טיוטה:עיצוב סאונד
פעולות נוספות
עיצוב סאונד הוא תחום אמנותי ומעשי העוסק ביצירת אלמנטים קוליים למגוון מדיות. התחום כרוך באפיון, ברכישה וביצירה של צלילים באמצעות טכניקות הפקה, ציוד ותוכנות ייעודיים. עיצוב סאונד מיושם במגוון רחב של דיסציפלינות, ובהן קולנוע, הפקת טלוויזיה, פיתוח משחקי וידאו, תיאטרון, הקלטה והשמעה של קול, קונצרטים, אמנות סאונד, פוסט-פרודקשן, שידור רדיו, ניו מדיה ופיתוח כלי נגינה.
עיצוב סאונד כולל בדרך כלל עיבוד ועריכה של חומרי אודיו שהולחנו או הוקלטו מראש, כגון אפקטים קוליים ודיאלוגים המיועדים למדיה. עם זאת, התחום עשוי לכלול גם יצירת צלילים מאפס באמצעות סינתיסייזרים. האדם העוסק בתחום זה הוא מעצב סאונד.
היסטוריה עריכה
השימוש בצליל לשם עירור רגשות, שיקוף מצבי רוח והדגשת פעולות במחזות ובריקודים החל כבר בתקופות פרהיסטוריות, שבהן הוא שימש לטקסים דתיים, לריפוי או לפנאי. ביפן העתיקה הוצגו מופעי תיאטרון המכונים "קאגורה" במקדשי שינטו בליווי מוזיקה וריקוד.[1]
בימי הביניים התפתחו מחזות בפורמט התיאטרוני המכונה "קומדיה דל'ארטה", אשר שילב מוזיקה ואפקטים קוליים להעשרת ההופעות. בהמשך התרחב השימוש במוזיקה ובצלילים בתיאטרון האליזבתני; באותה תקופה הופקו מוזיקה ואפקטים קוליים מאחורי הקלעים באמצעות מכשירים כגון פעמונים, שריקות וקרנות. מחזות מאותה עת כללו הוראות במה (Cues) שפירטו את המוזיקה ואת האפקטים הקוליים שיש להשמיע במועד המיועד.[2]
המלחין האיטלקי לואיג'י רוסולו בנה החל משנת 1913 לערך מכשירים מכניים להפקת צליל שנקראו "אינטונארומורי" (Intonarumori), עבור הופעות תיאטרון ומוזיקה פוטוריסטיות. מכשירים אלו נועדו לדמות צלילים מהטבע ומעשה ידי אדם, כגון תנועת רכבות או פיצוצים. מניפסטו של רוסולו, "אמנות הרעש", נחשב לאחד החיבורים המוקדמים ביותר הדנים בשימוש ברעש מופשט בתיאטרון. לאחר מותו, שימשו מכשירי האינטונארומורי גם בהפקות תיאטרון קונבנציונליות יותר ליצירת אפקטים קוליים ריאליסטיים.
סאונד מוקלט עריכה
השימוש הראשון בסאונד מוקלט בתיאטרון נעשה ככל הנראה באמצעות פונוגרף שהשמיע בכי של תינוק בהצגה בלונדון בשנת 1890.[3] כ-16 שנים לאחר מכן, השתמש הרברט בירבוהם טרי בהקלטות בהפקה הלונדונית של הטרגדיה "נירון" מאת סטיבן פיליפס. האירוע תועד במגזין "Theatre Magazine" בשנת 1906 ולווה בשתי תמונות: האחת מציגה מוזיקאי הנושף בחצוצרה לתוך שופר גדול המחובר למקלט תקליטים, והשנייה מציגה שחקן המקליט זעקות וגניחות של מעונים. בכתבה צוין כי הגרמופון משחזר את כל הצלילים הללו באופן ריאליסטי.
כפי שציין ברטולט ברכט, במחזה על גריגורי רספוטין משנת 1927, שנכתב בידי אלכסיי טולסטוי ובוים בידי ארווין פיסקטור, שולבה הקלטה של קולו של לנין. אף על פי שהמונח "מעצב סאונד" טרם היה נהוג באותה עת, חלק ממנהלי הבמה התמחו כ"אנשי אפקטים". הם יצרו והשמיעו אפקטים קוליים מאחורי הקלעים באמצעות שילוב של חיקוי קולי, מתקנים מכניים וחשמליים ופטיפונים. בניית האפקטים הללו והשמעתם, בין אם היו נטורליסטיים ובין אם מופשטים, זכו לתשומת לב רבה.[4] במהלך המאה ה-20 החלו אפקטים קוליים מוקלטים להחליף את האפקטים החיים; לעיתים קרובות תפקידו של מנהל הבמה הצטמצם לאיתור האפקטים הקוליים המתאימים, וחשמלאי היה מופקד על השמעת הההקלטות במהלך ההופעה.
