Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

האסלאמיזציה של ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
קובץ:Jerusalem-2013(2)-Aerial-Temple Mount-(south exposure).jpg
מתחם הר הבית בירושלים, בירת ישראל, הידוע כמקום הקדוש ביותר לעם היהודי, בו שכן המבנה הקדוש ביותר ליהודים – בית המקדש הראשון והשני, עליו עומדים כיום כיפת הסלע ומסגד אל-אקצא בין שאר המבנים שהוקמו על שטחו בעקבות האסלאמיזציה של ירושלים עם הכיבוש המוסלמי-ערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 לספירה

האסלאמיזציה של ירושלים מתייחסת לתהליך שבו ירושלים והעיר העתיקה שלה קיבלו צביון אסלאמי, ובסופו של דבר, נוכחות מוסלמית משמעותית. היסודות לאסלאמיזציה של ירושלים הונחו על ידי הכיבוש המוסלמי של ארץ ישראל, והחלו זמן קצר לאחר שהעיר הייתה נצורה ונכבשה בשנת 638 לספירה על ידי ח'ליפות הראשידון תחת עומר בן אל-ח'טאב, הח'ליף הרשידוני השני. הגל השני של האסלאמיזציה התרחש לאחר נפילת ממלכת ירושלים, מדינה נוצרית (אנ') שהוקמה לאחר מסע הצלב הראשון, לאחר קרב קרני חיטין בשנת 1187. נפילתן הסופית של המדינות הצלבניות עד 1291 הובילה לתקופה של שלטון מוסלמי כמעט רציף שנמשכה 700 שנים ולתרבות אסלאמית שולטת שהתגבשה באזור בתקופה האיובית, הממלוכית והעות'מאנית המוקדמת. החל מסוף התקופה העות'מאנית, הדמוגרפיה של ירושלים הפכה לרב-תרבותית יותר ויותר, וקיבלה חזרה צביון של רוב יהודי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 שלא נראה מאז התקופה הרומית בארץ ישראל, שסיימה במידה רבה את הנוכחות היהודית בעקבות מרידות יהודה ברומא.[1]

שינוי האופי הירושלמי התבסס על נרטיב יסודי בטקסטים אסלאמיים קדומים, שנשענו על מסורות פרסיות, יהודיות ונוצריות, והדגישו את חשיבותה הקוסמולוגית של העיר בבריאה האלוהית.[2] בזמן הכיבוש המוסלמי של העיר, הכובשים הערבים נתקלו במסורות רבות שנוגעות להר הבית - המקום הקדוש ביותר לעם היהודי: אמונות מוסלמיות בנוגע לדוד ולשלמה, אמונות משותפות שמהאזור הזה, על הר המוריה, ההר עליו יושב הר הבית, נולד ומת אדם, אמונות משותפות שהר המוריה היה גם המקום שבו אברהם כמעט הקריב את אחד מבניו, יצחק, בעת עקדת יצחק והאמונה המושתפת עם הנצרות שבה זכריה, אביו של יוחנן המטביל (שמוצג בקוראן כ-"נביא המלומדים היהודים") הקים באתר מחראב למרים, אמו של ישו. מסורות אלו ומסורות דומות אחרות השפיעו על בניית המבנים האסלאמיים. כמו כן נטען כי התפקיד המרכזי שירושלים קיבלה באמונה האסלאמית החל עם הוראתו של מייסד האסלאם, מוחמד, לחסידיו לשמור את הקיבלה (כיוון התפילה באסלאם) על ידי פניה לכיוון ירושלים במהלך השתחוותם היומית בתפילת הצלאה.[3] לאחר 13 שנים (או 16 חודשים,[4] תלוי במקור),[5] הן בעקבות "הדרכה אלוהית" והן בשל עניינים מעשיים, שכללו את ההידרדרות של מוחמד ביחסים שלו עם היהודים ו/או תסכולו מירושלים והאנשים שבה,[6] שונה כיוון התפילה המוסלמית למכה בערב הסעודית של ימינו.[7] בניית כיפת הסלע על ידי בית אומיה פורשה על ידי היסטוריונים עבאסים עוינים בתקופה מאוחרת יותר כניסיון של בית אומיה להפנות את עליית החג' ממכה לירושלים.[8]

האסלאמיזציה הראשונה של ירושלים תחת הח'ליפויות המוקדמות עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, חלוקת העולם על פי האסלאם, ד'ימי, ג'יזיה, תנאי עומר

בשנת 638 לספירה האימפריה האסלאמית הרחיבה את שלטונה עד לירושלים.[9] עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל מהאימפריה הביזנטית, יהודים הורשו לחזור לירושלים.[10] רוב אוכלוסיית העיר בתקופת הכיבוש הערבי הייתה נוצרית-קתולית.[11] לאחר מכן התרחש תהליך של ערביזציה תרבותית ואסלאמיזציה, ששילב הגירה ערבית זרה לארץ ישראל עם אימוץ השפה הערבית והתאסלמות מסיבות שונות של חלק מהאוכלוסייה המקומית.[12]

תחת ח'ליפות הראשידון עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ירושלים בתקופה המוסלמית המוקדמת

הח'ליף ה-2 של ח'ליפות הראשידון, עומר בן אל-ח'טאב, חתם על אמנה עם הפטריארך הנוצרי המיאפיזי (אנ') סופרוניוס, והבטיח לו כי המקומות הקדושים והאוכלוסייה הנוצרית בירושלים "יהיו מוגנים" תחת השלטון המוסלמי.[13] כאשר נלקח להתפלל בכנסיית הקבר, האתר הקדוש ביותר לנוצרים, סירב אל-ח'טאב להתפלל בתוך הכנסייה כדי לא ליצור תקדים שעלול להיות מנוצל מאוחר יותר על ידי מוסלמים על מנת להמיר את הכנסייה למסגד. הוא התפלל מחוץ לכנסייה, שם עומד מסגד עומר, מול הכניסה לכנסיית הקבר.

