השערת ההתאמה
פעולות נוספות
השערת ההתאמה (באנגלית: Matching Hypothesis) היא תאוריה בפסיכולוגיה חברתית, העוסקת בדינמיקה של משיכה בין-אישית והיווצרות מערכות יחסים.[1] התאוריה גורסת כי בני אדם אינם בוחרים בני זוג באופן אקראי, אלא נוטים ליצור ולתחזק קשרים רומנטיים עם פרטנרים שרמת האטרקטיביות הכוללת והערך החברתי שלהם דומים לשלהם. לרוב, התאמה זו באה לידי ביטוי ברמה דומה של אטרקטיביות פיזית ומראה חיצוני.[2]
ההשערה צמחה מתוך תחום הפסיכולוגיה החברתית והוצעה לראשונה בשנת 1966 על ידי הפסיכולוגית האמריקאית איילין האטפילד.[2] המנגנון הפסיכולוגי העומד בבסיסה נשען על ניהול סיכונים בעולם ההיכרויות: בעוד שבאופן תאורטי רוב האנשים היו מעדיפים למצוא את בן או בת הזוג האידיאליים והמושכים ביותר, בפועל קיים פחד טבעי מדחייה.[2]
עם זאת, זוגות רבים המפגינים פערים בולטים באטרקטיביות עדיין מנהלים מערכות יחסים מוצלחות ויציבות. על פי ההשערה, פערים אלו מתאזנים באמצעות משתני התאמה מפצים (Matching variables). בהקשר של סחר חליפין חברתי, אדם עשוי לפצות על היעדר אטרקטיביות פיזית באמצעות משאבים ונכסים אחרים. כך למשל, גברים בעלי עוצמה כלכלית או סטטוס חברתי עשויים למשוך נשים צעירות ואטרקטיביות מהם, בעוד שאותן נשים עשויות לייחס חשיבות פחותה למראה החיצוני לטובת ביטחון כלכלי, מעמד ויציבות.[2]
היסטוריה עריכה
אף שעבודת התשתית להשערה הונחה כבר באמצע שנות ה-60 על ידי איליין האטפילד (Elaine Hatfield) ואח', היא נוסחה כתיאוריה פורמלית ומקיפה בשנת 1979 על ידי הפסיכולוגית החברתית אלן ברשייד (Ellen Berscheid). לפי ברשייד, הדמיון במראה החיצוני משמש כגורם מייצב המגדיל את הסיכוי לשביעות רצון הדדית ולהצלחה זוגית ארוכת טווח.[1]
יסודות תאורטיים עריכה
השערת ההתאמה נשענת על שתי תאוריות רחבות יותר בפסיכולוגיה חברתית.
תאוריית ההוגנות: תאוריה זו גורסת כי בני אדם שואפים לאיזון ולצדק במערכות היחסים שלהם. אטרקטיביות פיזית נתפסת כ”נכס” חברתי בעל ערך: כאשר בני הפרטנרים נהנים מרמת אטרקטיביות דומה, נוצרת תחושת הוגנות המייצבת את הקשר.
תאוריית החליפין החברתי: על פי תיאוריה זו, התנהגות חברתית מורכבת מרצף של יחסי חליפין המבוססים על נתינה וקבלה הדדית, כאשר קשרים בין-אישיים נבנים על בסיס ציפייה לתמורה. במסגרת השערת ההתאמה, אטרקטיביות פיזית נתפסת כ"נכס" חברתי המועבר בחליפין. חוקרים כגון אקה (1974) הדגישו כי התמורה בחליפין אינה חייבת להיות כלכלית, אלא יכולה לשאת אופי חברתי, תרבותי או רגשי סובייקטיבי. לפיכך, האיזון בין הנתינה לקבלה בקשר הוא תנאי לשביעות רצון, בעוד חוסר איזון עלול להוביל לחלוקת כוח בלתי שוויונית.
קשר לתאוריות אחרות עריכה
השערת ההתאמה חולקת קווי דמיון עם עקרונות מתוך תאוריית הפחתת חוסר הוודאות מתחום לימודי התקשורת. שתי התאוריות מצביעות על האופן שבו מרכיבים כגון תקשורת בלתי-מילולית, דמיון נתפס בין הצדדים, חיבוב, חיפוש מידע הדדי ואינטימיות, קשורים זה בזה ומשפיעים על בניית הקשר והפחתת החששות והפערים בשלביו הראשונים.[3]
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 Berscheid, E. (1979). The matching hypothesis revisited. Human Relations, 32(10), 987-993.
- ^ 1 2 3 4 Elaine Walster, Vera Aronson, Darcy Abrahams, Leon Rottman, Importance of physical attractiveness in dating behavior., Journal of Personality and Social Psychology 4, 1966, עמ' 508–516 doi: 10.1037/h0021188
- ^ Charles R. Berger, Richard J. Calabrese, SOME EXPLORATIONS IN INITIAL INTERACTION AND BEYOND: TOWARD A DEVELOPMENTAL THEORY OF INTERPERSONAL COMMUNICATION, Human Communication Research 1, 1975-01, עמ' 99–112 doi: 10.1111/j.1468-2958.1975.tb00258.x