המצור על בוכרה

המצור על בוכרה

<mapframe align="center" height="250" width="250" zoom="9">[]</mapframe>

המצור על בוכרה התרחש בפברואר 1220, במהלך הפלישה המונגולית לאימפריה הח'ווארזמית. ג'ינגיס חאן, שליט האימפריה המונגולית, פתח במתקפה רב-כיוונית על האימפריה הח'ווארזמית, שנשלטה על ידי השאה מוחמד השני . בעוד שהשאה תכנן להגן על עריו הגדולות בנפרד, המונגולים הטילו מצור על עיר הגבול אוטרר , ותקפו עמוק יותר אל תוך ח'ווארזם.

העיר בוכרה הייתה מרכז מסחר ותרבות עיקרי באימפריה הח'ווארזמית ושכנה הרחק מהגבול עם האימפריה המונגולית, ולכן השאה הקצה פחות מ-20,000 חיילים להגנתה. כוח מונגולי, שמנה בין 30,000 ל-50,000 איש ובפיקודו של ג'ינגיס חאן בעצמו, חצה את מדבר קיזילקום, שנחשב בעבר לבלתי עביר עבור צבאות גדולים. מגיני בוכרה הופתעו, ולאחר תקיפה כושלת, נכנעה העיר החיצונית ב-10 בפברואר, לאחר שלושה ימים. נאמני ח'ווארזם המשיכו להגן על המצודה למשך של פחות משבועיים, לפני שנפרצה ונכבשה.

הצבא המונגולי הרג את כל מי שהיה במצודה ושעבד את רוב אוכלוסיית העיר. המונגולים השתלטו על עבודתם של בעלי מלאכה מיומנים, וגייסו תושבים אחרים לצבאותיהם. אף על פי שבוכרה נהרסה אז בשריפה, ההרס היה קל יחסית בהשוואה למקומות אחרים . תוך זמן קצר העיר חזרה להיות מרכז מסחר ולמידה, והרוויחה רבות מהשלום המונגולי.

רקע

ערב הפלישה המונגולית, תיאר הסקר הגאוגרפי של יאקות אל-חמאווי את בוכרה כ"בין הערים הגדולות ביותר במרכז אסיה". עם אוכלוסייה של קרוב ל-300,000 תושבים וספרייה בת 45,000 ספרים, התחרתה העיר בבגדד כמרכז לימוד ותרבות. מסגד פו-אי-קליאן , שהוזמן בשנת 1121, היה אחד הגדולים בעולם, והכיל את מינרט קליאן . העיר הייתה מרכז סחר גדול, ועד שנת 1220 היה סחר העבדים בבוכרה המרכז העיקרי של סחר העבדים במרכז אסיה במשך מאות שנים. העיר נשמרה על ידי ארק בוכרה , מבצר שהוקם במאה החמישית ושמש כמצודה. האדמות החקלאיות הושקו באמצעות מים מנהר זראפשאן.

במהלך המאה השתים-עשרה, העיר הייתה תחת שלטונם של השושלת הקרא-ח'אנית, ששלטה היסטורית ברבות מהערים העשירות ביותר באזור, כמו סמרקנד, טשקנט ופרגנה. הקרא-ח'אניים, שנחשבו וסאלים של ח'אנות קארה חיתאי , הורשו לפעול באופן עצמאי, בשל האוכלוסייה הגדולה והשטח שהיו תחת שליטתם. עד שנת 1215 הם נכבשו על ידי הח'ווארזמים, גם הם וסאלים לשעבר של קארה חיתאי, שהתרחבו מגורגאנג' אל תוך הוואקום הגדול שהותירה האימפריה הסלג'וקית המתמוטטת. בשנת 1218, ח'ווארזמשאה מוחמד השני היה סולטאן המדאן, איראן וח'וראסאן, וביסס את שליטתם על הגורידים והאלדיגוזידים . השושלת הח'ווארזמית השתלטה על קארה חיתאי, שכבר הייתה מעורערת עקב המלטות פליטים מכיבושי ג'ינגיס חאן, שהחל לבסס הגמוניה על השבטים המונגולים.

