מקדש חוניו
פעולות נוספות
בית חוניו (נקרא גם מקדש חוניו) היה מקדש יהודי שהקים במצרים כהן ושמו חוניו (ביוונית: Ὀνίας) מבית צדוק בתקופה הסמוכה למרד החשמונאים (פרץ בשנת 167 לפנה"ס) – לפניו, במהלכו או מעט לאחריו.[1] מקדש חוניו הוקם בלאונטופוליס, אשר שכנה במחוז של העיר און (הליופוליס) במצרים. המקדש התגלה בחפירות הארכאולוגיות במשלחת בראשות הארכאולוג האנגלי פלינדרס פיטרי, שהתקיימו בשנים 1905–1906.
מקדש חוניו בספרות העתיקה עריכה
בכתבי יוסף בן מתתיהו עריכה
מקדש חוניו הוקם ככל הנראה על ידי חוניו הרביעי, בנו של הכהן הגדול חוניו השלישי.[2] יוסף בן מתתיהו מציג בכתביו שני תיאורים שונים זה מזה של הקמת המקדש. לפי "מלחמת היהודים", את המקדש ייסד חוניו השלישי, בנו של הכהן הגדול שמעון השני,[3] ואילו לפי "קדמוניות היהודים", המייסד היה חוניו הרביעי.[4] זיהויו כחוניו השלישי סותר את המידע עליו שמובא בספר מקבים ב,[5] ורוב החוקרים סבורים שמייסד המקדש היה חוניו הרביעי.[6] זיהוי חוניו מייסד המקדש משפיע על תארוך הקמתו, שנע בין שנות ה-70 לסוף שנות ה-50 של המאה ה-2 לפנה"ס.[7]
המקדש הוקם על רקע חילול בית המקדש בירושלים.[2] יוסף בן מתתיהו מספר שבתקופת שלטונו של אנטיוכוס הרביעי בסוריה, "בעת מלחמתו ביהודים", ברח חוניו מפני אנטיוכוס לאלכסנדריה, שם קיבל את פניו המלך תלמי השישי פילומטור, על רקע שנאתו לאנטיוכוס.[8] נראה כי חוניו נתמנה לסטרטגוס של מחוז (נומוס) הליופוליס בצפון-מזרח מצרים, ועמד בראש מושבה צבאית יהודית.[2]
לנוכח המצב ביהודה, ומתוך רצון להנחיל לעצמו תהילת עולם, שלח חוניו מכתב אל המלך תלמי השישי ואחותו-אשתו המלכה קלאופטרה השנייה, ובו ביקש מהם רשות להקים במצרים מקדש לאלוהי ישראל, שיהיה דומה לבית המקדש בירושלים, ובו ישרתו לוויים וכהנים ממשפחתו.[9] יוסף בן מתתיהו מביא ציטוט לכאורה של המכתב, בו מציין חוניו כי שירת את המלך והמלכה בזמן מלחמה, בהיותו בחילת סוריה ובפיניקיה, ומספר שבבואו "עם היהודים" ללאונטופוליס ולמקומות אחרים שהתיישבו בהם יהודים, מצא שלרובם יש "מקדשים שלא כדת, ובשל כך הם עוינים אלה את אלה", כפי שאירע הדבר "גם למצרים מחמת המון מקדשיהם ופירוד דעותיהם בענייני עבודת-אלוהים". חוניו מספר שמצא בתוך המצודה הנקראת "פי-בֶסֶת הפרועה", "מקום נאה ביותר, משופע בעצים שונים ומלא בעלי-חיים קדושים", והוא מבקש רשות לטהר את המקדש הזה, שהופקר והפך לחורבה, ולבנותו מחדש כ"מקדש לאל עליון כצלמו של בית המקדש בירושלים וכמידותיו", כדי שיהודי מצרים יוכלו "להתכנס בו מתוך שלום ביניהם" ולעבוד את האלוהים למען המלך, אשתו וילדיו.[10] חוניו הבטיח לתלמי את תמיכת היהודים אם ייענה לבקשתו, בטענה שהקמת המקדש תעודד את יהודי מצרים להילחם באנטיוכוס, שחילל את המקדש בירושלים, ותגביר את אהדתם של יהודי מצרים כלפי תלמי.[8] יוסף בן מתתיהו מביא גם ציטוט של מכתב התשובה שכתבו לכאורה תלמי וקלאופטרה, שלדברי יוסף, "החילו את החטא והעבירה על התורה על ראשו של חוניו", שכן הם הביעו בו תמיהה, כביכול, "אם יהיה לרצון לאלוהים מקדש, העתיד להיבנות במקום משוקץ ומלא בעלי-חיים קדושים", ונתנו את רשותם להקים את המקדש, "אם הדבר יהיה על-פי החוק, שלא יהא נראה שחטאנו בדבר-מה לאלוהים".[11] יוסף בן מתתיהו טוען כי חוניו לא הקים את המקדש "בלב טהור", שכן הוא עשה זאת מתוך כעס על יהודי ירושלים, שגירשו אותו, ובאמצעות הקמת המקדש במצרים ביקש למשוך אליו יהודים רבים.[12]
