קובץ:Aerial photograph of Midtown Manhattan & Bryant Park-2008,07.jpgתמונה 1:הבניינים שמסביב לפארק 2008. משמאל לימין ובצד הקרוב אלינו (הצופה מביט צפונה): הבניין הפינתי משמאל (רח' 40 עם השד' ה-6), אולפני ב. פארק; מימינו מול מרכז הפארק, אמריקאן רדיאטור; מימינו בינ' מוע' המהנדסים (עם הגג הלבן); מימינו (ומול המימד הצר של הספרייה) מגדל HSBC; מול הספרייה מצפון, המגדל הצר והגבוה, בנ' השד' ה-5 500; משמאלו מגדל סלמון, ולשמאלו בינ' האאוליאן, בינ' גרייס, ומטה HBO.
פארק בראיינט ממוקם בין השדרה החמישית לשישית ובין הרחובות ה-40 וה-42, ומשתרע על פני 39 דונם. אף על פי שטכנית הסניף הראשי של הספרייה הציבורית של ניו יורק ממוקם בתוך הפארק, מבחינת תכנונו הוא מהווה את הגבול המזרחי של השטח הירוק של הפארק, מה שהופך את השדרה השישית לכניסה הראשית של הפארק. עם זאת, הספרייה כאמור, נחשבת כחלק מן הפארק. הפארק משמש בעיקר כמרחב בילוי פסיבי, וחסרים בו מתקני ספורט פעילים[4].
שבילי הליכה רבים מקיפים את המדשאה המרכזית. הצדדים הצפוני והדרומי מוקפים בשני שבילי הליכה מאבן. כל אחד משבילי הליכה אלה גובל בעצי דולב התורמים לתחושה האירופית של הפארק. בנוסף, פסלים רבים פזורים ברחבי הפארק. טרסה מוגבהת בצד המזרחי של המדשאה, המתוארכת לבניית הסניף הראשי של הספרייה, מרוצפת באבני ריצוף אפורות ולבנים אדומות. מרכזה הוא אנדרטת ויליאם קאלן בריאנט, הניצבת על כן משלה.
מבנה שירותים ממוקם בגבול הצפוני של הפארק לאורך רחוב 42[11]. קרוסלה, שהותקנה בשנת 2002, ממוקמת בגבול הדרומי של הפארק[12]. הפארק מנוגש על ידי קווי הרכבת התחתית של ניו יורק: 7, B, D ,F ו-M העוצרות בתחנות רחוב 42–בריאנט פארק/השדרה החמישית, שהכניסות אליהן ממוקמות בגבולות הצפוניים והמערביים של הפארק[13], כמו גם על ידי קווי האוטובוסים של חברת MTA Regional Bus Operations הבאים: M1, M2, M3, M4, M5, M7, M42, M55 ו-Q32[ה][14].
בשנת 1686, כאשר האזור היה עדיין שממה, המושל הקולוניאלי של ניו יורק, תומאס דונגאן (אנ'), הגדיר את האזור המכונה כיום פארק בראיינט כמרחב ציבורי[15]. חייליו של ג'ורג' וושינגטון חצו את האזור בעת נסיגתם מקרב לונג איילנד בשנת 1776. הדרך בה נסוגו חייליו של וושינגטון, חצתה את אתר הפארק באלכסון[15][16]. העיר רכשה את הקרקע בשנת 1822[16]. החל משנת 1823, הפארק הוגדר כבית קברות לעניים, ונשאר כך עד 1840, אז הועברו אלפי גופות לאי וורדס (אנ')[15].
הפארק הראשון באתר זה נפתח בשנת 1847, אם כי הפארק מעולם לא נקרא בשמו באופן חוקי[17]. הוא נקרא "כיכר המאגר" על שם מאגר החלוקה של קרוטון (תמונה מס' 3), שהוקם בצד המזרחי של אתר הפארק בשל מיקומו הגבוה[15][16]. בשנת 1853 התקיימה בפארק תערוכת התעשייה של כל העמים עם ארמון הקריסטל של ניו יורק, בהשתתפות אלפי מציגים[15]. ארמון הקריסטל, המכונה גם אולם התערוכה הגדול, נשרף בשנת 1858[18]. מצפה הכוכבים לטינג (אנ') נבנה גם הוא בפארק כחלק מתערוכת 1853, וגם הוא נשרף בשנת 1856[19]. הכיכר שימשה לתרגילים צבאיים במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית, והייתה אתר של כמה ממהומות הגיוס בניו יורק ביולי 1863, כאשר בית החולים ליתומים צבעוניים בשדרה החמישית וברחוב 43 נשרף[15][16]. כיכר המאגר שופצה בשנים 1870–1871, ובמהלכה הוקם הפארק המודרני[15][16].
