אביבה דקל

אביבה דקל (נולדה ב-5 בפברואר 1937) ציירת,^[1] פסלת, עיתונאית וסופרת ישראלית.

ביוגרפיה עריכה

אביבה דקל נולדה בעיר חיפה לרבקה ויצחק מרדכי אוסטרוביץ שעלו לישראל מפולין. אביה, הלך לעולמו בהיותה בת תשע וחצי.

אביבה למדה ציור וקולז' מגיל חמש, ובלט אצל הרקדנית ולנטינה ארכיפובה-גרוסמן, מחלוצות הוראת הבלט בארץ, ורקדה בלט קלאסי עד גיל 27. למדה בגימנסיה ביאליק בחיפה, וסיימה את חוק לימודיה בשנת 1955, במגמת ביולוגיה. בנעוריה כתבה לעיתון הגדנ"ע ושיחקה כדורסל בנבחרת הנוער של "מכבי" חיפה.

ב-1956 שירתה אביבה בצה"ל בחיל החימוש, בבסיס ליד חיפה, ובשנת 1957, קצת לפני שמלאו לה 20, נישאה לאהרון דקל (דקס) והשתחררה מהצבא.

הזוג התגורר בחיפה והיא עבדה במכון לשיקום עיוורים "מגדל אור", נרשמה ללמודי מדעים בטכניון בחיפה והפסיקה את לימודיה לאחר שנה עם הולדת בתה הבכורה איילת. לאחר מלחמת ששת הימים, בשנת 1967, עברה המשפחה להתגורר בעיר אילת, ואביבה החלה לעבוד כמנהלת הזמנות במלון "מלכת שבא".

בתחילת שנות ה-70, פנתה לעסוק באומנות ובכתיבה.

אומנות עריכה

הנוף והטבע אותם חוותה במגוריה באילת עודדו אותה להתחיל בציור בצבעי שמן לראשונה ("האור של אילת עשה לי משהו, ראיתי את הדברים אחרת באור הזה").^[2] סגנון הציור שלה הוא ריאליזם פנטסטי ועוסק בעיקר בסוגיות חברתיות ופוליטיות, וכמעט בכל תמונותיה הרקע הוא נופה של העיר אילת.

בשנת 1972 הוצגה תערוכת היחיד הראשונה שלה באילת, במוזיאון לאמנות מודרנית, ובמהלך 25 שנה הציגה ציורים ופסלי ברונזה בכ-20 תערוכות יחיד, ובעשרות תערוכות קבוצתיות, בישראל, ארצות הברית, שווייץ, גרמניה וקנדה.

בשנים 1981–1982 הציגה תערוכה נודדת, "סיני", ביישובי גוש קטיף וחצי האי סיני ובבסיס צה"ל, במחאה על הנסיגה מסיני והעברת השטח למצרים.

בגלריה "אוגרית" בתל אביב הציגה בשנת 1983 את התערוכה "להיות אישה", שבמרכזה ביקורת על מעמד האישה בישראל. בסדרת הפסלים שפיסלה אין לנשים פנים, השוני ביניהן הוא מה שהן נושאות בתוכן. בגופה של אחת ביציות, ושם הפסל הוא "אשה היא אם", אחרת מלאה בתכשיטים נוצצים, ושם הפסל הוא "אשה היא אוצר", בתוך בטנה של אחרת רהיטים זעירים, ושם הפסל הוא "אשה היא בית".

בשנת 2007 פתחה אביבה עם בעלה דקס את גלריית "דקל" לאומנות, שהייתה ממוקמת במלון מוריה שרתון באילת בשנים 2011-2007.^[2] בגלריה הוצגו פסלים של אומנים זרים ויצירות של אומנים ישראליים,^[3] ביניהם הפסל אהרן בצלאל והפסלת גילה שטיין.

במרץ 2025 יוצגו שניים מציוריה ב"תערוכת נשים" לרגל יום האישה הבינלאומי, בבית ציוני אמריקה בתל אביב.

