Jump to content
החלפת מצב חיפוש
החלפת מצב תפריט
450K‏
15
3
1M‏
Pinkas
שינוי מצב תפריט ההעדפות
החלפת מצב תפריט אישי
לא בחשבון
כתובת ה־IP שלך תהיה גלויה לציבור אם תעשה עריכות כלשהן.

שרית פוקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פעולות נוספות
שרית פוקס

שרית פוקס (נולדה ב-27 במאי 1956) היא עיתונאית, מבקרת תיאטרון ישראלית, פרשנית תרבות וביוגרפית. שימשה במשך שנים רבות חברת מערכת בעיתון "מעריב", וכיום היא פרילנסרית וחוקרת.

קורות חייה עריכה

שרית פוקס נולדה בדרום תל אביב. היא גדלה בצפון תל אביב ולמדה בבית הספר התיכון עירוני א', שם קיבלה את פרס בית הספר לספרות על שם משה זילברמן, וחקרה בהדרכת המשוררת יאירה גנוסר את דמות האדם הקטן בסיפורי אנטון צ'כוב. בצה"ל שירתה בחיל האוויר בבסיס תל נוף. היא סיימה תואר ראשון בספרות אנגלית ותיאטרון בהצטיינות באוניברסיטה העברית ותואר שני בהצטיינות יתרה בחוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. עבודת התזה שלה, בהנחיית פרופ' ש. גיורא שוהם עסקה בתנועת הזמן המעגלי במחזותיו של סמואל בקט בהשוואה ליוצרים נוספים.[1]. במהלך לימודיה עבדה במכון למחוננים בהנהלת אריקה לנדאו, ותלמידיה המפורסמים הם השחקן והבמאי יואב צפיר, היוצר דורי פרנס, העיתונאי גיא זהר, והשדרנית ענת דולב.

במשך 28 שנים הייתה חברת מערכת "מעריב", שם פרסמה מאות רשימות וביקורות על תיאטרון ותרבות. במקביל ערכה ראיונות עומק עם מובילי תרבות, פוליטיקאים ומנהיגים כמו ס. יזהר,[2] קלוד לנצמן,[3], א.ב. יהושע, משה קופפרמן, יעקב אגם,[4] עליזה אולמרט, שמעון פרס,[5] יצחק שמיר רפאל איתן, יעל דיין, ועוד. פוקס זכורה בין היתר בזכות ריאיון עם השופט שמעון אגרנט, סמוך למותו, בו סיפר לראשונה כי לראש הממשלה גולדה מאיר היה מידע מודיעיני מראש על ההכנות למלחמת יום הכיפורים. פוקס כתבה כתבות מעמיקות על קבוצות שוליים בחברה - מתמודדים עם מחלות נפשיות ופיזיות, נכים ונשים מוכות. היא כתבה על פגוע ראש ממלחמת לבנון הראשונה וליוותה את תהליך השיקום שלו. כמו כן ריאיינה אנשי ימין כאלישבע פדרמן (אשתו של נועם פדרמן)[6] ואריה בירו.[7] בראיון עם בירו הוא הודה ברצח שבויים מצריים במהלך מלחמת סיני, כמו גם ברצח גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה. באחת הכתבות שלה, באמצע שנות השמונים, הצטרפה למשך מספר שבועות לצעירי תנועת הנוער של הרב כהנא.

בראשית האינתיפאדה הראשונה הצטרפה לפיזור הפגנה בשטחים ונכנסה לשיחות אישיות וממושכות עם חיילי הגדוד, שהרגישו רגשי אשמה כלפי חלק מפעולותיהם.

פוקס פרשה ממערכת "מעריב" בשנת 2007 והמשיכה לכתוב כפרילנסרית עד 2014, מאז היא כותבת בכלי תקשורת שונים.

פוקס משתייכת לזרם האלטרנטיבי של ייצוג השואה בתיאטרון והנצחת זיכרון השואה.[8][9]נמנית עם הראשונים שנאבקו מעל דפי העיתונות נגד מסע בני נוער לפולין.[10] במהלך מלחמת המפרץ הראשונה הושעתה למשך חודש מהעיתון, בעקבות מאמר שטען כי לימוד השואה בישראל מטמיע פחד ופרנויה ואינו עוסק בשורשים האוניברסליים של הרוע הנאצי. היא אף צוטטה בספרו של משה צוקרמן "שואה בחדר האטום" (1990).

