חזון המרכבה ביחזקאל
פעולות נוספות
חזון המרכבה ביחזקאל הוא החזון הפותח את ספר יחזקאל בתנ"ך. החזון מתחיל בתיאור ההקדשה לנבואה של הנביא יחזקאל, המכונה במסורת היהודית "מעשה מרכבה". בחזון זה נגלה אלוהים לנביא מתוך סערה, כשהוא נישא על גבי מרכבה שמימית המורכבת מיצורים חיים (כרובים) ואופנים. לאחר מכן מתרחש טקס "הקדשה לנבואה" של יחזקאל. הנביא מצטווה לקום על רגליו, מקבל את שליחותו אל "בית המרי" (עם ישראל המורד), ומוזהר מפני הקשיים הצפויים לו. לאחר מכן נדרש הנביא לבצע אקט סמלי של אכילת המגילה, ונחשף לתוכנה הקשה, על אף שטעמה מתוק. לבסוף רוח מביאה את יחזקאל אל היהודים הגולים בתל אביב שבבבל.
חזון החרכבה נחשב לאחד הטקסטים המורכבים והחידתיים ביותר במקרא,[1][2] והוא משמש יסוד לתורת הסוד היהודית (קבלה) ולמוטיב מרכזי באמנות ובתאולוגיה הנוצרית. בשל מורכבותו התאולוגית, הטילו חז"ל הגבלות על לימוד הפרק ודרשתו בפומבי.[3]
תוכן החזון עריכה
החזון נפתח בכותרת המציבה את האירוע בנקודת זמן ומקום ספציפיים: בשנה השלושים (למניין לא ידוע), בחמישה לחודש הרביעי, בעת שהנביא נמצא בתוך קהל הגולים על גדות נהר כבר בבבל. הפסוק השני מבהיר כי מדובר בשנה החמישית לגלות יהויכין (שנת 593 לפנה"ס לערך).[4] שם, "נפתחים השמיים" ויחזקאל רואה "מראות אלוהים".
התגלות החיות עריכה
החזון מתחיל בתיאור: רוח סערה מגיעה מן הצפון, מלווה בענן כבד ואש מתלקחת המפיצה נגה סביב. במרכז האש נראה זוהר המכונה "חשמל". מתוך האש מתגבשת דמותן של ארבע "חיות". מראן הכללי הוא דמות אדם, אך הן בעלות מאפיינים פלאיים:
- הפנים: לכל חיה ארבע פנים – פני אדם מלפנים, פני אריה מימין, פני שור משמאל, ופני נשר מאחור.[5]
- הכנפיים והידיים: לכל חיה ארבע כנפיים. שתיים פרושות למעלה ונוגעות בכנפי החיות האחרות, ושתיים מכסות את גופן. מתחת לכנפיים מבחין הנביא ב"ידי אדם".
- הרגליים: רגליהן ישרות, וכף רגלן ככף רגל עגל, הנוצצת כנחושת מלוטשת ("נְחֹשֶׁת קָלָל").
תנועת החיות מתוארת כמהירה ותזזיתית ("רָצוֹא וָשׁוֹב") כמראה הבזק הברק. הן נעות יחד לכיוון פניהן מבלי להסתובב.[6]
בחזון המרכבה, יחזקאל לא מציין את שמן של החיות, אך בהמשך הספר חוזר התיאור של החיות בעלות ארבע הפנים, ושם הוא מציין שהחיות שהוא ראה בחזונו על נהר כבר הן כרובים: ”"וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר” (יחזקאל י', ט"ו).[7]
האופנים והמרכבה עריכה
לצד כל אחת מהחיות, על הארץ, רואה יחזקאל "אופן" (גלגל) אחד. מראה האופנים הוא כגוון "תרשיש" (אבן יקרה), ומבנהם ההנדסי מתואר כ"אופן בתוך אופן", מה שמאפשר להם לנוע לכל עבר ללא צורך בסיבוב ציר. גב האופנים (החישוקים) מתואר כגבוה ומעורר אימה, והוא מלא ב"עיניים" סביב. ישנו קשר סימביוטי בין החיות לאופנים: כאשר החיות מתרוממות מהקרקע, מתרוממים איתן האופנים, וכאשר הן עומדות – עומדים האופנים, שכן "רוח החיה באופנים".[8]
הרקיע וכיסא הכבוד עריכה
מעל ראשי החיות פרוש "רקיע" שצבעו כ"קרח הנורא" (קריסטל בוהק ומטיל אימה). כאשר החיות נעות, משק כנפיהן משמיע רעש עצום המדומה לקול מים רבים, לקול האל ("קול שדי") או להמולת מחנה צבאי. בעת עמידתן, משתרר שקט והן מרפות את כנפיהן.