היחסים בין המונגולים לח'ווארזמיים היו בתחילה חזקים, אך השאה החל לחשוש מהמונגולים בעקבות תבוסת אויבם המשותף, הנסיך קוצ'לוג משבט ניימן . הכרוניקן אל-נאסאווי מייחס זאת להתכתשות מוקדמת ולא מכוונת עם חיילים מונגולים, שמהירותם וניידותם הפחידו את השאה. בשנת 1218 התיר השאה לאינאלצ'וק , מושל אוטרר , לעצור שיירת סחר מונגולית ולתפוס את סחורתה. בחיפוש אחר פתרון דיפלומטי, ג'ינגיס חאן שלח שלושה שליחים לגורגאנג', אך מוחמד השפיל אותם והוציא להורג בפומבי אחד מהם. ג'ינגיס חאן, זועם, עזב את מלחמתו המתמשכת נגד שושלת ג'ין הסינית , ורכב מערבה בשנת 1219 עם רוב צבאו, כשהוא משאיר מאחור רק כוח מינימלי תחת פיקודו של מוקאלי.

אקדמה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הפלישה המונגולית לאזור הים הכספי

קובץ:Genghis Khan empire-en.svg

מערכות המלחמה של ג'ינגיס חאן בין השנים 1207 ו-1225

ישנן עדויות סותרות לגבי גודלו הכולל של כוח הפלישה המונגולי. הנתונים הגבוהים ביותר חושבו על ידי היסטוריונים מוסלמים קלאסיים כמו ג'וז'אני ורשיד א-דין. חוקרים מודרניים כמו מוריס רוסאבי ציינו כי כוח הפלישה המונגולי הכולל לא יכול היה להיות יותר מ-200,000 איש. ג'ון מאסון סמית' העריך את הכוח בכ-130,000 איש. ההערכה המינימלית של 75,000 איש ניתנה על ידי קרל סברדרופ, ששיער כי גודלו של הטומן (היחידה הצבאית המונגולית הגדולה ביותר) הוערך לעיתים קרובות יתר על המידה. צבאות המונגולים הגיעו לח'ווארזם בגלים: תחילה, חיל חלוץ בראשות ג'וצ'י, בנו הבכור של ג'ינגיס חאן, והגנרל דז'ב, שחצה את מעברי טיין שאן, והחל להחריב את ערי עמק פרגנה המזרחי. אֶחָיו של ג'וצ'י, צ'אגאטאי ואוגדיי, ירדו לאחר מכן לאוטרר וצרו עליה . ג'ינגיס חאן הגיע במהרה עם בנו הצעיר, טולוי, וחילק את כוח הפלישה לארבע דיוויזיות: בעוד שצ'אגאטאי ואוגדיי היו אמורים להישאר במצור על אוטרר, ג'וצ'י היה אמור לפנות צפון-מערבה לכיוון גורגאנג'. יחידה קטנה נשלחה גם היא לכבוש את ח'וג'נד, וג'ינגיס חאן עצמו לקח את טולוי איתו יחד עם כמחצית מהכוח הצבאי – בין 30,000 ל-50,000 איש – ופנה מערבה.

