קולנוע באיראן
פעולות נוספות
קולנוע באיראן (או בפָּרַס; בפרסית: سینمای ایران), מתייחס לתעשיית הקולנוע באיראן. מרבית הסרטים האיראניים נכתבים בשפה הפרסית ומדוברים בה. איראן נחשבה כאחת מיצואניות הקולנוע האיכותיות ביותר בשנות ה-90, ואילו במאה ה-21, חלק מהמבקרים דרגו את הקולנוע האיראני כקולנוע הלאומי החשוב ביותר בעולם מבחינה אמנותית. חלקם השוו אותו לנאו-ריאליזם האיטלקי ולז'אנרים דומים שרווחו בעשורים הקודמים. פסטיבל הסרטים הבינלאומי של טהרן בשנות ה-70 נחשב לפסטיבל הסרטים החשוב ביותר באסיה ולפסטיבל היחיד בקטגוריה "A" באסיה על פי הפדרציה הבינלאומית של איגודי מפיקי הסרטים (FIAPF). לאחר פרוץ המהפכה האיסלאמית בשנת 1979, תפסה הממשלה החדשה מונופול על תעשיית הסרטים והחלה להטיל הגבלות על התכנים המותרים, ואף התנתה מתן סיוע כספי לסרטים שיקדמו את הערכים האסלאמיים. הנוכחות המתמשכת של סרטים איראניים בפסטיבלים בינלאומיים יוקרתיים כמו פסטיבל קאן, פסטיבל וונציה ופסטיבל ברלין משכה תשומת לב עולמית לקולנוע האיראני. בשנת 2006, שישה סרטים איראניים, בשישה סגנונות שונים, ייצגו במקביל את הקולנוע האיראני בפסטיבל ברלין.
היסטוריה עריכה
אמנות חזותית באיראן עריכה
את הדוגמאות המוקדמות ביותר של ייצוגים חזותיים בהיסטוריה האיראנית ניתן אולי לייחס לתבליטים (בסביבות 500 לפנה"ס) שנמצאו בפרספוליס שהייתה המרכז הטקסי של הממלכה העתיקה של האחמנידים. ה אמנות החזותית האיראנית הגיעה לשיאה כאלף שנים מאוחר יותר בתקופת שלטון הססאנים. תבליט מתקופה זו שנמצא בטאק בוסטאן שב (מערב איראן) מתאר סצנת ציד מורכבת. בעבודות דומות מאותה עת ניכרה תנועתיות וניתן היה אפילו לראות בין יצירות האמנות הללו את "אבי" הקלוז-אפ הקולנועי בדמות חזיר בר פצוע הנמלט מאזור ציד.
עם התפשטות האסלאם ודחיקת הזורואסטריות, המשיכה האמנות הפרסית את הפרקטיקות החזותיות שלה. המיניאטורות הפרסיות ממחישות את הניסיונות הללו באמצעות שימוש מכוון בחוסר פרספקטיבה שאפשר לאמן ליצור עלילות שונות ותת-עלילות בתוך אותו מרחב יצירה. האמנויות החזותיות הדרמטיות הפופולריות באיראן, לפני הופעת הקולנוע, כוללות מריונטות, סאיה-באזי (תיאטרון צלליות), רוחוזי (מופעים קומיים), ותעזיה.
תחילת דרכו של הקולנוע הפרסי עריכה
הקולנוע הפרסי המוקדם היה בן חמש שנים בלבד כאשר הגיע לפרס בתחילת המאה ה-20. הקולנוען הפרסי הראשון מירזה אברהים סהאפבאשי, שהיה סוחר עתיקות, היה גם הצלם הרשמי של מוזפר א-דין שאה קאג'אר, ששלט בפרס בשנים 1896-1907. בחודש יולי בשנת 1900 התלווה סהאפבאשי לשאה בביקורו באירופה ותיעד על פי הוראתו את הביקור עם המצלמה שרכש בפריז. על פי הידוע, הוא צילם את הטקסים הפרטיים והדתיים של השאה, אך אין כיום בנמצא עותקים של הסרטים הללו. כשחזר לאיראן, הוא הביא עימו סינמטוגרף, מקרן סרטים מדגם אדיסון קינטוסקופ ומספר סרטים. מספר שנים מאוחר יותר, הגיע לזירה הקולנועית חאן באבא מותזדי, חלוץ נוסף בצילום תמונות נעות באיראן. הוא צילם כמות ניכרת של יומני חדשות בשלהי תקופת השושלת הקאג'ארית ובתקופת שושלת פהלווי.