בשיא החזון, מביט יחזקאל אל מעל לרקיע. שם הוא רואה "דמות כיסא" במראה אבן ספיר (כחול עמוק). על הכיסא יושבת "דמות כמראה אדם". תיאור הדמות מחולק לשניים: ממותניה ומעלה היא זוהרת כחשמל, וממותניה ומטה כמראה אש. הדמות מוקפת בנגה צבעוני המזכיר את הקשת בענן ביום גשום. יחזקאל מזהה את המראה כ"דְּמוּת כְּבוֹד ה'", נופל על פניו מאימת ההתגלות, ושומע קול המדבר אליו ושולח אותו לשליחותו הנבואית.[9]
תיאור החיות, המרכבה והכס בפרק א' מקביל לתיאורים בספר יחזקאל פרק י'.[2]
הפנייה ליחזקאל עריכה
הקול המדבר אל יחזקאל פותח בפנייה ישירה מהאל אליו בתואר "בֶּן אָדָם" – כינוי שמלווה אותו לכל אורך הספר. יחזקאל, שנפל על פניו מאימת ההתגלות, איננו מסוגל לקום בכוחות עצמו. רוח נכנסת בו ומעמידה אותו על רגליו.[10]
האל מגדיר את קהל היעד של השליחות במילים קשות: "גּוֹיִם מוֹרְדִים", "בָּנִים קְשֵׁי פָנִים וְחִזְקֵי לֵב". בניגוד לנביאים אחרים שנשלחו מתוך תקווה לשינוי, יחזקאל מקבל הגדרה מפוכחת של המציאות: העם הוא "בֵּית מְרִי". מטרת השליחות איננה בהכרח שכנוע, אלא עצם ההכרזה האלוהית, "וְיָדְעוּ כִּי נָבִיא הָיָה בְתוֹכָם" – כדי שלא יוכלו לטעון בעתיד שלא הוזהרו.[11]
בהמשך, מצטווה הנביא לא לפחד מתגובת העם האלימה, המדומה לקוצים ("סָרָבִים וְסַלּוֹנִים") ולעקיצת עקרבים. הוא נדרש להיות עז נפש ולא להפוך לסרבן כמו שומעיו ("אַל תְּהִי מֶרִי כְּבֵית הַמֶּרִי").[12]
בסיום חלק זה מצטווה יחזקאל לפתוח את פיו ולקבל את מה שהאל נותן לו. הוא רואה יד מושטת ("יָד שְׁלוּחָה") האוחזת ב"מְגִלַּת סֵפֶר". המגילה נפרשת לעיניו והיא כתובה משני צדיה ("פָּנִים וְאָחוֹר") בקינות ודברי נהי.[13] יחזקאל מצטווה: "בֶּן אָדָם... אֱכוֹל אֶת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת". יחזקאל פותח את פיו, והאל מאכיל אותו. למרבה ההפתעה, למרות התוכן הקשה של המגילה, טעמה בפה הוא "כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק".[14]
לאחר מכן, האל מכין את יחזקאל לעימות חזיתי עם העם. נאמר לו כי הוא לא נשלח לעמים זרים בעלי שפה לא מובנת ("עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן") שהיו עשויים להקשיב לו, אלא דווקא אל "בֵּית יִשְׂרָאֵל" שצפויים לסרב לשמוע. כדי להתמודד עם עקשנותם ("חִזְקֵי מֵצַח"), האל מקשיח את מצחו של הנביא: "כְּשָׁמִיר חָזָק מִצֹּר נָתַתִּי מִצְחֶךָ".[15] פסוקים אלו נחשבים למדרש השם של הנביא: יחזק-אל (האל יחזק את מצחו כנגד העם).[16]
בתום ההקדשה, "רוח" נושאת את יחזקאל. הוא שומע מאחוריו את רעש משק כנפי החיות והאופנים ("רַעַשׁ גָּדוֹל"), ואת המילים: "בָּרוּךְ כְּבוֹד ה' מִמְּקוֹמוֹ". הרוח מביאה אותו אל ריכוז הגולים בתֵּל אָבִיב שעל נהר כבר. יחזקאל יושב שם בתוך הגולים שבעה ימים במצב של הלם ושתיקה ("מַשְׁמִים").[17]
נוסח וכתבי יד עריכה
הטקסט המקורי של החזון נכתב בעברית מקראית. לאורך השנים נשתמר הטקסט באמצעות מספר מסורות העתקה וממצאים ארכאולוגיים, המכונים במחקר הנוסח "עדי נוסח".
נוסח המסורה עריכה
הנוסח העברי המקובל כיום ביהדות הוא "נוסח המסורה". עדי הנוסח המרכזיים המייצגים מסורת זו הם כתבי יד שנכתבו בימי הביניים ושימרו את הטקסט. בין החשובים שבהם ניתן למנות את:
- כתב יד קהיר (משנת 895 לספירה).
- כתר ארם צובא (המאה ה-10).