הח'ווארזמשאה התמודד עם בעיות רבות. האימפריה שלו הייתה עצומה וחדשה, עם ממשל שעדיין היה בתהליך פיתוח. אמו, טרקן ח'אטון , עדיין החזיקה בכוח משמעותי בממלכה – ההיסטוריון פיטר גולדן כינה את היחסים בין השאה לאמו "דיארכיה לא נוחה", ולעיתים קרובות פעלה לרעתו של מוחמד. השאה לא בטח ברוב מפקדיו, למעט בנו הבכור ויורשו ג'לאל א-דין , שכישוריו הצבאיים היו קריטיים בקרב על נהר אירגיז בשנה הקודמת. אם הח'ווארזמשאה היה מחליט על קרב פתוח, כפי שרבים ממפקדיו רצו, הוא היה מובס על ידי הצבא המונגולי, הן בשל גודל הצבא והן בשל כישוריו הפחותים. לפיכך, החליט השאה לפזר את כוחותיו כחיילי חיל מצב בערים החשובות ביותר של האימפריה. מכיוון שבוכרה הייתה רחוקה מזירת המלחמה המשוערת, הוקצו לשמירתה מעט חיילים באופן יחסי לשאר הערים. כמו הפולמוס על גודל הצבא המונגולי, קיים גם פולמוס לגבי גודל והרכב כוחות השאה. הכרוניקן ג'ובאני מציין כי 50,000 חיילים נשלחו לסייע לאוטרר, וכי היו לפחות 20,000 חיילים בבוכרה. על פי סברדרופ, הוצבו בין אלפיים לחמשת אלפים איש בבוכרה. בהסיקו את האסטרטגיה של השאה, עקף ג'ינגיס חאן את מעוז סמרקנד וחצה את 483 הקילומטרים של מדבר קיזילקום כדי להגיע לבוכרה ב-7 בפברואר 1220. מכיוון שבני דורו חשבו שהקיזילקום בלתי עביר על ידי צבאות גדולים, היסטוריונים מודרניים כמו ה. דזמונד מרטין וטימותי מיי ראו בתמרון, מהלך טקטי מופתי.

מצור

קובץ:Bukhara01.jpg

קובץ:UZ Bukhara Samanid-mausoleum.jpg

קובץ:Bukhara sights8.jpg

מבנים ששרדו את המצור. מימין לשמאל: מינרט קליאן ; המאוזוליאום הסמנידי , ששרד משום שנקבר בבוץ; ומסגד מגוק-י-אטארי .

השאה נתפס לא מודע לחלוטין. הוא צפה שג'ינגיס חאן יתקוף תחילה את סמרקנד, שם גם צבא השדה שלו וגם חיל המצב שהוצב בבוכרה, היו אמורים להספיק בכדי לנצח את המצור. צעידתו של החאן דרך מדבר קיזילקום הותירה את צבא השדה הח'ווארזמי חסר אונים, חסר יכולת להתעמת עם האויב או לעזור לעמו. ג'ובאני מתעד כי חיל המצב בבוכרה היה בפיקודו של אדם בשם גור-חאן; ההיסטוריון מתחילת המאה ה-20, וסילי ברטולד , הציע שייתכן שזה היה ג'אמוקה, חבר ותיק שהפך לאויב של ג'ינגיס חאן. רוב ההיסטוריונים המודרניים סבורים שהערכה זו לא סבירה, שכן מאמינים שג'אמוקה הוצא להורג בשנת 1206.

הפעולה הצבאית העיקרית של המצור התרחשה ביום השני או השלישי, כאשר כוח חיילי הסולטן, שמנה בין 2,000 ל-20,000 איש, יצא לתקיפה ; ג'ובאני מתעד שכוח זה הושמד על ידי המונגולים על גדות הנהר:

כאשר כוחות אלה הגיעו לגדות נהר אוקסוס, הסיורים והקבוצות המקדימות של הצבא המונגולי תקפו אותם ולא הותירו אחריהם זכר... למחרת, מהשתקפות השמש, המישור נראה כמגש מלא דם.

— ג'ובאני , תאריק-י ג'האנגושאי

ההיסטוריון פול בואל מציין כי התקיפה, שבוצעה אך ורק על ידי כוחות העזר של הסולטן ולא על ידי חיל המצב העירוני, הייתה אולי רק ניסיון להימלט. הוא מייחס את נכונותם לעזוב לעובדה שבוכרה נכבשה והייתה תחת שלטון ח'ווארזמי, לאחר שנכבשה מהקארה-חיתאניים פחות מעשור קודם לכן. ב-10 בפברואר נכנעה העיר. ההתנגדות היחידה הגיעה מקבוצה קטנה של נאמנים במצודה. המצודה נבנתה לפי המפרטים הגבוהים ביותר, אך החאן הביא מומחים בלוחמת מצור מסין. הפריצה בוצעה לאחר עשרה ימים באמצעות כלי נשק תבערה ואבק שריפה, והמצודה נפלה ביום השנים-עשר.

