נור (בית חרושת)

נור

קובץ:בית חרושת נור בעכו.jpg
נתונים כלליים
קואורדינטות	{{#coordinates:|||||||| | |name= }}
נתוני חברת תעופה
יאט"א {{#property:P229}} ICAO {{#property:P230}} אות קריאה {{#property:P432}}

נור, שנודע גם כ"נור – בית חרושת לגפרורים בע"מ", היה מפעל גפרורים שפעל בארץ ישראל, בעיר עכו, משנת 1925 ועד שלהי המאה העשרים. המפעל נחשב לאחד המפעלים החלוציים של התעשייה הציונית המודרנית.

בחירת המקום

על אף התחזקותה של חיפה, היו מי שראו בעכו עתיד כלכלי, בין היתר עקב התוכניות הציוניות והבריטיות לפיתוח מפרץ חיפה. חיפה הייתה קרובה ונגישה מספיק כדי לספק לעכו שירותים ולשמש עבורה שוק מרכזי. לעומת זאת, המגורים והמחיה בעכו היו נוחים יותר מאשר בחיפה, שקצב הפיתוח המהיר גרם בה לעליית מחירי הקרקע והמחיה. החל בשליש השני של שנות העשרים נראו ניצני התפתחות בשוק הפרטי היהודי בעכו. לצד בעלי המלאכה הוותיקים נפתחו בעיר חנויות, בתי אוכל ומלון ואף היגרו אליה מספר רופאים. המפעלים שהוקמו, ובראשם בית החרושת לגפרורים נור שהוקם על ידי משפחת ויצמן בשנת 1925, היו נותני העבודה המרכזיים והעסיקו פועלים יהודים וערבים כאחד.

טעם נוסף לבחירה של גרשון ויצמן בעכו היה קשור להשקפת עולמו. ויצמן, איש תנועת "המזרחי", ראה את עצמו ציוני אבל לא רצה להיות כפוף למוסדות הציונים, שישבו בחיפה.

מיקומו של מפעל נור נקבע בעכו, כיום ברחוב בן עמי 31, כצעד נגד למלחמה של הציבור היהודי, לעבודה עברית בתנאי שכר ותנאים משופרים לעובדים. ככל הנראה, הסיבות לבחירת המקום היו מחיר הקרקע הזול והמחיר הזול של השכר לעובדים בעיר.

המפעל הוקם בבניין אבן בשולי העיר העתיקה של עכו, מבנה מהתקופה העות'מאנית, בן שלוש קומות, הבנוי מאבן כורכר, שהיווה צעד ראשון בניסיון להקים תעשייה עברית שתתחרה ביבוא הגפרורים מארצות אירופה.

המבנה מציין את היציאה מחומות העיר העתיקה של עכו בתחילת תקופת המנדט הבריטי ואת פיתוח התעשייה בעיר. הבניין נבחר בשל קרבתו לנחל נעמן, שם נשמרו בולי העץ שהובאו מחוץ לארץ, שכן נדרש להשאירם במים עד השימוש בהם. בחלקה הדרומי של שמורת שפך הנעמן, נמצאת בריכת נור – בריכה מלאכותית שנחפרה לצורך שטיפת העצים עבור מפעל "נור".

כיום, מחכה הבריכה להכרזה על שמורת טבע בשפך הנעמן, בשטח המליחה החופית.

הקמה

בשנת 1925 הקים גרשון ויצמן יחד עם בני משפחתו את בית החרושת לגפרורים "נור" בעיר עכו, אחד ממפעלי התעשייה היהודיים הראשונים בארץ ישראל. השם "נור" משמעו אור בערבית. הקמתו של המפעל התבססה על הידע שצבר ויצמן בתעשייה זו בליטא, ועל מודל של מפעל גפרורים שהיה בבעלות המשפחה בקובנה.

תיאור ייסודו של המפעל מראה שהמשפחה התנהגה כיזמים מהגרים בעלי משאבים פרטיים, הכוללים מיומנויות מקצועיות וניסיון, כמו גם הון עצמי תחילי שאפשר השקעה ב-22 מכונות לייצור גפרורים, ובשכר עבודה לפועלים.

יתירה מזו, תוצרת המפעל לא זכתה להגנת המוסדות הלאומיים היהודיים אלא הייתה צריכה לעמוד בתחרות השוק, כדבריו: "הקהל קבל תוצרת זו לא מפני שהיא 'תוצרת הארץ' אלא שהיא הייתה משוכללת ויכלה לעמוד בהתחרות מסחרית בפני תוצרת חוץ לארץ". ויצמן ציפה שכוח העבודה יתנהל בדומה למיזם של מהגרים: עובדים יהודים נאמנים, זולים, חרוצים, העובדים שעות רבות, כשהוא מצידו מחויב, כיזם, לעבוד עשרים שעות ביממה. עם זאת, עקב הנסיבות, נאלץ לעבור על העיקרון של העסקת רוב של עובדים יהודים - והחל להעסיק עובדים ערבים עקב זמינות של כוח עבודה ערבי זול בעכו. ההעסקה של יותר עובדים ערבים מיהודים אפשרה ל"נור" לשלוט בתעשייה המקומית ולהתמודד בתחרות העולמית, ובתחרות המקומית מול היצרן הערבי.