- כתב יד לנינגרד (1008 לספירה), המשמש כבסיס למהדורת Biblia Hebraica Stuttgartensia ולרוב המהדורות המודרניות של התנ"ך.[18]
מגילות מדבר יהודה עריכה
במהלך המאה ה-20 התגלו במערות קומראן מגילות עתיקות, ששפכו אור על נוסח המקרא בתקופת בית שני. בין הממצאים התגלו קרעים של מגילות המכילות קטעים מפרק א' ביחזקאל. ממצאים אלו מעידים על יציבותו היחסית של הטקסט לאורך אלפי שנים:
תרגומים עתיקים עריכה
עדות נוספת לנוסח הפרק מצויה בתרגומים עתיקים של המקרא. החשוב שבהם הוא תרגום השבעים (הספטואגינטה), תרגום התורה והנביאים ליוונית שנערך במצרים במאות שלפני הספירה. עותקים של תרגום זה נשתמרו בכתבי יד נוצריים קדומים, כגון קודקס ותיקנוס (המאה ה-4) וקודקס אלכסנדרינוס (המאה ה-5). השוואה בין התרגום היווני לבין הנוסח העברי מצביעה לעיתים על הבדלי נוסח; כך למשל, בפסוק י"ד המילים "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" אינן מופיעות בתרגום השבעים, ויש חוקרים המשערים כי זוהי תוספת מאוחרת או הערת שוליים שנכנסה לטקסט.[22]
פרשנות ותכנים מרכזיים עריכה
סוגיית "השנה השלושים" (פרק א' פסוק א') עריכה
הפסוק הראשון מציין: "וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה". הביטוי הסתום עורר מחלוקת נרחבת בקרב פרשנים וחוקרים לאורך הדורות:
- בפרשנות היהודית המסורתית: רש"י, המסתמך על הכרונולוגיה של חז"ל בחיבור "סדר עולם" (פרק כ"ו), מפרש שהכוונה היא לשנה השלושים של מחזור היובל. הוא מחשב זאת החל מהשנה ה-18 למלכות יאשיהו, השנה בה נמצא ספר התורה במקדש והחלה הרפורמה הדתית.[23] תרגום יונתן מפרש באופן דומה, שהכוונה היא ל-30 שנה מאז מציאת הספר.[24]
- במחקר המודרני: קיימות שתי גישות עיקריות:
- גיל הנביא: חוקרים רבים סבורים שהכוונה היא לשנתו השלושים של הנביא יחזקאל עצמו. גיל 30 הוא הגיל שבו כהנים (ויחזקאל היה כהן) נכנסים באופן רשמי לעבודתם, וכך מודגש כי אף שנמנע ממנו לשרת במקדש החרב, הוא "הוסמך" לכהונה נבואית שמימית.
- מניין הרפורמה: חוקר המקרא משה גרינברג ביסס את הדעה (התואמת את תרגום יונתן) כי הכוונה היא למניין שנים שנהג בקרב הגולים מאז רפורמת יאשיהו ומציאת ספר התורה (622 לפנה"ס). לפי חישוב זה, שנת ה-30 לרפורמה היא בדיוק שנת ה-5 לגלות יהויכין (593 לפנה"ס), מועד הנבואה. בכך מדגיש הנביא את הקשר בין הברית המחודשת של יאשיהו לבין שליחותו בגלות.[25]
המרכבה והאיקונוגרפיה במזרח הקדום עריכה
תיאור "ארבע החיות" (בעלות פני אדם, אריה, שור ונשר) והכנפיים נחקר רבות בהשוואה לאמנות של מסופוטמיה העתיקה. כאמור לעיל, בפרק י' מזהה יחזקאל את החיות מחזון המרכבה ככרובים.[7] חוקרים מצביעים על דמיון חזותי לפסלי הכרובים (Karibu) וה"למסו" (Lamassu) – יצורי כלאיים ששמרו על פתחי ארמונות ומקדשים באשור ובבבל, ותוארו לעיתים כשוורים או אריות בעלי כנפיים ופני אדם.[26] הכרובים נפוצו גם באמנות הדתית בלבנט הקדום, בין השאר במוטיב של כס כרובים – כס קדוש שמשני צדיו כרובים ועליו ישבו אלים.[27] על כן מכונה גם אלוהי ישראל במספר מקומות במקרא "יושב הכרובים",[28] ובקודש הקודשים במקדשו עמדו פסלי שני כרובים. ביחזקאל פרק י', המקביל בתיאוריו לחזון המרכבה, הכס שעליו יושב האל מתואר במפורש ככס כרובים (בקינת יחזקאל על צור מופיע גם כן דימוי של כס כרובים[29]), ובאזכור הכרובים וכס האל מבטא יחזקאל את גדולתו של אלוהי ישראל בעזרת מסורות האמנות והמקדשים במזרח הקדום.[2]
החוקר דניאל בלוק הציע שיחזקאל משתמש בדימויים המוכרים לגולים מהסביבה הבבלית, אך יוצר להם היררכיה חדשה: היצורים שנחשבו לאלוהיים בבבל, הופכים בחזונו לנושאי כסאו של האל הישראלי, ובכך מדגישים את עליונותו על פני האימפריה הבבלית.[30]
בעוד שבלבנט הקדום, הכרוב לרוב היה בעל פני אדם בלבד, את הכרוב מרובה הפנים שאב יחזקאל ככל הנראה מהאמנות הצפון־סורית, שאליה נחשף בימי גלותו. בצפון סוריה היה נפוץ באמנות יצור מכונף בעל גוף חיה, ראש אדם ומתחתיו ראש אריה, ולעיתים על קצה זנבו היה ראש נשר (למשל בגוזן (תל חלף), ובתבליטים הפלסתיניים בחלב; כרוב מסוג זה היה מוכר בלבנט עוד בתקופת הברונזה, כפי שניתן לראות בשנהבי מגידו שנוצרו בסגנון חתי).[31][32]
דמות האל: פילוסופיה ומיסטיקה עריכה
שיא החזון מופיע בפסוק כ"ו, בו מתאר יחזקאל "דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם" היושבת על כיסא הכבוד. תיאור זה עורר מתח תאולוגי עצום ביהדות לדורותיה, בשל האיסור החמור על הגשמת האל ("כי לא ראיתם כל תמונה").