עם זאת, מספר מהאוריינטליסטים וההיסטוריונים הבולטים ביותר של תקופת האסלאם המוקדם, כמו הריברט בוסה, משה שרון ואולג גרבר, מטילים ספק בכך שהח'ליף עומר בן אל-ח'טאב ביקר אי פעם בירושלים. המקורות האסלאמיים המוקדמים ביותר מייחסים את כיבוש ירושלים למפקד בשם ח'אלד בן ת'אבת אל-פהמי, בעוד שאל-ח'טאב מופיע רק במקורות שנכתבו כ-200 שנה לאחר הכיבוש המוסלמי של העיר.[14]

קובץ:Storm driven.jpg
הסתערות של ערבים רכובים על גמלים במהלך הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, רוברט טלבוט קלי, המאה ה-19

על פי הבישוף והצליין הפרנקי ארקולף, שחי בירושלים בין השנים 679 ל-688, מסגד עומר היה מבנה עץ מלבני שנבנה על חורבות ויכול היה להכיל עד 3,000 איש.[15]

תחת ח'ליפות אומיה ועבאס עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – בית אומיה, בית עבאס

הח'ליף ה-5 מבית אומיה, עבד אל-מלכ, קבע את בניית כיפת הסלע בסוף המאה ה-7.[16] ההיסטוריון מוקדסי, שידוע בכינוי "אל-מוקדס" (רמז על היותו ירושלמי, כלומר מ-"בית אלמקדס", "הבית המקודש" בערבית) מהמאה ה-10, כתב שאל-מלכ בנה את הכיפה על מנת "להתחרות בגדולה" של הכנסיות המונומנטליות של ירושלים. במהלך 400 השנים הבאות, הבולטות של ירושלים פחתה כאשר המעצמות הערביות באזור נאבקו על שליטה.[17]

ירושלים נקראה "איליה" ומאוחר יותר "אל-בית אל-מוקדס" שמקור השם בעברית הוא "הבית המקודש" (בית המקדש). מקור השם "איליה" בלטינית הוא מהמשפט איליה קפיטולינה (איליה נגזר משם משפחתו של אדריאנוס "איליוס" ו-"קפיטולינה" מבטא את שלושת האלים הקפיטוליניים (אנ'), כלומר: יופיטר, יונו ומינרווה של רומא). עם זאת, הערבים המוסלמים ככל הנראה האמינו שהשם ניתן על שם הנביא אליהו בגלל הצליל הדומה של השם.[18]

תחת השושלת הפאטימית עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – השושלת הפאטימית

בשנת 1099, גירש השליט הפאטימי את האוכלוסייה הנוצרית המקומית לפני שירושלים נכבשה על ידי הצלבנים, שטבחו ברוב תושביה המוסלמים והיהודים כאשר כבשו את העיר שהייתה מוגנת היטב בהתקפה, לאחר תקופת המצור הצלבני על ירושלים ולבסוף יצרו את ממלכת ירושלים. בתחילת יוני 1099 אוכלוסיית ירושלים ירדה מ-70,000 איש לפחות מ-30,000 איש.[19]

תקופת האסלאמיזציה השנייה של ירושלים עריכה

תחת שושלת האיובים עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – השושלת האיובית

בשנת 1187, ירושלים נכבשה מידי הצלבנים על ידי סלאח א-דין, מייסד השושלת האיובית, שאפשר למוסלמים וליהודים לחזור לעיר.[20] תחת שושלת האיובים של א-דין, החלה תקופה של השקעות עצומות בבניית בתים, שווקים, מרחצאות ציבוריים ואכסניות לעולי רגל, כמו גם בהקמת בתי תפילה מוסלמיים. עם זאת, במשך רוב המאה ה-13, ירושלים ירדה למעמד של כפר עקב ירידת ערכה האסטרטגי ומאבקים פנימיים בין האיובים.[21]

תחת הסולטנות הממלוכית עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ירושלים בתקופה הממלוכית

בשנת 1244, ירושלים נבזזה על ידי טטרים ח'וואריזמים מוסלמים, שהשמידו את האוכלוסייה הנוצרית של העיר וגירשו את היהודים משטחה. הטטרים הח'וואריזמים גורשו על ידי האיובים בשנת 1247. בין 1250 ל-1517 ירושלים נשלטה על ידי הסולטנות הממלוכית. בתקופה הזו התרחשו עימותים רבים בין הממלוכים מצד אחד לבין הצלבנים והמונגולים מהצד השני. האזור סבל גם מרעידות אדמה רבות ומהמגפה שחורה ("המוות השחור").

תחת האימפריה העות'מאנית עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית

שלטונה של האימפריה העות'מאנית בירושלים וסביבתה נמשך, בהפסקות קצרות, 400 שנה – החל משנת 1517 ועד כיבושה בידי האימפריה הבריטית בשנת 1917. זו הייתה התקופה האחרונה שבה הייתה שליטה אסלאמית על ירושלים, עד ימינו. מאז תום התקופה הצלבנית ירושלים כמעט קפאה על שמריה, מבחינה אזרחית. עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית הידרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. העיר לא היוותה מרכז מסחרי או מדיני של אזור נרחב וחשיבותה הייתה דתית בלבד. השלטון היה של פחות מקומיים שהנהיגו משטר של ניצול ולא העניקו ביטחון ושירותים עירוניים נאותים לתושבי העיר. מושל ירושלים כונה "מותסלם". הוא היה חוכר המס והמכס עבור השלטון המרכזי. מרבית הכנסותיו היו מהעדות הלא-מוסלמיות שנדרשו לשלם מיסים רבים בנוסף למיסים הכלליים.

