תאוריית הפחתת חוסר הוודאות
פעולות נוספות
תאוריית הפחתת חוסר הוודאות (באנגלית: Uncertainty Reduction Theory) היא תאוריה במדעי החברה שפותחה בשנת 1975 על ידי צ’ארלס ברגר וריצ’רד קלברז.[1] הנחה היסוד של התאוריה היא כי חוסר ודאות במפגש עם זרים נתפס כמצב פסיכולוגי לא נעים, המניע את הפרט לפעול לצמצומו. ברגר הגדיר את התהליך כצבירת ידע אודות הזולת במטרה לשפר את היכולת לחזות את אופי האינטראקציה העתידית. התאוריה מבחינה בין שני תהליכים מרכזיים להפחתת חוסר ודאות:[1]
- תהליך פרואקטיבי (Proactive): ניסיון לחזות את התנהגותו הצפויה של הזולת.
- תהליך רטרואקטיבי (Retroactive): ניתוח והבניית משמעות לדרך בה הזולת התנהג בעבר.
התאוריה מזהה שני סוגים של אי-ודאות: קוגניטיבי (אי-ידיעה לגבי אמונות ומחשבות האחר) והתנהגותי (אי-ידיעה לגבי פעולותיו). לצורך הפחתתם, הפרט עושה שימוש בשלוש אסטרטגיות של חיפוש מידע: פסיבית (תצפית), אקטיבית (בירור דרך צד שלישי) ואינטראקטיבית (תקשורת ישירה).[1] אף שהתאוריה מניחה כי תקשורת מובילה בהכרח להפחתת חוסר ודאות, חוקרים מאוחרים, ובהם בראשרס (2001), טענו כי בנסיבות מסוימות תקשורת מוגברת עשויה דווקא להעצים את תחושת חוסר הוודאות.[2]
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 Charles R. Berger, Richard J. Calabrese, SOME EXPLORATIONS IN INITIAL INTERACTION AND BEYOND: TOWARD A DEVELOPMENTAL THEORY OF INTERPERSONAL COMMUNICATION, Human Communication Research 1, 1975-01, עמ' 99–112 doi: 10.1111/j.1468-2958.1975.tb00258.x
- ^ Dale E. Brashers, Communication and Uncertainty Management, Journal of Communication 51, 2001-09-01, עמ' 477–497 doi: 10.1111/j.1460-2466.2001.tb02892.x