רמב"ם והרחקת ההגשמה עריכה
בפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, הפך הפרק למוקד לדיון על גבולות ההשגה האנושית. הרמב"ם, בספרו "מורה הנבוכים", הקדיש את פתיחת החלק השלישי בספר לביאור "מעשה מרכבה". לשיטתו, התיאור של יחזקאל איננו מיסטי אלא מדעי-אלגורי:
- החיות והאופנים: מייצגים את הגלגלים השמימיים, את ארבעת היסודות ואת חוקי הפיזיקה של העולם התחתון.
- הדמות על הכיסא: איננה האל עצמו (שהוא מופשט ואינסופי), אלא ייצוג של ההשגחה או ה"שכל הפועל" – הכוח המתווך בין האל לבין העולם.
הרמב"ם מדגיש שיחזקאל נקט בזהירות לשונית מופלגת והשתמש במילים מסייגות כגון "דְּמוּת", "כְּמַרְאֵה" ו"כְּעֵין", כדי ליצור חיץ ברור בין המהות האלוהית לבין התפיסה האנושית המוגבלת.[33]
חז"ל: סכנה וגניזת הספר עריכה
בשל הנועזות של החזון, חששו חז"ל שקריאה לא נכונה בו תוביל לכפירה או לפגיעה פיזית. התלמוד בבלי מספר על חנניה בן חזקיה ש"גנז" (הציל מגניזה) את ספר יחזקאל לאחר שהוכיח כי דבריו אינם סותרים את התורה.[34] עם זאת, הוטלו מגבלות חמורות על הלימוד: המשנה קובעת ש"אין דורשין... במרכבה ביחיד", והתלמוד מביא אגדה על ילד (תינוק) שהיה קורא בבית רבו בספר יחזקאל, וכשהגיע למילה "חשמל" יצאה אש ושרפה אותו. סיפור זה נועד להמחיש את הסכנה הטמונה בעיסוק בטקסט ללא הכנה ראויה.[35]
מיסטיקה: יורדי המרכבה עריכה
למרות הסכנות, הפרק הפך לטקסט המכונן של הזרם המיסטי היהודי הקדום (מאות 1–6 לספירה) המכונה "ספרות ההיכלות והמרכבה". המיסטיקנים של תקופה זו, שכינו עצמם "יורדי המרכבה", השתמשו בתיאורי הפרק לא כחומר עיוני אלא כ"מפה" למסע אקסטטי-חוויתי. הם חיברו המנונים (כגון אלו שנמצאו בספרות ההיכלות) שנועדו לאפשר לנשמת המיסטיקן לעבור דרך שבעה היכלות עליונים, להתגבר על המלאכים השומרים בפתחים, ולחזות לבסוף במלך יושב על הכיסא רם ונישא, כפי שחזה יחזקאל.[36]
הכינוי "בן אדם" עריכה
בחזון זה מופיע לראשונה הצירוף "בֶּן אָדָם" כפנייה ליחזקאל. צירוף זה חוזר בספר 93 פעמים, והוא ייחודי ליחזקאל (ולדניאל) בפנייה ישירה
- פרשנות מסורתית: רש"י ורד"ק מפרשים כי השימוש בכינוי נועד להדגיש את הפער התהומי בין האל הנשגב, כפי שהתגלה ב"מעשה מרכבה", לבין הנביא. לשיטתם, הכינוי נועד להזכיר ליחזקאל שהוא בשר ודם, בן תמותה, כדי שלא תזוח דעתו עליו ויתגאה בכך שראה את המראות האלוהיים.[37]
- במחקר המקרא: חוקרים כדוגמת משה גרינברג וולטר צימרלי (Zimmerli) מציינים כי הצירוף "בן אדם" הוא תרגום של ניב שמי (המקביל ל-mār awīlim באכדית), שמשמעותו פשוט "אדם" או "איש" (Human being), כניגוד לישות אלוהית. השימוש החוזר מדגיש את המרחק האונטולוגי בין המצווה (האל) למצווה (האדם), מאפיין בולט בספרות הכהנית.[38]
דמותו של ה"נביא המוכיח" עריכה
יחזקאל נשלח לשליחות שנראית ככישלון ידוע מראש. דון יצחק אברבנאל בפירושו לפרק ב', עומד על ההיבט הפסיכולוגי של ההקדשה. לטענתו, האל מכין את יחזקאל מראש לכך שיתקל בסירוב ובאלימות ("וסלונים אותך"), כדי שלא יישבר ברוחו כאשר נבואתו לא תתקבל. זוהי הכנה לנביא שצריך להיות "קשה" כמו סלע מול גלי ההתנגדות של הגולים.[39]
הרב משה ליכטנשטיין מציין כי הקדשה זו שונה מהקדשת ישעיהו: ישעיהו התנדב לשליחות מתוך תקווה להשפיע, ואילו על יחזקאל נכפתה ("רוח נשאה אותי") מתוך ידיעה שהשפעתו תהיה מועטה, ותפקידו הוא בעיקר דקלרטיבי (הצהרתי).[40]
המגילה הכתובה "פנים ואחור" עריכה
תיאור המגילה הכתובה משני צדיה עורר דיון הן בהיבט הריאלי והן בהיבט הסמלי:
- ההיבט הריאלי: בעת העתיקה, מגילות (מפפירוס או עור) היו יקרות ונכתבו בדרך כלל רק על צדן הפנימי (Recto), שם הסיבים היו מאוזנים ונוחים לכתיבה. מגילה הכתובה משני צדיה (Opisthograph) הייתה חריגה והעידה בדרך כלל על עומס מידע רב וחוסר במקום.[41]
- ההיבט הסמלי: חוקר המקרא דניאל בלוק (Daniel Block) טוען כי המגילה מסמלת את הטוטאליות של הדין. אין בה "שטח לבן" או מקום לרחמים; היא מלאה כולה, מלפנים ומאחור, ב"קִינִים וָהֶגֶה וָהִי" (דברי צער ואסון), רמז לחורבן המתקרב של ירושלים.[42]
סיום תהליך ההקדשה עריכה
חוקרי מקרא רואים בפרקים א'–ג' יחידה ספרותית אחת המתארת תהליך הקדשה הדרגתי:[43]
- פרק א': ההתגלות הוויזואלית (הלם, ראייה).
