רומאים
פעולות נוספות
תבנית {{קבוצה אתנית}} ריקה מתוכן. יש להזין פרמטרים בערך או בוויקינתונים. רומאים (בלטינית: Rōmānī; ביוונית עתיקה: Ῥωμαῖοι) הוא הכינוי לאזרחים של רומא העתיקה בתקופת המלוכה הרומית, הרפובליקה הרומית והאימפריה הרומית. מושג ה"רומיות" עבר שינויים משמעותיים לאורך יותר מאלף שנים, במקביל להתרחבותה ולצמצומה של המדינה הרומית.
בתחילת דרכה כללה האזרחות הרומית בעיקר את תושבי העיר רומא ואת הלאטינים הסמוכים. עם הזמן היא הורחבה לשאר העמים האיטליים (בעיקר לאחר מלחמת בעלות הברית במאה ה-1 לפנה"ס), ולאחר מכן בהדרגה לפרובינקיות. בשיאה, בשנת 212 לספירה, הוציא הקיסר קרקלה את הצו של אנטונינוס, שהעניק אזרחות רומית מלאה לכל התושבים החופשיים באימפריה (למעט קבוצות מסוימות כמו הדדיטיצי).
בשיא כוחה שלטו הרומאים על שטחים נרחבים באירופה, המזרח הקרוב וצפון אפריקה. אף שהרומיות הוגדרה בראש ובראשונה כאזרחות פוליטית-משפטית, היא התפתחה גם לזהות תרבותית ורב-אתנית, ששילבה מסורות מקומיות ובמיוחד את התרבות היוונית, תוך יצירת ניב תרבותי משותף.[1]
הזהות הרומית סיפקה תחושת שייכות משותפת והבחינה בין "רומאים" לבין "ברברים". התרבות הרומית לא הייתה הומוגנית, אלא הצליחה לשלב אלמנטים מתרבויות כבושות, מה שהיה אחד ממקורות כוחה.
קריסת האימפריה הרומית המערבית במאה ה-5 סיימה את השליטה הפוליטית הרומית במערב אירופה. הזהות הרומית שרדה שם כמשאב פוליטי-תרבותי לתקופה מסוימת, אך תחת לחץ הממלכות הגרמניות והיעדר שליטה ביזנטית יעילה, היא דעכה בהדרגה והתמעטה מאוד במאות ה-8–9. לעומת זאת, במזרח דובר היוונית, תחת האימפריה הרומית המזרחית, שרדה הזהות הרומית עד נפילת קונסטנטינופול ב-1453 ואף מעבר לכך.
בעוד שהזהות הרומית דעכה ברוב שטחי האימפריה לשעבר, היא נותרה עמידה באזורים מסוימים.[2] באיטליה נשאר השם "רומאים" (Romani) כשם התואר של תושבי רומא עד ימינו.[3] ביוון זיהו עצמם התושבים כ"רומיואי" במשך מאות שנים.[4] בשווייץ נותרו שמות כמו הרומאנדים והרומאנשים.[5] שמות עמים נוספים נגזרים מהמילה Romani, כגון הרומנים, הארומנים והאיסטרו-רומנים, או מהמונח הגרמני Walhaz (שממנו נגזר "ולאך" אצל המגלנו-רומנים).