בשנת 1884, שונה שם כיכר המאגר לפארק בראיינט[20], לכבוד עורך הניו יורק איבנינג פוסט והמתנגד לביטול העבדות, ויליאם קאלן בראיינט[21]. בערך באותו הזמן לשינוי שם הפארק, בשנת 1883, צצו תוכניות לבנות ספרייה בפארק בראיינט, על גבי אתר המאגר כשהספרייה תמומן על ידי סמואל ג'יי טילדן[22]. כאשר נוסדה הספרייה הציבורית של ניו יורק בשנת 1895, מייסדיה רצו בניין סניף ראשי מרשים. נאמני הספריות בחרו לבנות את הסניף בקצה המזרחי של פארק בראיינט, לאורך השדרה החמישית בין הרחובות 40 ו-42, משום שהוא היה ממוקם במרכז בין ספריות אסטור (אנ') ולנוקס (אנ'), קודמותיה הישירות של הספרייה[23]. המאגר נהרס עד שנת 1900[17], ובנייתה של הספרייה החלה[24]. במקביל לבניית הספרייה, בוצעו מספר שיפורים בפארק, כגון גינות טרסה, מתקנים ציבוריים וקיוסקים, כמו גם טרסה מוגבהת הצמודה לספרייה בחלקו המזרחי של הפארק[25]. מכיוון שפארק ברייאנט עצמו היה ממוקם כמה מטרים מעל הרחובות הסובבים, נבנו גדר ברזל, גדר חיה וקיר סוללה בגבולות הצפוני, המערבי והדרומי' כדי להפריד את הפארק מהמדרכות הגובלות. ספסלים הותקנו גם לאורך קירות התמך. פנים פארק בראיינט חולק לשלוש מדשאות, המחולקות על ידי זוג שבילי חצץ ממערב למזרח' שהתיישרו בערך עם מדרכות רחוב 41 בקצה המערבי של הפארק. נבנו ארבעה גרמי מדרגות אבן: אחד מכל אחד מהצמתים של השדרה השישית עם רחובות 40 ו-42, ואחד מכל אחד מרחובות 40 ו-42 בין השדרה החמישית לשישית. בנוסף, רחוב 42 הורחב בשנת 1910, מה שחייב את העתקת הגדר בגבול הצפוני של פארק בראיינט ואת הסרת הצמחים משם[26]. הסניף הראשי של הספרייה נפתח ב-23 במאי 1911[27][28].
בשל מיקומה המרכזי במידטאון מנהטן, נבנו מספר קווי תחבורה ציבורית ופרויקטים של תשתית סביב ברייאנט פארק. הראשון שבהם היה הרכבת העילית של השדרה השישית, שנפתחה בשנת 1878[29]. קו הרכבת התחתית הראשון של העיר, כיום חלק משירות ההסעות של רחוב 42, נפתח בשנת 1904 על ידי חברת התחבורה המהירה אינטרבורו (אנ') (IRT) ועבר ישירות מתחת לרחוב 42[30][31]. בעשור השני של המאה ה-20, חברת הרכבות הדסון (אנ') ומנהטן (כיום PATH (אנ') תכננה גם להאריך את רכבות Uptown Hudson Tube שלה מכיכר הראלד (אנ') ועד לטרמינל גרנד סנטרל[32][33], עם תחנות ביניים ליד הפינות הצפון-מזרחיות והדרום-מערביות של פארק בראיינט, אם כי תוכנית זו מעולם לא מומשה[34].