- פרק ב': המינוי והצגת המגילה (שמיעה, קבלת סמכות).
- פרק ג': אכילת המגילה והגדרת האחריות (הפנמה, פעולה).
רק בפרק ג', לאחר שהנביא "עיכל" את דבר האל פיזית ורוחנית, הוא מוכן לצאת לשליחותו אל הגולים בתל אביב.
אכילת המגילה: המתיקות והמרירות עריכה
אכילת המגילה היא אקט סמלי המבטא את הטוטאליות של הנבואה אצל יחזקאל. הנביא לא יכול לבחור מה לומר; דבר האל הופך לחלק מגופו ומדמו.
הפרשנים עמדו על הפרדוקס שבו המגילה מכילה "קינים והגה" (אסונות), אך טעמה בפה הוא "כדבש למתוק":
- רש"י: המתיקות נובעת מכך שהוא זוכה לקבל את דבר ה', ללא קשר לתוכנו. עצם הקרבה לאל היא מתוקה.
- המלבי"ם: בתחילה, בלימוד השכלי, התורה מתוקה ("דבש"). המרירות תגיע אחר כך, כשיצטרך להתמודד עם המציאות הקשה.
מוטיב זה מופיע גם אצל ירמיהו ("נִמְצְאוּ דְבָרֶיךָ וָאֹכְלֵם וַיְהִי דְבָרְךָ לִי לְשָׂשׂוֹן").[44]
"תל אביב" המקראית עריכה
בפרק זה מופיע לראשונה השם "תֵּל אָבִיב" כשם של יישוב בבבל בו ישבו גולי יהודה. השם הוא תעתיק עברי למונח האכדי Til-abūbi ("תל המבול"), כינוי לתלים חרבים שנשטפו במים.[45] שמה של העיר העברית המודרנית, תל אביב, נבחר בהשראת שם זה (כפי שתורגם על ידי נחום סוקולוב בספרו של הרצל, "אלטנוילנד": תל = עתיק, אביב = התחדשות), אך המשמעות המקורית ביחזקאל היא של מקום חורבן ועזובה.
בליטורגיה היהודית עריכה
במסורת היהודית, פרק א' ביחזקאל, יחד עם פסוקים מפרק ג', נקרא כהפטרה בחג השבועות.[46] הבחירה בפרק זה נובעת מההקבלה בין מעמד הר סיני (מתן תורה) לבין התגלות יחזקאל, שכן שניהם מתארים התגלות אלוהית באש ובקולות שופר. המנהג לקרוא את "מעשה מרכבה" ביום חג מתן תורה מדגיש את הקשר בין התורה הגלויה (שבכתב) לבין סודות התורה והמיסטיקה (הנסתר).
בנצרות עריכה
החזון של יחזקאל תופס מקום מרכזי בתאולוגיה הנוצרית, בעיקר בשל הזיקה ההדוקה בינו לבין "חזון יוחנן" בברית החדשה (חזון יוחנן, פרק ד'). יוחנן מתאר חזון דומה של כיסא כבוד וחיות סביבו, אך בעוד שאצל יחזקאל לכל חיה יש ארבע פנים, אצל יוחנן כל חיה היא בעלת פנים אחת ייחודית. פרשני הכנסייה איחדו בין שני התיאורים הללו ליצירת מערכת סמלים אחודה.
פרק ב' ביחזקאל, והמוטיבים המופיעים בו, השפיעו רבות על התאולוגיה הנוצרית ועל הברית החדשה. החלק הראשון של פרק ג' ביחזקאל משמש מקור השראה מרכזי באסכטולוגיה (חקר אחרית הימים) הנוצרית.