בין השנים 1980 ל-1988 פיקח צ'רלי ריצ'מונד, נציב עיצוב הסאונד הראשון של USITT, על מאמצי הוועדה לעיצוב סאונד להגדרת התפקידים, תחומי האחריות, התקנים והנהלים המצופים ממעצב סאונד בתיאטרון באמריקה הצפונית. הוא סיכם את מסקנותיו במסמך שמספק תיעוד תמציתי של הדרישות המקצועיות בתחום באותם ימים, אף שהמסמך מיושן מעט כיום.[5]
טכנולוגיה דיגיטלית עריכה
טכנולוגיות MIDI והקלטה דיגיטלית תרמו להתפתחותן של טכניקות הפקת הסאונד בשנות ה-80 ובשנות ה-90 של המאה ה-20. תחנות עבודה לאודיו דיגיטלי (DAW) ומגוון אלגוריתמים של עיבוד אותות דיגיטליים המיושמים בהן, מאפשרים ליצור פסקולים מורכבים בעלי ערוצים רבים ואפקטים קוליים מגוונים. תכונות כגון ביטול פעולות ללא הגבלה ועריכה ברמת הדגימה מאפשרות שליטה מדויקת בפסקול.
בתחום התיאטרון, מערכות ממוחשבות לעיצוב סאונד נמצאו נחוצות למערכות הבקרה של מופעים חיים בדיסניוורלד. כתוצאה מכך, חברת דיסני השתמשה במערכות אלו כדי לשלוט במתקנים רבים בפארק השעשועים Disney-MGM Studios שנפתח בשנת 1989. תכונות אלו שולבו במפרט MIDI Show Control (MSC) – פרוטוקול תקשורת פתוח המיועד לאינטראקציה עם מכשירים שונים.
העלייה בעניין באודיו של משחקי מחשב הובילה לפיתוח כלים אינטראקטיביים מתקדמים, הנגישים גם ללא רקע בתכנות. חלק מכלי תוכנה אלו, המכונים "כלי הטמעה" או "מנועי אודיו", כוללים סביבת עבודה הדומה לזו של תוכנות DAW רגילות. הם מאפשרים לאנשי הפקת הסאונד לבצע משימות אינטראקטיביות יצירתיות, שבעבר דרשו התערבות של מתכנתים. יישומים אינטראקטיביים אלו הולידו גם את טכניקות ה"אודיו הדינמי", שבהן הצליל משתנה באופן פרמטרי בזמן ריצת התוכנית. תהליך זה מאפשר ביטוי צלילי רחב יותר, בדומה לקולנוע, שכן מעצב הסאונד יכול ליצור, למשל, צלילי צעדים המשתנים באופן אמין שאינו חוזר על עצמו, בהתאם למתרחש בתמונה. תחנות עבודה לאודיו דיגיטלי אינן יכולות לתקשר ישירות עם מנועי משחק, מכיוון שאירועי המשחק מתרחשים לעיתים קרובות בסדר בלתי צפוי, בעוד שבמדיה ליניארית (כגון טלוויזיה וקולנוע) סדר האירועים קבוע תמיד.
רשת ה-World Wide Web שיפרה משמעותית את יכולתם של מעצבי סאונד לרכוש חומרי מקור במהירות ובעלות נמוכה. כיום יכולים מעצבים להוריד צלילים איכותיים ישירות למחשבם, במקום לערוך חיפושים ממושכים בחנויות תקליטים ובספריות. בנוסף, פיתוחים בתוכנה מאפשרים למעצבי סאונד לפעול בגישת עשה זאת בעצמך; הם יכולים להשתמש במחשב וברמקולים ביתיים במקום לשכור ציוד יקר או שעות באולפני הקלטות, דבר המקצר את משך היצירה ומייעל את התקשורת עם הבמאי.
יישומים עריכה
קולנוע עריכה
בהפקת סרטי קולנוע, עורך או מעצב הסאונד הוא חבר בצוות ההפקה האחראי על הפסקול כולו או על חלקים מוגדרים ממנו.[6] בתעשיית הקולנוע האמריקאית, התואר "מעצב סאונד" אינו נתון לפיקוח של ארגון מקצועי, בניגוד לתארים כגון במאי או תסריטאי.
המונחים "עיצוב סאונד" ו"מעצב סאונד" החלו להופיע בתעשיית הקולנוע בשנת 1969. באותה עת הוענק התואר לראשונה לוולטר מרץ' על ידי פרנסיס פורד קופולה, כהוקרה על תרומתו לסרט "אנשי הגשם". המשמעות המקורית של התואר הייתה האדם האחראי על כל היבטי האודיו של הסרט – מהקלטת הדיאלוג והאפקטים הקוליים ועד למיקס סופי של הכל. המונח החליף הגדרות תפקיד קודמות כגון "עורך קול ראשי" (Supervising Sound Editor). עורכים וממקססים כגון מארי ספיבק ("קינג קונג"), ג'ורג' גרובס ("זמר הג'אז") וג'יימס ג. סטיוארט ("האזרח קיין") מילאו תפקיד זה בתור הזהב של הוליווד, ונחשבים כיום למעצבי סאונד אף שכונו בשמות אחרים.
