או חצי האי סיני. ייתכן שהסיבה לכך קשורה במצב הפוליטי ששרר בימיו של המחזאי, שכן מצרים ולוב עיינו זו את זו, וייתכן שבעיני המחבר סביר היה שמשה יברח מפני פרעה אל שטחה של מדינה עוינת למצרים ולא אל ארץ הנמצאת בתחום שלטונה.[20]

המחבר יצר דמות חדשה המכונה "כוש". זהותו של כוש אינה ברורה. אחדים סברו כי הוא אחיה של צפורה,[20][21] שחלק ממקורות חז"ל מזהים עמה את "האישה הכושית" שלקח משה.[17] צפורה עצמה אומרת למשה: ”יוֹשְׁבוֹת בָּהּ [במדין] מִשְׁפָּחוֹת מִמּוֹצָאִים שׁוֹנִים. כּוּשִׁים שְׁחוֹרֵי הָעוֹר”.[22] בתלמוד בבלי מבואר שצפורה נקראה אישה כושית משום שכשם שהכושי משונה בצבע עורו כך צפורה הייתה משונה במעשיה.[23] לעומת זאת ר' אברהם אבן עזרא מפרש את הדברים כפשוטם ואומר כך: "צפורה הייתה שחורה ודומה לכושית".[24] גם חלק מהפרשנים המודרניים מקבלים סברה זו, ומעריכים שצפורה השתייכה לשבטי כושן.[25] אולם לדעת זקוביץ ושנאן, ברור שאותה דמות היא של איש מבני עמה של ציפורה, אך הוא אינו אחיה, שהרי בדברה אליו היא אומרת "אבי" ולא "אבינו". לדעתם זוהי דמותו של גבר אחר, אשר בינו לבין ציפורה שררו יחסי אהבה טרם בואו של משה, אולי גבר שנועדה להינשא לו, ובואו של משה קטע את הקשר ביניהם, ועל כך הוא מתלונן והיא מתנצלת ומאשימה בכך את אביה.[20] ייתכן שהשימוש במילה "הזר" כלפי משה לאורך המחזה, מעיד על חוסר שביעות רצון של ציפורה מהנישואים. ייתכן שיחזקאל חש צורך להוסיף את הדמות הזאת כדי להתאים לנושאים המקובלים בטרגדיות היווניות של תקופתו, שכללו בדרך כלל גם סיפור הקשור ביחסים שבין גבר ואישה.[20] "משולש רומנטי" כזה מופיע גם ברומן היהודי הלניסטי "יוסף ואסנת" (פרק יב), שבו מנתקים נישואי יוסף עם אסנת את קשריה הקודמים עם בנו של פרעה.[26]

המחבר הוסיף מדמיונו שני אירועים חדשים. הראשון הוא חלום משה הנפתר בידי יתרו, והשני הוא הופעת עוף החול (הפניקס) בסוף המחזה. הוספת החלום תואמת את המקובלות במחזה ההלניסטי של התקופה, בו שימש בתפקיד של חיזוי העתיד וגילוי רצון האלים.[26]

את הסיבה לבלבול בסדר המכות (מכת חושך היא השמינית במקום התשיעית), תולים חלק מהפרשנים בעלילת החמור. מסורות יווניות ומצריות שרווחו בעת העתיקה וגרסו כי היהודים עובדים לאל טיפון-סת,[27] שסמלו היה חמור הבית.[28][29] טיפון-סת מתואר כמייצג כוח הרשע, וכמביא אסונות חושך ומחלות. המצרים העוינים לא יכלו להתעלם מהדמיון הברור בין כמה ממכות מצרים במסורת היהודית לבין האסונות שבאו עליהם על ידי סת.[30] סת-טיפון הוא אל החושך, וגם בדרך זו ניתן היה לזהות אותו עם אל היהודים, מכיוון שלפני מכת בכורות (המכה העשירית) בא החושך. ייתכן שהצבת מכת חושך במקום השמיני, הייתה למעשה השתדלות להרחיק את החושך ממכת בכורות, כדי שלא תהיה אפשרות לייחס מכה זו לטיפון, וכך להימלט מעלילה זו.[31] גם פילון האלכסנדרוני משנה את מקומה וקובע אותה כמכה השישית.[32] ובמקורות אחרים בתנ"ך היא לא נזכרת כלל.[33] אם כי חוקרים מסוימים מעריכים שהסיבה לסדר השונה היא מסורות שונות.[34] ניתן לראות שיחזקאל השתמש בתרגום השבעים, שכן הוא מתאר את מכת כינים כ"יתושים לרוב", ובתרגום השבעים מתורגמת המכה "σκνιφεs" (יתושים עוקצים).[35] כמו כן, את מכת ערוב מתאר המחבר כ"זבובים" והשבעים מתרגמים χυνόμια ("זבוב הכלב"), או хοινόμια ("עירוב זבובים").[36]