הטטרמורף וארבעת האוונגליסטים עריכה
המוטיב המזוהה ביותר עם הפרק באמנות הנוצרית הוא ה"טטרמורף" (מיוונית: ארבע צורות). החל מהמאה השנייה לספירה, אבות הכנסייה פירשו את ארבע פני החיות כסמלים לארבעת "האוונגליסטים".
המונח אוונגליון (מיוונית: εὐαγγέλιον, "בשורה טובה") מתייחס לארבעת הספרים הראשונים בברית החדשה, המתארים את חייו, מותו ותחייתו של ישו. כותבי ספרים אלו (מתי, מרקוס, לוקאס ויוחנן) מכונים "אוונגליסטים" (מבשרי הבשורה).
על פי הפרשנות הנוצרית (כדוגמת זו של הירונימוס), כל אחת מחיות המרכבה מייצגת היבט אחר בדמותו של ישו כפי שהוא משתקף באחד מארבעת הספרים הללו:
- פני אדם (מתי): מסמלים את האוונגליון של מתי, הנפתח בפירוט השושלת האנושית של ישו ("ספר תולדות ישוע המשיח בן דוד"). הדמות האנושית מייצגת את ההתגלמות (אינקרנציה) של האל בבשר.
- פני אריה (מרקוס): מסמלים את האוונגליון של מרקוס, הנפתח בקריאתו של יוחנן המטביל במדבר ("קול קורא במדבר"), המדומה לשאגת אריה. האריה מייצג גם את תחיית המתים ואת מלכותו של ישו.
- פני שור (לוקאס): מסמלים את האוונגליון של לוקאס, הנפתח בסיפורו של זכריה הכהן המקריב קורבנות במקדש. השור, בהיותו בהמת הקרבה, מייצג את הקורבן והכפרה של ישו על הצלב.
- פני נשר (יוחנן): מסמלים את האוונגליון של יוחנן. בשורה זו נחשבת לרוחנית, פילוסופית וגבוהה ביותר, והיא מדמה את רוח הקודש הממריאה כנשר אל על, אל עבר ה"לוגוס" האלוהי.[47]
ישו במלכותו (Maiestas Domini) עריכה
הדמות אותה מתאר יחזקאל כ"דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם" היושבת על כיסא הספיר, מזוהה בנצרות באופן מובהק עם ישו. על פי התפיסה הנוצרית, האל האב הוא מופשט ובלתי נראה, ולכן כל התגלות של דמות אנושית בתנ"ך היא למעשה התגלות מוקדמת של "הבן" (פרה-פיגורציה). מוטיב זה, המכונה בלטינית Maiestas Domini (ישו במלכותו/הדרתו), הפך לאחד הדימויים הנפוצים ביותר באמנות הרומנסקית והגותית. בטימפנום (הקשת המעוטרת) מעל שערי כנסיות וקתדרלות רבות (כגון בקתדרלת שארטר), מוצג ישו יושב על כיסא כבוד, מוקף בארבע החיות של יחזקאל, כביטוי לשליטתו ביקום כולו וכהכרזה על חזרתו הצפויה ביום הדין.[48]
הכינוי "בן אדם" וישו עריכה
הביטוי "בן אדם", המופיע בפרק ככינוי ליחזקאל, אומץ על ידי ישו בבשורות (למשל במרקוס ב', י') ככינוי לעצמו. עם זאת, בנצרות נוצרה הבחנה תאולוגית בין שני השימושים:
חזון יוחנן עריכה
מוטיב המגילה הנשלחת משמיים (בסוף פרק ב') מופיע כמעט במדויק בחזון יוחנן בברית החדשה (פרק י'). שם, כמו ביחזקאל, המלאך נותן ליוחנן ספר קטן ומצווה עליו: "קַח וֶאֱכֹל אוֹתוֹ". בשני המקרים, הציווי לאכול מסמל את ההכרח של הנביא להפנים את דבר האל (ההופך לחלק מגופו) לפני שיוכל לנבא אותו החוצה, ואת המורכבות שבהתגלות המכילה מתיקות (עצם הדיבור האלוהי) לצד מרירות (תוכן הנבואה הקשה).[50]
אכילת הספר בחזון יוחנן עריכה
מוטיב אכילת המגילה המופיע בתחילת הפרק, מהווה את הבסיס הישיר לתיאור המופיע בחזון יוחנן בברית החדשה (פרק י', ט'–י"א). שם, המלאך נותן ליוחנן "ספר קטן" ומצווה עליו: "קַח וֶאֱכֹל אוֹתוֹ". הפרשנות הנוצרית עומדת על ההבדל בין שני התיאורים:
- אצל יחזקאל, המגילה היא "כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" – המתיקות נובעת מעצם קבלת דבר האל.