בסדרת כתבות פרשנות שהחלו להתפרסם כבר בסוף שנות השמונים בעקבות מחזות שהוצגו בארץ, הייתה פוקס מהראשונים שערערו על קידוש היגון בעבודת הזיכרון של השואה בארץ, ללא הפקת לקחים על טבע האדם.

בקריאתה להטמעת מסרים רציונליים והומניסטים בעבודת זיכרון השואה שייכת פוקס לקבוצה שהפיקה את ערבי יום השואה האלטרנטיביים, שבראשה עומדים אמיר אוריין ותלמידו אבי גיבסון בר-אל. פוקס גם הייתה בין הראשונים שעסקו ביחסם של בני הדור השני לשואה בישראל ובגרמניה החל משנות ה-80, שנים לפני שהתופעה התעצמה ונדונה בתקשורת וברשת.[11][12]

ב-2012 הוזמנה פוקס לנהל אמנותית אירוע ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, בבית אבי חי בירושלים. האירוע נקרא "דווקא לצחוק" והוקדש ליצירות המתמודדות עם השואה באמצעות הומור שחור ולבן.[13]

עבודתה המחקרית עריכה

פוקס כתבה לעיתוני ספרות ביקורות ומאמרים, כמו מאמרה שפורסם ב"עתון 77" בשנת 1987, בו ניתחה את ספרו של א.ב. יהושע "מולכו".[14] התזה של הניתוח הייתה שהרגש האמביוולנטי של הבעל כלפי אשתו שמתה מסרטן מונע ממנו להשתחרר מן האבל. א.ב יהושע מוביל את גיבורו להכרה זו שלב אחרי שלב בספר, עד שהוא משתחרר מרגש האשמה המלווה אותו ומזדכך.

בשנת 2008 ראה אור ספרה "נמר בוער", מונוגרפיה על המחזאי נסים אלוני, בהוצאת ידיעות ספרים, ובעריכה של דורי פרנס. כתיבתו ארכה שמונה שנים, וכללה איסוף חומרים רבים וראיונות עם כ-100 אנשים משמעותיים מחייו של אלוני מילדות ועד בגרות. אלוני, אליבא דפוקס, משקף פוסט טראומה של לוחמי מלחמת העצמאות. ספרה עורר דיון אודות ניפוץ מיתוסים וייחוס פגיעות נפשית לאושית תרבות. פוקס ניפצה את התבנית של אלוני כמשורר פנטסטי לירי בלבד. באמצעות סיפוריו המוקדמים הלא מוכרים שכתב בזמן המלחמה, שיחות עמו ועם חברי הגדוד שלו, חשפה את היסודות הריאליסטיים של מחזותיו. על ספרה כתב פרופ' שמעון לוי "'נמר בוער' הוא ספר התיאטרון החשוב ביותר וודאי המרתק מכולם, שיצא לאחרונה לאור על התיאטרון הישראלי ועל אחד מגדולי יוצריו. המחקר המושקע בו הוא בעל ערך תיעודי ותרבותי רב. יתר על כן, שרית פוקס משכילה לרקום חוטים של תובנות מדויקות בכתיבה המשלבת ארוטיקה ואקדמיה, רגש עמוק ללא רגשנות."[15]

בנוסף כתבה פוקס על אנשי בתיאטרון שחוו פוסט טראומה במלחמות ונתנו לכך ביטוי ביצירתם כמו השחקן אורי אברהמי,[16] ומוטי לרנר.

היא כותבת ספר שני ששמו הזמני הוא "חרדת הגלגול היודונאצי בדרמה הישראלית" המהווה הרחבה למאמר שפרסמה ב"עתון 77", מתוך התנגדות לפרשנות הרווחת של הביטוי "יודונאצים" שטבע ישעיהו ליבוביץ.

