יחסי ארצות הברית – צרפת
פעולות נוספות
| יחסי ארצות הברית – צרפת | |
|---|---|
| ארצות הברית | צרפת |
| France USA Locator.png | |
| ארצות הברית | צרפת |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 9,833,517 | 643,801 |
| אוכלוסייה | |
| 348,670,505 | 66,727,683 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 29,184,890 | 3,162,079 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 83,703 | 47,388 |
| משטר | |
| דמוקרטיה נשיאותית | דמוקרטיה נשיאותית |
יחסי ארצות הברית – צרפת הם היחסים הדו-צדדיים בין ארצות הברית של אמריקה לבין הרפובליקה הצרפתית.
היחסים הדו-צדדיים בין ארצות הברית לצרפת מתקיימים מאז 1776, אז, צרפת הייתה בעלת הברית הראשונה של ארצות הברית.
היחסים בין שתי המדינות ידעו עליות ומורדות, אך היו בדרך כלל טובים.
צרפת והמהפכה האמריקנית עריכה
לאחר הכרזת העצמאות האמריקנית ב-4 ביולי 1776, החלו שתי המדינות לקיים קשרים ביניהן. לא מעט צרפתים הצטרפו אז לצבא הקונטיננטלי האמריקאי, כמו המרקיז דה לה פאייט.
ב-6 בפברואר 1778, חתמה צרפת על הסכמי סחר וברית עם ארצות הברית, אשר קשרו אותה להילחם לצד האמריקאים בבריטניה במלחמת העצמאות של ארצות הברית.
הברית הצבאית בין שתי המדינות החלה רע. האדמירל שארל אנרי הקטור ד'אסטן (אנ') הצרפתי הפליג עם צי לצפון אמריקה ב-1778, והחל במאמץ משותף עם הגנרל האמריקני ג'ון סאליבן (אנ') לכבוש את המאחז הבריטי בניופורט, רוד איילנד. ד'אסטן ניתק את שיתוף הפעולה כדי להתעמת עם הצי הבריטי, ולמרות תחנונים מסאליבן, הוא הפליג לבוסטון. ללא תמיכה ימית, התוכנית קרסה והכוחות האמריקנים בהנהגת סאליבן נסוגו. הזעם האמריקאי על הצרפתים התפשט, וכמה מלחים צרפתים נהרגו במהומות אנטי-צרפתיות.[1]
היחסים השתפרו עם הגעתו של הרוזן דה רושאמבו ב-1780, ששיתף פעולה עם האמריקאים בצורה טובה יותר. פעולות הצי הצרפתי בקרב צ'ספיק, אפשרו את הניצחון הצרפתי-אמריקאי המכריע במצור על יורקטאון ב-1781 ובכך סיימו את המלחמה מבחינת האמריקאים.
המהפכה הצרפתית עריכה
ב-1789 המהפכה הצרפתית הפילה את שלטון בית בורבון. בתחלה ארצות הברית גילתה אהדה למצב החדש בצרפת, בה הוחלפה מלוכה העוברת בירושה ברפובליקה חוקתית. אולם, המהפכה הצרפתית הסלימה במהירות, והובילה להכרזה על רפובליקה, לאחר הוצאתו להורג של מלך צרפת לואי השישה עשר ב-1793, ולפלישות של מעצמות מלוכניות שכנות כמו אוסטריה ופרוסיה. אירועים אלו, יחד עם הכרזת המלחמה הצרפתית על בריטניה, הדהימו את השמרנים בארצות הברית והציבו את המדינה הצעירה בפני דילמה אסטרטגית. מצד אחד, עמדה ברית ההגנה מ-1778 עם מלך צרפת, ותוקפה עמד בסימן שאלה לאחר שעלתה ממשלה המהפכנית שערפה את ראשו. מצד שני, האינטרס הלאומי הכתיב התחמקות ממלחמה נוספת נגד בריטניה, בהתחשב בחולשתה הכלכלית והצבאית של המדינה הצעירה. בתגובה, נקט הנשיא ג'ורג' וושינגטון בגישה פרגמטית: הוא הכיר דה-פקטו בשלטון החדש, אך פרסם ב-1793 את הכרזת הנייטרליות, שגובתה ב-1794 על ידי הקונגרס בחוק שאסר על אזרחים להתגייס למלחמות זרות. מדיניות זו, שנועדה לשמור על ביטחון ארצות הברית, התפרשה בעיני הצרפתים כבגידה, שכן הם ציפו לתמיכה אמריקאית בתמורה לסיועם במהפכה האמריקאית.
