צה"ל במלחמת לבנון השנייה
פעולות נוספות
מלחמת לבנון השנייה פרצה בקיץ 2006. במלחמה נלחמו כוחות צה"ל נגד כוחות חזבאללה.
כוחות צה"ל במלחמה עריכה
בפרוץ המלחמה פיקוד הצפון (בפיקוד אודי אדם) מנה 2 אוגדות: עוצבת הגליל (אוגדה 91), אוגדה מרחבית בעלת כוחות מילואים אורגניים בגבול ישראל–לבנון (בפיקוד גל הירש) ועוצבת געש (אוגדה 36), אוגדה סדירה בעלת אחריות מרחבית בגבול ישראל–סוריה (בפיקוד אלי רייטר). במהלך המלחמה הוכפפו לפיקוד הצפון 3 אוגדות נוספות שפעלו בלבנון: עוצבת הפלדה (162) (בפיקוד גיא צור), עוצבת האש (98) (בפיקוד איל איזנברג) ועוצבת עמוד האש (143) (בפיקוד ארז צוקרמן). עוצבת געש נשארה בגבול ישראל–סוריה מסיבות אסטרטגיות.
בסך הכל, במהלך המלחמה גויסו כ-60,000 חיילי מילואים בכל החילות (כ-4 אוגדות), חלקם החליפו חיילים סדירים ביהודה ושומרון ובגבול רצועת עזה, שהופנו ללחימה בלבנון. בשום שלב לא היו על אדמת לבנון יותר מ-10,000 חיילי צה"ל בו בזמן.[1] צה"ל הפעיל 372 טנקי מרכבה, ב-3 אוגדות משוריינות, מתוכם הצליח חזבאללה לפגוע ב-47 טנקים. ב-24 נחדרו אמצעות טילים וארבעה הושמדו, שניים באמצעות מטעני גחון. 8.5 אחוזים מהטנקים שנחדרו הושמדו. 26 אחוזים מטנקים שנפגעו פעלו לא במשימות שריוניות, וב-65 אחוזים ממקרי היפגעות הטנקים קדם נוהל קרב חלקי.[2] 33 אנשי צוות נהרגו בפגיעות אלו[דרוש מקור].
בסיכום מטוסי ומסוקי חיל האוויר ביצעו 11,897 גיחות, בהן 6,900 תקיפות של יעדים, ומתוכם 3,000 תקיפות על מבנים ובונקרים, ו-2,400 על אתרי שיגור. למעשה מספר הגיחות של חיל האוויר היו יותר מאשר בכל מלחמת יום כיפור.[3] מסוקי הקרב ביצעו 1,000 גיחות ואילו מסוקי התובלה 1,150 גיחות.[3] כלי טיס ללא טייס ביצעו 1,350 גיחות מבצעיות לקבלת מודיעין בזמן אמת (ולפי מקורות זרים גם הפצצה). בממוצע בכל נקודת זמן שהו כ-20 מזל"טים בשמי דרום לבנון.[3] סך הפצצות שהוטלו 13,916, מתוכם 7,732 חימושים חכמים, מבוססי לייזר, GPS וביות אלקטרו אופטי, שהיוו 36% מכלל הפצצות. יחסית למלחמת של"ג מספר החימושים החכמים גדול באחוזים פי 10, אך יחסית למלחמת עיראק השנייה הוא קטן בחצי.[3] תותחי צה"ל ירו למעלה כ-160,000 פגזים ואילו ה-MLRS שיגרו כ-1,800 רקטות. מספר חסר תקדים שבוקר על ידי בכירי צבא לאחר המלחמה.[4] במסגרת פקודת "מגן הארץ כחול" סטי"לים שמרו על הסגר הימי, ובמהלכו ביצעו כ-2,000 תשאולים של כלי שיט.[5] עלות המלחמה בהיבט הצבאי הוערכה על ידי תא"ל משה ליפל, ראש אגף תקציבים במשרד הביטחון ב-11.2 מיליארד ש"ח.[6]
המוכנות של צה"ל למלחמה עריכה
הציוד ואמצעי הלחימה עריכה
חיילי מילואים מחילות היבשה, שגויסו בצווי חירום לטובת המלחמה, הגיעו לימ"חים, ומצאו שחסר בהם ציוד חיוני, הדרוש להם לצורך ניהול הלחימה. בעיקר חסרו אמצעי ראיית לילה, נשק מדויק, וציוד קשר; אך גם פריטים פשוטים כמו משקפי אבק, וציוד רפואי כמו אלונקות וחוסמי עורקים. במקרים רבים קנו החיילים ציוד מכספם שלהם או מכספים שאספו במגביות שונות. לעומת זאת תפקודן של היחידות הסדירות מבחינת הספקה ואספקה היה יחסית טוב בהתחשב בעובדה שיחידות סדירות החזיקו את הקו.