"רומאיות" עריכה
משמעות המושג "רומי" עריכה
המונח "רומי" משמש לסירוגין לתיאור תקופה היסטורית, תרבות חומרית, מיקום גאוגרפי וזהות אישית. אף שהמושגים הללו קשורים זה לזה, הם אינם חופפים. היסטוריונים מודרניים נוטים להשתמש במונח Romanitas (רומיות) כדי לתאר את מהות הזהות הרומית, אף שהמונח עצמו היה נדיר יחסית בשימוש ברומא העתיקה.[6]
כמו כל זהות היסטורית, גם הזהות הרומית הייתה גמישה, דינמית ורבת רבדים, ולא הייתה סטטית או קבועה. בהתחשב בהיקפה הגאוגרפי הרחב ובמשכה הכרונולוגי הארוך של האימפריה, לא קיימת הגדרה פשוטה או אחידה למושג "להיות רומי", וההגדרות לא היו עקביות אפילו בתקופה העתיקה עצמה. עם זאת, מספר אלמנטים מרכזיים נותרו משותפים לאורך רוב ההיסטוריה הרומית.[7]
לאורך דרכה הוכיחה רומא יכולת ייחודית לקלוט ולשלב עמים זרים – תהליך המכונה רומאניזציה. גישה זו באה לידי ביטוי כבר במיתוסים המכוננים של העיר: רומא הוקמה כמקלט פוליטי על ידי רומולוס, וחטיפת הנשים הסביניות מסמלת את הערבוב המוקדם בין עמים שונים. קיקרו ומחברים רומים אחרים השוו את הרומאים לאתונאים, שהתגאו במוצאם האוטוכתוני (ילידי הארץ), והדגישו במקום זאת את גאוותם על היות רומא "אומה מעורבת". דיוניסיוס מהליקרנסוס אף תיאר את הרומאים כמי שקיבלו בברכה מהגרים רבים מאיטליה ומכל רחבי העולם, עד שתרבויותיהם התמזגו.[7]
_-_frescos_02.jpg){kind=link}
לצד הגישה הפתוחה יחסית, מספר מחברים רומים (ובהם טקיטוס וסווטוניוס) הביעו חששות מפני דילול "טוהר" האוכלוסייה הרומית כתוצאה מהרחבת האזרחות ומשחרור עבדים (מנומיסיו). עם זאת, איש מהם לא קרא להפסקת האזרוח, אלא רק להגבלת התדירות. חששות אלה לא התבססו על מושגים מודרניים של גזע או אתניות ביולוגית, ולא היו קשורים לצבע עור או מראה חיצוני.[6]
מי שאינם רומאים עריכה
המונח “אתיופי” (Aethiops) שימש בעולם היווני־רומי לתיאור אנשים כהי עור, בעיקר בהקשר גאוגרפי. אף שלא התקיימה אז תפיסה גזעית ביולוגית מודרנית, ולעיתים מעמד חברתי נקבע לפי גורמים משפטיים וכלכליים, עדיין התקיימו סטריאוטיפים תרבותיים כלפי כהי עור וזרים, ולעיתים הייתה לכך השפעה על האופן שבו נתפסו בחברה.[8] אנשים בעלי מראה שונה מהים-תיכוני הטיפוסי (כגון שחורים) לא הודרו ממקצועות, ולא קיימות עדויות לסטיגמות נגד קשרים בין-אתניים. ההבדלים החברתיים העיקריים ברומא התבססו על מעמד ודרגה, ולא על מראה פיזי. הרומאים נהגו בעבדות בהיקף נרחב, אך העבדים באו ממגוון אתני רחב ולא שועבדו על רקע אתני. לפי ההיסטוריונית אמה דנץ', "קשה להפליא לזהות עבדים לפי מראם" ברומא העתיקה.[9]
אף שרומא העתיקה תוארה כ"חברה שאינה גזענית באופן מובהק", החזיקו הרומאים בסטריאוטיפים תרבותיים ובדעות קדומות ניכרות כלפי תרבויות ועמים שלא נטמעו בעולם הרומי, כלומר כלפי ה"ברברים". אף שההשקפות השתנו במהלך ההיסטוריה הרומית, ניתן לסכם את גישתם של רוב הסופרים הרומים בעת העתיקה המאוחרת כלפי העמים שמעבר לגבולות באמרה: "הברבר הטוב היחיד הוא ברבר מת". לאורך העת העתיקה, רוב הקיסרים הרומים כללו דימויים אנטי-ברבריים במטבעותיהם, כגון תיאור הקיסר או ויקטוריה (אלת הניצחון) כשהם דורכים על אויבים ברברים מובסים או גוררים אותם. לפי כתבי קיקרו, מה שהפך אדם לברבר לא היה שפתו או מוצאו, אלא מנהגיו ואופיו (או היעדרם). הרומאים ראו עצמם כעליונים על הזרים, אך תחושת עליונות זו נבעה לא מהבדלים ביולוגיים, אלא ממה שתפסו כדרך חיים נעלה יותר. לפיכך, המונח "ברבר" היה מונח תרבותי ולא ביולוגי. ברבר יכול היה להפוך לרומי, והמדינה הרומית ראתה עצמה כבעלת חובה לכבוש ולתרבת עמים ברברים.
