נאדר שאה

נאדר שאה אפשאר
نادر شاه افشار

דיוקן רשמי דיוקן רשמי
דיוקן רשמי
לידה	22 בנובמבר 1688 ח'וראסאן רזאווי, האימפריה הספווית
נרצח	20 ביוני 1747 (בגיל 58) ח'וראסאן רזאווי, השושלת האפשארית
מקום קבורה	משהד
מדינה	השושלת האפשארית קובץ:Afsharid Imperial Standard (3 Stripes).svg
השקפה דתית	אסלאם שיעי ומאוחר יותר אסלאם סוני
בת זוג	רזיה בגום ספאווי
חתימה	קובץ:Nadir Shah-seal-lion and sun.png
שושלת האפשארית
אב	אמאם קולי
שאה פרס 8 במרץ 1736 – 20 ביוני 1747 (11 שנים) → עבאס השלישי (האימפריה הספווית), שאה תהמאספ השני (דה פקטו) עאדל שאה (אע'א מוחמד ח'אן קאג'אר, שליט על כל ממלכת פרס) ←

נַאדִר שָׁאה אַפְשָׁאר (בפרסית: نادر شاه افشار; ידוע גם בתור נַאדִר קוֹלִי בֵּיי, בפרסית: نادر قلی بیگ, וגם בתור תֵהָמַאסְפּ קוֹלִי חָ'אן, בפרסית: تهماسپ قلی خان; 22 בנובמבר 1688 – 20 ביוני 1747) היה משליטיה החזקים והמשפיעים ביותר בכל תולדותיה של ממלכת פרס (איראן של היום), ושלט בתור השאה (מלך) כמקימה של השושלת האפשארית מאז לקיחת השלטון בשנת 1736 ועד להירצחו בזמן שפעל לדיכוי מרד כורדי בשנת 1747.

הוא מוכר בייחוד במערכות המלחמה שלו נגד כמעט כל שכניה של פרס, ובכלל זה פלישה מרכזית לעבר הודו ואפגניסטן כמו גם כיבוש מלא של מצר הורמוז. מקורו של נאדר שאה בשבט טורקמני מאזור דרום הקווקז שנשלט בידי איראן מאז ימיו של שאה אסמאעיל הראשון.

רקע ונפילת הספווים

האפשארים היו שבט טורקי נוודי כפרי-למחצה, קיזילבאשים פסטורלים שוחרי שלום שחיו מצפון למדבר לוט. משפחתו של נאדר ניהלה אורח חיים נוודי, והוא עצמו נולד במבצר דסטגרד. תאריך הולדתו אינו ברור לגמרי, אך יש המעריכים כי מדובר ב-22 בנובמבר 1688.

בגיל 13 נפטר אביו. נאדר נדרש לדאוג בעצמו לכלכלת משפחתו, והתפרנס מאיסוף חומרי בערה למדורה. מסופר כי בשנת 1704, כאשר היה בן 17, קבוצה של בוזזים טטרים-אוזבקים פלשו לאזור ח'וראסאן רזאווי וטבחו ברבים. נאדר ואימו נלקחו לעבדות. אמו נפטרה בשבי, והוא עצמו שרד ובשנת 1708 שוחרר לאחר שהבטיח לשוביו כי יחזיר להם טובה בעתיד. לאחר שחרורו נאדר חזר לעבר אזור ח'וראסאן רזאווי.

נאדר גדל בתקופת שקיעתה של האימפריה הספווית, ששלטה בפרס מאז 1502. בשיאה, תחת שליטים מחוננים כגון עבאס שאה הראשון (הגדול,) הייתה האימפריה הספווית בעלת השפעה ניכרת בפוליטיקה העולמית, אך במאה ה-18 כבר הייתה בעיצומו של תהליך היחלשות ממושך.