היהודים והנוצרים, נחשבו בהתאם למשפט האסלאם ל-"בני חסות" (ד'ימים) ושילמו מס מיוחד, ג'יזיה - כאות למעמדם הנחות. הם לא הורשו לשאת נשק, נאלצו ללבוש בגדים בצבעים שונים ונאסר עליהם לבנות ולשפץ בתי תפילה. עדותם כמיעוטים לא-מוסלמים לא הייתה קבילה בבתי המשפט. במקרה שנזקקו לשירותי בית המשפט, נאלצו לשלם הוצאות משפט כפולות. בתקופת מרד נקיב אל-אשראף בירושלים בראשית המאה ה-18 ולאחריו, הורע מצב בני החסות. עול המיסים שהלך והכביד הוביל למרידות של האזרחים בארץ ישראל ובסוריה, שהתקיימו בירושלים ב-1834.

במהלך התקופה העות'מאינת אוכלוסיית העיר נעה בין כ-5,000 נפש בראשיתה לכ־60,000 בסופה, וכחלק מהתהליך ההרכב שלה השתנה, כאשר בראשיתו היו המוסלמים הקבוצה הגדולה ביותר ובסופה היו היהודים הרוב בעיר.

האסלאמיזציה של ירושלים תחת השלטון הירדני עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות, ירושלים המחולקת

בין השנים 1948 עד 1967, לאחר גירוש היהודים בעקבות מלחמת העצמאות משטחי מזרח ירושלים, ממלכת ירדן ביצעה הרס שיטתי של הרובע היהודי, שכלל בתוכו בתי כנסת רבים.[22][23] תחת השלטון המוסלמי-ירדני על האזור, בין 40,000 ל-50,000 מצבות מבית הקברות היהודי בהר הזיתים נופצו, נבזזו וחוללו, או שימשו כחומר בנייה לעבודות ירדניות, בין היתר עבור סלילת כבישים, בניית גדרות ובתי שימוש במחנות הצבא הירדני.[23][24]

הפרופסורית הירדנית ע'אדה טלהאמי ממכללת לייק פורסט (אנ') בארצות הברית מציינת כי במהלך 19 שנות השלטון שלה על מזרח ירושלים, ממשלת ירדן נקטה בצעדים להדגשת הצביון המוסלמי באזור המזרחי של העיר.[25] רפאל ישראלי, היסטוריון ומזרחן ישראלי שמכהן כפרופסור אמריטוס ללימודי האסלאם, המזרח התיכון וסין מהאוניברסיטה העברית בירושלים, טוען כי "הרס הרובע היהודי ובתי הכנסת הרבים שלו על ידי הירדנים, כולל בית הכנסת העתיק והיפהפה של העיר העתיקה המכונה חורבת רבי יהודה החסיד, תרם רבות לדה-יהודיזציה של חלק גדול מהנחלות היהודיות בנות אלפי השנים בירושלים".[26]

בעוד שאתרים קדושים נוצריים היו מוגנים (על אף מגבלות רבות שהוטלו על הנוצרים במשך השנים שלאחר מכן) ואתרים קדושים מוסלמיים נשמרו ושופצו תחת השלטון הירדני,[27] אתרים קדושים יהודיים חוללו ונהרסו.[28] לדברי רפאל ישראלי כ-"58 בתי כנסת חוללו או נהרסו בעיר העתיקה", מה שהוביל בפעול לטיהור של סממני יהדות ממזרח ירושלים.[29] אוסטרייכר, איש דת ומלומד נוצרי, כתב: "במהלך השלטון הירדני, 34 מתוך 35 בתי הכנסת בעיר העתיקה פוצצו באמצעות דינמיט".[30] הכותל המערבי הפך לאתר קדושה מוסלמי בלבד הקשור לאל-בוראק - בהמה מעופפת דמוית סוס או פגסוס שעל גבה רכב מוחמד ממכה אל "המסגד הקיצון" ב-"ליל המסע והעלייה לשמים" על פי המסורת האסלאמית.[31] כ-38,000 קברים יהודיים בבית הקברות היהודי העתיק בהר הזיתים נהרסו באופן שיטתי ושימשו כמדרכה וכשירותים לאחר מכן,[32][33] בעוד שיהודים לא הורשו להיקבר שם עוד.[34] כל זאת היה בניגוד לסעיף ח'-2 בהסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן שקבע "גישה חופשית למקומות הקדושים ולמוסדות התרבות ושימוש בבית הקברות בהר הזיתים".[35]

קובץ:Porat Yosef attack.jpg
הלגיון הערבי ברובע היהודי תוקף את ישיבת פורת יוסף, מאי 1948, צולם על ידי ג'ון פיליפס

בין בתי הכנסת הרבים שנהרסו תחת השלטון הירדני, נכללים: בית הכנסת החורבה, בית הכנסת תפארת ישראל, בית הכנסת אור החיים, בית הכנסת ברסלב בתי מחסה, בית הכנסת חסדאל, בית כנסת הרמב"ן וארבעת בתי הכנסת הספרדיים - יוחנן בן זכאי, האיסטנבולי, האמצעי ואליהו הנביא. בית הכנסת הקראי, שנחשב לבית הכנסת הפעיל העתיק ביותר בעולם (מאז המאה ה-8) לא נהרס לחלוטין כמו שאר בתי הכנסת אבל נשדד על ידי בוזזים ערבים והחצר שלו נפגעה. קהילת היהודים הקראים ממצרים שילמה לערבי שהתגורר בעיר העתיקה תשלום קבוע עבור אחזקתו. כמו כן בנייני ישיבת פורת יוסף וישיבת המקובלים בית אל נהרסו גם כן ושוקמו לאחר מלחמת ששת הימים.