הוויכוח סביב היחס לצרפת לא נותר בזירה הדיפלומטית בלבד, אלא הפך לציר מרכזי שעיצב את הפוליטיקה הפנימית בארצות הברית והוביל ליצירת המערכת הדו-מפלגתית הראשונה בתולדותיה. בצד אחד ניצבו הפדרליסטים, בהנהגת אלכסנדר המילטון, שהתבוננו בזעזוע בהקצנת המהפכה הצרפתית וראו בה אנרכיה מסוכנת המאיימת על הסדר העולמי. מבחינתם, האינטרס האמריקאי העליון היה שמירה על יציבות כלכלית, יעד שהצריך התקרבות למעצמה הבריטית, שהייתה שותפת הסחר המרכזית של המדינה הצעירה. לעומתם, המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית בהנהגת תומאס ג'פרסון, ראתה בצרפת "אחות רפובליקנית" ושותפה אידאולוגית למאבק לחירות נגד עריצות המלוכה. ג'פרסון ותומכיו תקפו בחריפות את ממשל וושינגטון, והאשימו את הנשיא ואת הפדרליסטים בבגידה בערכים הרפובליקניים ובהפניית גב לבעלת ברית שסייעה לארצות הברית בשעתה הקשה ביותר.
פרשת "אזרח ז'נה" והסכם ג'יי סימנו משבר חריף ביחסי ארצות הברית וצרפת בסוף המאה ה-18, כאשר השגריר הצרפתי ז'נה הפר את הנייטרליות האמריקאית בניסיון לגייס כוחות נגד בריטניה, אך בסופו של דבר קיבל מוושינגטון מקלט מדיני כדי להינצל מהוצאה להורג לאחר חילופי השלטון בארצו. המתח הדיפלומטי החריף בעקבות חתימת הסכם ג'יי עם בריטניה, שנתפס בפריז כבגידה בברית עם צרפת והוביל להידרדרות ביחסים עד לכדי "חצי מלחמה" ימית בין המדינות.
כאשר הנציג הדיפלומטי של צרפת בארצות הברית אדמון-שארל ז'נה (אנ') סייר ברחבי המדינה כדי לארגן משלחות של פריבטירים שיתקפו ספינות בריטיות, בניגוד להוראות וושינגטון. פעולה זו נתפסה כזלזול בריבונות האמריקאית והביאה למתיחות שיא בין המדינות. וושינגטון רצה לגרש אותו בחזרה לצרפת, אך באותו זמן התחלף השלטון בצרפת, והשלטון החדש רצה לאסור את ז'נה ואף להוציאו להורג. מתוך מחויבות הומניטרית, סירב וושינגטון להסגירו והעניק לו מקלט מדיני, ולימים הפך ז'נה לאזרח אמריקאי.
חתימת הסכם ג'יי (1794) בין ארצות הברית לבריטניה נתפסה בצרפת כבגידה בברית בניהן וככניעה לאינטרסים בריטיים, תוך העדפתם מבחינה מסחרית ואסטרטגית. בתגובה, סירבו הצרפתים לקבל את השגריר החדש, והחלו לתפוס ספינות סוחר אמריקאיות. בעקבות המצב, שלח הנשיא ג'ון אדמס משלחת מיוחדת אל שר החוץ שארל-מוריס דה טליראן, אך חבריה הזדעזעו כאשר נדרשו לשלם לו שוחד כתנאי לפתיחה במשא ומתן. הנשיא אדמס חשף זאת במה שנודע כ"פרשת XYZ" מעבר לשוחד, צרפת דרשה מארצות הברית להעניק לה הלוואה של 10 עד 12 מיליון דולר בריבית נמוכה מאוד. מתן הלוואה כזו לצרפת היה נתפס בעיני בריטניה כעזרה צבאית לכל דבר, בזמן שארצות הברית ניסתה להישאר נייטרלית. דרישות אלה הביאו את האמריקאים להרגשה שצרפת מתייחסת אליהם כאל מדינת חסות חלשה שאפשר לסחוט ממנה כסף, והתפרסמה אז הסיסמה של רוברט הארפר: "מיליונים להגנה, ואף לא סנט אחד לסחיטה!". אירועים אלה הובילו ב-ב-1798 לפרוץ "המלחמה הבלתי רשמית", עימות ימי לא מוכרז שנמשך עד סוף העשור.