ההקרנה הפומבית הראשונה התקיימה בטהרן בשנת 1904, בחלק האחורי של חנות העתיקות של סהאפבאשי. בשנת 1905, סהאפבאשי הקים את בית הקולנוע הראשון בשדרות צ׳ראג גאז בטהרן שבו הוקרנו קומדיות, סרטים דוקומנטריים רוסיים, יומני חדשות ממלחמת הבורים הראשונה בדרום אפריקה וכן סרטים של חברת פאטה הצרפתית. בית הקולנוע היה ריק מכיסאות והקהל נאלץ לשבת על הרצפה שהייתה מרופדת בשטיח, כפי שהיה מורגל לשבת במסגדים או במופעי תעזיה. לאחר חודש סיפקה האופוזיציה הדתית למשטרת השאה סיבות לעצור את סהאפבאשי בשל פעילותו הפוליטית למען החלת מונרכיה חוקתית. בית הקולנוע שהקים נסגר, ציוד הקולנוע שלו הוחרם ועד מהרה הוא נשלח לגלות.
עד תחילת שנות ה-30, היו כ-15 בתי קולנוע בטהרן ו-11 במחוזות אחרים. בשנת 1925 חזר לאיראן צעיר ארמני-איראני, אובאנס אוהניאן (אוגאניאנסה), אזרח רוסי שלמד קולנוע באקדמיה לקולנוע במוסקבה. מטרתו הייתה לקדם תעשיית קולנוע במדינה. לשם כך הקים בית ספר לקולנוע בטהרן. לאחר חמש שנים הסתיים המחזור הראשון של בית הספר תחת השם: "Parvareshgahe Artistiye cinema" ( המרכז החינוכי לאמני קולנוע).
1950-1930 עריכה
בשנת 1930 נוצר הסרט האילם הראשון של איראן על ידי פרופסור אובנס אוהניאן, שנקרא אבי ורבי. זוהי קומדיה הנסובה על הרפתקאותיהם של אבי (איש גבוה) ושל ורבי (איש נמוך). בשנת 1933 הוא יצר את סרטו השני בשם חאג'י אגא. מאוחר יותר באותה שנה, הוקרן סרטו של עבדול חוסיין ספאנטה שיצר את הסרט המדבר הראשון של איראן ששמו "ילדה לורית". הסרט עוסק בהשוואה בין מצב הביטחון באיראן בסוף שושלת הקג'אר ובתקופת רזא שאה, דרך סיפור חייה של גולנאר, נערה צעירה שנחטפה כילדה ונלקחה על ידי חבורת שודדים ללורסתאן. סרט זה הוא גם הסרט הראשון שבו אישה מגלמת תפקיד ראשי. ספאנטה המשיך לביים סרטים נוספים בהם פ"רדוסי" - סיפור חייו של המשורר האפי הנחשב ביותר באיראן, שירין ופרהאד - סיפור אהבה איראני קלאסי, ו"עיניים שחורות" - סיפור הפלישה של נאדיר שאה להודו. בשנת 1937 הוא ביים את "ליילי ומג'נון", סיפור אהבה בהשראת הסיפור רומיאו ויוליה.
אסמעיל קושאן ופארוח ע'פארי יסדו בשנת 1949 את איגוד הקולנוע הלאומי האיראני הראשון במוזיאון איראן באסטאן ויזמו את שבוע הקולנוע הראשון שבמהלכו הוצגו סרטים אנגליים. ע'פארי הניח למעשה את הבסיס לקולנוע אלטרנטיבי שאינו מסחרי באיראן.