במקרא מתואר כיצד מצווים העברים לשאול ”אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב”.[37] מובן שהחפצים ש"הושאלו" לא הוחזרו מעולם. המחבר מנסה להצדיק את הביזה כאשר הוא מסביר: ”כִּי כֵן שָׂכָר לָעָם הֵם יִגְמְלוּ עַל כָּל אֲשֶׁר עָבְדוּ”.[38] היינו העברים עבדו את המצרים במשך מאות בשנים ועל כן זכאים לתשלום. מוטיב זה מופיע גם בספר היובלים.[39] בספרות חז"ל מתואר כיצד בני מצרים התלוננו בפני אלכסנדר הגדול על העושק. אלכסנדר דרש מהיהודים להשיב תשובה וגביהה בן פסיסא התנדב לענות. הוא השיב למצרים שלא רק שהיהודים אינם חייבים להחזיר למצרים את כספם, אלא שהמצרים אף חייבים ליהודים שכן היהודים עבדו אותם במשך שנים. המצרים ביקשו ארכה כדי לענות, ומשלא מצאו תשובה נמלטו מהארץ.[40] עם זאת, מוטיב זה אינו מופיע בספרו של יוסף בן מתתיהו "קדמוניות היהודים".[41]

לדעת כמה חוקרים, המחזה הוא אלגוריה התומכת במקדש חוניו. יעד המסע ביציאת מצרים איננו ארץ כנען אלא העיר אילם, המייצגת את הליופוליס. את קרבת מושבות היהודים ברעמסס אל היעד באילם ניתן לראות, בין היתר, בכך שהמסע ארך שבעה ימים בלבד. בהגיעם לאילם בני ישראל נחשפים לעמוד אש המהווה עדות לנוכחות אלוהי ישראל בעיר, וזו אלגוריה למקדש חוניו בהליופוליס. כמו כן, מתואר כי מופיע בפני בני ישראל באילם עוף מופלא, והוא הפניקס – עוף החול המזוהה עם הליופוליס. בדומה לסיפור המקראי, עוד בטרם בני ישראל נכנסים לאילם הם שולחים לשם מרגלים. בשובם, המרגלים מתארים את אילם כגן עדן עלי אדמות ומבלי להוציא את דיבתה. מארץ ישראל, כמובן, יש התעלמות מודעת ומכוונת לכל אורך המחזה. דמותו של משה משמשת אלגוריה לחוניו הרביעי, כשהיא מעניקה לגיטימציה לפועלו. ראשית, המחזה מבקש – באמצעות הדימוי למשה – להגן על חוניו שריכז לעצמו את הסמכויות של כוהן גדול, שופט, שר צבא ומנהיג מדיני. שנית, בתיאור נישואי משה לאישה לובית-כושית-מצרית המחזאי ביקש לקרב לבית חוניו את בני ישראל במצרים שנישאו לנשים המקומיות. הקישור בין המחזה לבין בית חוניו נשען על כמה טענות, ובהן ביטוי מסורות כוהניות שלא היו נהוגות במקדש בירושלים אך יכול להיות והיו במקדש חוניו, וכן ביטוי בקיאות צבאית המתאימה לצבא היהודי שישב בארץ חוניו.[42]

תרגומים לעברית עריכה

  • יציאת מצרים: שרידי המחזה של הדרמטיקון יחזקאל מחבר הטרגדיות היהודיות; תרגם מיונית ש’ שפאן, תל אביב: יבנה, תש"ח.
  • יחזקאל איש אלכסנדריה, יציאת מצרים, הליקון, תרגם מיוונית והוסיף מבוא והערות שמעון בוזגלו, 40, 2001