תוצאות

קובץ:Genghis Khan's sermon to the people of Bukhara.jpg

תיאור מהמאה הארבע-עשרה של נאום ג'ינגיס חאן

לאחר שג'ינגיס חאן נכנס לעיר, תועד כנושא נאום ביום שישי במסגד בעיר:

הו אנשים, דעו שחטאתם חטאים גדולים, ושהגדולים שביניכם חטאו את החטאים הללו. אם תשאלו אותי איזו הוכחה יש לי לדברים אלה, אני אומר שזה משום שאני עונש האל. אם לא הייתם חוטאים גדולים, אלוהים לא היה שולח עליכם עונש כמוני.

— ג'ובאני , תאריק-י ג'האנגושאי

ההתנגדות הקטנה במצודה הזיקה לשאר בוכרה. המונגולים הציתו את העיר בניסיון לסלק את המחסומים. מכיוון שרוב המבנים בעיר היו מעץ, האש, שעד מהרה לא הייתה ניתנת לריסון, הפכה את רוב העיר לאפר, כולל מבנה הספרייה המפורסמת. רוב מבני האבן שנותרו לעמוד לאחר האש נהרסו על ידי המונגולים, כולל מסגד פו-אי-קליאן . מינרט קליאן נותר עומד.

אף על פי שכל מי שהיה בתוך המצודה נטבח, האוכלוסייה לא הושמדה לחלוטין, בניגוד לערים אחרות כמו מרב וגורגאנג'. במקום זאת, התושבים פונו וחולקו. רוב הנשים נאנסו ונלקחו כפילגשות, ואומני העיר נשלחו למפעלים והונחו לייצר נשק מונגולי, וכל הגברים בגיל הלחימה שנותרו, גויסו לכוחות המונגולים. מגויסים אלה שימשו כמגנים אנושיים במצורים על סמרקנד וגורגאנג' , שבאו לאחר מכן, בשנים 1220 ו-1221. השאה מוחמד מת חסר כל על אי בים הכספי, והמונגולים צרו באופן שיטתי וכבשו כל עיר גדולה באימפריה שלו. בנו ג'לאל א-דין היה זה שהציג את ההתנגדות הרבה ביותר אך בסופו של דבר הובס בנובמבר 1221 בקרב האינדוס .

מורשת

אף על פי שהמצור היה הרסני מאוד הוא לא הביא לחורבנה הסופי של העיר. למעשה, בוכרה הצליחה להתאושש ולשמש שוב כמרכז סחר אסייתי תוך שני עשורים. מרכיבים קדם-בירוקרטיים הוקמו במהירות בחסות הדארוגאצ'י יֵלוּ אַהַאי. רבים מהמוסדות שהוקמו מאוחר יותר שאבו השראה מקארה-חיתאי, אותה כינה בואל "אב טיפוס של אימפריה מונגולית". תיעודים של משלחת טאואיסטית לאזור בשנת 1221 מגלים שסמרקנד ובוכרה החלו להתאכלס מחדש במתיישבים בעלי מלאכה סינים וחיתאנים. עם זאת, האזור עדיין היה לא יציב. ראש שודדים ח'ווארזמי הצליח להתנקש בדארוגאצ'י בוכרי בערך באותה תקופה. הערים של אזור ח'ווארזם הפכו מאוחר יותר למקורות ההכנסה העיקריים של אוגדיי חאן, והפכו לערים המרכזיות של ח'אנות צ'אגאטאי. לאחר מכן הפכו בוכרה וסמרקנד ערי הבית של טימור לנג. בוכרה שבה למעמדה החשוב מבחינה דתית, והפכה למרכז הסופיזם החשוב ביותר במרכז אסיה, והמקדש סביב קברו של סאיף אל-דין בחארזי היה אחד הנכסים בעלי המאפיינים העשירים ביותר באזור.

