מישור הרוחות
פעולות נוספות
מישור הרוחות הוא מישור הממוקם מצפון למכתש רמון. אורכו 4 ק"מ, ורוחבו 3 ק"מ, וכיוונו מצפון-מזרח לדרום-מערב. מישור הרוחות נקרא כך, מכיוון שהוא נמצא באזור מישורי עם רוחות. שם זה הוא גם תרגום שמו הערבי של המישור, סהל אל-הווא.[1]
יש בו שרידי אתר מהמאות ה-11 עד ה-10 לפנה"ס, הנמצאים על שפת מתלול התוחם את המישור מצפון.[2]
היסטוריה עריכה
האתר שהתגלה במישור הרוחות הוא אחד משורה של אתרים שהתקיימו התקיימו במאות ה-11 עד ה-10 לפנה"ס, הקרויים 'המצודות הישראליות' בנגב שנחשבו למערך מצודות שהוקמו בגבול הדרומי של הממלכה הישראלית המאוחדת.[3][4] כיום מקובל יותר להניח כי לפחות ברוב המקרים מדובר ביישובים ולא במצודות, ויש ויכוח האם הם התיישבות ספונטנית של האוכלוסייה[5] או מפעל ממלכתי;[6] יש גם ספקות באשר לעצם קיומה של ממלכה ישראלית מאוחדת בתקופת המקרא.[7]
מספרו של האתר ברשימת מתחמי הסוגרים בהר הנגב (ה'מצודות') הוא 28.[5] צורתו מלבנית (20 מ' לאורך, 16-17 מ' לרוחב), וקירותיו הבנויים אבני גוויל השתמרו עד לגובה של מטר אחד. כ-100 מטר מדרום ומדרום מזרח לשרידי המצודה, ישנם שלושה בורות גדולים עגולים, מדופנים באבני גוויל, שהיו ככל הנראה מקור המים של יושבי האתר.[4]
ראו גם עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
- חמי מזור, אנציקלופדיה מפה מ, נ,ס.
- חדשות ארכאולוגיות, מישור הרוחות.
- צמחיית ישראל ברשת, מישור הרוחות.
הערות שוליים עריכה
- ^ חמי מזור, הרוחות, מישור, באתר מפה
- ^ הרוחות, מישור, באתר מפה
- ^ יוחנן אהרוני, המצודות הישראליות בנגב, בתוך יעקב ליוור (עורך), היסטוריה צבאית של ארץ-ישראל בימי המקרא, הוצאת מערכות, צבא הגנה לישראל, 1964 (תשכ"ד), עמודים 426–437.
- ^ 1 2 זאב זיוון, מכתש רמון והר הנגב : מעיר בה"דים לעיר תיירות, באתר הספרייה של מט"ח, דצמבר-ינואר 1995
- ^ 1 2 ישראל פינקלשטיין, 'מצודות' הר הנגב בתקופת הברזל - אתרי התנחלות של נוודי המדבר, ארץ ישראל י"ח, תשמ"ח (1988), עמ' 366–379, ובפרט הטבלה בעמ' 368–371, והמפה בציור 1 (עמ' 367). האתרים ממוספרים לפי סדרם הגאוגרפי מצפון-מזרח לדרום-מערב.
- ^ Avraham Faust, The Negev "Fortresses" in Context: Reexamining the "Fortress" Phenomenon in Light of General Settlement Processes of the Eleventh-Tenth Centuries B.C.E. Journal of the American Oriental Society, Vol. 126, No. 2 (Apr. - Jun., 2006), pp. 135–160.
- ^ ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, ראשית ישראל: ארכאולוגיה, מקרא וזיכרון היסטורי, אוניברסיטת תל אביב, 2003, עמ' 131–155.
