מפקדת חסן סלאמה
פעולות נוספות
| בניין מפקדת חסן סלאמה (2015) | |
| בניין מפקדת חסן סלאמה (2015) | |
| הקמה ובנייה | |
|---|---|
| תקופת הבנייה | ? – אמצע שנות ה-30 |
|
פרמטר , הוא ערך בלתי תקין של "רוחב,אורך".פרמטר , הוא ערך בלתי תקין של "רוחב,אורך".
| |
.JPG){kind=link}
מפקדת חסן סלאמה במלחמת העצמאות הייתה בבניין גדול בין רמלה לבאר יעקב[1]. הבניין הוקם במקור כבית יתומים, אך הוא הופקע ושימש כבית ספר לקצינים של הצבא הבריטי, אגף שלו פוצץ וקרס במלחמת העצמאות ואחר כך שימש כבסיס של צה"ל עד סוף שנות ה-90 של המאה ה-20.
רקע היסטורי עריכה
הבניין הוקם במקור כבית יתומים של המועצה המוסלמית העליונה, עבור יתומים מהמרד הערבי הגדול, כמבנה גדול יחסית לתקופה עם חמש קומות ו-150 חדרים[2][3]. אך עם השלמתו פרצה מהלך מלחמת העולם השנייה והוא הופקע על ידי הצבא הבריטי[2], במטרה לשמש כבית ספר לקצינים[4], והיה לחלק ממתחם מחנות ספרנד (לימים צריפין), מחנה הצבא הגדול ביותר של הצבא הבריטי במזרח התיכון[5], שבשנת 1942, בזמן קרבות אל-עלמיין, חנו בו שתי שתי דיוויזיות[6]. המקום נודע אז בשם הקולג' הצבאי והלימודים בו כללו גם לימודים אוניברסיטאיים[7].
בית הספר נסגר בפברואר 1947[4], כחלק מצמצום פעילות הצבא הבריטי בארץ ישראל לאחר המלחמה. אך כוח בריטי המשיך להחזיק בו עד תחילת 1948[3].
בתחילת מרץ 1948 נכנס לתוכו חסן סלאמה עם לוחמיו וקבע בו את מפקדתו[8].
.JPG){kind=link}
מלחמת העצמאות עריכה
ב-14 במרץ 1948 הגיע למפקד חטיבת גבעתי מסמך מהש"י ובו פרטים על הכוחות הנמצאים בבניין[9]. שמעון אבידן החליט על פעולה לפיצוץ הבניין והטיל את התכנון והביצוע על גדוד 52 בפיקודו של יעקב פרי (פרולוב). המשימה הוטלה על פלוגה א' ולאחר הצגת התוכנית לשמעון אבידן הוא אישר אותה. אבידן התמנה למפקד מבצע נחשון והחליט לבצע את ההתקפה כ"אקורד פתיחה" למבצע הגדול.
פיצוץ מפקדת חסן סלאמה עריכה
הכוח יצא מ"קיבוץ עקיבא"[10] בליל כ"ה באדר ב' תש"ח, 4/5 באפריל 1948. לאחר התמקמות החסימות הגיע הכוח לבניין. בכוח היו יחידת הפורצים בפיקודו של נעם לאונר, יחידת המבערים, ה"סבלים" שנשאו את חומר הנפץ והחבלנים. בכוח היה גם יעקב חודורוב מצויד בטומיגן[11].
בשעה 00.50 פתח הכוח באש לעבר הקומות העליונות מנשק קל ומרגמות. חוליית הפורצים פרצה את הגדר בטורפדו בנגלור ויחידת המבערים הסתערה לעבר קומת הקרקע, פרצה את דלת הכניסה והחלה בטיהור המקום לקראת בוא החבלנים. החבלנים הניחו את חומר הנפץ במהירות באולם באגף הצפוני. ערבי שירד במדרגות חוסל באש הטומיגן של חודורוב[12]. החבלנים סיימו את עבודתם במהירות, הפעילו את פתיל ההשהייה והכוח נסוג במהירות[11]. בפיצוץ נהרס שני שלישים מהבניין, שרק האגף הדרומי שלו נותר עומד[3].
לכוח לא היו נפגעים. לערבים היו שלושים ותשעה הרוגים ועשרות פצועים בפעולה[13], שרבים נלכדו מתחת להריסות. חסן סלאמה לא היה במפקדתו באותו לילה. דווח שהיו במקום גם מתנדבים פשיסטים מגרמניה ויוגוסלביה וכוח של חיל המשלוח העיראקי[14]. רופא גרמני שהיה בין הנוכחים במפקדה בעת שפוצצה, כתב אחר כך ספר זכרונות על התקופה, בו סיפר שהיה שבוי מלחמה במצרים ברח, גויס על ידי האחים המוסלמים במצרים והוברח לארץ ישראל 4 חודשים קודם לכן, עם עוד שישה גרמנים, שהצטרפו לכוח בפיקוד חסן סלמה. לטענתו היה במקום חוסר ארגון וסלמה לא קיבל את עצתם לעקור את העצים סביב המתחם ולבנות גדר היקפית להגנתו, דבר שהקל את ההתקפה עליו[15].
עיתוי ההתקפה היה נכון, יוקרתו של חסן סלאמה ירדה פלאים והוא לא פעל נגד כוחות מבצע נחשון.
קרבות אצ"ל בבניין עריכה
לאחר ההתקפה העביר סלאמה את מפקדתו ליהודיה אבל הערבים המשיכו להחזיק בחלק שנותר מהבניין.