האימונים עריכה
האינתיפאדה השנייה, שהחלה זמן קצר לאחר יציאת צה"ל מלבנון ב־2000, גרמה לצמצום ניכר בהיקף האימונים שבוצעו בצה"ל. הכוחות הסדירים הופנו בצורה כמעט מלאה לפעילות הביטחון השוטף והמבצעים השונים בשטחי הרשות הפלסטינית ולא התבצעו בו אימונים סדירים, ורוב האימונים שבוצעו לא היו במסגרות גדולות. אופי הפעילות השוטפת היה שונה באופיו מזה שנדרש ללחימה בלבנון.
עלות הלחימה והצורך בסדר כוחות גדול ללחימה השפיע על שירות המילואים. כוחות מילואים גדולים יותר נדרשו לשמירה על הביטחון, ולעיתים גם בוצע גיוס מילואים נרחב, בין השאר למבצע חומת מגן. צורך זה, בשילוב עם ירידה חדה בתקציב הפנוי, הובילו לירידה חדה בהקצאת ימי המילואים שהוקדשו לאימון יחידות המילואים למלחמה.
המודיעין עריכה
לפני תחילת המלחמה עמלו רבות אגף המודיעין וחיל מודיעין השדה על השגת מידע מודיעיני רב על מטרות חזבאללה בלבנון ועל התעצמותו הצבאית, מודיעין שהתגלה כמדויק ביותר ושימש את כוחות צה"ל לביצוע תקיפות בלבנון. עם זאת, התעוררו טענות מצד חיילים ומפקדים (בעיקר מקרב מערך המילואים), על חוסר במידע מודיעיני נקודתי. היו טענות שהתייחסו להיעדר תצלומי אוויר מעודכנים מן השנים האחרונות. היו שטענו שעיקר הבעיה הייתה בהפצת עזרי המודיעין לכוחות הלוחמים, שכן החומר הגולמי היה בידי זרועות המודיעין.[7]
בריאיון עם קצין מודיעין ראשי, תא"ל יובל חלמיש, בינואר 2007 הוא אמר, כי תפקוד קציני המודיעין בשטח, במלחמת לבנון השנייה, נעשה בחוסר מקצועיות וברמה בינונית ומטה. הוא ציין תופעה שחלק מקציני המודיעין השאירו את החומרים בימ"חים בשל שגרת בט"ש. עוד סבר כי "יש פיגור בלתי מוצדק של כמה שנים ברמת העדכון של עזרי המודיעין בפיקוד הצפון". לדבריו, תמונת המודיעין שנבנתה בדבר פריסת מערך הקטיושות לטווח קצר הייתה, בינונית עד נמוכה. הוא ציין כי צה"ל הופתע מהיקף השימוש שעשה חזבאללה בטילי נ"ט במלחמה, ומירי הטיל הסיני על הסטי"ל אח"י חנית, עם שתופעת שמורות הטבע הייתה מוכרת, היא הייתה מפתיעה ברמת ההסתרה וההטמעה, כך שכוחות גילו אותם רק כאשר דרכו עליהם".[8]
האספקה עריכה
המערך הלוגיסטי התקשה באספקת מזון ותחמושת לכוחות הלוחמים.[9] צה"ל נמנע מהכנסת כלי רכב שאינם ממוגנים היטב לתוך לבנון, ומשום כך, התקשה להעביר אספקה לכוחות הפרוסים בשטח. היו ניסיונות להעביר אספקה באמצעות טנקים, וכן באמצעות כלי טיס, אולם לא בכמות מספקת. הבעיה הייתה מעבר לקו הכחול מכיוון שבימי הלחימה הראשונים של כוחות החי"ר לא הצליחו החטיבות (במיוחד באוגדה 91) לפתוח צירים לוגיסטיים. עד הקו הכחול היה שפע של מזון ומים וכן תחמושת וזאת תוך התארגנות במהירות מצד כוחות הלוגיסטיקה.
