חמדה זינדר
פעולות נוספות
| קובץ:חמדה פייגנבאום.jpg | |
| רשתות חברתיות | |
|---|---|
| פייסבוק | {{#property:P2013}} |
| X (טוויטר) | {{#property:P2002}} |
| טלגרם | {{#property:P3789}} |
חמדה פייגנבאום זינדר (23 בפברואר 1916– 16 ביולי 1987) הייתה שדרנית רדיו והקריינית הראשונה בעברית בתחנת השידור של ממשלת המנדט הבריטי, שירות השידור של פלשתינה (א"י). במשך למעלה מ-20 שנה שימשה מזכ"ל הוועד הישראלי לאונס"קו.
ב-1979 הדליקה משואה בהר הרצל בירושלים ביום העצמאות ה-31 של מדינת ישראל.
ביוגרפיה עריכה
חמדה פייגנבאום נולדה בירושלים ברחוב החבשים. היא הייתה בתו של רופא העיניים אריה פייגנבאום (1981-1885) ושל רחל פייגנבאום, נצר למשפחת מיוחס. סבה היה יוסף מיוחס וסבתה הייתה בתו של רבי יחיאל מיכל פינס.[1] אחותה היא הציירת נעמי בלזיצמן (2025-1922), שנישאה לאדריכל איליה בלזיצמן. דודתה מצד אמה, חנה מיוחס פולני, הייתה מלכת היופי של תל אביב ב-1929.[2]
ב-1934 סיימה לימודי תיכון בגימנסיה העברית בירושלים.[3]
ב-1935 למדה אמנות שימושית במכון פראט (אנ') בניו יורק בארצות הברית, אך שבה לאחר שנה. היא חזרה לארץ ישראל ועבדה בציור בדים בבית אריגה. בעידודו של אבינעם ילין ניגשה למבחנים לרשת השידור החדשה ונבחרה מתוך 200 מועמדים.[1] היא דיברה קראה וכתבה ב-6 שפות: אנגלית, לאדינו, גרמנית, יידיש, ערבית ודיברה עברית רהוטה אותה למדה בבית הוריה.
קריירה עריכה
ב-30 במרץ 1936 שודר השידור הראשון של קול ירושלים מאולפני התחנה בבניין מלון פאלאס בירושלים.[4][5] פייגנבאום פתחה את השידור בעברית במילים: "האזינו לקול ירושלים. אנחנו פותחים הערב את השידור העברי הראשון". בהמשך בתוכנית הוקראה שירה מפי "הגברת הראשונה של התיאטרון העברי" חנה רובינא, שקראה מתוך "מגילת האש" של ביאליק וקטעים משיר השירים, קונצרט של התזמורת הקאמרית עם הצ'לנית הסולנית תלמה ילין ושידור חי של שירים בביצוע ברכה צפירה.[6][7][8] בעקבות השידור כלל המשורר יעקב אורלנד קטע על פייגנבאום במקאמה אותה כתב על ירושלים, בו הוא מהלל את יופיה ואת קולה המלטף של זינדר.[7] הקטע הופיע בספרו סמטת החבשים: מקאמה ירושלמית מ-1986 בהוצאת כתר. הוא מצטט את אליעזר לובראני שאמר עליה: "כְּשֶׁחֶמְדָּה קוֹרֵאת חֲדָשׁוֹת, חוֹזֶרֶת הָעִבְרִית לִהְיוֹת אִימְפֶּרְיָה."[9]
באותה תקופה נפצעה קל מפצצה שנזרקה על ידי טרוריסטים לעבר מלון פאלאס מה שגרם להעברת שידורי הרדיו לבנין הכנסייה החבשית.[10]
בשנים 1936–1940 ערכה והגישה את "פינת הנוער" בה הגישו לילדים חומרים של אנדה עמיר וימימה טשרנוביץ. היא קראה והגישה תוכניות ב "שעה העברית" של "קול ירושלים".[1] ב-1940 עם לידת בנה הבכור פרשה מעבודתה ברדיו. ב-1946 הגישה תוכנית מיוחדת ליובל העשור לרדיו.[11]
בשנים 1947–1954 התגוררה בארצות הברית, שם מונה בעלה, עם קום המדינה, לדובר השגרירות הישראלית בוושינגטון, ומאוחר יותר היה הדובר של המשלחת הישראלית לאו"ם ודובר הקונסוליה הישראלית בניו יורק. בתקופה זו עבדה בשידורים העבריים ב"קול אמריקה".[1] בשנת 1954 חזרה המשפחה לישראל, והתגוררה בשכונת רחביה.
החל מ-1958 עבדה במשרד החינוך והתרבות בתחילת כמנהלת לשכת השר[12] ובהמשך כמזכירת הוועד הישראלי לאונסק״ו.[1] ב-1960 השתתפה במשלחת הישראלית לוויעדת אונסק"ו בפריז.[13] בשנות ה־70 שימשה מזכ"ל הוועד הישראלי לאונסק"ו ואחראית פעילות אונסק"ו במשרד החינוך והתרבות.[14][15] ב-1978 נבחרה לוועדה הציבורית לתרבות ואמנות.[16]
ב-1975 הופיעה בסרט התעודה "גלים בינוניים עד רוגשים" של צבי גיל ומיכה לבטוב שנעשה במלאת 40 שנה לקול ירושלים על התחנה בתחילת דרכה.[17]
ב-1979 שידרה לזמן קצר תוכנית רדיו בשם "בית אבא" ברשת ב'.[18][19]
בשנותיה האחרונות למדה זינדר ארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.[20]
חיים פרטיים ומותה עריכה
ב-1939 נישאה לעיתונאי ומנהל קול ישראל צבי זינדר[8] בנם הבכור הוא פרופ' אורן זינדר (נולד: 1940)[21] ובנם השני הוא הבמאי פרופסור דוד זינדר (נולד: 1942).