מרד אפגני רחב היקף החל במזרח האימפריה, מנהיגי המרד הכריזו על הקמת השושלת ההותכּית אשר בשנת 1722 כבשה את כלל ח'וראסאן והטילה מצור על הבירה איספאן. יריביה של פרס ניצלו את ההזדמנות ותקפו אותה. פיוטר הגדול, קיסר רוסיה, הכריז מלחמה על פרס בשנת 1722 וכבש שטחים מן הקווקז שהיו קודם לכן בתחום ההשפעה הפרסי.

המאבק מפנים ומחוץ

נפילת השושלת ההותכּית

השבט הקאג'ארי הפרסי רב העוצמה שהבטיח את נאמנותו לספווים, ובראשו פתח' עלי, הציעו לנאדר לשתף איתם פעולה נגד ההוטכים עקב הזיקה ההיסטורית של משפחתו לספווים, שבהם תמכו. נאדר הסכים ובכך הפך לדמות בעלת משמעות לאומית ולמפקד צבאי.

נאדר גילה כי פתח' ושותפיו מושחתים פוליטית. הוא העביר את המידע לשאה תהמאספ השני, אשר הוציא את פתח' להורג ומינה את נאדר לשר צבאו. בשנת 1726 כבש נאדר את העיר משהד (שם עומד עד היום פסל שלו רכוב סוס) בהישג הצבאי הגדול הראשון שלו.

מאוחר יותר נחל ניצחונות נוספים, ובכללם כיבוש אספהאן והראת, שלאחריו הצטרפו אל צבאו רבים מחיילי האויב. בסוף 1729 לאחר מספר ניצחונות סוחפים, נאדר גירש את הכוחות האפגנים משטח ממלכת פרס. בשנת 1736 תפס את כס המלוכה וכבש את מעוזם האחרון של ההותכּים בקנדהאר.

המערכה בטורקים ובקווקז

כמו האימפריה הרוסית, גם האימפריה העות'מאנית כבשה שטחים מידי פרס בזמן המשבר הפנימי שלה ולבסוף נאדר כבש גם שטחים אלו בצפון-מערב המדינה מידי העות'מאנים והשיב אותם לכתר הספווי.

השאה תהמאספ השני החל לחשוש מפני נאדר, אשר נחל ניצחון אחר ניצחון, וסבר כי הוא עלול לבצע הפיכה נגדו. בניסיון לחזק את מעמדו, השאה הנהיג מערכה צבאית לכיבוש ירוואן. ואולם, בסופו של דבר איבד השאה את השטחים שנאדר כבש מידי הטורקים, וסמכותו התערערה עוד יותר. נאדר תפס את תהמאספ בעוד היה שתוי ושאל את אנשי חצר המלך האם אדם כזה ראוי לשלוט. בשנת 1732 הדיח את השאה והפך לעוצר של בנו, עבאס השלישי.

נאדר המשיך את המלחמה וניסה לכבוש את בגדאד ובכך להכריח את הטורקים להיכנס למשא ומתן שבו ביקש להשיג מחדש את שטחי הקווקז. המערכה מול בגדאד בשנת 1733 הייתה הפסדו הראשון בקרב. עם זאת, לאחר ניצחון אדיר על רוב הכוחות הטורקים בארמניה של היום השטחים הוחזרו לידיה של פרס ובשנת 1732 הרוסים הסכימו להחזיר את כוחותיהם מכל השטחים אשר כבשו בזמן הכאוס בפרס. כל השטחים שאבדו בכאוס כעת היו שוב בידיה של פרס.

הפיכתו לשאה של פרס

במסיבת ציד, נאדר העלה בפני חבריו וקרובי משפחתו את האפשרות שהוא עצמו יהיה השאה הפרסי, ולא הילד עבאס השלישי. חבריו וקרוביו משכו בחוטים בחצר המלוכה, והוא עצמו פעל בשורות הצבא עד שבינואר 1736 כינס את מועצת קורילטאי. רוב חברי המועצה תמכו בו, אחרים הצביעו לטובתו מתוך פחד, וב-8 במרץ של אותה שנה הוא הוכתר לשהא באירוע רב משתתפים שכלל מפקדי צבא, ראשי דת ואצולת המדינה כמו גם השגריר הטורקי, עלי פאשא.