כתיבה עריכה

בשנת 1988 ראה אור ספר ילדים ראשון פרי עטה, "צחי עובר לאילת", בהוצאת ספרית פועלים, שבו תיארה את השתלבותו של בנה במקום מגוריו החדש באילת. ספרי ילדים נוספים שחיברה ראו אור בהוצאת ידיעות אחרונות ובהוצאת הקבוץ המאוחד. בנוסף, סיפורי ילדים שכתבה התפרסמו מספר שנים באופן קבוע במדור הילדים של העיתון "ידיעות אחרונות".

ב-1998 ראה אור בהוצאת מעריב ספרה "פיגוע", המיועד למבוגרים. הספר מגולל סיפור התאהבותה של אשה יהודייה בבחור ערבי צעיר, המתגלה בסוף הספר כמחבל שמבצע פיגוע, בחנות צעצועים בהדר הכרמל, חיפה.

בנוסף, כתבה משנת 2016-2011 במקומון האילתי, "ערב ערב באילת"^[4] סיפור שבועי בנוסח רומן רומנטי, ועבדה כעיתונאית עסקים ושטח גם במוסף "מה נשמע"^[5] עד שנת 2020.

בינואר 2025, סיימה את כתיבת הספר "רבקה", המתעד את קורות חייה של אימה, שהתאלמנה בגיל צעיר. ספרה זה, וכן שלושה ספרי ילדים חדשים פרי עטה - "מסעות החתולים של סבתא", "מלכת הארמון", ו"הילדים מרחוב נעמה", טרם ראו אור.

חיים אישיים עריכה

אביבה דקל הייתה נשואה לאהרון דקל (דקס) כ-60 שנה, מלונאי, שכיהן במשך 18 שנה כיו"ר התאחדות המלונות באילת,^[6] היא אם לאיילת דקל, במאית קולנוע וטלוויזיה,^[7] ולצחי דקל, מוזיקאי בשלן וסופר,^[8] סבתא לשבעה נכדים.

בשנת 2021 השתתפה אביבה דקל בתפקיד קטן בסרט התיעודי של אבי מאור מרזוק, "המלחמה האחרונה של נלסון",^[9] על המאבק של רפי נלסון להשאיר את כפר הנופש במפרץ טאבה בשליטה ישראלית אחרי נסיגת ישראל מסיני ב-1982.

משנת 2023 ועד היום, שנת 2025 משחקת בהצגות בחוג תיאטרון המתקיים בתיאטרון "אלעד"^[10] באילת ובערבה.

תערוכות עריכה

^[11]^[12]רשימה חלקית של תערוכות יחיד:

1972, מוזיאון לאמנות מודרנית, אילת.
1974, גלריה נועם, אילת.
1976, גלריה תוראל, תל אביב.
1977, "פולקסגלרי", ברלין, גרמניה.^[13]
1978, שגרירות ישראל בוושינגטון.^[14]
1978, גלריה נצר, חיפה.
1980, קולטורקוסיסיון וולן, ציריך, שווייץ.^[15]
1981, גלריה עירונית, קאמן, גרמניה.^[16]^[17]
1982-1981, תערוכות נגד פינוי סיני בימית, אופירה, נביעות ובבסיס חיל אויר עציון.^[18]
1982, גלריה סאסקס, אוטווה, קנדה.
1983, גלריה אוגרית, תל אביב.
1984, צוותא, תל אביב.
1987, גלריה שלוש עשרה וחצי, יפו.
1988, גלריה קמפינסקי, פרנקפורט, גרמניה.
1988, מוזיאון לאמנות, נהריה.
1991, גלריה מכבית, סוהו ניו־יורק.

לצד זאת, השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות בישראל,^[19] באירופה, בארצות הברית ובקנדה.

גלריה עריכה

"געגועים לסיני"

"געגועים לסיני"
"געגועים לסיני"

"געגועים לסיני"
"להיות אשה"

"להיות אשה"
"מחווה לקזאלס"

"מחווה לקזאלס"
"מחווה לקזאלס"

"מחווה לקזאלס"
"ציפור גן עדן"

"ציפור גן עדן"

ספריה עריכה

"פיגוע",^[20] הוצאת "מעריב", הד ארצי תשנ"ט 1998.