קובץ:Looting the Jewish Quarter.jpg
ערבים בוזזים את הרובע היהודי לאחר גירוש התושבים היהודים בעקבות מלחמת העצמאות, העיר העתיקה, ירושלים, 1948

בעקבות גירוש התושבים היהודים של העיר העתיקה על ידי הלגיון הערבי לאחר מלחמת העצמאות של ישראל בשנת 1948, ירדן אפשרה לפליטים ערבים-מוסלמים להתיישב ברובע היהודי שהיה ריק באותה תקופה.[36] מאוחר יותר, לאחר שחלק מהפליטים הללו הועברו לשועפאט, תפסו את מקומם מהגרים ערבים-מוסלמים מהעיר חברון.[37] עבדאללה א-תל, קצין צבא ופוליטיקאי ירדני ששימש כמפקד הלגיון הערבי בירושלים בימי מלחמת העצמאות, הצהיר באומרו כי:

"לראשונה מזה 1,000 שנה לא נותר יהודי אחד ברובע היהודי. לא נותר מבנה אחד שלם. הדבר הזה הופך את חזרתם של היהודים לכאן לבלתי אפשרית".

כחלק מזיכרונותיו מהמלחמה, תיאר א-תל את הסיבות להחלטה שלו כמפקד הלגיון הערבי בירושלים לתקוף את הרובע היהודי במלחמה:

"פעולות ההרס המחושבות יצאו לדרך. ידעתי שהרובע היהודי מאוכלס בצפיפות ביהודים שגרמו ללוחמיהם הפרעה וקשיים רבים... לכן, יצאתי להפגזת הרובע באמצעות מרגמות, ויצרתי הטרדה והרס... רק 4 ימים לאחר כניסתנו לירושלים, הרובע היהודי הפך לבית הקברות שלהם. מוות והרס שררו בו... עם שחר יום שישי, ה-28 במאי 1948, שעתיד להעלות, הרובע היהודי יצא מעוות בענן שחור - ענן של מוות וייסורים".

ב-1953, ירדן הגבילה קהילות נוצריות מלהחזיק או לרכוש קרקעות ליד אתרים קדושים, ב-1958 חייבה את כל חברי "אחוות הקבר הקדוש" (אנ') ששייכת לכנסייה היוונית לאמץ אזרחות ירדנית כתנאי להמשך פעילותם,[38][39] וב-1965 אסרה על כנסיות לקנות קרקעות בתוך או על יד מזרח ירושלים.[40] אלה צוטטו, יחד עם חוקים חדשים המשפיעים על מוסדות חינוך נוצריים, כמו חובת לימוד הקוראן,[41] על ידי ראש עיריית ירושלים בין השנים 1965–1993, טדי קולק, כראיה לכך שירדן ביקשה "לאסלאם את הרובע הנוצרי" בעיר העתיקה.[42]

על מנת להתמודד עם ההשפעה של מעצמות זרות, שניהלו את בתי הספר הנוצריים בירושלים באופן אוטונומי מאז התקופה העות'מאנית, ממשלת ירדן חוקקה חוק בשנת 1955 על מנת להגדיר את כלל בתי הספר תחת פיקוח ממשלתי.[43] הותר להם להשתמש רק בספרי לימוד מאושרים וללמד בשפה הערבית בלבד, בעוד שבתי הספר נדרשו להיסגר בחגים לאומיים ערביים ובימי שישי במקום בימי ראשון, כחלק מיום החופש השבועי המוסלמי ולא הנוצרי.[44] חגים נוצריים לא הוכרו רשמית, ושמירת יום ראשון כיום השבת הנוצרית הוגבלה לעובדי ציבור נוצרים בלבד.[45] תלמידים, בין אם מוסלמים ובין אם נוצרים, יכלו ללמוד רק את הדת שלהם.

באופן כללי, מקומות קדושים נוצריים זכו ליחס מכובד,[30] אבל סבלו מהזנחה לדברי חוקרים שונים.[46] במהלך התקופה הזו, בוצעו שיפוצים בכנסיית הקבר, שהייתה במצב של הזנחה חמורה מאז התקופה הבריטית עקב חילוקי דעות בין הקבוצות הנוצריות הרבות בתוכה שטענו לבעלות על חלקים שונים בכנסייה. בעוד שלא התערבה משמעותית בתפעול ובתחזוקה של המקומות הקדושים הנוצריים, ממשלת ירדן לא אפשרה למוסדות נוצריים להתרחב. כנסיות נוצריות נמנעו מלממן בתי חולים ושירותים חברתיים בירושלים. בעקבות ההגבלות של השלטון הירדני, נוצרים רבים עזבו את מזרח ירושלים, והקהילה שלהם פחתה מ-25,000 נפש בשנת 1948 ל-11,000 נפש בלבד בשנת 1967, השנה האחרונה מתוך 19 השנים שבהן שלטה ירדן על מזרח ירושלים.[47][48]