קבוצה של לא-רומאים שזכתה לעוינות מיוחדת בתוך האימפריה הייתה היהודים. רוב האוכלוסייה הרומית תיעבה את היהודים ואת היהדות, אף שהדעות בקרב העילית הרומית היו מגוונות יותר. בעוד שסופרים כטקיטוס הביעו עוינות גלויה כלפי היהודים, אחרים, כמו קיקרו, הפגינו אדישות חסרת אהדה. המדינה הרומית לא התנגדה לחלוטין ליהודים; ברומא עצמה התקיימה אוכלוסייה יהודית ניכרת, ולפחות שלושה עשר בתי כנסת פעלו בעיר. האנטישמיות הרומית, שהובילה למספר מלחמות, רדיפות וטבחים ביהודה, לא נבעה מדעות קדומות גזעיות, אלא מהתפיסה שהיהודים – בניגוד לרוב העמים הכבושים – סירבו להשתלב בעולם הרומי. היהודים דבקו במערכת חוקים, הגבלות ומחויבויות משלהם, שנתפסו לעיתים קרובות בשלילה או בחוסר הבנה על ידי הרומאים, והמשיכו לשמור על נאמנותם לדתם. פרקטיקות דתיות בדלניות אלה, והתנגדותם לנטוש את מנהגיהם לטובת מנהגי רומא – גם לאחר כיבושים ודיכויים חוזרים ונשנים – עוררו את חשדם של הרומאים.
העת העתיקה עריכה
מיתוסים מכוננים ורומאים בתקופת הרפובליקה עריכה
ייסוד רומא והיסטוריית העיר ותושביה במאות הראשונות לקיומה ספוגים במיתוס ובאי-ודאות. התאריך המסורתי לייסוד רומא 753 לפנה"ס והתאריך המסורתי לייסוד הרפובליקה הרומית 509 לפנה"ס אמנם נפוצים בשימוש גם בהיסטוריוגרפיה המודרנית אך הם מוטלים בספק ומיתיים במהותם.[10][11] המיתוסים סביב ייסוד רומא שילבו ואולי אף בלבלו מספר סיפורים שונים ממוצא העם הלטיני תחת מלך בשם לטינוס דרך אוונדר שנטען כי הביא את התרבות היוונית לאיטליה ועד למיתוס המוצא הטרויאני בדמותו של הגיבור איניאס.[12] המייסד המיתי של העיר עצמה רומולוס מופיע רק דורות רבים לאחר מכן ברשת המורכבת של מיתוסים אלו. הפרשנויות למיתוסים אלו היו מגוונות בקרב מחברי העת העתיקה אך רובם הסכימו כי תרבותם נוסדה על ידי תערובת של מהגרים ופליטים. נרטיבים אלו תרמו מאוחר יותר לשילוב הנרחב של זרים בעולם הרומי.[12]
מקורם של האנשים שהפכו לרומאים הראשונים ברור יותר. כפי שהיה במדינות-עיר שכנות הרומאים המוקדמים הורכבו בעיקר משבטים איטליים דוברי לטינית הידועים כלטינים.[13] הלטינים היו עם בעל אופי ים-תיכוני מובהק הקשור לעמים איטליים שכנים אחרים כמו הפליסקים. הרומאים המוקדמים היו חלק ממולדת הלטינים שנודעה כלאטיום והיו לטינים בעצמם.[13] עד המאה ה-6 תושבי רומא כבשו והחריבו את כל שאר היישובים והקהילות הלטיניות והכניעו את ההגמוניה של היישוב אלבה לונגה שאיחד בעבר את העם הלטיני תחת הנהגתו – מעמד שעבר כעת לרומא.[13]