ספרי ילדים עריכה

"צחי עובר לאילת",^[21] עיצוב עטיפה: אביבה דקל, הוצאת ספרית פועלים, 1988.
"מרפאת החיות של רוחלה",^[22] אביבה דקל, רוחל'ה זילברמן, הוצאת הקבוץ המאוחד, 1990.
"הכלב סתם",^[23] הוצאת הקבוץ המאוחד, 1992.
"ללכת לאיבוד",^[24] הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999.
"הרפתקאות פבלו ביער הצ'לו",^[25] איורים ועיצוב הכריכה אביבה דקל, הוצאת ידיעות ספרים, סדרת סביונים, 2000.
"הבריחה לאפריקה",^[26] הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2002.

לקריאה נוספת עריכה

הצצה מתוך "המלחמה האחרונה של נלסון", בימוי, תסריט ותחקיר: אבי מאור מרזוק, 2021.
רקע אישי נוסף על אביבה דקל שנכתב על ידה, מאי 2023.
"המחברות של דקס", תיעוד מסעות, טיקטקתי הוצאה דיגיטלית לאור. 17 בפברואר 2025.

קישורים חיצוניים עריכה

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא [[commons:Category:{{#property:P373}}|אביבה דקל]] בוויקישיתוף

יצירות מאת אביבה דקל, באתר הספרייה הלאומית.
אביבה דקל, ברשת החברתית פייסבוק.
ספר התורה של הדודה אסתר, מאת אביבה דקל [עיתון "ערב ערב באילת" 2702], 15 באפריל 2015.
מנציחים את איש התיירות, מירב לוי דיאמנט, [מוסף "מה נשמע" 572, עיתון "ערב ערב באילת"], 31 באוקטובר 2018.

הערות שוליים עריכה

^ מוזיאון ישראל, ירושלים, מרכז המידע לאמנות ישראלית.
^ ¹ ² גלריה "דקל" במלון מוריה שרתון באילת בשנים 2011-2007
^ תערוכה של מרק בוגנין בגלריה "דקל", מלון מוריה אילת.
^ "ישיבה מהסוג האחר", [מוסף "מה נשמע" 516, עיתון "ערב ערב באילת"], 2 באוקטובר 2017.
^ "והוא לא מפסיק לחייך" [מוסף "מה נשמע" 543, עיתון "ערב ערב באילת"], 11 באפריל 2018.
^ נפרדים ממר תיירות, מרב לוי דיאמנט [עיתון "ערב ערב באילת" 2742], 20 בינואר 2016
^ הסרט ״מקום מפלט״ ב- יס דוקו, איילת דקל, ‏2 בדצמבר 2019
^ צחי דקל, ממלכת הזבל, ‏21 באוקטובר 2015.
^ "המלחמה האחרונה של נלסון", מאת מירב לוי דיאמנט, [עיתון "ערב ערב באילת" 2064], 15 באוקטובר 2021.
^ תיאטרון אלעד אילת והערבה, הוקם בסוף 2014 לזכרו של רס"ל אלעד דן, יליד קיבוץ אילות שנפל במלחמת לבנון השנייה.
^ אביבה דקל בתערוכה בקאמן, 16,17 במאי 1981.
^ תערוכה של אביבה דקל, שווייץ, 14 במרץ 1980.
^ פלח שמש על מפה לבנה, בצלאל רובין, "על המשמר", 10 במרץ 1977.
^ תערוכה בוושינגטון בביתם של חסיה וילו שביט, שהיה הנספח האווירי בשגרירות, "לאשה", גיליון מס' 1953, 24 באוקטובר 1977.
^ תערוכה של אביבה דקל במרכז קהילתי ווהלן, שווייץ, 12 במרץ 1980.
^ אביבה דקל מציגה בגרמניה, "ערב ערב באילת", 11 ביוני 1981.
^ אביבה דקל בתערוכתה בקאמן עם ראש העיר פרידהלם קטלר, 16 במאי 1981.
^ ציירת אילתית מציגה ביישובי דרום סיני, בצלאל רובין, ידיעות אחרונות, פברואר 1981.
^ תערוכה קבוצתית, גלריה כברי לאמנות ישראלית, באתר מוזיאון ישראל ירושלים, ‏22 בדצמבר 2007 עד 2 בפברואר 2008.
^ "פיגוע", הוצאת "מעריב", הד ארצי תשנ"ט 1998.
^ צחי עובר לאילת, באתר הקבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 1988.
^ "מרפאת החיות של רוחל'ה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.
^ הכלב 'סתם', באתר הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 1992.
^ "ללכת לאיבוד", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999.
^ הרפתקאות פבלו ביער הצ'לו, איירה אביבה דקל, באתר ידיעות ספרים, 2000.
^ "הבריחה לאפריקה", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2002.