גלריה עריכה

בית הכנסת החורבה עריכה

בית הכנסת תפארת ישראל עריכה

האסלאמיזציה של הר הבית עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מבני הר הבית, פגיעה ארכאולוגית בעתיקות הר הבית, פרויקט סינון העפר מהר הבית, הרס אתרי מורשת ישראלית

הר הבית היה במקור אתר קדוש לממלכת ישראל ולאחר מכן לממלכת יהודה, כמקום בו ניצבו בית המקדש הראשון והשני. האתר היה נטוש למעשה בעידן האימפריה הביזנטית,[49] ורק במאה ה-7 לספירה, עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, הכובשים הערבים-מוסלמים בנו מסגד על הר הבית לאחר המצור שהטילו על ירושלים וכיבוש העיר בשנת 638 לספירה - שנותר במקומו עד ימינו.[50] מאז, לאורך השנים מבנים אסלאמיים רבים, היסטוריים ומודרניים, הוקמו על שטחו על מנת להעמיק את השליטה המוסלמית באזור. מספר מהמבנים האסלאמיים הבולטים בהר כוללים את:

כיפת הסלע עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כיפת הסלע
קובץ:Palestine - Jerusalem - The Old City - 185 (4261483979).jpg
כיפת הסלע, שעומדת מעל מיקומה של אבן השתייה, חלק מקודש הקודשים בבית המקדש, מרכז הר הבית

מבנים מונומנטליים שהוקמו בהר הבית, שמדגימים את מה שהארכאולוג הישראלי מהאוניברסיטה העברית בירושלים גדעון אבני כינה "ביטוי יוצא דופן של שלטון אסלאמי על ירושלים", הגיעו לשיאם בסוף המאה ה-7, עם בניית כיפת הסלע בתחילת שנות ה-690, כאשר עבד אל-מלכ פיתח את תוכנית האסלאמיזציה של הר הבית. היא נבנתה מעל אבן השתייה, חדר קודש הקודשים שהיה קיים בבית המקדש ההיסטורי.

לאורך כל תקופת הכיבוש המוסלמי ועד הכיבוש הצלבני של ירושלים ב-1099, נבנו מבנים מוסלמיים שונים בהר, כולל אתרי זיכרון ושערים.[51]

מהמאה ה-13 ואילך, לאחר שהמוסלמים השתלטו מחדש על העיר עם פירוקה של ממלכת ירושלים, פרויקטים של בנייה בירושלים וסביב הר הבית הוקמו על מנת להעמיק יותר ויותר צביון מוסלמי בעיר ובהר הבית.[52]

לאחר כיבוש העיר על ידי סלאח א-דין, הותר ללא-מוסלמים לעלות להר הבית.[53]

כיפת השלשלת עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – כיפת השלשלת
קובץ:Jerusalem-2013(2)-Temple Mount-Dome of the Chain (south exposure).jpg
כיפת השלשלת, ממוקמת צמוד לכיפת הסלע מצידה המזרחי, מרכז הר הבית

כיפת השלשלת היא מבנה שניצב במרכז הר הבית, צמוד לכיפת הסלע מצידה המזרחי, כאשר בנייתה מיוחסת על ידי מרבית המקורות ההיסטוריים והחוקרים המודרניים לעבד אל-מלכ. הסיבה לבניית המבנה אינה ברורה. המקורות ההיסטוריים (גאוגרפים ערביים וספרות המסעות) מציעים מספר סיבות, ואף החוקרים המודרניים חלוקים ביניהם בנושא. מספר מקורות מספרים על מסורת לפיה במקום הזה עמד בית המשפט של דוד המלך,[54] שם הייתה תלויה שלשלת שדובר שקר לא יכל לאחוז בה, מאחר ששמה בערבית הוא "כיפת בית דינו של דוד". לדברי האדריכל וחוקר ארץ ישראל קונרד שיק מסורת זו טועה לגבי מיקום ישיבת הסנהדרין בתקופת בית שני (בלשכת הגזית בבית המקדש) כיוון שהיא נמצאה ליד שער ניקנור.[55]

דעה נוספת סוברת שכיפת השלשלת מסמנת את מקום מזבח העולה, מכיוון שהמבנה נמצא במרחק לא גדול ממזרח לכיפת הסלע, שעל פי המסורת נמצאת על מקום ההיכל. בדעה זו מחזיק מכון המקדש שנוסד ב-1984 ועוסק בנושאי בית המקדש.

מסגד אל-אקצא עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מסגד אל-אקצא
קובץ:Jerusalem-2013-Temple Mount-Al-Aqsa Mosque (NE exposure).jpg
מסגד אל-אקצא, דרום-מערב הר הבית

לא ידוע בדיוק מתי נבנה מסגד אל-אקצא לראשונה ומי קבע את בנייתו, אבל ודאי שהוא נבנה בתקופת השלטון המוקדמת של בית אומיה בארץ ישראל. בהתייחסותו של היסטוריון האמנות האנגלי קפל ארצ'יבלד קרסוול לעדות של ארקולף, בישוף וצליין פרנקי, במהלך עלייתו לרגל לארץ ישראל בשנים 679–682, מציין את האפשרות שהח'ליף השני של ח'ליפות הראשידון, עומר בן אל-ח'טאב, הקים מבנה מרובע שיכל לשאת עד 3,000 מתפללים על אזור הר הבית. עם זאת, ארקולף ביקר בארץ ישראל בתקופת שלטונו של מועאויה הראשון, וייתכן שמועאויה הוא שהורה על הבנייה, ולא אל-ח'טאב. הטענה האחרונה הזו נתמכת במפורש על ידי המלומד המוסלמי מוחמד בן אחמד שמס א-דין אל-מוקדסי, שידוע בכינוי "מוקדסי".