צוות הפקת האודיו הוא חלק מרכזי בסגל ההפקה, ותרומתו היצירתית שקולה לזו של עורך סרטים וצלם קולנוע. מספר גורמים הובילו לקידום מעמדה של הפקת האודיו לרמה זו:
מערכות הסאונד בבתי הקולנוע הפכו מסוגלות לשחזור קול בנאמנות גבוהה, במיוחד לאחר אימוץ טכנולוגיית ה-Dolby Stereo. פורמט ה-דולבי אטמוס, שהוצג בשנת 2012, הרחיב את האפשרויות היצירתיות באמצעות שימוש באובייקטי קול שניתן למקם במרחב באופן עצמאי.
במאים בני הדור החדש, ובהם מרטין סקורסזה, סטיבן ספילברג וג'ורג' לוקאס, היו מודעים לפוטנציאל היצירתי של הסאונד וביקשו לנצלו.
תיאטרון עריכה
עיצוב הסאונד כדיסציפלינה נפרדת הוא אחד התחומים הצעירים ביותר באמנויות הבמה. דן דוגן, שעבד עם שלושה טייפים סטריאופוניים שנותבו לעשרה אזורי רמקולים במהלך עונת 1968–1969 בתיאטרון ACT בסן פרנסיסקו, היה האדם הראשון בארצות הברית שזכה לתואר מעצב סאונד.[7]
מעצב סאונד בתיאטרון אחראי על כל מה שהקהל שומע בחלל ההופעה, ובכלל זה מוזיקה, אפקטים קוליים ומרקמים קוליים. הוא אחראי גם על בחירתה והתקנתה של מערכת הסאונד – רמקולים, קונסולות, ממשקים, מיקרופונים ותוכנות שידור.
מחזות זמר עריכה
עיצוב סאונד למחזות זמר מתמקד לעיתים קרובות בתכנון ובהטמעה של מערכת הגברה שתענה על צורכי ההפקה. המעצב מכוון את המערכת באמצעות איקווליזציה, השהיה (Delay) ומיקום קפדני של רמקולים ומיקרופונים. המטרה היא להבטיח שהביצוע יישמע ויובן היטב על ידי כל הקהל, ללא קשר למאפייני האקוסטיקה של האולם.
מחזות עריכה
עיצוב סאונד למחזות כולל בחירת מוזיקה וצלילים על בסיס היכרות מעמיקה עם הטקסט. המעצב והבמאי עובדים במשותף כדי להחליט על התמות והרגשות שרוצים להדגיש, וקובעים היכן ישולבו נקודות הכניסה של הצליל (Cues).
מוזיקה עריכה
בתעשיית המוזיקה העכשווית, ובייחוד בסוגות כגון רוק, מוזיקת אמביינט ורוק מתקדם, למפיק המוזיקלי ולטכנאי ההקלטות תפקיד מרכזי בעיצוב הצליל הכולל של ההקלטה. לעיתים משתלבים בפרויקטים אלו מעצבי סאונד התורמים אפקטים ספציפיים או אווירות (Ambiences) להפקה, בייחוד במוזיקה אלקטרונית.
דוגמאות בולטות לכך הן תרומתו של מייקל ברוק לאלבום "The Joshua Tree" של להקת U2, ותרומתו של בריאן אינו לאלבום "Surprise" של פול סיימון.
יישומים נוספים עריכה
הצליל נמצא בשימוש נרחב בממשקי אדם-מחשב ובמשחקי מחשב. עיצוב סאונד למשחקי וידאו דורש ידע בעריכת אודיו והבנה ב"מנועי אודיו" או בתוכנת ביניים (Middleware) המקשרות בין מנוע משחק לחומרת אודיו. בניגוד למדיה ליניארית, הצליל במשחקים חייב להיות אינטראקטיבי ולהגיב לפעולות המשתמש בזמן אמת.
פרסים עריכה
מעצבי סאונד זוכים להכרה מצד ארגוני פרסים שונים. האקדמיה האמריקאית לקולנוע מעניקה את פרס אוסקר למיקס הסאונד הטוב ביותר (קטגוריה שאיחדה בשנת 2021 את קטגוריות עריכת הסאונד ומיקס הסאונד שהיו נהוגות עד אז). בשנת 2007 נוסד פרס טוני לעיצוב הסאונד הטוב ביותר עבור הפקות בברודוויי. באמריקה הצפונית קיימים פרסים נוספים בתחום, כגון פרסי דורה, פרסי הדרמה דסק ופרסי אובי. בבריטניה, הארגון המרכזי המעניק פרסים בתחום זה הוא פרסי אוליבייה.
הערות שוליים עריכה
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).