תלמי העניק לחוניו שטח אדמה בלאונטופוליס שבמחוז הליופוליס,[13] שם הקים לו חוניו מצודה ומקדש,[12] ולדברי יוסף בן מתתיהו, "מצא גם כמה יהודים כערכו, כוהנים ולוויים, לשרת שם".[14] מקדש חוניו היה לדבריו "קטן ודל" מהמקדש שבירושלים.[15] המבנה עצמו לא היה דומה להיכל בירושלים, אלא היה בצורת "מגדל עשוי אבנים גדולות" בגובה "60 אמה". אולם המזבח נבנה כתבנית המזבח בירושלים וכך גם כל כלי הקודש, מלבד המנורה, שלא עמדה על כַּן, אלא הייתה "נברשת זהב מעשה צורף, השולחת את קרניה לעברים", ותלויה על שרשרת זהב. חצר המקדש הוקפה בחומה ודלתות השערים היו עשויות אבן. תלמי גם העניק למקדש שטח אדמה גדול כמקור הכנסה, שיכלכל את כהני המקדש ויכסה את הוצאות הפולחן.[12]
לאחר שהמקדש בירושלים טוהר (164 לפנה"ס), שמר מקדש חוניו על מעמדו כמקדש מקומי של יהודי מחוז הליופוליס, מבלי שפגע בקשר של יהודי מצרים עם המקדש בירושלים.[2] שושלת בניו של חוניו שימשו במקדש ככוהנים ולמעשה המשיכו את שושלת הכהנים בני צדוק עד לאחר חורבן בית המקדש השני.[1]
בשנת 73 לספירה[16] שלח הקיסר אספסינוס איגרת אל מושל מצרים לופוס וציווה עליו להרוס את בית המקדש עקב הגעתם למצרים של פליטים סיקריים שהסיתו כנגד השלטון הרומאי וחששו שיהפוך למרכז דתי עולמי ליהודים.[8] לופוס הוציא מהמקדש חלק מכלי הקודש שלו וסגר את שעריו. כעבור זמן מה מת לופוס, ויורשו במשרה, פולינוס, אילץ את כוהני המקדש למסור לידיו את כל כלי הקודש שנותרו בו. הוא אסר את הפולחן במקדש וסגר את שעריו.[17]
יוסף בן מתתיהו מציין כי המקדש נסגר 343 שנים לאחר שהוקם.[17] אולם המחקר אינו מקבל את המספר הזה, שלפיו הוקם המקדש במאה ה-3 לפנה"ס.[16] ייתכן שנפלה טעות בהעתקה ובמקום "343" צריך להיות "243", ולפיכך הוקם המקדש בשנת 170 לפנה"ס בקירוב.[18]
נבואת ישעיהו עריכה
יוסף בן מתתיהו מציין כי הקמת המקדש הייתה התגשמות של נבואה עתיקה של ישעיהו, שנאמרה "שש מאות שנה לפני כן", לפיה יהודי יבנה מקדש במצרים:[12][19] "בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא יִֽהְיֶ֤ה מִזְבֵּ֙חַ֙ לַֽיהֹוָ֔ה בְּת֖וֹךְ אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וּמַצֵּבָ֥ה אֵצֶל־גְּבוּלָ֖הּ לַֽיהֹוָֽה".[20] אזכור הנבואה ב"קדמוניות" מלווה בציטוט כמעט מילה במילה של הפסוק מתוך תרגום השבעים כפי שהגיע לידינו.[21] בפסוק הקודם נאמר: "בַּיּ֣וֹם הַה֡וּא יִהְיוּ֩ חָמֵ֨שׁ עָרִ֜ים בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֗יִם מְדַבְּרוֹת֙ שְׂפַ֣ת כְּנַ֔עַן וְנִשְׁבָּע֖וֹת לַיהֹוָ֣ה צְבָא֑וֹת עִ֣יר הַהֶ֔רֶס".[22] הביטוי "עיר ההרס" הוא שלילי, ומתברר שנוסח המסורה הזה הוא פולמוסי, שכן בתרגום השבעים העיר נקראת "עיר הצדק" (המילה העברית "הצדק" מופיעה בתעתיק יווני). מקורו של נוסח המסורה, הכולל את הגרסה העוינת, כנראה במקדש בירושלים, בעוד שתרגום השבעים, הכולל את הגרסה האוהדת, נתחבר באלכסנדריה של מצרים, סמוך למקום המקדש שנבואה זו מתארת, לדעת יוספוס.[23] במגילת ישעיהו מקומראן שמה של העיר הוא "עיר החרס". בספר איוב השתמרה המילה "חרס" במובן "שמש",[24] וההנחה הרווחת היא ש"עיר החרס" הוא הנוסח המקורי, שכן כך גם עולה ממסורת חז"ל, ומתרגום הוולגטה ללטינית ותרגום סומכוס ליוונית לפסוק זה.[23] אם כך, הרי שמדובר ב"עיר השמש" – משמעות השם היווני "הליופוליס".