מאמצע המאה ה-4 ואילך נחלה רומא סדרת ניצחונות שהובילו לשליטתה בכל איטליה דרומית לנהר הפו עד שנת 270 לפנה"ס.[14] לאחר כיבוש איטליה ניהלו הרומאים מלחמות נגד המעצמות הגדולות של זמנם קרתגו בדרום ובמערב והממלכות ההלניסטיות השונות הדיאדוכים במזרח. עד מחצית המאה השנייה לפנה"ס כל היריבים הובסו ורומא הוכרה על ידי מדינות אחרות כשליטה הבלתי מעורערת של אגן הים התיכון. עד סוף המאה ה-3 לפנה"ס כאל שליש מתושבי איטליה דרומית לפו הפכו לאזרחים רומים כלומר היו חייבים בשירות צבאי והשאר הפכו לבעלי ברית. בעלי ברית אלו הפכו בסופו של דבר לאזרחים רומים בעצמם לאחר שסירוב הממשלה להעניק להם אזרחות הוביל לפרוץ מלחמת בעלות הברית שבסיומה הורחבה האזרחות הרומית לכל התושבים דרומית לנהר הפו. בשנת 49 לפנה"ס הורחבו זכויות האזרח גם לתושבי גאליה קיסאלפינה על ידי יוליוס קיסר. מספר הרומאים גדל במהירות במאות הבאות דרך הרחבות נוספות של האזרחות. בדרך כלל היו חמישה מנגנונים שונים לרכישת אזרחות רומית שירות בצבא הרומי כהונה בתפקיד רשמי בערים בעלות זכויות לטיניות הענקה ישירה על ידי הממשלה השתייכות לקהילה שקיבלה אזרחות כקולקטיב או שחרור של עבד על ידי אזרח רומי. כפי שניתן היה לזכות במעמד רומי ניתן היה גם לאבדו למשל עקב עיסוק בפרקטיקות שנחשבו מושחתות או עקב נפילה בשבי אף שניתן היה להפוך שוב לרומי עם החזרה מהשבי.[15]
רומאים בתקופת הקיסרות המוקדמת עריכה
בתקופת האימפריה הרומית המוקדמת, הורכבה האוכלוסייה ממספר קבוצות בעלות מעמד משפטי נפרד: אזרחים רומים, תושבי הפרובינציות, זרים, ובני חורין שאינם אזרחים (כגון עבדים משוחררים). בעוד שהאזרחים היו כפופים למערכת המשפט הרומית, תושבי הפרובינציות נשמעו למערכות החוק המקומיות שהיו נהוגות באזורם בעת סיפוחו. עם זאת, לאורך השנים הורחבה האזרחות הרומית בהדרגה, תוך תנועה מתמדת של יחידים מקבוצות משפטיות נמוכות למעמדות מיוחסים יותר.
יכולתה של האימפריה לשלב עמים זרים נחשבת לאחד ממרכיבי המפתח להצלחתה. בעת העתיקה, תהליך ההתאזרחות במדינה הרומית היה נגיש משמעותית בהשוואה למדינות אחרות בנות הזמן, היבט שזכה להכרה ולעידוד אף מצד הקיסרים. כך לדוגמה, כאשר נדרש הקיסר קלאודיוס (שלט בין 41–54 לספירה) להגן בפני הסנאט על החלטתו לצרף נכבדים מגאליה לשורותיו, הוא עמד על חשיבות השילוב של עמים כבושים:
מה עוד הוכח כהרה גורל עבור ספרטה או אתונה, למרות עוצמתן הצבאית, אם לא מדיניותן להחזיק את הנכבשים מנגד כזרים מלידה? לעומת זאת, תבונת מייסדנו הייתה כזו שפעמים רבות הוא נלחם בעם מסוים ואזרח אותו באותו היום ממש.