תפיסת ההפעלה עריכה
תפיסת ההפעלה ערב המלחמה עריכה
בתקופה שלפני פרוץ המלחמה הגדיר הרמטכ"ל רא"ל דני חלוץ את האיומים על מדינת ישראל בסדר זה: 1) איום הטרור ובתוך כך גם את גזרת לבנון. 2) האיום הגרעיני. 3) המלחמה הקונבנציונלית (בהתייחס לסוריה ולמצרים).[2]
תפיסת ההפעלה בעוצבת הגליל עריכה
תפיסת ההפעלה בעוצבת הגליל (אוגדה 91), אוגדה מרחבית שהופקדה על גבול ישראל–לבנון, התפתחה במהלך השנים על ידי אנשים רבים. לפי תפיסה זו ממעטים בריכוז מאמצים ועוברים לביזור של הכוח יותר כוחות קטנים ופחות ריכוז של מאמץ גדול. לדוגמה חטיבה 609, חטיבת חי"ר השייכת לאוגדה שהיו לה נגמ"שי "אכזרית" שיועדו ללחימה של חי"ר על גבי רק"מ, פוזרו 100 כלים אלה בין כל החטיבות של האוגדה בגזרה כאשר המשימות שהוטלו עליהן לא היו משימות לחימה אלא הספקה, תדלוק וחילוץ, וחטיבות החי"ר הוכנו לפעולה רגלית בלבד.[2]
בחטיבת השריון האוגדתית, חטיבה 847, התפתחה תפיסה שהטנקים מחולקים ליחידות קטנות ופועלים בצוותי קרב קטנים של זוגות טנקים יחד עם כוח חי"ר, כוח איסוף, כוח הנדסי וכדומה. כך פוזרו הטנקים בחטיבות החי"ר השונות. שלב הלחימה המרכזי תוכנן להיות השהייה במרחב- מהלך תמרון מהיר ונסתר, המגיע לנקודה מסוימת בשטח. כל כוח בגזרתו יועד להיות כוח עצמאי שאמור לחיות בתוך השטח ולצוד את האויב הקיים בו. הייתה מוכנות שהאויב יימצא ב-360 מעלות וכי אין מרחב מוגן. אין צירים, אין אפשרות להיכנס עם רק"מ שהוא לא רק"מ כבד וכלך הלאה.[דרושה הבהרה] השיטה תורגלה במשך שנה שלמה ואוגדה 91 תרגלה זאת באדיקות עם כל חטיבות החי"ר שלה, עם חטיבת השריון ובתרגיל אוגדתי אחד מלא, שהיה במסגרת תרגיל פיקודי של הכנה למלחמה.[2] גם כיום יש אנשים שיטענו שזאת התפיסה הנכונה להילחם מול החזבאללה.[10]
הפיקוד הבכיר עריכה
.svg){kind=link}
.svg){kind=link}
הערות שוליים עריכה
- ^ עמוס הראל, חלוץ, אולמרט ואדם הולכים להזיע, באתר הארץ, 25 בינואר 2007
- ^ 1 2 3 4 אל"ם בני מיכלסון, עשור למלחמת לבנון השנייה - המלחמה שהחמיצה את השריון, שריון 49, עמ' 56–58, יולי 2016, באתר "יד לשריון"
- ^ 1 2 3 4 יצחק בן ישראל, מלחמת הטילים הראשונה, עמ' 40–48
- ^ אמיר בוחבוט, "בזבזנו מיליוני דולרים במהלך המלחמה", אתר nrg
- ^ דו"ח וינוגרד עמ' 333
- ^ עלות המלחמה: 11.2 מיליארד ש"ח, באתר ערוץ 7, 6 בספטמבר 2006
- ^ התקנים קוצצו, המפות לא עודכנו, באתר News1 מחלקה ראשונה, 7 בספטמבר 2006
- ^ עמוס הראל, בכיר באמ"ן: מודיעין השטח בעת המלחמה תיפקד בינוני ומטה, באתר הארץ, 7 בינואר 2007
- ^ מורן זליקוביץ' ואבירם זינו, "אספקת הטילים נחתה אצל חיזבאללה", באתר ynet, 15 באוגוסט 2006
- ^ תא"ל גל הירש- "קרב בינת ג'בייל, עשור למלחמת לבנון השנייה". הרצאה בעמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, 4.2.2016
- ^ הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, עמוד 321