ספרה עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

ממאמריה:

על המשיכה של הדור השני לשואה לגרמניה

ביקורות על "נמר בוער"

מאמרים בנושאים מגוונים

הערות שוליים עריכה

  1. ^ שרית פוקס, לקחי גודו - המטפיזיקה של הקיום המעגלי, תזה לתואר שני, אוניברסיטת תל אביב, 1986
  2. ^ שרית פוקס, ס. יזהר – כתמים של ההיסטוריה אי אפשר לכבס, "מעריב", 9 בפברואר 2001
  3. ^ שרית פוקס, "המוות זה סקנדל", באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2001
  4. ^ שרית פוקס, "יעקב דה וינצי", ריאיון עם יעקב אגם, תרבות מעריב, 18 בספטמבר 1998
  5. ^ שרית פוקס, יש לו חלום, מעריב, 16 בספטמבר 1988
  6. ^ בשלה לנקמה, שיחה עם אלישבע פדרמן, סופשבוע מעריב, 2 באוגוסט 2001
  7. ^ אני אריה בירו, באתר של שרית פוקס
  8. ^ שרית פוקס, זה לא מופע עירום. זה על השואה, באתר שרית פוקס Sarit Fuchs – ארכיון מאמרים, ‏6.9.1991
  9. ^ שרית פוקס, חרדת הגלגול בדרמת השואה, באתר שרית פוקס Sarit Fuchs – ארכיון מאמרים, ‏מרץ 1989
  10. ^ שרית פוקס, מצעד החיים, באתר שרית פוקס Sarit Fuchs – ארכיון מאמרים, ‏31.1.2010
  11. ^ שרית פוקס, הפחד מפני החולשה, מעריב, 22 ביוני 1989
  12. ^ שרית פוקס, "שואה? אני מכיר. הוא גר לידי": על "ילדי השואה", באתר nrg‏, 25 באוקטובר 2010
  13. ^ דווקא לצחוק: הומור לנוכח השואה, באתר של שרית פוקס
    "דווקא. לצחוק." – ערב על הומור בשואה, באתר "הבמה", 15 בינואר 2012
  14. ^ שרית פוקס, ‏"מחול המוות" או "המת הממית" על מולכו לא.ב. יהושע, עתון 77 גיליון 087, אפריל 1987, עמ'20–21, 45, בארכיון הדיגיטלי של כתב העת בספריית אוניברסיטת טקסס באוסטין
  15. ^ שמעון לוי, רגש עמוק ללא רגשנות, "תיאטרון", גיליון 27, חורף 2009
  16. ^ אנטי גיבור מלחמה – ריאיון עם אורי אברהמי, באתר של שרית פוקס
  17. ^ מיכאל הנדלזלץ, ניסים אלוני נחשף בספר חדש, באתר הארץ, 7 בינואר 2009
  18. ^ בהקדמת העורך לגיליון 46 של כתב העת תיאטרון, כתב החוקר והמשורר גד קינר: "כשפרסמה העיתונאית והמבקרת שרית פוקס את פרי מחקרה ארוך-השנים נמר בוער – יצירה מטלטלת וחדשנית, העוסקת בחוויות הקרב הטראומתיות של נסים אלוני, לוחם תש"ח, שרדפו אותו כל חייו, ובאות לידי ביטוי במחזותיו וסיפוריו - היא לא שיערה בנפשה שתהפוך למטרה לשיסוי ולגינוי במסע ציד, רצוף שקרים והכפשות, של אמנים ומבקרים שפוקס העזה לגעת במשיחם שעליו הם רשומים בטאבו, ולהאיר אותו באור שונה מדימוי מחבר הפנטסמגוריות האגדתיות והססגוניות, אותם זיקוקין די - נור בלתי מחייבים שכל כך הערצנו. המאמר "מבט חוזר על נמר בוער", בו שרית פוקס באה חשבון עם אויבי העבר שלה, חושף לא רק את כאבה של המחברת, אלא גם את פנינו הכעורות כחברה קרתנית, גלותית, בלתי מפרגנת ואכזרית – ודווקא בקרב הנשמות "היפות" של קריית ספר. אלמלא היה המדובר במאמר המתאר ציד מכשפות מציאותי, אפשר היה לחשוב שלפנינו וריאציה על חפץ מאת תלמידו של אלוני, חנוך לוין." ב-20.2.2022 כינה הסופר והמשורר יצחק לאור את פוקס "קסנדרה", בפוסט שהעלה בפייסבוק. לאור השווה את פוקס לקסנדרה הרואה מה שאחרים אינם רואים והאחרים מתנגדים לשמוע לה. לאור ייחס לפוקס את "נקודת הראות המהפכת של האשה" שכן הבחינה בפוסט טראומה של אלוני שהתהוותה ביחסיו עם אביו ובאירוע קשה במלחמת תש"ח. https://www.facebook.com/yitzhak.laor/posts/5593203770706490
אוחזר מתוך "https://www.yisraelpedia.com/index.php?title=שרית_פוקס&oldid=519729"