היחסים עם נפוליאון עריכה
ב-1800 חל שינוי דרמטי במאזן הכוחות ביבשת אמריקה כאשר צרפת שבה לשלוט בחבל לואיזיאנה במקום ספרד. עבור הנשיא תומאס ג'פרסון, בעוד שאת ספרד החלשה ניתן היה לסבול, נוכחותה של צרפת החזקה בפתח הבית הייתה איום בלתי נסבל. כמו כן שליטה צרפתית על נהר המיסיסיפי סיכנה את עתיד ההתרחבות האמריקאית. ג'פרסון, ששקל מלחמה כמוצא אחרון, שלח את ג'יימס מונרו לפריז במטרה לרכוש את ניו אורלינס וסביבתה, אך באופן מפתיע, הציע נפוליאון למכור את הטריטוריה כולה. כישלון הצרפתים בדיכוי מרד העבדים בסן דומנג (האיטי), לצד הצורך הדחוף במימון המלחמות באירופה, הובילו את נפוליאון להחלטה לוותר על חלומו האימפריאלי בצפון אמריקה. באפריל 1803 נחתמה עסקת רכישת לואיזיאנה תמורת 15 מיליון דולר, מהלך שהכפיל את שטחה של ארצות הברית ללא שפיכות דמים. מן העבר השני, נפוליאון ראה במכירה לא רק פתרון כלכלי, אלא מהלך אסטרטגי שנועד לחזק את ארצות הברית כמשקולת נגד לבריטניה. הוא קיווה כי צמיחתה של ארצות הברית תייצר לבריטים יריבה ימית שתאתגר את שליטתם בים.
השלכות הרכישה העמיקו את המתיחות מול בריטניה, שראתה בחיזוק הקשר הכלכלי בין ארצות הברית לצרפת פגיעה בנייטרליות האמריקאית. ג'פרסון, שלא בטח בנפוליאון, אך ראה בבריטניה איום מיידי יותר בשל כוחה הימי ונוכחותה בקנדה, נקט בעמדה פרו-צרפתית והשתמש בכלים כלכליים כדי להפעיל לחץ על לונדון. בשנת 1807, בתגובה להטרדות של ספינות אמריקאיות, חתם ג'פרסון על חוק האמברגו. המהלך נועד לשתק את הסחר הבריטי, אך בפועל פגע אנושות בכלכלה האמריקאית והביא לשיתוק מסחרי. הכישלון היה כה צורב, עד כי האמברגו בוטל ב-1809, כשהוא מותיר את ארצות הברית מול שתי מעצמות עוינות, ועל מסלול התנגשות בלתי נמנע שיוביל בעתיד למלחמת 1812.
מלחמת האזרחים האמריקנית עריכה
במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865), צרפת היה נייטרלית, אך נפוליאון השלישי העדיף ניצחון של המדינות הדרומיות בקונפדרציית המדינות של אמריקה, בתקווה להחליש את ארצות הברית, ליצור ברית חדשה עם קונפדרציה, להגן על סחר הכותנה ולהגן על השקעותיו במקסיקו. צרפת הייתה חלשה כדי להכריז מלחמה לבדה על הצפון (דבר שהיה עלול לגרום לפרוסיה לתקוף אותה) ונזקקה לתמיכת הבריטים. הבריטים מצדם לא רצו לצאת למלחמה ולכן שום דבר לא קרה בעניין. נפוליאון ניצל את המלחמה שהכריז על הארכידוכס האוסטרי מקסימיליאן הראשון כקיסר מקסיקו. ארצות הברית בתגובה מחתה וסירבה להכיר בממשל המקסיקני החדש.[2]
ב-1865, השתמשה ארצות הברית בלחץ דיפלומטי כדי לשכנע את נפוליאון השלישי לסגת מתמיכתו במקסימיליאן ולסגת עם הכוחות הצרפתים ממקסיקו. לאחר שצרפת נסוגה ממקסיקו, מקסימיליאן הוצא להורג[3]
1866–1906 עריכה
נפילתו של נפוליאון השלישי ב-1870 לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה, סייעה בשיפור יחסי ארצות הברית וצרפת. בתקופה זו היו יחסים ידידותיים בין ארצות הברית לצרפת וב-1884 צרפת נתנה במתנה לארצות הברית את פסל החירות. בין השנים 1870–1918, צרפת הייתה הרפובליקה הגדולה באירופה, אשר התחבבה על ארצות הברית.