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אלכסנדר איש מילטוס, באתר האנציקלופדיה היהודית
  2. ^ אוסביוס, הכנה לבשורה, ספר 9, פרקים 28–29.
  3. ^ 1 2 3 4 5 זקוביץ ושנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך, עמ' 183.
  4. ^ יחזקאל באנציקלופדיית פאולי-ויסובה. (בגרמנית)
  5. ^ יחזקאל, בלקסיקון לביוגרפיות ולמיתולוגיה של יוון ורומא
  6. ^ זקוביץ ושנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך, עמ' 182.
  7. ^ שורות 1–60 בתרגום שפאן
  8. ^ שורות 60–65 בתרגום שפאן
  9. ^ אצל זקוביץ ושנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך, עמ' 186, שמה של הדמות מתורגם "חום", ולדעתם סביר ששם זה מתקשר לחם בן נח, שכן בין בניו היו "כוש ומצרים", אך ייתכן גם ששמו של האיש נגזר מצבע עורו.
  10. ^ בעקבות ספר שמות, פרק ב', פסוק י"ח: "וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן". במדרש תנחומא, פרשת שמות סימן יא (דיבור המתחיל "מה כתיב") נאמר שליתרו היו מספר שמות וביניהם גם רעואל.
  11. ^ שורות 70–85 בתרגום שפאן
  12. ^ שורות 90–130 בתרגום שפאן
  13. ^ שורות 132–175 בתרגום שפאן
  14. ^ שורות 175–192 בתרגום שפאן
  15. ^ שורות 193–242 בתרגום שפאן
  16. ^ שורות 243–269 בתרגום שפאן
  17. ^ 1 2 ספר במדבר, פרק י"ב, פסוק א'
  18. ^ שורות 40–43 בתרגום שפאן
  19. ^ יציאת מצרים: שרידי המחזה של הדרמטיקון יחזקאל מחבר הטרגדיות היהודיות; תרגם מיונית ש’ שפאן, תל אביב: יבנה, תש"ח. הערה מס' 1.
  20. ^ 1 2 3 4 זקוביץ ושנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך, עמ' 186.
  21. ^ למשל, שלמה שפאן, הערות לתרגום העברי. הערה מס' 3.
  22. ^ שורות 61–62 בתרגום שפאן
  23. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב'
  24. ^ ראו למשל כאן
  25. ^ ראו: הערך: כושן, לכסיקון מקראי, עמ' 391.
  26. ^ 1 2 זקוביץ ושנאן, גם כך לא כתוב בתנ"ך, עמ' 187.
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ט.
  28. ^ Plutarch, De Iside et Osiride, 50, 1, p. 371C: "הם משייכים אליו (אל טיפון) את הטיפשה שבחיות המבויתות, החמור".
  29. ^ רנה נהר-ברנהיים, "העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא", ציון, החברה ההיסטורית הישראלית, כרך כח, חוברת א/ב (תשכ"ג / 1963), עמ' [2] 107.
  30. ^ בצלאל בר-כוכבא, "עלילת הדם ההלניסטית – תוכנה, מקורותיה וגלגוליה", עמ' 21–23; תרביץ, כרך סה, חוברת ג', תשנ"ו ניסן-סיון, עמ' 367–369.
  31. ^ רנה נהר-ברנהיים, "העלילה שהיהודים עובדים לחמור בימי יוון ורומא", ציון, החברה ההיסטורית הישראלית, כרך כח, חוברת א/ב (תשכ"ג / 1963), עמ' [6] 111.
  32. ^ פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, ספר א, סעיפים 123–125.
  33. ^ ספר תהילים, פרק ע"ח (ע"ע), פסוקים מ"ד–נ"א
  34. ^ שמואל א לוינשטם, מסורת יציאת מצרים בהשתלשלותה, הוצאת מאגנס תשמ"ז. פרק רביעי: מכות מצרים, עמ' 30–36.
  35. ^ יציאת מצרים: שרידי המחזה של הדרמטיקון יחזקאל מחבר הטרגדיות היהודיות; תרגם מיונית ש’ שפאן, תל אביב: יבנה, תש"ח. הערה מס' 5.
  36. ^ יציאת מצרים: שרידי המחזה של הדרמטיקון יחזקאל מחבר הטרגדיות היהודיות; תרגם מיונית ש’ שפאן, תל אביב: יבנה, תש"ח. הערה מס' 6.
  37. ^ ספר שמות, פרק י"א, פסוק א'
  38. ^ שורות 165–166 בתרגום שפאן
  39. ^ מ"ח, י"ח.
  40. ^ סנהדרין צא ע"א; מגילת תענית פרק ג; בראשית רבה פרשה ס"א.
  41. ^ יציאת מצרים: שרידי המחזה של הדרמטיקון יחזקאל מחבר הטרגדיות היהודיות; תרגם מיונית ש’ שפאן, תל אביב: יבנה, תש"ח. הערה מס' 7.
  42. ^ מיכאל חיוטין, ספרות קנונית מגויסת: מגלות שומרון ועד החשמונאים, ירושלים תשפ"ב, עמ' 265, 274–280, 282, 285–286, 289, 292–293.
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=יציאת_מצרים_(מחזה)&oldid=478826"