במחצית מאי 1948 פנה פיקוד ההגנה לאצ"ל בבקשה לתקוף את רמלה כדי למשוך כוחות אויב מחזית לטרון. הבקשה נענתה בחיוב ותשע פלוגות שמנו כ-800 לוחמים רוכזו בבסיס בבאר יעקב בפיקודו של עמיחי פאגלין ומשם החלו בהתקפות על רמלה שנמשכו מ-16 במאי 1948 עד 11 ביוני 1948[16].
לוחמי האצ"ל היו חמושים בנשק נחות ומאומנים ללוחמת גרילה ולא נגד צבא סדיר. דווקא הצד המערבי של רמלה היה מבוצר ומוגן על ידי מאות לוחמים ערביים מקומיים ומתחילת יוני, גם חיילי הלגיון הערבי, ולוחמי האצ"ל הצליחו רק לכבוש את בניין מפקדת חסן סלאמה ולהתבסס בו.
ב-1 ביוני 1948, זמן קצר לאחר שנכנס הלגיון הערבי לרמלה, פתחו הערבים בהתקפה גדולה והצליחו לכבוש בחזרה את הבניין תוך גרימת אבדות כבדות ללוחמי האצ"ל שנסוגו, תוך השארת גופות רבות בשטח. יום למחרת ערך האצ"ל התקפת נגד ותפס את הבניין שוב[17]. חודש אחר כך, במבצע דני, נכבשה גם העיר רמלה כולה.
לאחר המלחמה עריכה
לאחר המלחמה תפס צה"ל את המקום ובמשך עשרות שנים היה בו ימ"ח 104 של חטיבה 99 ובהמשך של יחידות אחרות, כגון האוגדה האילתית וגדוד חרב, עד סוף שנות ה-90.
מצב הבניין כיום עריכה
הבניין במצב גרוע. דרך רכב משובשת מוליכה אליו מכביש 44, כ-200 מטר צפונית - מערבית לפסי הרכבת. הבניין נמצא בשטח המועצה המקומית באר יעקב. הוא לא הוכר כאתר מורשת המיועד לשימור ולכן מצבו מידרדר. עם זאת, במהלך הקמה של שכונה באזור המפקדה הוחלט שהמפקדה ושרידי הכפר סראפנד ייחשבו אתרים היסטוריים לשימור[18].
לקריאה נוספת עריכה
- חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות; הוצאת מערכות, עמ' 392 - 422, 1959.
קישורים חיצוניים עריכה
- פוצצה מפקדת הכנופיות במחוז לוד - נודע על 39 ערבים הרוגים ועשרות פצועים, הארץ, 6 באפריל 1948
- מנחם תלמי, כאשר היעד היה חסן סלמאה האב, מעריב, 26 בינואר 1979
הערות שוליים עריכה
- ^ כיום נמצא הבניין בשטח המוניציפלי של באר יעקב, בגבול תלמי מנשה
- ^ 1 2 מ. גונן, כך "הועף" מבצרו של חסן סלמה - המקום בו עמדה המפקדה נבחר ב"כשרון" - אבל חבלני ה"ההגנה" הראו כשרון גדול יותר, מעריב, 8 באפריל 1948
- ^ 1 2 3 פוצצה מפקדת הכנופיות במחוז לוד נודע על 39 ערבים הרוגים ועשרות פצועים. —יום אבל ברמלה, הארץ, 6 באפריל 1948
- ^ 1 2 נסגר הקולג' הצבאי לאימון קצינים, הארץ, 17 בפברואר 1947
- ^ גבריאל צפרוני, עיר בתוך גדר־תיל - בסרפנד - מרכז הצבא, הַבֹּקֶר, 14 באפריל 1940
- ^ ניבוש מחנה צריפין, הארץ, 20 במאי 1948
- ^ מפקחי חינוך מאנגליה מתפעלים מהשגי התישבותנו, דבר, 11 בדצמבר 1945
- ^ כנופיה תפסה בית ספר לקצינים בריטים, הארץ, 8 במרץ 1948
- ^ מנחם תלמי, כאשר היעד היה חסן סלמאה האב, מעריב, 26 בינואר 1979
- ^ כיום-כפר הנוער יוהנה ז'בוטינסקי
- ^ 1 2 פוצצתי את מפקדת חסן־סלמה, במחנה, 12 באפריל 1978
- ^ חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 412
- ^ עשרות פורעים נהרגו במפקדת חסן סלאמה, על המשמר, 6 באפריל 1948
- ^ פוצצה מפקדת חסן סלאמה שלושים ערבים הרוגים ועשרות פצועים, דבר, 6 באפריל 1948
39 אנשי כנופיות נהרגו, עשרות נפצע, קול העם, 6 באפריל 1948 - ^ חביב כנען, מלחמת העצמאות בעיני רופא גרמני רופא גרמני שהיה ביפו עד שברחו תושביה מספר על הכנופיות הערביות שנקראו צבא השחרור, על השוד והסחטנות, ומפני מי ברחו תושבי יפו הערבים, הארץ, 27 במאי 1968
- ^ התקפת אצ"ל על ראמלה, הארץ, 17 במאי 1948
- ^ נהדפו התקפות ערבים ברמלה - אבידות רבות ללגיון - 12 אנשי אצ"ל נפלו, הַבֹּקֶר, 3 ביוני 1948
- ^ גיא נרדי, לא לנצח האחות הקטנה של רמלה: 27 אל"ף יח"ד ייבנו בבאר יעקב, באתר גלובס, 23 בפברואר 2020