מלחמת העולם הראשונה עריכה
בתחילת המלחמה, ארצות הברית שמרה על נייטרליות, אך בסופו של דבר נכנסה למלחמה וספקה מימון, מזון ותחמושת לצרפת.
ב-1918, ארצות הברית שלחה לבעלות הברית כלמעלה ממיליון לוחמים. הלוחמים האמריקאים העניקו לבעלות הברית יתרון מכריע.
החיילים האמריקאים נשלחו ללא ציוד כבד, כדי שהספינות יוכלו לשאת יותר חיילים. במהלך המלחמה, הם השתמשו בארטילריה, מטוסים וטנקים צרפתיים.
בשנים שבין מלחמות העולם עריכה
בשנים שבין מלחמות העולם נותרו שתי המדינות ביחסים ידידותיים. עם זאת, האנטי-אמריקניזם הגיע לצרפת בשנות ה-20 של המאה ה-20, שכן הצרפתים המסורתיים נבהלו מכוחה של הוליווד והזהירו שארצות הברית מייצגת את המודרניזם, דבר המאיים על הערכים הצרפתיים המסורתיים. הזעקה על ההשפעה האמריקאית גברה כעבור כמה עשרות שנים, בשנת 1992, כאשר חברת וולט דיסני פתחה את דיסנילנד פריז. הפופולריות של דיסנילנד פריז בקרב הצרפתים גברה על זו של הלובר, ועד מהרה נאמר כי הקריקטורה האמריקאית האייקונית מיקי מאוס, הפכה מוכרת יותר מאסטריקס בקרב הנוער הצרפתי.
מלחמת העולם השנייה עריכה
צרפת של וישי (1940-1944) עריכה
עם התמוטטותה הפתאומית של צרפת באביב 1940 והקמת צרפת של וישי, חששה ארצות הברית כי הגרמנים יוכלו להשתלט על הצי הצרפתי הגדול ולנצל את המושבות הצרפתיות מחוץ לצרפת ולכן שמרה על יחסים עם צרפת של וישי. בסוף 1942, ארצות הברית ניתקה את יחסיה עם צרפת של וישי לאחר שגרמניה השתלטה על שטחים אשר בשליטת וישי, וממשלת וישי הפכה לממשלת בובות נאצית בפועל.
שחרור צרפת עריכה
היחסים בין הנשיא רוזוולט לבין מנהיג צרפת החופשית, שארל דה גול, היה מתוחים, עקב סירובו של דה גול להשתתף בפלישה לנורמנדי ב-יוני 1944. אחרי הפלישה המוצלחת לנורמנדי, האמריקאים ידעו כי זה רק עניין של זמן עד שגרמניה הנאצית תאבד את צרפת כולה ודווייט אייזנהאואר נתן את מילתו לצרפתים כי פריז תשוחרר בידי הצבא הצרפתי של דה גול וכי לאמריקאים אין כל עניין בה. הדיוויזיה הצרפתית המשוריינת השנייה, תחת פיקודו של פיליפ לקלרק, הופקדה על המשימה לשחרור פריז. לקלרק לא כיבד את עמיתיו האמריקאים, וכמו הבריטים הוא חשב שהם חדשים למלחמה. לכן, הוא חשב שהאמריקאים לא יודעים מה הם עושים בשדה הקרב. אחרי עיכוב מסוים, נתן הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון אישור ללקלרק להיכנס לפריז. הצרפתים החלו לשחרר את פריז ממזרח בעוד שהצבא האמריקאי הגיע בפיקודו של פטון הגיע ממערב. בגלל עסקתו של אייזנהאואר עם דה גול, ניתן שחרור פריז עצמה לכוחות הצרפתים. כשדה גול מונה לנשיא צרפת, לאמריקאים ולבריטים לא הייתה ברירה אלא לקבל אותו. אייזנהאואר אפילו בא לפריז כדי לברכו.