במקור היה שיעי, כמו רוב הפרסים, אך כאשר הבין כי המתיחות השיעית/סונית היא שמביאה למלחמות של פרס עם הטורקים הוא הפך סוני. יתרה מכך, נאדר קיבל לחצר האצולה אישים מתוך מגוון דתות ומכל רחבי העולם. כדי להחליש עוד יותר את כוחה של הדת השיעית, נאדר אף כלא את המולא השיעי לאחר שביטא אהדה לאימפריה הספווית ורצון לראות בחזרתה לשלטון.

"מלחמות נאדר"

הפלישה להודו

האימפריה המוסלמית החזקה בהודו, האימפריה המוגולית, החלה להיחלש בשלהי המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. זו הייתה גם תקופת עלייתן של ממלכות כגון האימפריה הסיקית והאימפריה המראטהית. הקיסר המוגולי מוחמד שאה היה כמעט חסר אונים, ובכל זאת סירב לבקשתו של נאדר להסגיר לידיו את המורדים האפגנים שברחו והסתתרו בהודו. פרס פתחה בפיכך במערכה נגד המוגולים. נאדר העביר כוחות דרך ההרים של הינדו-כוש והפתיע את כוחות המוגולים במעבר ח'ייבר, שם זכה לניצחון מוחלט אף שכוחותיו סבלו מנחיתות מספרית ביחס של 2:1. לאחר מכן כבשו נאדר וכוחותיו את הערים קאבול, פשאוור, סינד ולאהור. יחד עם הכוחות הפרסים פעלו הכוחות של הגיאורגים תחת ארקלה השני, המלך לעתיד של גיאורגיה.

מאוחר יותר, למרות נחיתות מספרית ביחס של 6:1, נחל נאדר ניצחון מוחלט על המוגולים בקרב על חבל פנג'אב בפברואר 1739. הוא תפס את הקיסר המוגולי מוחמד שאה, צעד לעבר עיר הבירה דלהי וכבש אותה. לאחר שנפוצה שמועת שווא שלפיה נאדר נהרג, ההודים מיהרו להרוג כ-900 חיילים פרסים - ונאדר הזועם הורה לצבאו לבזוז את העיר. במהלך יום אחד של ביזה נהרגו כ-20,000 ל-30,000 מתושבי העיר ההודים.

נאדר המשיך במסעו לתוך הודו, הוא פעל תחילה על גבי נהר הגנגס אך מאוחר יותר שלח כוחות דרומה כדי לתפוס שטחים, משום שבצפון חצצו הרי ההימלאיה בין הודו לסין. משם המשיך בראש כוחותיו עד אשר הגיע למפרץ בנגל. בשלב זה נעתר לעצור את המערכה, ומוחמד שאה נדרש בין היתר להפקיד בידיו את כס הטווס המלכותי. לפי ההערכות, נאדר לקח מידיו גם אוצר בשווי 700,000,000 רופים הודים וכן את יהלומי הקוהינור והדריאהינור. בתמורה להחזרת כל השטחים שנכבשו לידי הפרסים, נאדר זוכה גם ב-700 פילים, 4,000 גמלים ו-12,000 סוסים. האוצר היה גדול עד כדי כך, במשך שלוש שנים עצר נאדר את גביית המיסים ברחבי פרס. יש היסטוריונים המעריכים כי פלש לאימפריה המוגולית מלכתחילה כדי להבטיח לממלכתו תקופה של שגשוג ורווחה לאחר סדרת האסונות שעברה.