[1] מוזיאון ישראל, ירושלים, מרכז המידע לאמנות ישראלית.

[גלריה_"דקל"-2] ¹ ² גלריה "דקל" במלון מוריה שרתון באילת בשנים 2011-2007

[3] תערוכה של מרק בוגנין בגלריה "דקל", מלון מוריה אילת.

[4] "ישיבה מהסוג האחר", [מוסף "מה נשמע" 516, עיתון "ערב ערב באילת"], 2 באוקטובר 2017.

[5] "והוא לא מפסיק לחייך" [מוסף "מה נשמע" 543, עיתון "ערב ערב באילת"], 11 באפריל 2018.

[6] נפרדים ממר תיירות, מרב לוי דיאמנט [עיתון "ערב ערב באילת" 2742], 20 בינואר 2016

[7] הסרט ״מקום מפלט״ ב- יס דוקו, איילת דקל, ‏2 בדצמבר 2019

[8] צחי דקל, ממלכת הזבל, ‏21 באוקטובר 2015.

[9] "המלחמה האחרונה של נלסון", מאת מירב לוי דיאמנט, [עיתון "ערב ערב באילת" 2064], 15 באוקטובר 2021.

[10] תיאטרון אלעד אילת והערבה, הוקם בסוף 2014 לזכרו של רס"ל אלעד דן, יליד קיבוץ אילות שנפל במלחמת לבנון השנייה.

[11] אביבה דקל בתערוכה בקאמן, 16,17 במאי 1981.

[12] תערוכה של אביבה דקל, שווייץ, 14 במרץ 1980.

[13] פלח שמש על מפה לבנה, בצלאל רובין, "על המשמר", 10 במרץ 1977.

[14] תערוכה בוושינגטון בביתם של חסיה וילו שביט, שהיה הנספח האווירי בשגרירות, "לאשה", גיליון מס' 1953, 24 באוקטובר 1977.

[15] תערוכה של אביבה דקל במרכז קהילתי ווהלן, שווייץ, 12 במרץ 1980.

[16] אביבה דקל מציגה בגרמניה, "ערב ערב באילת", 11 ביוני 1981.

[17] אביבה דקל בתערוכתה בקאמן עם ראש העיר פרידהלם קטלר, 16 במאי 1981.

[18] ציירת אילתית מציגה ביישובי דרום סיני, בצלאל רובין, ידיעות אחרונות, פברואר 1981.

[19] תערוכה קבוצתית, גלריה כברי לאמנות ישראלית, באתר מוזיאון ישראל ירושלים, ‏22 בדצמבר 2007 עד 2 בפברואר 2008.

[20] "פיגוע", הוצאת "מעריב", הד ארצי תשנ"ט 1998.

[21] צחי עובר לאילת, באתר הקבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 1988.

[22] "מרפאת החיות של רוחל'ה", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990.

[23] הכלב 'סתם', באתר הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים, 1992.

[24] "ללכת לאיבוד", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 1999.

[25] הרפתקאות פבלו ביער הצ'לו, איירה אביבה דקל, באתר ידיעות ספרים, 2000.

[26] "הבריחה לאפריקה", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2002.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]