המלחמה הקרה עריכה
שיקום כלכלי ושיתוף פעולה פוסט-מלחמתי עריכה
בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, התאפיינו יחסי ארצות הברית וצרפת בשילוב של סיוע רחב היקף לצד מחלוקות ראשוניות. בשנת 1946 נחתם הסכם בלום-ברנס (אנ'), שהסדיר חובות עבר ממלחמת העולם הראשונה. במסגרתו, מחקה ארצות הברית חוב צרפתי של כ-2.8 מיליארד דולר והעניקה הלוואה חדשה של כ-650 מיליון דולר. בתמורה, התחייבה צרפת לתוכנית חומש לשיקום ופיתוח[4]. בהמשך, באמצעות תוכנית מרשל וסיוע נוסף, הזרימו האמריקאים לצרפת כ-4.9 מיליארד דולר בין השנים 1946–1953, מהלך שהיה חיוני להחייאת הכלכלה הצרפתית[5].
המלחמה הקרה ומשבר סואץ עריכה
עם החרפת המלחמה הקרה, הפכו המדינות לבעלות ברית רשמיות בשנת 1949 במסגרת האמנה הצפון-אטלנטית, כחלק מהחזית המשותפת נגד ברית המועצות. עם זאת, ב-1956 נקלעו היחסים למשבר חריף במהלך מבצע קדש. צרפת, בריטניה וישראל תקפו את מצרים, אך נסוגו בלחץ אמריקאי כבד. אירוע זה היווה נקודת מפנה.בעוד בריטניה הידקה את התיאום עם וושינגטון, צרפת החלה להתרחק מבעלות בריתה וחיפשה נתיב עצמאי יותר בזירה הבינלאומית. למרות המתחים בדרג המדיני, הציבור הצרפתי המשיך לראות בארצות הברית מופת של מודרניות ונדיבות, למעט חוגי הקומוניסטים.
עידן דה גול והשאיפה לעצמאות עריכה
עלייתו של שארל דה גול לשלטון ב-1958 העמיקה את השסע. דה גול ביקש לבסס את צרפת כמעצמה עולמית עצמאית ולא רק כגרורה אמריקאית. הוא התעמת עם ממשל אייזנהאואר, שהכיר אותו היטב משנות המלחמה, וסירב לסייע לו בפיתוח נשק גרעיני. כמו כן הוא התנגד להצטרפות בריטניה לשוק האירופי המשותף. מדיניות החוץ שלו התמקדה בהגבלת השפעת מעצמות העל לטובת היוקרה הצרפתית. פערים אלו בלטו במיוחד סביב מלחמת וייטנאם, כאשר צרפת הביעה ספקנות עמוקה ביכולתה של ארצות הברית לנצח במערכה.
שיפור ביחסים ומחלוקות בשלהי המאה ה-20 עריכה
לאחר פרישת דה גול ב-1969, חל שיפור מסוים ביחסים, אף שארצות הברית המשיכה לקיים קשרים קרובים וחלקים יותר עם מדינות כמו בריטניה וגרמניה המערבית. בשנות ה-80, תחת ממשל רייגן, שיתפו המדינות פעולה בנושאים עולמיים, ובשנת 1984 הסתיימה בניית הבניין החדש של שגרירות צרפת בארצות הברית. עם זאת, המחלוקות לא נעלמו. דוגמה בולטת לכך הייתה ניסיונה של ארצות הברית למנוע מצרפת ומאירופה לרכוש גז טבעי מברית המועצות. למרות הלחץ האמריקאי, צרפת ומדינות נוספות עמדו על דעתן, והצינור הוקם בסופו של דבר[6]. ==סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21== צרפת תחת הנשיא פרנסואה מיטראן תמכה בקואליציה בהובלת ארצות הברית במלחמת המפרץ ב-1991. ימים ספורים לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הנשיא ז'אק שיראק, שנודע ביחסיו הקפואים עם ארצות הברית, הורה לשירותים החשאיים לשתף פעולה באופן הדוק עם המודיעין האמריקאי. במרץ 2003, התנגדה צרפת יחד עם גרמניה, סין ורוסיה להצעה באו"ם אשר תסמיך פלישה אמריקאית לעיראק שהחלה את מלחמת עיראק. במהלך המלחמה, שר החוץ הצרפתי דומיניק דה וילפן היה מבקר בולט של מדיניותו של הנשיא ג'ורג' בוש בעיראק. ניסיונות פומביים בארצות הברית להחרים סחורות צרפתיות כנקמה על "העוינות" הצרפתית כלפי ארצות הברית התגלו בסופו של דבר, כחסרי השפעה. זעזוע הדעה האמריקאי כלפי צרפת במהלך ההיערכות לפלישה לעיראק נבע בעיקר מכך שצרפת החליטה שלא להשתתף במלחמה. עם התקדמות המלחמה בעיראק, החלו היחסים בין שתי האומות להשתפר.