[25] מתנגדי מקדש חוניו החליפו את שם העיר "חרס" ל"הרס", ותומכיו החליפו ל"צדק". דניאל שוורץ הציע שהגרסה "עיר הצדק" רומזת אולי לכהנים "בני צדוק", ששירתו במקדש חוניו.[23] שני פסוקים אלה מצוטטים גם בספרות חז"ל בסיפור הקמת מקדש חוניו. לדעת חוקרים, הפסוקים המקראיים עצמם מעידים שמקדש חוניו והפולמוס סביבו עמדו לפני קובעי נוסח המסורה של ספר ישעיהו.[21] פרק זה בישעיהו מופיע בשלמותו כבר במגילת ישעיהו הגדולה מקומראן, המתוארכת לשנים 150–125 לפנה"ס, סמוך לזמן הקמתו של מקדש חוניו על פי החוקרים המאחרים את ייסודו.[23]
בספרות חז"ל עריכה
במשנה ובתוספתא עריכה
במשנה נזכר מוסד בשם "בית נחוניון",[26][27] הזהה ל"בית חוניו" הנזכר בתוספתא.[28][29] מאחר שהשם העברי תועתק ליוונית בספר מקבים ב ואצל יוספוס כ"אוניאס", הרי שהתוספתא שימרה את הגרסה המקורית של השם. ניתן להציע אם כך, שחכמי ארץ ישראל קלקלו את המסורת שהגיעה לידם, והצורה המופיעה במשנה היא כינוי בוז המתבסס על צורת ההקטנה של הסיומת.[30] המקורות התנאיים אינם אומרים היכן הוא נמצא ומיהו האיש שעל שמו נקרא המוסד, אך ברור משני המקורות הללו שב"בית" זה נעשו פעולות שמתאימות בדרך כלל למקדש בירושלים – הבאת קורבנות והשלמת נדר נזירות.[29]
מהמשנה עולה יחס אמביוולנטי כלפי בית חוניו: אסור להקריב בו, ומי שנדר לעשות זאת, צריך להקריב בבית המקדש בירושלים; אך מצד אחר, אם כבר הקריב בבית חוניו, יצא ידי חובת נדרו. כדי להסביר את האמביוולנטיות הזאת, מובא במשנה פסוק בספר מלכים,[31] מתוך תיאור רפורמת יאשיהו, שבה נהרסו גם במות לאלוהי ישראל מחוץ לירושלים (ולא רק בתי עבודה זרה). עולה מכך שהמשנה זיהתה את בית חוניו כבמה כזו, שלא נעשתה לשם עבודה זרה, אלא לשם שמים.[29] בעלי התוספתא, לעומת זאת, אמנם זיהו גם הם את בית חוניו כבמה ולא כבית עבודה זרה, אך סברו אחרת לגבי הלגיטימיות הפולחנית שלו, והגיעו למסקנה שאין תוקף לקורבן שהוקרב בבית חוניו או לנדר נזירות שהושלם בו, ומי שנהג כך חייב בכרת. עולה מכך שהתנאים היו חלוקים לגבי מעמדו של בית חוניו, והגרסה המתונה היא שנקבעה בסופו של דבר במשנה.[29]
בתלמוד הבבלי ובתלמוד הירושלמי עריכה
בברייתות בשני התלמודים מסופר שחוניו מייסד המקדש היה כהן גדול ובנו של שמעון הצדיק, שברח מירושלים, ושבית חוניו עמד באלכסנדריה של מצרים (בספרות חז"ל פעמים רבות "אלכסנדריה" משמשת שם נרדף למצרים).[29] בשני התלמודים מסופר אותו סיפור בעיקרו, ובשניהם הוא מסופר פעמיים, בשינויים קלים, פעם אחת על פי שיטתו של רבי מאיר ופעם שנייה על פי שיטתו של רבי יהודה.[29] בברייתא בתלמוד הבבלי[32] מסופר כי לפני מותו, ציווה שמעון כי חוניו יירש אותו בתפקיד הכהן הגדול. שמעי, אחיו הגדול של חוניו, זעם על בחירת האח הקטן במקומו ותכנן נקמה בחוניו. הוא גרם לו ללבוש בגדי נשים במקום בגדי כהן גדול בעת העבודה בבית המקדש ולאחר מכן הסית את הכהנים נגדו, ואלה רדפו אחריו ורצו להורגו. "הלך לאלכסנדריא של מצרים ובנה שם מזבח והעלה עליו לשום עבודת כוכבים". דברים אלו הם לשיטת רבי מאיר. רבי יהודה חולק עליו ומספר את אותו סיפור, אלא שבנוסח שלו, חוניו ויתר על הכהונה הגדולה לאחיו, משום ששמעי היה גדול ממנו, ושמעי הוא שנתמנה לכהן הגדול, אלא שחוניו קינא בו, והוא שהלביש את שמעי והעליל עליו, וכשמזימתו מתגלתה ברח למצרים "ובנה שם מזבח והעלה עליו לשם שמים, שנאמר (ישעיהו י"ט, י"ט): ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים".