מנהרת המים של אמת המים של קטסקיל נבנתה מתחת לפארק בראיינט בתחילת העשור השני של המאה ה-20[35][ו]. לאחר השלמת העבודה, שוקמו החלקים שנפגעו של פארק בראיינט[36]. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הפארק שימש לעיתים קרובות לעצרות פטריוטיות[37], ו"גן מלחמה"[38] ו"בניין בילוי" לחיילי בעלות הברית הוקמו בפארק[39]. במהלך בניית קו פלשינג של ה-IRT (אנ') בשנות ה-20, הקטע הצפוני של פארק בריאנט נסגר חלקית למשך ארבע שנים[40] בעוד שקו הרכבת התחתית נבנה ישירות מתחת[15][41]. מנהרת הרכבת התחתית עברה 11 מטרים מתחת לפני הקרקע עם תחנה בקצה המזרחי של הפארק, בשדרה החמישית וברחוב ה-42. במהלך הבנייה, נקטו העובדים אמצעי זהירות כדי למנוע הפרעה לזרימת התנועה מעל הקרקע והפרעה למנהרות קיימות[41]. תחנת השדרה החמישית נפתחה בשנת 1926[42], בעוד שהמנהרה מתחת לבריאנט פארק לטיימס סקוור נפתחה בשנה שלאחר מכן[43]. בינואר 1927, לאחר שהושלם קטע קו פלאשינג מתחת לפארק בראיינט, הוכרזו תוכניות לשיקום החלק הצפוני של הפארק[44].
עד שנות ה-30 של המאה ה-20, הפארק סבל מהזנחה ונחשב לבעל שם רע, שכן השדרה השישית המוגבהת האפילה פשוטו כמשמעו על הפארק. במשך תקופה של 10 שנים הוצעו כ-100 תוכניות נפרדות לשיפוץ פארק בראיינט, אך מעולם לא יושמו[45]. בניסיון להחיות את הפארק, ועדת התכנון לציון המאתיים של ג'ורג' וושינגטון וחברת סירס הגישו תוכניות להעתק של האולם הפדרלי של מנהטן התחתונה בתחילת 1932[46]. ההעתק אמנם נבנה, נהרס באמצע 1933 בגלל אי עמידה בתקציבים[47].
בניסיון לגייס אדריכלים מובטלים, ערכה ועדת החירום של האדריכלים תחרות לעיצוב מחדש של פארק בראיינט בשנת 1933. העיצוב הזוכה הוגש על ידי לוסבי סימפסון, מקווינס. עם זאת, עקב מחסור במימון, העיצוב הזוכה לא יושם באופן מיידי[48]. בפברואר 1934, בהנהגתו של נציב הפארקים החדש שמונה, רוברט מוזס, החלו לעבוד על תוכניתו של סימפסון[49]. הפארק המשופץ כלל מדשאה גדולה, כמו גם גדר חיה ומאוחר יותר גדר ברזל שהפרידה את הפארק מרחובות העיר הסובבים. שתי כניסות נוספו מרחובות 40 ו-42, כל אחת מהן[45]. כחלק מהפרויקט, הוצבו 270 עצים סביב הפארק[50]. מוזס הציב גם את פסלי הפארק לאורך רחובות 40 ו-42 כדי לחסום את קווי הראייה מרחובות אלה[51]. כדי לחסוך כסף, הפרויקט גייס עובדים ממנהל העבודות האזרחיות, תוכנית סיוע לאבטלה[45]. השיפוץ הושלם בסוף 1934, ולאחר דחייה קצרה[52], הפארק נפתח מחדש ב-15 בספטמבר[53].
חלקים מהפארק נסגרו בסוף שנות ה-30 עקב שינויים בתחבורה ציבורית בשדרה השישית; הקו העילי נהרס בשנת 1938[29], ובניית קו הרכבת התחתית של השדרה השישית התרחשה בערך באותו הזמן. הרכבת התחתית של השדרה השישית נפתחה בשנת 1940[54]. מאמר בניו יורקר ציין בשנת 1936 כי במהלך 14 השנים שקדמו לכך, "פארק בראיינט היה סגור לציבור במשך מחצית מהזמן הזה[55].
אירועים ציבוריים נערכו בפארק עד אמצע המאה ה-20. לדוגמה, בשנת 1944, במהלך מלחמת העולם השנייה, נערכה בפארק הדגמת מטוסים[56]. קונצרטים קיציים תחת כיפת השמיים בפארק בראיינט החלו בשנת 1948 על ידי פיליפ ליסון מילר, מוזיקולוג בספרייה הציבורית של ניו יורק[57]. ב-15 באוקטובר 1969, ארבעים אלף איש השתתפו בעצרת בפארק בראיינט כחלק מהמורטוריום הארצי לסיום מלחמת וייטנאם[58]. אירוע גדול נוסף, קרקס התפוח הגדול (אנ'), הוצע להתקיים בבריאנט פארק בשנת 1978' אך נציב הפארקים סירב לארח את הקרקס שם, מכיוון שהדבר היה סוגר את פארק בראיינט לציבור[59].