- אצל יוחנן, נאמר: "בְּפִיךָ יִהְיֶה מָתוֹק כִּדְבָשׁ וּבְבִטְנְךָ יָמֵר". השינוי מדגיש את המורכבות של השליחות הנוצרית: המפגש עם האל הוא מתוק, אך תוכן הנבואה על סבלם של המאמינים באחרית הימים הוא מר.[51]
בתרבות הפופולרית עריכה
תיאור המרכבה, הכולל אופנים בתוך אופנים, אש, עשן ותנועה אנכית ואופקית, הצית את דמיונם של סופרים וחובבי תעלומות במאה ה-20. המפורסם שבהם הוא הסופר השווייצרי אריך פון דניקן, שבספרו רב-המכר "מרכבות האלים" (1968) טען כי יחזקאל לא חזה בהתגלות אלוהית אלא במפגש עם חוצנים ובנחיתה של חללית טכנולוגית מתקדמת. מהנדס נאס"א, יוזף בלומריך (Josef F. Blumrich), אף ניסה לשרטט דגם הנדסי של החללית על בסיס הפסוקים בספרו "The Spaceships of Ezekiel".[52]
טענות אלו נדחו מכל וכל על ידי חוקרי מקרא, ארכאולוגים והיסטוריונים. הם הצביעו על הכשל שבקריאת טקסט תאולוגי עתיק כתיאור טכני-מודרני, ועל ההתעלמות מההקשר התרבותי של התקופה (הדמיון לפסלי כרובים המוכרים למחקר). עם זאת, הפרשנות הפסאודו-מדעית נותרה פופולרית בתרבות המדע הבדיוני.[53]
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ ר' יוסף קרא, בפירושו ליחזקאל א, א כותב: "כל מראה אליו וכל מראה דמות כבוד ה' האמורים בעניין זה סתומים וחתומים הם, ומסופקים מאד"; ראו גם: Greenberg, Moshe. Ezekiel 1–20 (Anchor Bible), New York: Doubleday, 1983, p. 39.
- ^ 1 2 3 אנציקלופדיה עולם התנ"ך: יחזקאל, רביבים, 1984, עמ' 18
- ^ משנה, מסכת חגיגה, פרק ב', משנה א': "אין דורשין... ולא במרכבה ביחיד, אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו".
- ^ החוקר ברנהרד לאנג (Bernhard Lang) חישב את התאריך המדויק ל-24 ביולי, שנת 568 לפנה"ס, אם מניחים שמדובר בשנה ה-30 לרפורמת יאשיהו, או קיץ 593 לפנה"ס לפי גלות יהויכין. ראו: Lang, Bernhard. Ezechiel. Darmstadt: Wissenschaftliche Buchgesselschaft, 1981, p. 209.
- ^ ספר יחזקאל, פרק א', פסוק י'
- ^ ספר יחזקאל, פרק א', פסוקים ד'–י"ד
- ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 34
- ^ ספר יחזקאל, פרק א', פסוקים ט"ו–כ"א
- ^ ספר יחזקאל, פרק א', פסוקים כ"ב–כ"ח
- ^ ספר יחזקאל, פרק ב', פסוקים א'–ב'
- ^ ספר יחזקאל, פרק ב', פסוקים ג'–ה'
- ^ ספר יחזקאל, פרק ב', פסוקים ו'–ז'
- ^ ספר יחזקאל, פרק ב', פסוקים ח'–י'
- ^ ספר יחזקאל, פרק ג', פסוקים א'–ג'
- ^ ספר יחזקאל, פרק ג', פסוקים ח'–ט'
- ^ Zimmerli, Walther. Ezekiel 1, p. 139.
- ^ ספר יחזקאל, פרק ג', פסוקים י"ב–ט"ו
- ^ Würthwein, Ernst. The Text of the Old Testament. Grand Rapids, MI: Wm. B. Eerdmans, 1995, pp. 35-37.
- ^ Ulrich, Eugene (ed.). The Biblical Qumran Scrolls: Transcriptions and Textual Variants. Brill, 2010, pp. 584–585.
- ^ Fitzmyer, Joseph A. A Guide to the Dead Sea Scrolls and Related Literature. Wm. B. Eerdmans, 2008, p. 110.
- ^ Ulrich, Eugene (ed.). The Biblical Qumran Scrolls: Transcriptions and Textual Variants. Brill, 2010, p. 584.
- ^ השוו לנוסח הBHS בפירוש לפסוק זה; וכן: Zimmerli, Walther. Ezekiel 1: A Commentary on the Book of the Prophet Ezekiel, Chapters 1-24. Hermeneia. Philadelphia: Fortress Press, 1979, p. 84.
- ^ רש"י על ספר יחזקאל, פרק א', פסוק א'
- ^ תרגום יונתן ליחזקאל א, א: "והוה בתלתין שנין לזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ית ספר אוריתא".
- ^ Greenberg, Moshe. Ezekiel 1–20, p. 41; וראו גם: הרב אמנון בזק, יחזקאל - פתיחה, באתר ישיבת הר עציון.
- ^ ראו הרחבה אצל: Block, Daniel I. The Book of Ezekiel, Chapters 1–24. NICOT. Grand Rapids: Eerdmans, 1997, pp. 95-96.
- ^ Silvia Schroer, Die Ikonographie Palästinas/Israels und der Alte Orient, Band 4: Die Eisenzeit bis zum Beginn der achämenidischen Herrschaft, Academic Press Fribourg, 2018, עמ' 110–111
- ^ שמואל א' ד', ד'; שמואל ב' ו', ב'; מלכים ב' י"ט, ט"ו, ישעיהו ל"ז, ט"ז; תהילים פ', ב'; תהילים צ"ט, א', דברי הימים א' י"ג, ו'
- ^ שגיאת לואה ביחידה יחידה:Citation/CS1/Configuration בשורה 1739<includeonly></includeonly>: attempt to index field '?' (a nil value).
