פעולות נוספות
| מדינה | ישראל ישראל |
|---|---|
| מחוז | מרחב שלמה |
| תאריך ייסוד | 1969 |
| סיבת נטישה | הסכם השלום בין ישראל למצרים |
| תאריך נטישה | 1982 |
| קואורדינטות |
27°51′14″N 34°18′29″E / 27.853799°N 34.308157°E{{#coordinates:27.853799|N|34.308157|E|type:city|||| |primary |name= }} |
| אזור זמן | UTC +2 |
| {{#property:P856}} | |
|
מזהים לא נמצאו עבור מידע חיצוני.
| |
אופירה הייתה עיר והתנחלות ישראלית, אשר נקבעה כבירת מרחב שלמה (מרש"ל) בדרום חצי האי סיני.
אופירה נבנתה על מצוק ראס אום סיד המשקיף דרומה על מפרץ שארם אל-מויה, מפרץ שלמה, על חולות שארם א-שייח'. 6 ק"מ צפונה מבתי העיר הוקם כפר הנופש של העיר, שנשא את השם "נעמה". כפר הנופש שכן מול מפרץ מרסא אל עיט, מפרץ נעמה.
השם "אופירה" נלקח מהמקרא, על שם האתר המקראי אופיר, שממנו יובאו לממלכת ישראל המאוחדת זהב ואוצרות טבע אחרים, כאמור במלכים א: ”וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב, אַרְבַּע-מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה” (מלכים א' ט', כ"ח).
היסטוריה עריכה
במהלך מלחמת סיני, ב-1956, נכבש המקום על ידי ישראל והוקמה בו היאחזות בשם נח"ל תרשיש, שנקראה גם אופיר, במטרה ליצור התיישבות שתייצב גבולות חדשים ותמנע את הנסיגה. בהיאחזות הוקמו בין היתר צריפי דייגים ובית כנסת אך היא החזיקה מעמד זמן קצר מאוד וכעבור ארבעה חודשים, במסגרת נסיגת צה"ל מסיני ומעזה פונתה ההיאחזות.
במלחמת ששת הימים, ביוני 1967, נכבש המקום בשנית על ידי צה"ל. כחלק מפיתוח האזור הוקם בתחילה פיקוד מרחב שלמה (מרש"ל) שהתפרס על כל דרום סיני. המטרה העיקרית אחרי המלחמה הייתה לפתח את האזור שהיה מרוחק מרחק גאוגרפי ניכר מיישובים ישראלים וממוקדי רשויות השלטון. התפיסה המרכזית הייתה כי יש לפתח את אופירה כמוקד התיישבות ישראלי, שממנה תסתעף הפעילות המרכזית לשאר האזורים. החשיבות לנוכחות אזרחית במקום נבעה מהצורך לפתח תחבורה ימית בדרום הארץ, חקלאות וחקלאות ימית, וכמו כן מהימצאותה בין החוף המערבי של סיני שעל מפרץ סואץ ושדות הנפט שבו, לבין החוף המזרחי שעל מפרץ אילת והתיירות.
בסוף 1968 העריך צוות בדיקה של החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית שניתן להקים בשארם א-שייח' עיירה שתאכלס 10,000 נפשות, כשבשוליה נמל תעופה שיאפשר משלוח חקלאות ותחבורה נוחה לתיירים ותושבים. העיר תוכננה להיות העיר הראשונה בחשיבותה במרחב שלמה ושנייה לאילת במערך האזורי הכולל. לימים נקבעה אופירה לבירת מרחב שלמה.
שדה תעופה הוקם כ-20 קילומטר צפונית-מזרחית לעיר העתידית, על חולות ראס נצרני. שדה אופיר נחנך ב-14 במאי 1968 ושימש גם את חיל האוויר הישראלי וגם טיסות לאומיות אזרחיות. השדה תוכנן לשמש גם לתנועה אווירית בינלאומית.
אופירה יושבה בין השנים 1969 – 1975, מתוך כוונה של משרד השיכון לאכלס את היישוב, בשלב הראשון, כ-500 משפחות (כ-2,000 נפש). היישוב הוקם כחלק מהתפיסה שמפרץ אילת ומצרי טיראן יישארו תחת שליטה ישראלית בכל הסדר עתידי בין ישראל למצרים. העיר נבנתה על מצוק ראס אום סיד המשקיף דרומה על מפרץ שלמה. בשנים הראשונות לא היה כביש ישיר שחיבר את העיר למרכז הארץ, והדרך לאופירה עברה בחוף המערבי של סיני, דבר שהאריך את הדרך בכ-250 ק"מ לפחות. רק ב-1971 נסלל כביש אילת-אופירה, שברובו מקביל לקו החוף של מפרץ אילת. במקומות בהם ניתן היה לעשות זאת, סטתה סלילת הכביש מערבה, לכיוון ההרים, על מנת לא לפגוע בחוף ובנוף של מפרץ אילת. באופן כזה נסללה הדרך בין נביעות לדי זהב. שאר הדרך נסללה צמוד לחוף מכיוון שהגאוגרפיה לא אפשרה לסטות. בתחילת 1975 הוצף היישוב בשיטפון שהגיע דרך נחל דהב[1]. בעיר לא הייתה קליטה לתחנות טלוויזיה כלל, וקליטת תחנות רדיו מאוד מצומצמת. בשונה משאר היישובים הישראלים שהוקמו בסיני, אופירה הייתה בבעלות הממשלה, ותושבי המקום חיו בשכירות ממשרד השיכון.