הפלישה למרכז אסיה

המערכה ההודית הייתה שיא שלטונו של נאדר. לאחר מכן הידרדר מצבו הבריאותי. יתר על כן, בזמן שהיה במערכה בהודו, בנו, רזא קולי, שימש כעוצר - וכאשר נפוצו השמועות על מות אביו, הכין עצמו לירושת הכס ורצח את משפחת השאה לשעבר תהמאספ השני, ובכלל זאת את בנו עבאס השלישי בן התשע. אשתו של רזא, שהייתה גם אחותו של תהמאספ השני, התאבדה כששמעה על כך.

בשנת 1737, לאחר עשורי שנים של פשיטות מתמשכות מהצפון, החליט השאה לשים סוף למונופול הנוודים במרכז אסיה. הצבא הפרסי היה נכון לקרב, טורקמניסטן נכבשה במהירות והכוחות התקדמו לעבר אמירות בוכרה. על אף המסע המייגע במדבר, נאדר התייצב בראש כוחותיו, פרץ את שערי בוכרה וכבש את העיר בין היתר הודות ליתרון טכנולוגי: הצבא הפרסי היה מצויד בתותחים וברובים קלים, ואילו האוזבקים היו חמושים בחרבות ובסכינים.

לאחר כיבוש בוכרה, בשנת 1740 - שבה גם ניצל מניסיון התנקשות באמצעות ירי חץ - פנה השאה אל עבר ח'ווארזם במסע של 3,000 קילומטרים צפונה, שם כבש את ח'אנות חיווה לאחר הקרב על פטנאק.

נאדר הציע כי בנו רזא יתחתן עם בת החאן של בוכרה הכבושה, שהייתה מצאצאי של ג'ינג'יס חאן הגדול. רזא סירב, ובסופו של דבר נאדר עצמו התחתן עם בת החאן.

הפלישות לדרום ולמערב

נאדר רצה להעניש את דאגסטן עקב רצח אחיו במלחמות בזמן המשבר הפנימי כמה שנים קודם לכן, אך בריאותו המידרדרת הניעה אותו לעצור את לחמתו בלזגינים מדאגסטן, והוא הורה לכוחותיו לסגת מאזור הקווקז המרכזי.

מחלתו תרמה כפי הנראה גם לחיזוק נטיותיו הרודניות: הוא האשים את בנו רזא בניסיון ההתנקשות בו בשנת 1740, ואף הורה לענותו - אך אז עצר ואמר לנוכחים בחצרו, "מיהו האב? מיהו הבן?" וביטל את הוראתו.

באותה תקופה החל נאדר בהקמתו של הצי הפרסי באמצעות הזהב שהרוויח מהמלחמה במוגולים. הוא הציב את רוב הציר בבושהר ובאזור הודו, ומאוחר יותר כבש באמצעותו את חלקת חצי האי ערב של מצר הורמוז וירד עם כוחותיו אל עומאן של היום, שם נעצר עקב קשיי מעבר ברצועת הרים אל עבר חופו של הים הערבי.

בשנת 1743 החל נאדר מלחמה חדשה באימפריה העות'מאנית. תחילה תקף אותה דרך כורדיסטן הטורקית ומאוחר יותר יצא בניסיון נוסף לפלישה דרך הקווקז. כיבושיו לא צלחו מעבר לחוף דל בים השחור. מערכה זו לא התאפיינה בטקטיקות הצבאיות המבריקות שאפיינו את נאדר בעבר, ולמעשה לא הובילה לשום שינויי בגבולות ממלכתו כאשר לבסוף נחתם הסכם שלום בשנת 1746, לאחר שנתיים של התנגשויות משניות בגבול.