בעקבות סוגיות כגון עליית חזבאללה בלבנון, תוכנית הגרעין האיראנית ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני שנתקע, קרא בוש לשיראק לעמוד למען השלום ונגד הקיצוניות בפגישתם ב-2006.
ממשלת סרקוזי עריכה
היחסים בין צרפת לארצות הברית נעשו ידידותיים יותר לאחר שנבחר ניקולא סרקוזי לנשיא צרפת ב-2007. בהמשך אותה שנה הוא נאם בפני הקונגרס האמריקאי.[7] ב-2008, חזרה צרפת לפיקוד המשולב של נאט"ו.[8] ההחלטה זכתה להערכה רבה בארצות הברית.[9] ב-2011, היו שתי המדינות חלק מהקואליציה הבינלאומית של נאט"ו שפתחה בהתערבות הצבאית במלחמת האזרחים בלוב.
העשור השני של המאה ה-21 עריכה
משיתוף פעולה למשבר עריכה
עשור זה התאפיין בשילוב של שיתוף פעולה ביטחוני הדוק לצד מתחים פוליטיים. בשנת 2013 סיפקה ארצות הברית תמיכה לוגיסטית חיונית למבצע "סרוואל", במסגרתו פעלה צרפת לשחרור צפון מאלי מידי מורדים איסלאמיסטים[10]. הקרבה בין המדינות העמיקה סביב מלחמת האזרחים בסוריה. לאחר שהנשיא פרנסואה הולנד הצהיר על תמיכתו בפעולה צבאית במדינה, כינה מזכיר המדינה ג'ון קרי את צרפת "בעלת בריתנו הוותיקה ביותר"[11].
עם כניסתו של עמנואל מקרון לתפקיד, נדמה היה כי נוצר קשר אישי חם עם הנשיא דונלד טראמפ. בביקורו של טראמפ בפריז ביולי 2017, דנו השניים במאבק בטרור ובמלחמת האזרחים בסוריה, תוך שהם בוחרים לעקוף נושאים שבמחלוקת כמו הסכמי הסחר והסכם האקלים[12]. עם זאת, היחסים עלו על שרטון. על פי תחקירים עיתונאיים, מקרון התייאש מהתנהלותו של טראמפ, במיוחד לאחר שהאחרון הודיע על נסיגת כוחות ארה"ב מסוריה בציוץ בטוויטר, יממה בלבד לאחר ששוחחו על מחויבותה של ארה"ב לביטחון אירופה[13]. במאי 2021 ביקר נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן באירופה ונפגש גם עם מקרון.[14] תחת ממשל ביידן, היחסים חוו טלטלה חסרת תקדים סביב "משבר הצוללות" בספטמבר 2021. בעקבות הקמת ברית AUKUS בין ארה"ב, בריטניה ואוסטרליה, וביטול עסקת ענק לרכישת צוללות צרפתיות בעשרות מיליארדי דולרים על ידי אוסטרליה[15], החזירה צרפת את שגרירה מוושינגטון לראשונה מאז 1778[16]. הזעם הצרפתי הוביל גם לביטול טקסים דיפלומטיים היסטוריים כמו טקס לציון קרב צ'ספיק. למרות המשבר החריף, בפגישותיהם המאוחרות יותר, התחייבו הנשיאים ביידן ומקרון לפעול לשיקום האמון ולתיקון היחסים בין המדינות[17][18].