על פי הברייתא בתלמוד הבבלי, ישנם שלושה הבדלים עיקריים בין שיטת רבי מאיר לשיטת רבי יהודה:
- לשיטת רבי מאיר, חוניו מונה לכהונה הגדולה, שמעי הוציא עליו דיבה וחוניו ברח למצרים, ואילו לשיטת רבי יהודה, שמעי נתמנה לכהן הגדול, חוניו העליל עליו, ונאלץ לברוח למצרים.[33]
- הסיפור מסתיים בקל וחומר. לשיטת רבי מאיר, אם כך נוהג (העליל על אחיו) מי שלא התנסה בשררה (האח שלא נתמנה), על אחת כמה וכמה מי שטעם את טעם השררה והודח ממנה; ואילו לשיטת רבי יהודה, אם כך נוהג מי שוויתר על הכהונה (חוניו), על אחת כמה וכמה מי שמבקש לעצמו משרה רמה.[33]
- לשיטת רבי מאיר, חוניו בנה את המזבח לשם עבודה זרה, ואילו לשיטת רבי יהודה, הוא בנה אותו לשם שמים, כפי שניבא ישעיהו.[33]
בגרסת הברייתא שבתלמוד הירושלמי[34] נקרא אחיו של חוניו "שמעון" ולא נאמר שהוא מבוגר מחוניו. בגרסה זו, הקל וחומר המובא בבבלי על שיטת רבי מאיר, בא על שיטת רבי יהודה, ולהפך.[33] בנוסף על כך, המזבח נבנה לשם שמים לפי שיטת רבי מאיר. לא נאמר במפורש מה הייתה גישת רבי יהודה, משום שגרסת הירושלמי נקטעת באמצע, אך על פי הקל וחומר המסיים את הסיפור, ניתן לקבוע שלפי שיטתו המזבח נבנה לשם עבודה זרה.[35]
לדעת נח חכם, בגרסת הירושלמי שלפנינו, לשיטת רבי מאיר נחוניון מתמנה לכהן גדול, אחיו מעליל עליו, אבל העלילה מופרכת, ולכן לא ברור מדוע נחוניון בורח למצרים. כמו כן, הקל וחומר "ומה אם זה שברח מן השררה" אינו מתאים לתחילת הסיפור, שהרי נחוניון לא ברח מהמינוי, אלא נתמנה למשרה, וזו כלל לא הוצעה לאחיו.[36] לאור קושי זה וקשיים חמורים נוספים ברצף של הגרסה שלפנינו,[36] טען נח חכם כי בירושלמי חל שיבוש מעתיקים הנובע מ"דילוג וחזרה מחמת הדומות",[35] כלומר השמטה והכפלה,[37] ומציע שהפרכת ההאשמה וכן הקל וחומר העוסק במי שברח מן השררה, מקורם בדברי רבי יהודה שתחילתם נקטעה, וכי הברייתא בירושלמי דמתה במקורה לזו שבבבלי.[38] ורד נעם סבורה כי המשפט "כול היך קדמייא" ("הכל כמו קודם") היא הערה שנוספה בידי מעתיק קדמון, המעידה שהוא דילג על קטעים משום זהותם לקטעים שהופיעו קודם לכן, ולדעתה מוכיח הדבר שמעתיק זה פעל אחרי שהתרחשו ההשמטה וההכפלה מחמת הדומות. כלומר, האירועים הטקסטואליים הללו התרחשו בשני שלבים נבדלים: ההכפלה המוטעית בידיו של מעתיק גרמה לדילוג בידי המעתיק הבא.[37] אולם כנגד הצעת חכם, שהברייתא בירושלמי דמתה במקורה לזו שבבבלי, טל אילן מצביעה על הבעיה, שלפי גרסת הבבלי, דווקא הכהן החף מפשע הוא המייסד מזבח לעבודה זרה ואילו הכהן הרשע מייסד מזבח לאלוהי ישראל, ולאור העובדה שדווקא גישת רבי מאיר בירושלמי היא זו שתואמת את הנאמר במשנה, היא מציעה ששיטת רבי מאיר בירושלמי היא הסיפור המקורי היחיד שעמד לפני עורך התלמוד הירושלמי ושיטת רבי יהודה היא הוספה אמוראית מאוחרת לסיפור קדם-תנאי. ניתן להצביע על התפר: הקביעה שזו גרסת רבי מאיר אינה מופיעה בתחילת הסיפור, אלא בסוף דבריו; מעל מאה מסורות מכילות את הנוסחה "...דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר...", אך זה המקרה היחיד בכל ספרות חז"ל, שבו נוסחה זו נפתחת בלשון הצעה של ברייתא ("תני").[39]