מותו

עם הזדקנותו והמשך ההידרדרות בבריאותו, הידרדר גם יחסו של נאדר לנתיניו. הוא העלה מיסים כדי לממן את המערכות הצבאיות שלו, והדבר הוביל לניסיונות מרד שאותם דיכא ביד קשה. על מעוזי המורדים הקים מבנים שתוכננו בהשראת גיבור ילדותו, טימור לנג. בשנת 1747 פרץ במערב המדינה מרד כורדי. אנשי חצרו של נאדר שהיו ממוצא כורדי חששו לעתידם, וקשרו נגדו. ב-20 ביוני 1747 נרצח השאה נאדר בעיצומו של הניסיון לדכא מרד בח'וראסאן רזאווי, מחוז הולדתו.

המידע על מלחמותיו של נאדר רוכז לבקשתו ב"ג'האנגושא-י נאדרי", שנכתב לבקשתו בידי מירזא מהדי חאן אסטרבדי. העותק המקורי של הספר שמור לצד קברו של השאה עד היום.

אישיות

גם לאחר שזכה בתהילה סירב נאדר שאה לאפשר לתומכיו לייחס לו מוצא משושלת נכבדת, ולעיתים קרובות התייחס להיותו נצר למשפחת נוודים ענייה. כאשר עצרו הכוחות בדרך חזרה לפרס באזור הולדתו של נאדר לאחר המערכה בהודו הוא צוטט באומרו

"אתם רואים עכשיו לאיזה גובה רצה ה' יתברך לרומם אותי; מכאן, למדו לא לבוז לאנשים בעלי אחוזות ובתים קטנים."

שליטים רבים למדו על תולדותיו של נאדר וביניהם יוסיף סטלין, אשר קרא רבות על תולדותיו של נאדר וכינה אותו "מורה דרך" (כפי שכינה גם את איוואן האיום). באירופה, השוו את נאדר רבות לאלכסנדר הגדול. גם נפוליאון בונפרטה קרא ושיבח את תולדותיו ואת גדולתו של השאה בצעירותו, מאוחר יותר כינה עצמו "נאדר החדש" ו"נאדר של יבשת אירופה". חבר האקדמיה הצרפתית למדעים, פארי באיין תיאר את השאה במילים

"הוא היה לאיימתה של האימפריה העות'מאנית, כובש הודו, שליט פרס ואסיה כולה. שכניו כיבדו אותו, אויביו פחדו ממנו, והייתה חסרה לו רק אהבת נתיניו."

נאדר הקפיד לשמור על ריחוק מאנשיו וביקש לאמץ תדמית של מנהיג העליון שהוא מעל העם. הוא לא הפריד בין פרסים, טורקמנים, בלוצ'ים ובני קבוצות אתניות אחרות, וראה בכולם שווים. הוא הפגין יחס שוויוני גם כלפי הדתות השונות בפרס. זאת, כדי למנוע מאבק דתי והתפתחות ממושכת של קיצוניות ורדיקליזם אשר עלולים לפגוע באימפריה מאוחר יותר. למעשה, אף שהרבה לדבר בשבחי האל, לא היה לו כל קושי להחליף בעצמו את דתו משיעה לסונה לפי הצורך.

כמצביא תרם נאדר לתפוצתו של נשק חם אירופי וחימש את צבאו בארטילריה מודרנית. לצד זאת הקפיד שלכל חייל תהיה סכין בחגורתו. הוא היה אסטרטג חזק אך גם טקטיקן שאמד את כוחם של צבאות לפי יכולותיהם ולא לפי מספרים גרידא, כפי שהיטיבה ללמד המערכה בהודו.

ראו גם

• השושלת האפשארית
• האימפריה הספווית
• עבאס שאה הראשון
• מלחמת רוסיה–פרס (1722–1723)
• האימפריה המוגולית
• היסטוריה של אפגניסטן
• היסטוריה של איראן

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|נאדר שאה]] בוויקישיתוף

• NĀDER SHAH, באנציקלופדיה איראניקה
• נאדר שאה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• נאדר שאה, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• קובץ:National Library IL logo.svg נאדר שאה (1688–1747), השאה של איראן, דף שער בספרייה הלאומית