מדרסת אשרפיה עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אל-מדרסה אל-אשרפיה
קובץ:Jerusalem MadrasaAlAshrafiya J45v c.jpg
מדרסת אשרפיה עם הכניסה הראשית מצד שמאל, ממוקמת מצידו המערבי של מרכז הר הבית

אל-מדרסה אל-אשרפיה היא מדרסה שמשמשת כבית ספר ללימודי דת אסלאמיים. היא נבנתה בשנים 1480 עד 1482 על חורבות מבנה קדום יותר על ידי הסולטן הממלוכי אל-אשרף סיף אל-דין קאיתבאי וקרויה על שמו. רעידת אדמה חזקה הרסה חלק ניכר מהקומה העליונה של המדרסה בשנת 1496, וכיום שרדו רק חלקים מהקומות התחתונות. במבנה נערכו מחקרים ארכאולוגיים נרחבים, בהם נאספו נתונים רבים אודות המבנה המקורי.

חלק ניכר מהמבנה משמש כיום כבית ספר על-יסודי לבנות, בו מלמדים את השריעה. בשטח המסגד שבבית הספר נמצאות שתי מצבות, אחת מהן היא של שייח' מוחמד אל-חלילי, מלומד מוסלמי וחוקר פיקה שמת בשנת 1734. אגף נוסף במבנה משמש כמשרד של המחלקה לכתבי יד של ספריית מסגד אל-אקצא, ומשחזרים בו כתבים מוסלמים עתיקים הכתובים בערבית ובפרסית. החלקים הנותרים במבנה משמשים כבתי מגורים למספר משפחות. בשנת 2000 ביצעה מנהלת הווקף הירדנית (האפוטרופסות ההאשמית על המקומות הקדושים בירושלים) שיפוץ מקיף במבנה.[56]

מסגד אל-בוראק עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מסגד אל-בוראק
קובץ:Entrance-to-Masjid-Buraq.jpg
הירידה מתוך הר הבית אל תוך מסגד אל-בוראק שצמוד לשער ברקלי, דרום-מערב ההר

מסגד אל-בוראק הוא מסגד תת-קרקעי בתוך הר הבית שצמוד לשער ברקלי מצידו המזרחי של הכותל המערבי. לאחר הצהרת בלפור ב-1917, המופתי של ירושלים הכריז על הכותל המערבי כעל "אתר מוסלמי קדוש" כמשקל נגד להבלטת תנועת הציונות את הכותל כסמל לאומי,[57] אך לפי הארכאולוג מאיר בן דב כבר בסוף המאה ה-19 החלו המסורות המוסלמיות שמזהות בין הכותל המערבי למקום קשירת הבהמה אל-בוראק על ידי מוחמד, במקביל להפיכתו לסמל התחדשות היישוב היהודי בארץ ישראל.[58] מאז המונח "כותל אל-בוראק" הפך לשם הנפוץ בשפה הערבית לכותל המערבי, והמסורת בדבר כניסת מייסד האסלאם מוחמד למתחם הר הבית דרך הכותל המערבי דווקא קיבלה עדיפות על פני המסורות האחרות שנדחקו מקדמת הבמה.

לדברי אתר רשת אל-ג'זירה,[59] בשנות ה-80 של המאה ה-20 המתחם שימש כמטה אגף ההדרכה של הווקף האסלאמי הירדני וכנקודת יציאה למשלחות מוסלמיות בסיורים מודרכים בהר הבית. בשנות ה-90 של המאה ה-20 הווקף שיפץ את המתחם בצורה נרחבת, כאשר בתחילת שנות ה-90 ועד לאינתיפאדה השנייה בשנת 2000, המתחם שימש כמטה של מסדר דתי סופי, אז הוסב לאולם תפילה, וכך נשאר מאז.

מוזיאון האסלאם עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מוזיאון האסלאם
קובץ:18376-Jerusalem (28706601400).jpg
מוזיאון האסלאם, דרום-מערב הר הבית

מוזיאון האסלאם נוסד על ידי המועצה המוסלמית העליונה בשנת 1923, סמוך למסגד אל-אקצא. המוזיאון נחלק לשלושה אגפים עיקריים: האגף הראשון, סמוך לכניסה, כולל חפצי אמנות וכלים שונים. האגף השני מוקדש ברובו לספרי קוראן ומסמכים. האגף השלישי, הגדול ביותר, כולל ברובו פריטים ארכיטקטוניים ואמנותיים ממסגדי ההר.

מסגד מרואן בן אל-חכם עריכה

קובץ:Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אורוות שלמה

בין השנים 1995 ו-2001 הווקף האסלאמי ביצע עבודות בנייה נרחבות בדרום-מזרח הר הבית על מנת לבנות את המסגד הגדול ביותר באזור על שם מרואן בן אל-חכם (אביו של עבד אל-מלכ שהקים את כיפת הסלע), עם קיבולת של 10,000 מתפללים בשטח של כ-5,000 מטרים רבועים. במהלך בנייה ללא פיקוח, הווקף מחק המון מהעתיקות באורוות שלמה באזור. המבנה ההרודיאני המקורי הומר למסגד, ואבני המבנה הוסרו מפני השטח המקוריים שלהן.[60] בשער חולדה המזרחי, הווקף הרס את הקישוטים ההרודיאניים המקוריים ולאחר מכן טייח אותם וצבע אותם. עשרות משאיות עמוסות עפר הושלכו לנחל קדרון.[61]