.jpg){kind=link}
מערכת היחסים בין צרפת לארצות הברית חוותה הידרדרות משמעותית החל מינואר 2025, עם השבעתו השנייה של דונלד טראמפ לנשיאות. כבר בראשית כהונתו הזהיר ראש ממשלת צרפת, פרנסואה באיירו, כי אירופה עלולה להימחץ אם לא תגבש מענה למדיניות הממשל החדש[19]. המתיחות גלשה במהירות לזירה הדיפלומטית באוגוסט 2025, כאשר שגריר ארצות הברית בפריז, צ'ארלס קושנר, פרסם מכתב פומבי בו מתח ביקורת על הנשיא עמנואל מקרון בנושא האנטישמיות, וטען כי הצהרותיו נגד ישראל מסכנות את יהודי צרפת. בתגובה, זימן משרד החוץ הצרפתי את השגריר לשיחת נזיפה והבהיר כי התערבותו אינה מקובלת[20].
בסוף שנת 2025 החריפו חילוקי הדעות סביב סוגיות בינלאומיות רחבות. בספטמבר ביקר מקרון את החלטת וושינגטון לפגוע ברשות הפלסטינית, בעוד ממשל טראמפ הבהיר את התנגדותו הנחרצת להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית[21], על רקע תוכנית השלום הצרפתית-סעודית. בדצמבר גינה מקרון בחריפות את החלטת ארצות הברית להטיל הגבלות ויזה על נציב האיחוד האירופי לשעבר, תיירי ברטון (אנ')[22], ועל פעילי מאבק בדיסאינפורמציה, צעד שנתפס בצרפת כפגיעה בנציגים אירופים. השנה החדשה נפתחה בעימות ישיר בפורום הכלכלי בדאבוס בינואר 2026, שם תקף טראמפ את מקרון על סירובו להצטרף ל"מועצת השלום", ואיים בהטלת מכסים כבדים על יין ושמפניה מצרפת[23]. על הצעות לרכישת גרינלנד בידי ארצות הברית, מקרון השיב בטון תקיף כשהזהיר מפני "עולם ללא חוקים"[23] וקרא להפעיל את "החוק נגד כפייה" של האיחוד האירופי, כלי המאפשר נקיטת צעדי תגמול כלכליים נגד חברות אמריקאיות[24]. המשבר החריף בפברואר בעקבות פוסט של שגריר ארצות הברית בנוגע לרצח פעיל הימין קוונטין דרנאק בידי פעילי השמאל הרדיקלי בו כתב כי ״הקיצוניות האלימה מהשמאל נמצאת בעלייה בצרפת״. בעקבות ההצהרה זימן משרד החוץ הצרפתי את השגריר צ'ארלס קושנר לשיחת נזיפה. הוא סירב להתייצב לשיחת נזיפה נוספת ושלח את סגנו[25], ובתגובה הורה שר החוץ הצרפתי, ז'אן-לואי בארו, להגביל את הגישה של השגריר לשרי הממשלה[25].
שיאו של השפל הדיפלומטי נרשם במרץ 2026 עם פתיחת מבצע "שאגת הארי" נגד איראן. מקרון הצהיר כי צרפת אינה יכולה להסכים לפעולות הצבאיות באיראן[26], ואף אסר על מטוסי חיל האוויר האמריקני לעבור במרחב האווירי הצרפתי בדרכם לישראל. טראמפ הגיב בזעם ברשתות החברתיות והבטיח כי ארצות הברית תזכור את חוסר הסיוע הצרפתי[27]. באפריל 2026 הגיע העימות לפסים אישיים כאשר טראמפ לגלג על מקרון בארוחת חג בבית הלבן[28], ואמר כי הוא "עדיין מתאושש מהפגיעה הקשה בלסת", לאחר שפורסם כי רעייתו בריז'יט סתרה לו[29]. דבריו של טראמפ עוררו זעם חוצה מפלגות בצרפת[30]. מקרון לא להגיב ישירות על הדברים, וטען כי יש להתמקד בנושאים חמורים יותר כמו המלחמה והשלכותיה הכלכליות, תוך שהוא עוקץ את ארצות הברית על עליית מחירי הדלק בשטחה[30][28].