לקריאה נוספת

ימי הביניים

• al-Din, Rashid (1998) [c. 1300]. Jami' al-tawarikh جامع التواريخ [Compendium of Chronicles] (in Arabic and Persian). Vol. 2. Translated by Thackston, W. M. Cambridge: Harvard University Press.
• al-Hamawi, Yaqut (1955) [c. 1220]. Mu'jam ul-Buldān معجم البلدان [Dictionary of Countries] (in Arabic). Translated by Ibn 'Abdallah ar-Ruml. Beirut: Dar Sader Publishers.
• Chih'ch'ang Li (1888) [c. 1225]. Hsi-yu chi [Travels to the West of Qiu Chang Chun]. Translated by Bretschneider, Emil.
• Juvaini, Ata-Malik (1958) [c. 1260]. Tarikh-i Jahangushay تاریخ جهانگشای [History of the World Conqueror] (in Persian). Vol. 1. Translated by Andrew Boyle, John.
• Juzjani, Minhaj-i Siraj (1873) [c. 1260]. Tabaqat-i Nasiri طبقات ناصری (in Persian). Vol. XXIII. Translated by Raverty, H. G.
• al-Nasawi, Shihab al-Din Muhammad (1998) [1241]. Sirah al-Sultan Jalal al-Din Mankubirti [Biography of Sultan Jalal al-Din Mankubirti] (in Russian). Translated by Buniyatov, Z. M.

מודרניים

Abazov, Rafis (2008). Palgrave Concise Historical Atlas of Central Asia. London: Palgrave Macmillan. ISBN 978-1-4039-7542-3. Ahmad, S. Maqbul (2000). "8: Geodesy, Geology, and Mineralogy; Geography and Cartography". In Bosworth, C.E.; Asimov, M.S. (eds.). History of Civilizations of Central Asia. Vol. IV / No. 2. Paris: UNESCO Publishing. ISBN 9231034677. Atwood, Christopher P. (2004). Encyclopedia of Mongolia and the Mongol Empire. New York: Facts on File. ISBN 978-0-8160-4671-3. Archived from the original on 19 July 2023. Retrieved 2 March 2022. Barthold, Vasily (1968) [1900]. Turkestan Down to the Mongol Invasion (Second ed.). London: Oxford University Press, Luzac & Co. OCLC 4523164. Biran, Michal (2009). "The Mongols in Central Asia from Chinggis Khan's invasion to the rise of Temür". The Cambridge History of Inner Asia. The Chinggisid Age: 46–66. doi:10.1017/CBO9781139056045.006. ISBN 978-1-139-05604-5. Blair, S. (2000). "13: Language Situation and Scripts (Arabic)". In Bosworth, C.E.; Asimov, M.S. (eds.). History of Civilizations of Central Asia. Vol. IV / No. 2. Paris: UNESCO Publishing. ISBN 9231034677. Buell, Paul D. (1979). "Sino-Khitan Administration in Mongol Bukhara". Journal of Asian History. 13 (2) (2 ed.). Harrassowitz Verlag: 121–151. JSTOR 41930343. Buniyatov, Z. M. (2015) [1986]. A History of the Khorezmian State Under the Anushteginids, 1097–1231 Государство Хорезмшахов-Ануштегинидов: 1097–1231 [A History of the Khorezmian State under the Anushteginids, 1097–1231]. Translated by Mustafayev, Shahin; Welsford, Thomas. Moscow: Nauka. ISBN 978-9943-357-21-1.