במשך השנים מאז, אלפי חפצים מתקופת בית ראשון ועד היום חולצו מאוחר יותר על ידי פרויקט שכונה "פרויקט סינון העפר מהר הבית" שהוקם ב-2004 ומטרתו היא סינון ומחקר של שפכי עפר שהוצאו מהר הבית ללא חפירת הצלה מקדימה. הממצאים כללו בין היתר כ-1,000 מטבעות עתיקים, קמעות מתקופת ממלכת ישראל עם כתובות עבריות עתיקות, כלים בני 10,000 שנה כמו להב ומגרד, חפצים חשמונאיים, תלמיים והרודיאניים ואבנים עתיקות עם כתובות חורבן בית המקדש השני וחפצים נוספים.[62]

ראו גם עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ S. Slonim, Jerusalem in America's Foreign Policy, 1947-1997, Martinus Nijhoff Publishers, 1999-06-01, ISBN 978-90-411-1255-2. (בEnglish)
  2. ^ Zayde Antrim, Routes and Realms: The Power of Place in the Early Islamic World, OUP USA, 2012-10-18, ISBN 978-0-19-991387-9. (בEnglish)
  3. ^ Dale Hoiberg, Students' Britannica India, Popular Prakashan, 2000, ISBN 978-0-85229-760-5. (בEnglish)
  4. ^ Yohanan Friedmann, Tolerance and Coercion in Islam Interfaith Relations in the Muslim Tradition, (PDF)
  5. ^ Tamar Mayer, Suleiman Ali Mourad, Jerusalem: Idea and Reality, Routledge, 2008, ISBN 978-0-415-42128-7. (בEnglish)
  6. ^ موقع التفير الكبير, Altafsir.com
  7. ^ PIJ.ORG: Jerusalem’s Religious Significance By Yitzhak Reiter and Marwan Abu-Khalaf, PIJ.ORG (ב־English)
  8. ^ Nuha N. N. Khoury, The Dome of the Rock, the Kaʿba, and Ghumdan: Arab Myths and Umayyad Monuments, Muqarnas 10, 1993, עמ' 57–65 doi: 10.2307/1523172
  9. ^ Martin Gilbert, Jerusalem Illustrated History Atlas
  10. ^ Moshe Gil, A History of Palestine, 634-1099, Cambridge University Press, 1997-02-27, ISBN 978-0-521-59984-9. (בEnglish)
  11. ^ Aspects of Islamization of Space and Society in Mamluk Jerusalem and its Hinterland, knowledge.uchicago.edu
  12. ^ Collier's Encyclopedia: With Bibliography and Index, Macmillan, 1996. (בEnglish)
  13. ^ A History of the Crusades:The First Crusade and the Foundation of the Kingdom of Jerusalem, (PDF)
  14. ^ Boris Havel, Jerusalem in Early Islamic Tradition, Miscellanea Hadriatica et Mediterranea 5, 2018-12-23, עמ' 113–179 doi: 10.15291/misc.2748
  15. ^ Yisrael Shalem, The Early Arab Period - 638-1099, web.archive
  16. ^ Leslie J. Hoppe, The Holy City: Jerusalem in the Theology of the Old Testament, Liturgical Press, 2000, ISBN 978-0-8146-5081-3. (בEnglish)
  17. ^ Abbasids and Fatimids (750-1099), www.bu.edu
  18. ^ Fadi Ragheb, Doctoral Dissertation - History of Islamic Pilgrimage to Mamlūk Jerusalem During The Later Age of the Crusades (648-922 A.H./1250-1517 C.E): A Study in the Corpus of the Faḍāʾil al-Quds Texts from the Mamlūk Period, 2025-08-20
  19. ^ TheHistoryNet | Historical Conflicts | First Crusade: Siege of Jerusalem, www.historynet.com
  20. ^ Main Events In The History Of Jerusalem Timeline @ CenturyOne Bookstore, www.centuryone.com
  21. ^ Michael Dumper, Bruce Stanley, Cities of the Middle East and North Africa: A Historical Encyclopedia, Bloomsbury Academic, 2007, ISBN 978-1-57607-919-5. (בEnglish)
  22. ^ Alan Balfour, The Walls of Jerusalem: Preserving the Past, Controlling the Future, 1, Wiley, 2019-01-30, ISBN 978-1-119-18229-0. (בEnglish)
  23. ^ 1 2 Raphael Israeli, Poison: Modern Manifestations of a Blood Libel, Lexington Books, 2002-01-01, ISBN 978-0-7391-0208-4. (בEnglish)
  24. ^ Alan Balfour, The Walls of Jerusalem: Preserving the Past, Controlling the Future, John Wiley & Sons, 2019-03-06, ISBN 978-1-119-18229-0. (בEnglish)
  25. ^ John V. Canfield, The Middle East in Turmoil, Nova Publishers, 2001, ISBN 978-1-59033-160-6. (בEnglish)
  26. ^ Raphael Israeli, Poison: Modern Manifestations of a Blood Libel, Lexington Books, 2002-01-01, ISBN 978-0-7391-0208-4. (בEnglish)
  27. ^ Yitzhak Reiter, Jerusalem and Its Role in Islamic Solidarity, Palgrave Macmillan, 2008-05-15, ISBN 978-0-230-60782-8. (בEnglish)
  28. ^ Van der Vyver, J. D, Johan David Van der Vyver, John Witte Jr, Religious Human Rights in Global Perspective: Religious Perspectives, Martinus Nijhoff Publishers, 1996-02-09, ISBN 978-90-411-0177-8. (בEnglish)
  29. ^ Reinventing Jerusalem: Israeli's Reconstruction of the Jewish Quarter After 1967, www.tandfonline.com
  30. ^ 1 2 Mark A. Tessler, A History of the Israeli-Palestinian conflict, Indiana University Press, 1994, ISBN 978-0-253-20873-6