בספטמבר 1976 נערכו בחירות ראשונות לוועד מתיישבים במקום, בו נבחר ועד בן חמישה תושבים.[2]אם כי שלושה מתוכם, שהיו אנשי צבא, נאלצו להתפטר מן הוועד על פי הנחיית אגף כוח האדם בצה"ל.[3]
על מפרץ נעמה, 6 ק"מ צפונית-מזרחית לעיר, הוקם אזור תיירות ונופש שנקרא נעמה. בצידה הדרומי של נעמה הוקמו שני בתי מלון, ובצידה הצפוני הוקם בית ספר שדה "נעמה". לאורך המפרץ כולו נבנתה טיילת ונפתחו שני מועדוני צלילה. באמצע הדרך בין נעמה לעיר אופירה נבנה אתר לתחנת כוח להפקת חשמל ומים על החוף. שני ק"מ מצפון לעיר הוקם אזור תעשייה. מצד מערב של העיר ובצמוד לה, על חוף מפרץ שלמה, הוקם בסיס מפרץ שלמה של חיל הים הישראלי.
בשנת 1981 נערכה במקום פגישת פסגה אשר כונתה "פסגת אופירה", בה השתתפו נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין. השניים נפגשו בעת יישום תהליך השלום, שנתיים לאחר שחתמו על הסכם השלום בין המדינות.
במהלך חורף תשמ"ב (1982) הצטרפו לתושבי אופירה קבוצה ממתנגדי הנסיגה מסיני שנתמכו על ידי התנועה לעצירת הנסיגה מסיני. רובם המכריע נמנה עם גוש אמונים. חברי הקבוצה ארגנו את קהילתם כיישוב לכל דבר, כולל מזכירות, בית כנסת, ישיבה (בראשות הרב איתן שנדורפי), ישיבה תיכונית, בית ספר יסודי, מעון וגן ילדים.
ערב חופשת פסח 1982 נעזבה אופירה מיושביה בעקבות נסיגת צה"ל מסיני, על פי הסכם השלום בין ישראל למצרים. לאחר עזיבת התושבים נותרו במקום חברי קבוצת גוש אמונים, שהמשיכו במאבקם כנגד הנסיגה עד לפינוים בידי צה"ל. בשונה מגורלם של בתי העיר ימית ורוב היישובים בסיני, בתיה של אופירה לא נהרסו. העיר נמכרה למצרים, ואת המקום יישבו תושבי סיני.
שדה אופיר הפך להיות נמל התעופה הבינלאומי שארם א-שייח'.
ראו גם עריכה
לקריאה נוספת עריכה
- רפי לרמן, תכנון העיר אופירה בתוך: עזרה זהר (עורך), המדבר עבר, הווה, עתיד, הוצאת רשפים, ת"א, תשל"ז.
- בצלאל לביא ואפרים גרינברג, פרק: המנהל והפיתוח האזורי במרחב שלמה, בתוך הספר סיני - לזכרו של משה דיין, עמ' 985-992, 1987.
- פרופ' ברוך קימרלינג: פרק 2.3.4.3. ניתוח מקרה "התנועה לעצירת הנסיגה בסיני" בתוך: ספר קורס "בן חברה למדינה-סוציולוגיה של הפוליטיקה" כרך א', הוצ' האוניברסיטה הפתוחה, ת"א, תשנ"א.
- מתיו טיג, סיני - חלום ושברו - מרירות המולידה טרור רוחשת בקרב שבטי הבדואים בחצי האי סיני, נשיונל ג'יאוגרפיק ישראל, גיליון 130, מארס 2009
קישורים חיצוניים עריכה
- מירב קריסטל, אופירה: מכירת סוף עונה, באתר ynet, 18 בפברואר 2007
- הקמת אופירה בארכיון שיכון ובינוי
- שרי מקובר-בליקוב, 40 שנה לפינוי סיני, תושביה לשעבר של העיר אופירה מתרפקים על הזיכרונות, באתר מעריב אונליין, 12 במרץ 2022
- אתר הנצחה ליישוב אופירה
הערות שוליים עריכה
- ^ משולם עד, השטפון בערבה הותיר בכיה לדורות, דבר, 28 בפברואר 1975
- ^ לראשונה: בחירות באופירה, מעריב, 23 בספטמבר 1976
- ^ אלי דנון, התפטר הוועד באופירה – בחירות חדשות ב־26 בנובמבר, מעריב, 6 בנובמבר 1978
| נסיגת ישראל מסיני | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| רקע | הסכם הביניים בין ישראל למצרים (1975) • הסכמי קמפ דייוויד • הסכם השלום בין ישראל למצרים | ||||||
| הפינוי | נסיגת צה"ל מסיני ומרצועת עזה (1956–1957) • מבצע רמון • פינוי חבל ימית | ||||||
| יישובים שפונו |
| ||||||