טכנולוגיה ומוצרים

הייצור במפעל התבסס על עיבוד עץ צפצפה ושימוש בחומרים כימיים שפותחו במקום על ידי גרשון ויצמן.

• התאמה לאקלים: מוצרי "נור" התפרסמו ביכולתם לפעול בתנאי הלחות של ארץ ישראל, יתרון שהעניק להם עדיפות על פני גפרורים מיובאים.
• מותג ועיצוב: קופסאות הגפרורים של "נור", שעליהן הופיעו סמלים כמו האיילה והשם "נור" (אור בערבית ובשפות שמיות), הפכו לנפוצים בבתים בישראל.

פעילות וחשיבות כלכלית

בשיא פעילותו, היה "נור" המפעל הגדול ביותר מסוגו במזרח התיכון. הוא סיפק תעסוקה למאות פועלים והיווה עמוד שדרה כלכלי לעיר עכו. המפעל סיפק גפרורים לא רק לשוק המקומי אלא גם לייצוא למדינות שכנות כמו מצרים וסוריה בתקופת המנדט.

"נור" היה מהמפעלים היהודיים הבודדים שפעלו באזור הצפון בתקופת המנדט. המפעל העסיק פועלים יהודים וערבים כאחד, והועסקו בו כמאה עובדים ששכרם נמוך. בית החרושת ייצר כארבעים ארגזי גפרורים לשבוע עבודה באותה תקופה.

בעת שנערך יריד האביב לתוצרת הארץ, במרכז התערוכות בתל אביב בשנת 1926, בחסות סגן נציב המחוז קמפל, זכה מפעל הגפרורים "נור" במדליית זהב על תרומתו למשק בארץ ישראל. בשנת 1929 בהשתתפות בתערוכה התוצרת העברית, זכתה חברת "נור" במדליית כסף מידי הנציב העליון בעבור ביתנה, שבו הוצג דגם כפר ערבי ומסגד, שנבנו מגפרורים בידי האמן חיים ארביס. גם בשנת 1932 זכתה "נור" בתערוכה, בחסות מושל המנדט, במדליית זהב ואילו בשנת 1946 פרסמה החברה כי היא עוברת ליצור גפרורי שעווה במקום גפרורי עץ.

היקף ייצורו של "נור" סיפק חלק ניכר מהביקוש המקומי לגפרורים בארץ ישראל בשנות ה־20 וה־30, ותרם לצמצום התלות ביבוא.

בשנות השלושים העסיק המפעל תשעה אחוזים מכלל העובדים בנפת עכו וערך התפוקה שלו היה כ-22 אחוזים מכלל ערך התפוקה התעשייתי של העיר. בנו של גרשון, יצחק, החליף את אביו בניהול המפעל. בהנהלתו, המשיך המפעל לגדול ונעשה ליצרן המוביל של הממשל הבריטי באזור. חלק נכבד מהייצור היה מיועד לצריכת הצבא ויועד ליצוא למצרים ולקפריסין. הבריטים ראו בבית החרושת מפעל חיוני ולכן סיפקו לו הגנה בשעות קשות. עם זאת, המפעל היה תחת השגחה, מחשש לייצור נשק נגד הבריטים. בתקופות מסוימות יצרו בו 82 אחוז מתפוקת הגפרורים בארץ כולה.

המעבר מחוץ לעכו וסגירת המפעל

בעקבות מתיחות פוליטית וביטחונית בעכו בשלהי תקופת המנדט, במאורעות 1936, ובעקבות קשיים לוגיסטיים, הועבר המפעל בין השנים 1947–1948 לאזור מפרץ חיפה, שם הוקם מפעל מודרני ומורחב יותר. המפעל נסגר ב-1997.

בתקופת מלחמת העולם השנייה, המפעל היה אחד ממפעלי הגפרורים הפעילים במזרח התיכון. התוצרת נמכרה גם בלבנון, סוריה וירדן. כאשר המפעל עבר לחיפה, הבניין בעכו המשיך לשמש כמחסן לגפרורים עד 1990.

מבנהו המקורי של המפעל בעכו שרד עד היום, והוא נחשב לאתר מורשת תעשייתי בעיר.