  31. ^ Simone Ricca, Reinventing Jerusalem: Israel's Reconstruction of the Jewish Quarter After 1967, Bloomsbury Academic, 2007-05-25, ISBN 978-1-84511-387-2. (בEnglish)
  32. ^ Nadav Shragai, "The Mount of Olives in Jerusalem: Why Continued Israeli Control Is Vital"
  33. ^ Alan Balfour, The Walls of Jerusalem: Preserving the Past, Controlling the Future, John Wiley & Sons, 2019-03-06, ISBN 978-1-119-18229-0. (בEnglish)
  34. ^ Raphael Israeli, Jerusalem Divided: The Armistice Regime, 1947-1967, Psychology Press, 2002, ISBN 978-0-7146-5266-5. (בEnglish)
  35. ^ Israel-Jordan Armistice Agreement, GxMSDev
  36. ^ John M. Oesterreicher, Anne Sinai, Jerusalem, New York, John Day, 1974, ISBN 978-0-381-98266-9
  37. ^ Ghada Hashem Talhami, Palestinian Refugees: Pawns to Political Actors, Nova Publishers, 2003, ISBN 978-1-59033-649-6. (בEnglish)
  38. ^ 1948-1967: Jordanian Occupation of Eastern Jerusalem, The Six-Day War (ב־English)
  39. ^ 10: Jordanian Annexation of West Bank - Resolution Adopted by the House of Deputies, www.gov.il
  40. ^ Van der Vyver, J. D, Johan David Van der Vyver, John Witte Jr, Religious Human Rights in Global Perspective: Religious Perspectives, Martinus Nijhoff Publishers, 1996-02-09, ISBN 978-90-411-0177-8. (בEnglish)
  41. ^ Fact Sheets: Jerusalem, Jewish Virtual Library
  42. ^ Annelies Moors, Discourse and Palestine: Power, Text and Context, Het Spinhuis, 1995, ISBN 978-90-5589-010-1. (בEnglish)
  43. ^ Elena Corbett, Review of Jordanian Jerusalem: Holy Places and National Spaces, The Arab Studies Journal 14, 2006, עמ' 129–132
  44. ^ Weldon C. Matthews, KIMBERLY KATZ, Jordanian Jerusalem: Holy Places and National Spaces (Gainesville, Fla.: University Press of Florida, 2005). Pp. 230. $59.95 cloth, International Journal of Middle East Studies 38, 2006-08, עמ' 480–481 doi: 10.1017/S0020743806372431
  45. ^ Yehuda Zvi Blum, For Zion's Sake, Associated University Presse, 1987, ISBN 978-0-8453-4809-3. (בEnglish)
  46. ^ Moshe Hirsch, Deborah Housen-Couriel, Rût Lapîdôt, Whither Jerusalem?: Proposals and Positions Concerning the Future of Jerusalem, Martinus Nijhoff Publishers, 1995-06-28, ISBN 978-90-411-0077-1. (בEnglish)
  47. ^ Jerusalem under Israeli Control | Israel Answers, www.israelanswers.com
  48. ^ Governing Jerusalem : again on the world's agenda, archive.org
  49. ^ Gideon Avni, The Byzantine-Islamic Transition in Palestine: An Archaeological Approach, OUP Oxford, 2014, ISBN 978-0-19-968433-5. (בEnglish)
  50. ^ Raphael Israeli, War, Peace and Terror in the Middle East, Psychology Press, 2003, ISBN 978-0-7146-5531-4. (בEnglish)
  51. ^ Mahdī ʻAbd al-Hādī, Documents on Jerusalem, PASSIA, Palestinian Academic Society for the Study of International Affairs, 2007, ISBN 978-9950-305-19-9. (בEnglish)
  52. ^ Hava Lazarus-Yafeh, Some Religious Aspects of Islam: A Collection of Articles, Brill Archive, 1981, ISBN 978-90-04-06329-7. (בEnglish)
  53. ^ Hakirah.org, hakirah.org
  54. ^ במקורות אחרים: בית דינו של שלמה, או סתם בית דין של יהודים.
  55. ^ אלי שילר, הר הבית ואתריו (אריאל 64-64) עמוד 117.
  56. ^ Schools – Aqsapedia, ‏26 בפברואר 2021 (באנגלית)
  57. ^ יובל ברוך, ארכיאולוג מחוז ירושלים, הסיפור האמיתי, באתר רשות העתיקות
  58. ^ נדב שרגאי, עלילת 'אל-אקצא בסכנה', ספריית מעריב • המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, 2012, עמ' 39
  59. ^ محمد أبو الفيلات, مسجد البراق بالأقصى يشكو قلة العُمّار, אל-ג'זירה, ‏6 בנובמבר 2016
  60. ^ templemountdestruction.com, Conversion of the Solomon’s Stables structure into a mosque > templemountdestruction.com > Temple Mount Antiquities Rescue Committee - Destruction of antiquities 1995-2001, www.templemountdestruction.com (ב־English)
  61. ^ templemountdestruction.com, The Double Gate passageway (western Hulda Gate) > templemountdestruction.com > Temple Mount Antiquities Rescue Committee - Destruction of antiquities 1995-2001, www.templemountdestruction.com (ב־English)
  62. ^ אתר למנויים בלבד Nadav Shragai, Haaretz Correspondent, First Temple Artifacts Found in Dirt Removed From Temple Mount, Haaretz , October 19, 2006
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=האסלאמיזציה_של_ירושלים&oldid=1022056"