פרקולפוס
פעולות נוספות
פרקולפוס מלייז'[1] (בלטינית: Freculphus Lexoviensis; נפטר ב-8 באוקטובר 850 או 852) היה איש דת, דיפלומט והיסטוריון פרנקי, תלמיד בית הספר של הארמון של אאכן בתקופת שלטונו של קרל הגדול, והבישוף של ליזייה (אנ') משנת 824 לערך ועד מותו. כיום הוא זכור בעיקר בזכות הכרוניקה האוניברסלית (אנ') שלו, "שנים עשר ספרי ההיסטוריה", שהיא מקור מידע על התנצרות גאליה וההיסטוריה של הפרנקים.
ראשית חייו עריכה
מוצאו של פרקולף אינו ידוע, אך ידוע שהוא הפך לבישוף בשנת 823 או 825 עד מותו ב-8 באוקטובר 850 או 852. הוא היה תלמידו של הליסכר (אנ'), מזכירו של לואי החסיד, והיה מעורב בנושאים שונים של התקופה, ובהם שאלת פולחן האיקונות.
שליח לאפיפיור עריכה
בשנת 824 נשלח פרקולפוס על ידי לואי החסיד לרומא, כדי לנהל משא ומתן עם האפיפיור אוגניוס השני על פולחן האיקונות. נושא זה היה מנקודות המחלוקת העיקריות בכנסייה באותה תקופה. קיסר האימפריה הביזנטית באותה תקופה, מיכאל השני, גילה בתחילה סובלנות כלפי אלו שהעריצו תמונות (איקונוקלזם), אך בהמשך שלטונו החל לרדוף אותם. הפרנקים התירו הערצה, אך לא סגידה. הוא ביקש מלואי החסיד לשכנע את האפיפיור אוגניוס השני לאסור את ההערצה. לואי נענה ואחד השליחים ששלח היה פרקולפוס. עם זאת, המשלחת הפרנקית הזו נכשלה כאשר אוגניוס השני הצהיר כי ועידת ניקיאה השנייה כבר החליטה שניתן להעריץ תמונות, אך אין לסגוד להן.
שנים עשר ספרי היסטוריה עריכה
אחד מחיבוריו החשובים ביותר של פרקולפוס היה "שנים עשר ספרי ההיסטוריה" (Historiarum libri XII), בשני כרכים. כאשר כתב את החלק השני שלו בסביבות שנת 830, הוא הקדיש אותו לקיסרית יהודית מבוואריה (אנ'), אשתו השנייה של לואי החסיד, כמתנה לבנה קרל (הקירח). במכתב לקיסרית, הוא מחמיא לה וטוען שבנה קרל דומה מאוד לסבו קרל הגדול (אביו של לואי) ב"שנינות, האלגנטיות והמידה הטובה שלו".[2] פרקולפוס גם שלח לקרל הקירח עותק של המסה "על ענייני צבא" (De re militari) מאת וגטיוס.
חיבורו של פרקולפוס, יחד עם הכרוניקה של אדו מווינה (אנ'), הן הדוגמאות היחידות לכרוניקות המקיפות את ההיסטוריה העולמית עד סוף המאה ה-12. כרוניקות אלה ניסו להציג את ההיסטוריה העולמית מהבריאה ועד ימיהם, בעוד שרוב כתיבת ההיסטוריה במאות ה-8 וה-9 הייתה מקומית וספציפית הרבה יותר. החלק הראשון של החיבור מתאר את ההיסטוריה מבריאת העולם ועד לידתו של ישו. החלק השני כלל את ההיסטוריה מתחייתו של ישו ועד לסביבות שנת 600 לספירה. פרקולפוס לא השתמש במודלים הכרונולוגיים המקובלים לארגון החומר שלו. במקום זאת, הוא התחקה אחר ההיסטוריה דרך נפילתם ועלייתם של שליטים, ממלכות וכתות, דרך ימי קדם הפגאניים והקדם-רומיים, ולאחר מכן דרך תולדות ישראל. חיבורו התמקד בעיקר בהיבטים דתיים, כגון התנצרות הוויזיגותים לקתוליות, הערצת האפיפיור גרגוריוס הראשון כ"מגן האמונה", כל המרטירים וכל שש הוועידות האקומניות עד לאותה נקודה. חיבורו של פרקולפוס לעיתים קרובות לוקה בהיעדר מידע עובדתי חדש על אירועים בני הזמן, אך יצר היסטוריה שנועדה לעסוק בענייני ההווה דרך ה"מראה" של העבר.[3]
החלטתו של פרקולפוס לסיים את ההיסטוריה שלו במאה ה-7, במקום בתקופתו שלו (המאה ה-9), פורשה כעדות לתחושת תודעה היסטורית חדשה, ולכך שהפרנקים ראו את עצמם כפוסט-רומאים. עם זאת, נטען גם כי פרקולפוס פשוט סיים את חיבורו בנקודה שבה ניצחון הנצרות היה מובטח.
כתבי יד עריכה
כתבי היד של הכרוניקה שלו כוללים:
- "אוסר - BM - ms. 0091", שמקורו במנזר פונטיני (אנ') נוטרדאם
- "אווראנש (Avranches) - BM - ms. 0160", שמקורו במנזר מון-סן-מישל
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ מאיר בן שחר, "הכוהן הגדול ואלכסנדר מוקדון", בתוך: בין יוספוס לחז"ל, טל אילן, ורד נעם (עורכות), יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשע"ז (2017), כרך א, עמ' 138, הערה 207: "פרקולפוס מלייז'... Freculphus Lexovensis".
- ^ מכתב מפרקולפוס לקיסרית יהודית מבוואריה, בשנת 829 לערך (באנגלית)
- ^ Allen, Michael (1994). History in the Carolingian renewal: Frechulf of Lisieux (fl. 830), his work and influence. Canada: University of Toronto Press. p. ii