בזמן שכהן משרת בקודש, כל בגד שהוא לובש שאינו מבגדי הכהונה, יש בו משום חילול עבודת הקודש. לבישת חוניו או הלבשת אחיו בבגדי אשה היא חטא. דבורה וייסברג הראתה שאת פרטי הלבוש הנידונים בטקסט אפשר לראות בדרך כלל חסרי מין מוגדר. לדבריה, ה"אונקלי" הוא חלוק תחתון שלבשו גם גברים וגם נשים, וה"צלצול" הוא מעין חגורה צרה. מטקסטים בודדים בלבד בספרות חז"ל[40] עולה שנשים מפתות או זונות נהגו ללבוש את הצלצול. נח חכם, לעומת זאת, טען שבגדים אלה הם בגדי פיתוי, לבוש של זנות, וטען שייתכן שהטקסט רומז לפולחן של עבודה זרה.[41] ברנדט ברוטן הראתה שבבית הקברות של ארץ חוניו בלאונטופוליס נמצאה מצבה שבה נזכרת אשה בשם "מרין" עם התואר שלה, "כוהנת" (ביוונית), ולאור היקרויות אחרות של התואר הזה בכתובות, הציעה שאולי זה היה גם תפקיד ממשי של נשים, ולא רק התייחסות על משפחת כוהנים גברים. פיטר ריצ'רדסון וואלרי הויצ'ן קישרו זאת לטקסט המציג את חוניו לבוש בגדי אשה, והציעו שאם לנשים היה תפקיד בפולחן בית חוניו, הרי שטקסט זה הוא הד לביקורת על כך שהשתמר בספרות חז"ל.[41] אם יש אמת בהשערה זו, ייתכן שזהו רמז לסיבה מדוע זוהה בית חוניו בברייתא כבית עבודה זרה.[30] לדעת בן-ציון לוריא, נוהגו של חוניו לשרת במקדש בלבוש אישה ובגילוי מרבית גופו, בדומה לכהני מצרים ושומר, ששרתו בעירום חלקי או מלא, ובניגוד למקרא הדורש שירות בלבוש מלא, מעיד על התייוונות.[42]
בתלמוד הירושלמי[43] נזכר אדם בשם "נחוניון" בסיפור ירידתו של חנניה בן אחי רבי יהושע לבבל כדי לעבר שם שנים. זהו רמז לסיפור הקמת המזבח במצרים, שכן בשני הסיפורים משולים המעשים להעברה אסורה מהמרכז בארץ ישראל אל הגולה של פעולות דתיות מרכזיות.[30] הירושלמי מספר את סיפור קנאת האחים בני שמעון הצדיק שגרמה לייסוד המזבח במצרים, בסופן של מסורות המספרות על האירועים שהביאו את החורבן וראשיתם במותו של שמעון. מטרת הסיפור היא להראות שאפילו בבית שמעון הצדיק התרחש אירוע כזה, והקמת המזבח מחוץ לארץ ישראל היא מן הסימנים המבשרים את הקץ.[44] תפיסה שרווחה אצל חז"ל היא שהקמת מקדש חוניו בישרה את חורבן המקדש בירושלים.[45]
התלמוד הבבלי מגלה שבידי אמוראי בבל היה מידע נוסף על הקשר של הפסוק בספר ישעיהו למקדש חוניו, שאינו מצוי בגרסת התלמוד הירושלמי.[46] מיד לאחר סיפור ייסוד המזבח הוא מוסיף: "'עיר ההרס יאמר לאחת' (ישעיהו יט יח) מאי עיר ההרס... קרתא דבית שמש דעתיד למיחרב (העיר בית שמש שעתידה להיחרב)... וממאי דעיר ההרס לישנא דשימשא היא (ומניין ש'עיר ההרס' פירושו שמש?) דכתיב 'האומר לחרס ולא יזרח' (איוב ט, ז)".[47] לפי שני התלמודים הוקם המקדש באלכסנדריה, אולם הבבלי הכיר כנראה את שם המחוז שבו הוקם המקדש – הליופוליס, שכן לפי תוספת זו, מתברר כי הוא מודע לקיומם של שני השמות "הרס/חרס", לכפל המשמעות שלהם ולקשר שלהם לבית חוניו,[46] שהרי הפסוק בישעיהו בו נזכרת "עיר ההרס" (יט, יח) הוא לא זה המשמש לבעל המדרש הוכחה שהקמת המזבח מקיימת את נבואת ישעיהו, אלא הפסוק שאחריו (יט, יט), שמציין את המזבח במצרים, ועצם הדיון בפסוק הקודם ותרגומו, מעיד שהעורך הבבלי ידע שגם לפסוק זה הייתה משמעות הקשורה לבית חוניו ושהיו לפסוק נוסחים המעידים על קיומו של פולמוס.[48]