במאי 2026 הטיל טראמפ מכס של 25% על כלי רכב ומשאיות מהאיחוד האירופי, בטענה שהאירופים אינם עומדים ב"הסכם טרנברי" שנחתם ביולי 2025. מקרון הוביל את הקו האירופי התקיף, כינה את הצעד "סחיטה כלכלית" ודחף להשעיית הסכמי סחר עם ארה"ב.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Jonathan R. Dull, The French Navy and American Independence: A Study of Arms and Diplomacy, 1774–1787 (1975)
- ^ Lynn M. Case, and Warren E. Spencer, The United States and France: Civil War Diplomacy (1970)
- ^ Paul H. Reuter, "United States-French Relations Regarding French Intervention in Mexico: From the Tripartite Treaty to Queretaro," Southern Quarterly (1965) 6#4 pp 469–489
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ U.S. Bureau of the Census, Statistical Abstract of the United States: 1954 (1955) table 1075 p 899 online edition file 1954-08.pdf 76 מגה
- ^ Philip Zelikow and Condoleezza Rice, eds., Germany unified and Europe transformed: a study in statecraft (Harvard UP, 1995).
- ^ Sarkozy Is Greeted Warmly by Congress – The NY Times
- ^ President Sarkozy marches France back to Nato with military shake-up – The Times
- ^ Sarkozy, and France, Look to U.S. Visit – The NY Times
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ Rachel Lewis, President Trump Is Visiting Paris on Bastille Day. Here's Why That Matters, Time, July 12, 2017 (באנגלית)
- ^ בלומברג, הרגע שבו מקרון התייאש מטראמפ, באתר הארץ, 14 בפברואר 2019
- ^ אתר למנויים בלבד אי־פי, ביידן פתח את ביקורו הראשון כנשיא באירופה עם מסר לעולם: "ארה"ב חזרה", באתר הארץ, 10 ביוני 2021
- ^ צרפת ביטלה חגיגות עם ארה"ב: "מכירת הצוללות לאוסטרליה - סכין בגב", באתר וואלה, 17 בספטמבר 2021
- ^ משבר דיפלומטי: צרפת החזירה את השגרירים מארה"ב ואוסטרליה, באתר ynet, 18 בספטמבר 2021
- ^ אי-פי, ביידן ומקרון נפגשו לראשונה מאז משבר עסקת הצוללות: "התנהלנו בצורה מגושמת", באתר וואלה, 30 באוקטובר 2021
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ ראש ממשלת צרפת: אירופה עלולה "להימחץ" אם לא תפעל נגד טראמפ, בעיתון מקור ראשון, 20 בינואר 2025
- ^ על רקע האשמות באנטישמיות: צרפת זימנה את שגריר ארה"ב, בעיתון מקור ראשון, 25 באוגוסט 2025
- ^ איתמר מרגלית, מקרון נגד ארה"ב: "שלילת הוויזות מנציגי הרשות – בלתי מתקבלת על הדעת", באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 2 בספטמבר 2025
- ^ "הפחדה וכפייה": טראמפ עשה מהלך נגד האירופאים - מקרון נכנס בו בתגובה, באתר מעריב אונליין, 24 בדצמבר 2025
- ^ 1 2 מעיין רפאל, מקרון מחריף את הטון נגד טראמפ: "מעדיפים כבוד על פני בריונים", באתר i24NEWS, 20.01.2026
- ^ עמנואל מקרון קורא לאיחוד האירופי: "הפעילו את 'נשק הסחר' החזק ביותר נגד ארה"ב", באתר מעריב אונליין, 18 בינואר 2026
- ^ 1 2 תומר אלמגור, קרע מדיני: הצעד של צרפת נגד השגריר קושנר שסירב להתייצב לשיחת הבהרה, באתר מאקו, 24 בפברואר 2026
- ^ רבקה שורק, הנשיא מקרון: "ארה"ב וישראל מפרות את החוק הבינלאומי", באתר עכשיו 14, 3 במרץ 2026
- ^ אסף רוזנצוייג, אלעד שמחיוף, אירופה נגד טראמפ: אחרי ספרד - גם איטליה מונעת גישה לבסיסים צבאיים; הנשיא במתקפה על צרפת, באתר מאקו, 31 במרץ 2026
- ^ 1 2 זעם בצרפת בעקבות דבריו המזלזלים של טראמפ כלפי מקרון ורעייתו, באתר מאקו, 2 באפריל 2026
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 מקרון פגע בטראמפ איפה שכואב: "האמריקאים עצמם חווים את אותו הדבר", באתר מעריב אונליין, 2 באפריל 2026
.svg){kind=link}