— קלאודיוס
מתקופת הפרינקיפט (27 לפנה"ס – 284 לספירה) ואילך, החלו בני עמים ברברים להשתלב בעולם הרומי. מתיישבים אלו קיבלו זכויות משפטיות כתושבי הפרובינציות, דבר שאפשר להם לשרת כחיילי עזר (auxilia) – שירות שבסיומו היו זכאים לאזרחות מלאה. תהליך זה אפשר לאלפי זרים להפוך לרומאים בתוך זמן קצר יחסית. שיאה של מדיניות שילוב זו היה בהצו של אנטונינוס בשנת 212 לספירה, שהעניק אזרחות לכל התושבים החופשיים באימפריה. הצו הוביל לעלייה ניכרת במספר האנשים שנשאו את שם המשפחה (nomen) "אורליוס".
עוד בטרם פרסום הצו, תושבים רבים בפרובינציות כבר ראו עצמם כרומאים. במהלך מאות שנות ההתפשטות, התיישבו בפרובינציות מספרים גדולים של וטרנים והרפתקנים; במושבות שייסדו יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר לבדם התיישבו בין חצי מיליון למיליון איטלקים. בשנת 14 לספירה, בין 4% ל-7% מהאנשים החופשיים בפרובינציות כבר החזיקו באזרחות רומית, בין אם כצאצאי מתיישבים ובין אם באמצעות מענקים קיסריים.
החוקרים חלוקים בשאלה עד כמה ראו עצמם האזרחים החדשים כרומאים בזהותם. עבור חלק מתושבי הפרובינציות, המגע הראשוני עם רומא התמצה בגביית מיסים כפייתית או בשירות צבאי, חוויות שלא תרמו בהכרח ליצירת זהות משותפת. ייתכן כי מאות שנים של רומאניזציה גיבשו זהות לאומית עוד לפני שנת 212, והצו של קרקלה רק נתן תוקף חוקי לתהליך קיים; מנגד, יש הטוענים כי הצו היה תנאי הכרחי ליצירת תודעה רומית קולקטיבית. לפי המשפטן טוני הונורה, הצו העניק למיליונים תחושת שייכות חדשה. על אף שזהויות מקומיות נותרו בולטות, הזיהוי העצמי כרומי סיפק מכנה משותף רחב והיה חיוני להבחנה אל מול מי שנותרו מחוץ לגבולות האימפריה.
הזהות הרומית באה לידי ביטוי באמצעים תרבותיים וסמליים: הספרות הלטינית, האדריכלות המרשימה, פסלי השיש, התשתיות המפותחות והמסורת המשפטית, לצד האתוס של הצבא הרומי. למרות קיומה של זהות מאחדת, התרבות הרומית לא הייתה הומוגנית. היא התבססה במידה רבה על התרבות ההלניסטית, אך כוחה טמן גם בגמישותה ובשילוב מסורות מקומיות. כך למשל, אומצו דתות של עמים כבושים באמצעות מיזוג אלים זרים (סינקרטיזם) עם הפנתיאון הרומי. במצרים, נתפסו הקיסרים כיורשי הפרעונים, ופולחנים מזרחיים רבים התפשטו ברחבי אירופה תחת החסות הרומית.
שלהי העת העתיקה עריכה
במהלך שלהי העת העתיקה, העיר רומא, שהיוותה בעבר את ליבת "הרומיות" העתיקה, איבדה בהדרגה את מעמדה הייחודי בתוך האימפריה. עד סוף המאה השלישית הפכה חשיבותה של העיר לאידאולוגית בעיקרה, כאשר קיסרים וטוענים לכתר החלו לשלוט ממרכזים עירוניים אחרים, הקרובים יותר לגבולות המאוימים. שינוי זה השתקף גם בתפיסת העיר בספרות התקופה; בכתביו של ההיסטוריון אמיאנוס מרקלינוס מהמאה ה-4, מתוארת רומא כמעט כעיר זרה, תוך שימוש בטון מזלזל כלפי השחיתות המיוחסת לה.