זינדר נפטרה ביולי 1987.[8] נקברה בבית העלמין הר הזיתים בירושלים.[22]
הוקרה עריכה
בספרות עריכה
דמותה מופיעה במקאמה של יעקב אורלנד שם מתאר אותה:[9]
חֶמְדָּה, אַי אַי חֶמְדָּה, עִם עוֹרָהּ צַח כְּחָלָב
וּשְׂעָרָהּ כְּנַף־עוֹרֵב וּפִיהָ אֹדֶם־הַשַּׁחְלָב
וּמִצְחָהּ הַמּוֹלֵךְ וְעֵינֶיהָ — אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם!
אֵיךְ הָפַךְ אָבִיהָ לִהְיוֹת רוֹפֵא עֵינַיִם?
מוּטָב אִלּוּ הָיָה רוֹפֵא לְבָבוֹת....
נעמי סמילנסקי מספרת בסיפור "חיים" על חברותה עם פייגנבאום בילדותן בירושלים, על הוריה ועל ביתה. היא מתארת אותה:
"אבל הייתי פוגשת אותה לפעמים ברחוב, יפה יותר מיום ליום. עור פניה היה חלק וצבעו כצבע הזית, ורעמת שיער שחורה עיטרה את ראשה. לפניה המאורכים, כמו אלה של אמה, היה סנטר קטן ומתוק, ומתחת למצח הגבוה בערו עיניים גדולות, שקדיות, שחורות כמעט סגולות, – לא הייתה יפה ממנה. לפעמים הייתי הולכת בעקבותיה רק כדי להסתכל בה, בהילוכה המלכותי וברעמת השער הנפלאה שלה"
הנצחה עריכה
- לאחר מותה הוקם לזכרה, על ידי בעלה, פרס לתלמידים מצטיינים במכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים.[20]
- על שמה ועל שם בעלה יש רחוב בבאר שבע, רחוב חמדה וצבי זינדר.
לקריאה נוספת עריכה
- נעמי סמילנסקי, "חיים" בפרויקט בן-יהודה
- לוי יצחק הירושלמי, מוטב עם גדול בארץ קטנה מאשר עם קטן בארץ גדולה, מעריב, 14 מאי 1971.
- חמדה זינדר לבית פייגנבאום-מיוחס, כתבים - סיפורים על משפחת מיוחס (ערך והביא לדפוס: דוד זינדר), ירושלים, הוצאה משפחתית, 1989.[25]
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 תמר אבידר, הקריינית העברית הראשונה, הארץ, 27 במרץ 1961
- ^ שמעון סאמט, רופא צייר ומוסיקאי, הארץ, 5 בפברואר 1971
- ^ אבל ביאליק בחגיגת הגימנסיה בירושלים, דואר היום, 15 ביולי 1934
- ^ אילנה באום, סוף הלני מלכה, מעריב, 4 בינואר 1987
- ^ במת המאזין בשבוע הבא, הארץ, 17 במרץ 1961
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ 1 2 היום לפני 90 שנה נשמעה לראשונה השפה העברית על גלי האתר, באתר בית אריאלה, 30 במרץ 2026
- ^ 1 2 3 אילנה באום, הקול הראשון ששידר מירושלים בעברית, מעריב, 19 ביולי 1987
- ^ 1 2 יעקב אורלנד, סמטת החבשים: מקאמה ירושלמית, כתר, 1986, עמ' 25
- ^ יובל אליצור, אורח חדש במלון פאלאס, מעריב, 10 במרץ 1972
- ^ תוכניות מיוחדות ליובל העשור, באתר הגלגל, 28 מרץ 1946
- ^ תקווה ויינשטוק, לא על הכבוד לבדו ..., מעריב, 22 ביולי 1960
- ^ הכלל והפרט, הארץ, 18 בדצמבר 1960
- ^ 1 2 ישראלית תקבל מחר מדליית אוסק"ו, מעריב, 24 באוקטובר 1978
- ^ שרגא הר-גיל, שימשנו לאונסק"ו מעבדה חיה, מעריב, 11 בדצמבר 1974
- ^ מועצה ציבורית חדשה לתרבות ואמנות, על המשמר, 28 בנובמבר 1978
- ^ גלים בינוניים עד רוגשים | ההיסטוריה של הרדיו בישראל, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 18 ביוני 1976
- ^ רדיו, דבר, 26 באוקטובר 1979
- ^ טלקול מדריך שבועי לטלוויזיה ורדיו, דבר, 12 באוקטובר 1979
- ^ 1 2 המכון לארכיאולוגיה טקס חלוקת הפרס השנתי, מעריב, 9 ביוני 1988
- ^ חמדה וצבי זינדר, הַבֹּקֶר, 9 בינואר 1940
- ^ מודעת אבל, מעריב, 17 ביולי 1987
- ^ יוסף וקסמן, אב ששכל את בנו ונכדו ידליק בליל העצמאות את אבוקת השלום, מעריב, 23 באפריל 1979
- ^ הקשר המשפחתי, מעריב, 27 באפריל 1979
- ^ כתבים - סיפורים על משפחת מיוחס, באתר הספרייה הלאומית