Chalind, Gérard; Mangin-Woods, Michèle; Woods, David (2014). "Chapter 7: The Mongol Empire". A Global History of War: From Assyria to the Twenty-First Century (First ed.). Oakland: University of California Press. JSTOR 10.1525/j.ctt7zw1cg.13. Emin, Leon (1989). Мусульмане в СССР [Muslims in the USSR]. Moscow: Novosti Press Agency Publishing House. OCLC 20802477. Foltz, Richard (2019). A History of the Tajiks: The Iranians of the East. London: I.B. Tauris. ISBN 978-1-78453-955-9. Retrieved 3 February 2022. Golden, Peter (2009). "Inner Asia c.1200". The Cambridge History of Inner Asia. The Chinggisid Age: 9–25. doi:10.1017/CBO9781139056045.004. ISBN 978-1-13905-604-5. Jackson, Peter (2009). "The Mongol Age in Eastern Inner Asia". The Cambridge History of Inner Asia. The Chinggisid Age: 26–45. doi:10.1017/CBO9781139056045.005. ISBN 978-1-139-05604-5. Man, John (2005). Genghis Khan: Life, Death, and Resurrection. New York: Thomas Dunne Books. ISBN 0-312-31444-2. Martin, H. Desmond (1943). "The Mongol Army". Journal of the Royal Asiatic Society. 75 (1–2). Cambridge University Press: 46–85. doi:10.1017/S0035869X00098166. May, Timothy (2007). The Mongol Art of War : Chinggis Khan and the Mongol Military System. Yardley: Westholme Publishing. ISBN 978-1-59416-046-2. May, Timothy (2018). The Mongol Empire. Edinburgh: Edinburgh University Press. ISBN 978-0-7486-4237-3. JSTOR 10.3366/j.ctv1kz4g68. May, Timothy (2019). The Mongols. Amsterdam: Amsterdam University Press. ISBN 978-1-64189-095-3. Modelski, George (2007). "Central Asian world cities (XI – XIII century): a discussion paper". Archived from the original on 4 June 2011. Retrieved 5 March 2022.

Mote, Frederick W. (1999). "The Career of the Great Khan Chinggis". Imperial China 900–1800. Cambridge: Harvard University Press. pp. 403–424. doi:10.2307/j.ctv1cbn3m5.21. ISBN 978-0-674-44515-4. JSTOR j.ctv1cbn3m5.21. Nelson Frye, Richard (1997) [1965]. Bukhara: The Medieval Achievement (2nd ed.). Norman: University of Oklahoma Press. ISBN 1-56859-048-2. Rossabi, Morris (1994). "All the Khan's Horses" (PDF). Natural History. Retrieved 3 February 2022. Smith, John Masson (1975). "Mongol Manpower and Persian Population". Journal of the Economic and Social History of the Orient. 18 (3): 271–299. doi:10.2307/3632138. JSTOR 3632138. Starr, S. Frederick (2013). Lost Enlightenment: Central Asia's Golden Age from the Arab Conquest to Tamerlane. Princeton: Princeton University Press. ISBN 978-0-691-15773-3. JSTOR j.ctt3fgz07. Sverdrup, Carl (2010). France, John; J. Rogers, Clifford; DeVries, Kelly (eds.). "Numbers in Mongol Warfare". Journal of Medieval Military History. VIII. Boydell and Brewer: 109–117. doi:10.1515/9781846159022-004. ISBN 978-1-84615-902-2. JSTOR 10.7722/j.ctt7zstnd.6. Sverdrup, Carl (2013). "Sübe'etei Ba'atur, Anonymous Strategist". Journal of Asian History. 47 (1). Harrassowitz Verlag: 33–49. doi:10.13173/jasiahist.47.1.0033. JSTOR 10.13173/jasiahist.47.1.0033. Sverdrup, Carl (2017). The Mongol Conquests: The Military Campaigns of Genghis Khan and Sübe'etei. Warwick: Helion & Company. ISBN 978-1-913336-05-9. "Historic Centre of Bukhara: UNESCO World Heritage Site". UNESCO: World Heritage Convention. Archived from the original on 4 December 2022. Retrieved 1 March 2023.