- ^ Block, Daniel I. The Book of Ezekiel, Chapters 1–24. NICOT. Grand Rapids: Eerdmans, 1997, p. 96.
- ^ R. D. Barnett, A catalogue of the Nimrud Ivories, 2nd edition, The Trustees of the British Museum, 1975, עמ' 86
- ^ ראו: Silvia Schroer, Die Ikonographie Palastinas/Israels und der Alte Orient, Band 3: Die Spätbronzezeit, Academic Press Fribourg, 2011, עמ' 400; Silvia Schroer, Die Ikonographie Palästinas/Israels und der Alte Orient, Band 4: Die Eisenzeit bis zum Beginn der achämenidischen Herrschaft, Academic Press Fribourg, 2018, עמ' 408
- ^ רמב"ם, מורה הנבוכים, חלק ג', פרקים א'-ז'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף י"ג, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ג, עמוד א'.
- ^ Scholem, Gershom. Major Trends in Jewish Mysticism. New York: Schocken Books, 1995, pp. 40-79.
- ^ פירוש רש"י ורד"ק ליחזקאל ב', א'.
- ^ Greenberg, Moshe. Ezekiel 1–20 (Anchor Bible), p. 61.
- ^ פירוש אברבנאל ליחזקאל ב'.
- ^ הרב משה ליכטנשטיין, ציר וצאן, הוצאת תבונות, תשס"ב.
- ^ Millard, Alan. "Books in the Late Bronze Age in the Levant". Israel Oriental Studies 18 (1998), p. 176.
- ^ Block, Daniel I. The Book of Ezekiel, Chapters 1–24, p. 125.
- ^ Greenberg, Moshe. Ezekiel 1–20, p. 62.
- ^ ספר ירמיהו, פרק ט"ו, פסוק ט"ז
- ^ מנחם צבי קדרי, "תל אביב", אנציקלופדיה מקראית, כרך ח, עמ' 564.
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תצ"ד.
- ^ Male, Emile. The Gothic Image: Religious Art in France of the Thirteenth Century. Harper & Row, 1958, pp. 35-37.
- ^ Schiller, Gertrud. Iconography of Christian Art, Vol. I. London: Lund Humphries, 1971, pp. 6-12.
- ^ Carley, Keith W. The Book of the Prophet Ezekiel, Cambridge University Press, 1974, p. 23.
- ^ Kovacs, Judith L. & Rowland, Christopher. Revelation: The Apocalypse of Jesus Christ. Blackwell Publishing, 2004, pp. 122-123.
- ^ Beale, G. K. The Book of Revelation. NIGTC. Grand Rapids: Eerdmans, 1999, pp. 550–553.
- ^ Blumrich, Josef F. The Spaceships of Ezekiel. Bantam Books, 1974.
- ^ לביקורת אקדמית מפורטת ראו: Fritze, Ronald H. Invented Knowledge: False History, Fake Science and Pseudo-religions. London: Reaktion Books, 2009, pp. 210–214; Feder, Kenneth L. Frauds, Myths, and Mysteries: Science and Pseudoscience in Archaeology. 9th ed. McGraw-Hill, 2017, pp. 166–168.
| ערך טוב | שגיאה: התמונה שגויה או שאינה קיימת. |
| ספר יחזקאל | ||
|---|---|---|
| חזון ההקדשה | חזון המרכבה ביחזקאל (פרקים א', ב', ותחילת פרק ג') נושאים: מעשה מרכבה • הקדשה לנבואה | |
| נבואות חורבן ומשלים | פרקים: אמצע פרק ג' עד סוף פרק כ"ד נושאים: משל הצופה • אכילת המגילה • אילמות יחזקאל • מעשים סמליים (הלבנה, המצור, התספורת) • תועבות ירושלים • הסתלקות השכינה • מות פלטיהו בן בניהו • נביאי השקר • משל הגפן • משל האישה הבוגדת • משל הנשרים • אבות אכלו בוסר (האחריות האישית) • קינה על נשיאי ישראל • אהלה ואהליבה • משל הסיר | |
| נבואות על הגויים | נבואות על עמון, מואב, אדום ופלשתים (פרק כ"ה) • קינות ומשלים על צור (פרקים כ"ו–כ"ח) • נבואות על מצרים, התנין הגדול (פרקים כ"ט–ל"ב) | |
| נבואות נחמה וגאולה | פרקים: ל"ג עד ל"ט נושאים: חידוש תפקיד הצופה • נפילת ירושלים • רועי ישראל (הרועים הרעים) • נבואה על הר שעיר • לב חדש ורוח חדשה • חזון העצמות היבשות • חזון העצים • מלחמת גוג ומגוג | |
| חזון המקדש העתידי | פרקים: מ' עד מ"ח נושאים: בית המקדש השלישי • מזבח יחזקאל • חזרת כבוד ה' למקדש • הנשיא • נחל המקדש • גבולות הארץ וחלוקת השבטים | |
| דמויות ומקומות | יחזקאל • בוזי • נבוכדנצר • צדקיהו • גוג • נהר כבר • תל אביב (בבל) | |