לדעת טל אילן, בארבע נקודות בטקסט התלמודי מתגלה בקיאותו של עורך התלמוד הבבלי אודות בית חוניו והבנתו את ההקשרים ההיסטוריים של ייסודו במצרים לעומת בורותו לכאורה של התלמוד הירושלמי בנושא זה: הבבלי משנה את "הר המלך", שלא ידוע מקומו, ל"בית המלך", שהוא ככל הנראה בית המלך תלמי; הוא מכיר את שמו הנכון של מייסד המקדש – "חוניו" ולא "נחוניון"; הוא מביא את סיפור הריב בין חוניו ואחיו בהקשר של משנת בית חוניו ולא במסכת יומא סתם; והוא מכיר את הקשר בין הגרסאות השנויות במחלוקת בספר ישעיהו יט, יח, לבין מקדש חוניו ההיסטורי.[48] מאחר שבכל ארבע הגרסאות של תיאור הייסוד של מקדש חוניו – בשני חיבוריו של יוסף בן מתתיהו ובשני התלמודים – ההצדקה שניתנת לייסודו מתבססת על הפסוק הנבואי מספר ישעיהו, ברור שהקישור בין ייסוד המקדש אל הכתוב בפסוק הוא מסורת עתיקה אודותיו.[49]
הקרבת קורבנות בבית חוניו לאחר חורבן המקדש בירושלים עריכה
בתלמוד הבבלי[50] מובאת דעה של האמורא רבי יצחק, לפיה מותר להקריב בבית חוניו אחרי חורבן בית המקדש בירושלים, מפני שחורבן המקדש השיב לקדמותו את היתר ההקרבה בבמות. הגמרא מסבירה כי רבי יצחק חזר בו משמועתו, אולם הריטב"א כתב כי רבי יצחק סבר כי קדושת המקדש וירושלים לא קידשה לעתיד לבוא וכי הוא לא חזר מסברתו וזה מה שהוא שמע מרבותיו.[51] כל עוד המקדש קיים - ההקרבה בבית חוניו אסורה לכל הדעות, אמנם במשנה נאמר שכהן ששירת במקדש חוניו פסול לעבודה בבית המקדש, אם כי הוא רשאי לקבל את מתנות הכהונה ככהן רגיל. זאת, בדומה לכהן שעבד עבודה זרה, אולם הרמב"ם כתב שאף שקדושת המקדש נותרה בעינה גם לאחר חורבנו, המקדיש קורבן לבית חוניו ולאחר מכן הקריב את קורבנו בבית חוניו - יצא ידי חובת ההקדש אך נענש בכרת על העלאת קורבן מחוץ למקדש.[52]
בספרות היהודית-הלניסטית עריכה
מקדש חוניו נזכר ישירות בכתבי יוסף בן מתתיהו ובספרות חז"ל, אך לא זכה להתייחסויות ישירות במקורות עתיקים אחרים, גם לא בספרות שנכתבה בידי יהודי מצרים ההלניסטית.[16]
הסופר היהודי-הלניסטי ארטפנוס ממקם בעיר הליופוליס את מקום נישואיהם של יוסף ואסנת, את מקום מגוריו של יעקב כשבא למצרים, ואת מקום חלק ממעשי הנפלאות של משה. לאור בחירתו של ארטפנוס בעיר זו שבה ייסד חוניו את מקדשו, הציע מ' דלקור בשנת 1968, שארטפנוס כתב למעשה כתב תעמולה התומכת בבית חוניו ובכוהניו.[53]
חזון הסיבילה השלישית (היהודית) נכתב במצרים, ככל הנראה בתקופת שלטונו של תלמי פילומטור. לאור אופייה הפטריוטי המקומי של נבואה זו, המשולב באידאולוגיה מקדשית ברורה, טען ג'ון קולינס בשנת 1974 שחיבור זה נוצר על ידי חוגים המקורבים לבית חוניו.[53]
על סמך מיקום האירועים בהליופוליס ופרטים ספרותיים נוספים ברומן ההלניסטי "יוסף ואסנת", הציע גדעון בוהק בשנת 1996, כי הוא חובר בארץ חוניו.[53]
בספר מקבים ג מתוארת רדיפת היהודים בידי מלך מצרים תלמי הרביעי פילופטור (מלך בשנים 222–203 לפנה"ס). יוסף בן מתתיהו מתאר את אותם המאורעות בתקופת שלטונו של תלמי השביעי פיסקון (מלך בשנים 145–116 לפנה"ס). לאור תיאורו של יוסף בן מתתיהו,[54] שבו ממלא חוניו הרביעי כשר-צבא תפקיד מרכזי בהצלת היהודים, הציע מרון פיוטרקובסקי שמקורו של ספר מקבים ג בארץ חוניו, מאחר שלחוניו ולמקורביו היה עניין לספר סיפור כזה.[53]
ארכאולוגיה עריכה