הזהות הרומית בתקופה זו הייתה רחוקה מהמודל המסורתי: רבים ממי שהחזיקו בה הגיעו מפרובינציות מרוחקות, דיברו יוונית או שפות מקומיות במקום לטינית, ותרגלו פולחנים דתיים שלא היו נהוגים ברומא עצמה. בעוד שבתקופות מוקדמות יותר הודגשה האזרחות הרומית בכתובות כסמל למעמד יוקרתי, לאחר הצו של אנטונינוס במאה ה-3 היא הפכה למצב ברירת המחדל של רוב תושבי האימפריה. השתיקה היחסית לגבי הזהות הרומית במקורות אינה מעידה על אובדן חשיבותה, אלא על הפיכתה לאוניברסלית; הדגשת ה"רומיות" נדרשה רק במקרים של ספק במעמד המשפטי או בקרב מתאזרחים חדשים. בעיני הרומאים, ה-populus Romanus (העם הרומי) נתפס כקהילה המוגדרת מכוח חוקה ומשפט, בניגוד לברברים שנחשבו ל-"gentes" - עמים המוגדרים על בסיס מוצא אתני.
ככל שהזהות הרומית הפכה לאוניברסלית, כך התעצמו הזהויות המקומיות והאזוריות. אזרח באימפריה המאוחרת יכול היה להזדהות בו-זמנית כרומי, כבן לאחד האזורים הגדולים (כגון אפריקה, גאליה או היספניה), או כבן לעיר ספציפית. עבור הרומאים, לא היה הבדל מהותי בין זהויות-משנה אלו לבין הזהות האתנית שיוחסה לברברים. ביטוי לכך ניתן למצוא במבנה הצבא הרומי המאוחר, שכלל יחידות שנקראו על שם קבוצות פנים-רומיות (כגון הקלטים או הבטאווי) לצד יחידות של עמים ברברים כמו הפרנקים או הסקסונים.
במהלך המאה ה-4 עבר הצבא תהליך של "ברבריזציה", מונח המתייחס לגיוס נרחב של חיילים ממוצא זר. אף שמוצאם הברברי של החיילים נותר ידוע, האופי המריטוקרטי של הצבא אפשר להם להשתלב במערכת ולעלות בסולם הדרגות על סמך כישוריהם.
הערות שוליים עריכה
- ^ Yannis Stouraitis, Roman identity in Byzantium: a critical approach, Byzantinische Zeitschrift 107/1 (2014) 175-220 (open access) doi: 10.1515/BZ-2014-0009
- ^ Being Roman after Rome, www.oeaw.ac.at
- ^ Anthony Kaldellis, Romanland: Ethnicity and Empire in Byzantium, Harvard University Press, 2019, ISBN 978-0-674-98651-0
- ^ Anthony Kaldellis, The Byzantine Republic: People and Power in New Rome, Harvard University Press, 2015-02-02, ISBN 978-0-674-36540-7. (בEnglish)
- ^ PoliLingua, The History of the Romansh Language, www.polilingua.com (ב־English)
- ^ 1 2 Louise Revell, ROMAN IMPERIALISM AND LOCAL IDENTITIES
- ^ 1 2 Louise Revell, Roman Imperialism and Local Identities
- ^ Frank M. Snowden, Before Color Prejudice: The Ancient View of Blacks, Harvard University Press, 1983, ISBN 978-0-674-06381-5. (בEnglish)
- ^ Romulus' Asylum: Roman Identities from the Age of Alexander to the Age of Hadrian, Emma Dench, January 2007
- ^ HISTORY com Editors, Rome founded | April 21, 753 B.C., HISTORY, 2009-11-24 (ב־English)
- ^ Ella Wakefield, The Natale di Roma: Exploring The Foundations of Rome, Apollo Galleries, 2024-04-19 (ב־English)
- ^ 1 2 Jody Valentine, Livy, Ab Urbe Condita, Book I: Preface – 13
- ^ 1 2 3 Giosuè Auletta, LATIN LATIUM, 2024-11-27
- ^ JOHN RICH and GRAHAM SHIPLEY ROUTLEDGE, WAR AND SOCIETY IN THE ROMAN WORLD
- ^ Myles Lavan, THE SPREAD OF ROMAN CITIZENSHIP, 14-212 CE: QUANTIFICATION IN THE FACE OF HIGH UNCERTAINTY*