במהלך השנים ניסו ארכאולוגים שונים לזהות ולגלות את המקום של בית חוניו. בסוף המאה ה-19, זיהה בחפירותיו האגיפטולוג וחוקר המקרא השווייצרי אדוארד נוויל (אנ'), קברים יהודיים ב"תל אל-יהודיה" ("תל היהודים"), שנמצא כ-35 קילומטר מצפון לקהיר. הקברים הללו נבנו באופן הדומה למערות קבורה בארץ-ישראל, והכתובות שנמצאו בהם נחרתו, ביוונית בלבד, על גבי לוחות פשוטים, ללא כל קישוט. זיהוי הקברים כיהודיים התבסס בעיקר על הימצאותם של שמות מקראיים רבים בכתובות הללו, ואולי גם על שמו של האתר. בין הכתובות נמצאה כתובת אחת המזכירה במפורש את "ארץ חוניו".[16] לאור הימצאותו של השם המצרי "פיאבי" באחת הכתובות, סבר מנחם שטרן, שבית פיאבי, המשפחה ששימשה בכהונה הגדולה בסוף ימי הבית השני, היה בית יהודי-מצרי,[55] כלומר, מוצאו בכוהני בית חוניו.[56]
בתחילת המאה ה-20 נערכו בתל הסמוך לבית הקברות חפירות ארכאולוגיות בהנחייתו של האגיפטולוג והארכאולוג המקראי פלינדרס פיטרי. הוא סבר שגילה את לאונטופוליס של חוניו ובה עיר, מצודה ומקדש. בחפירתו של פיטרי נמצא אוסטרקון שנכתב בדמוטית (מצרית מאוחרת), בו מוזכר איש (כנראה יהודי) בשם "אברם", שהיה אולי אחד הבנאים שבנו את האתר.[56]
מאז גילויו של פיטרי ועד לשנים האחרונות, לא הוטל ספק בקביעותיו של פיטרי, או בזיהוי האתר עם "ארץ חוניו", אולם לפני מספר שנים פורסם מאמר, המציע לזהות את לאונטופוליס של חוניו ב"תל בסטה" (אנ') שבדלתא של הנילוס, כ-30 ק"מ צפונית לתל אל-יהודיה. תל זה משמר את שמה של האלה בובסטיס, הנזכרת אצל יוסף בן מתתיהו ("פי בובסטיס הפרועה") בתכתובת בין חוניו לתלמי כמושא הפולחן במקדש העתיק שעל חורבותיו הקים חוניו את מקדשו.[56]
פפירוסים עריכה
בקובץ הפפירוסים היהודיים ממצרים מצויים שני פפירוסים שאותם זיהו החוקרים כמתייחסים לחוניו ולמפעלו במצרים. פפירוס אחד (CPJ 132) הוא מכתב משנת 164 לפנה"ס, בו פונה פקיד גבוה (דיוקטס) בשם "הורדוס" לאדם, שהפפירולוג אולריך וילקן (אנ') שחזר את שמו (ביוונית) ל"חוניו". במכתב נזכרים גם המלך תלמי פילומטור והמלכה קלאופטרה, ועקב אזכורם סבר עורך קובץ הפפירוסים היהודיים, אביגדור צ'ריקובר, שמדובר בחוניו, מייסד המושבה הצבאית והמקדש. על אף שהפפירוס אינו מזכיר את המקדש או כל פרט אחר שעשוי לזהות את "חוניו" הנזכר במכתב עם חוניו הרביעי, התקבל פירוש זה בקרב קהילת החוקרים, ושימש כעדות לצורך תארוך ייסודו של מקדש חוניו.[56]
פפירוס שני (CPJ 520) זוהה על ידי עורכי הקובץ כ"נבואה יוונית־מצרית שעניינה היהודים". בשנת 1995, על סמך קריאה חדשה של מספר מילים בפפירוס, הציע גדעון בוהק לזהות את התעודה כנבואה מצרית המייחלת לחורבנו של מקדש חוניו. הצעה זו התקבלה בדרך כלל במחקר.[56]
לקריאה נוספת עריכה
- טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, עורכות: טל אילן וורד נעם, הוצאת יד יצחק בן-צבי ירושלים, תשע"ז (2017), כרך א, עמ' 197–236. גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
- רפאל ינקלביץ', "מקדש חוניו – מציאות והלכה", בתוך: א' אופנהיימר, י' גפני, מ' שטרן (עורכים), יהודים ויהדות בימי בית שני המשנה והתלמוד, ירושלים תשנ"ג, עמ' 107–115.
- נח חכם, "נחוניון, שמעי והקמת מקדש חוניו: משמעותו ההיסטורית של סיפור חז"לי", ציון, תשע"ג, עמ' 439–469.
- Meron M. Piotrkowski, Priest in Exile, De Gruyter, Volume 4
קישורים חיצוניים עריכה
- מקדש חוניו, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- אפרים צורף, מקדש חוניו, באתר "דעת".
- תיאורו של יוסיפוס, ב"מלחמות היהודים", ספר שביעי, פרק עשירי.
- התייחסות נוספת של יוסיפוס, ב"קדמוניות היהודים", ספר 13, (מתוך המהדורה האנגלית בוויקיטקסט האנגלי), בו - בפרק 3 - מתואר "How Onias Built A Temple In Egypt Like To That At Jerusalem".
- קובץ:National Library IL logo.svg חוניו (מקדש), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 202.
- ^ 1 2 3 4 ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך 3: התקופה ההלניסטית ומדינת החשמונאים, הוצאת יד בן צבי, 1981, עמ' 118.
- ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים א, א, א, 33; ז, י, ג, 423.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יב, 387–388; יג, 62–63; כ, 235–236.
- ^ טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 206.
- ^ ישראל שצמן, פירוש לתולדות מלחמת היהודים ברומאים ז, י, ב, 423, עמ' 605.
- ^ טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 207. הועלו תארוכים שונים במחקר. אילן עצמה סבורה שטווח התאריכים הוא 172–150 לפנה"ס (עמ' 203).
- ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים ז, י, ב.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 62–63.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 64–67.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 69–71.
- ^ 1 2 3 4 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים ז, י, ג.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 65, 70.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 73.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 72.
- ^ 1 2 3 4 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 203.
- ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים ז, י, ד.
- ^ יעקב נפתלי שמחוני, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, עמ' 405, הערה 1; ישראל שצמן, פירוש לתולדות מלחמת היהודים ברומאים ז, י, ד, 436, עמ' 606.
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים יג, 64, 68, 71.
- ^ ספר ישעיהו, פרק י"ט, פסוק י"ט.
- ^ 1 2 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 209.
- ^ ספר ישעיהו, פרק י"ט, פסוק י"ח.
- ^ 1 2 3 4 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 210.
- ^ ספר איוב, פרק ט', פסוק ז': "הָאֹמֵ֣ר לַ֭חֶרֶס וְלֹ֣א יִזְרָ֑ח וּבְעַ֖ד כּוֹכָבִ֣ים יַחְתֹּֽם".
- ^ ישראל שצמן, פירוש לתולדות מלחמת היהודים ברומאים ז, י, ג, 432, עמ' 606.
- ^ משנה, מסכת מנחות, פרק י"ג, משנה י'.
- ^ טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 200: "נחוניון" בכתבי היד קאופמן, קיימברידג' ופארמה, וכן במשנת הירושלמי בכתב יד ליידן. אבל "חוניו" בתוספתא, בבבלי, וכן במשנת הבבלי בכתב יד מינכן 95.
- ^ תוספתא, מנחות, יג, הלכה ג (יב–טו).
- ^ 1 2 3 4 5 6 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 211.
- ^ 1 2 3 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 219.
- ^ ספר מלכים ב', פרק כ"ג, פסוק ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"ט, עמוד ב'.
- ^ 1 2 3 4 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 212.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יומא, פרק ו', הלכה ג' (דף לג ב) (דף מג, ד בדפוס וילנא).
- ^ 1 2 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 214.
- ^ 1 2 ורד נעם, "הצעה אחרת לשחזורה של גרסת הירושלמי", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 231.
- ^ 1 2 ורד נעם, "הצעה אחרת לשחזורה של גרסת הירושלמי", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 234.
- ^ ורד נעם, "הצעה אחרת לשחזורה של גרסת הירושלמי", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 232.
- ^ טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 215.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ס"ב, עמוד ב'; מסכת סוטה, דף ח', עמוד ב'; אסתר רבה, ג, יג.
- ^ 1 2 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 218.
- ^ ב"צ לוריא, מיהו חוניו?, בית מקרא יב, 1967, עמ' 72–73
- ^ תלמוד ירושלמי, נדרים ו, הלכה ח (יג) (מ ע"א).
- ^ טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 220.
- ^ טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 206, הערה 29.
- ^ 1 2 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 225.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ק"י, עמוד א'.
- ^ 1 2 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 226.
- ^ טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 229–230.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י', עמוד א'.
- ^ בבלי ריטב"א למגילה ט'
- ^ רמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ד הלכה ז'
- ^ 1 2 3 4 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 205.
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, ספר שני, ה, 49–55.
- ^ מנחם שטרן, מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, עמ' 191.
- ^ 1 2 3 4 5 טל אילן, "בית חוניו", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, א, עמ' 204.
| בתי מקדש בהיסטוריה היהודית | ||
|---|---|---|
| משכנות | משכן משה • משכן גלגל • משכן שילה • משכן נוב • משכן גבעון | קובץ:Second Temple Roof IMG 0045.jpg |
| בתי מקדש | בית המקדש הראשון • בית המקדש השני ומקדש הורדוס | |
| מקדשים חיצוניים | הבמות • מקדשי ממלכת ישראל: תל דן ובית אל • מקדש חוניו • מקדש יב • מקדש השומרונים בהר גריזים | |
| אחרים | מצוות בניין בית המקדש • מבנה בית המקדש • בית המקדש השלישי • בית המקדש של יוליאנוס | |