עד שנות ה-60, פארק בראיינט מצבו של הפארק הלך והדרדר, עקב חוסר תחזוקה ומיקומו ברובע עסקים עם מעט פעילויות ליליות. בניסיון להרתיע מפשע, הותקנה בשנת 1962 בפארק תאורה חדשה[60]. אף על פי כן, בשנת 1966, כינס נציב הפארקים תומאס הובינג (אנ') פגישה לשיקום הפארק, וציין את מצבו הירוד[61]. עד שנות ה-70, הפארק "נכבש" על ידי סוחרי סמים וחסרי בית, ונחשב לאזור שמסוכן להיכנס אליו[62]. מצב הפארק היה כה גרוע עד שבשנת 1973, נציב הפארקים ריצ'רד מ. קלרמן איים "לסגור את פארק בראיינט ולנקות אותו מכולם - עד שנוכל להתאחד ולהפוך אותו למקום שהניו יורקרים רוצים שיהיה"[63].
ניסיון ראשוני לניקוי החל על ידי קרן הקהילה של פארק בראיינט באמצע שנות ה-70. קונצרטים חינמיים נוספו בתקווה שזה ימנע כניסת פושעים. היוזמה לא צלחה ברובה, והמימון שלה כמעט אזל עד 1977[64]. יוזמה נוספת, ועדת ההיגוי של פארק בראיינט, נוצרה בשנת 1977 כשותפות בין עסקים מקומיים לאוניברסיטת העיר ניו יורק[65]. שוטרים נוספים ממשטרת ניו יורק (NYPD) נוספו, והתובע המחוזי רוברט מורגנטאו (אנ') הסכים ליישם מעצרים בפארק בראיינט מהר יותר. עד 1978, תפיסת הציבור לגבי בטיחותו של פארק בראיינט הייתה מעט טובה יותר מאשר בשנים קודמות, אם כי סוחרי סמים עדיין פקדו את הפארק. יתר על כן, שוטרי משטרת ניו יורק סירבו בתחילה לעצור משתמשי סמים שלא היו אלימים[66]. החל משנת 1979, יזמה קבוצת, תמיכה לפארקים בשם מועצת הפארקים תוכנית מתואמת של שירותים, כולל שוקי ספרים ופרחים, שיפורי נוף ופעילויות בידור[67], .אף על פי שפעילויות מועצת הפארקים הפכו פופולריות, שימוש בסמים ופשעים קטנים עדיין היו נפוצים בפארק בתחילת שנות ה-80[68]. לאחר שקבוצת שוטרים סמויים של משטרת ניו יורק הוצבה בפארק החל משנת 1980, הם ביצעו 400 מעצרים הקשורים לסמים תוך שישה חודשים[69].
תאגיד שיקום פארק בראיינט (Bryant Park Restoration Corporation - BPRC) נוסד בשנת 1980 על ידי דן בידרמן (אנ'), יחד עם אנדרו הייסקל (אנ'), יו"ר .Time Inc (אנ') והספרייה הציבורית של ניו יורק[70]. ה-BPRC ביצע מיד שינויים משמעותיים כדי להפוך את הפארק למקום שאנשים רוצים לבקר בו, והנהיג תוכנית קפדנית לניקוי הפארק, הסרת גרפיטי ותיקון נזקים פיזיים. ה-BPRC גם הקים צוות אבטחה פרטי כדי להתמודד עם התנהגות בלתי חוקית[70]. בנוסף, ה-BPRC החל סדרת קונצרטים תחת כיפת השמיים בקיץ. עד 1982, המעצרים ירדו משמעותית בהשוואה לשנתיים קודם לכן[71].
סוכנות נוספת - תאגיד ניהול פארק בראיינט, המורכב מכמה עסקים סמוכים - הוטל עליה לתחזק את הפארק, והוציאה 525,000 דולר בשנה. NYC Parks הוציאה 250,000 דולר נוספים בשנה על תחזוקה, אותו סכום שהיה בתקופה שבה לעיר הייתה שליטה בלעדית על ניהול הפארק[72]. בשנת 1983, נשיא HBO, פרנק ביונדי (אנ'), העניק להייסקל צ'ק של 100,000 דולר רגע לפני שהחברה עברה למטה החדש בשדרת אמריקה מספר 1100, הסמוכה לפארק. באותה תקופה, זו הייתה התרומה הגדולה ביותר לפארק בראיינט על ידי תאגיד פרטי[73].
בשנת 1983, בניסיון למשוך קהל לפארק ולגייס כסף לתחזוקה מתמשכת, הציע BPRC לחכור את פארק בראיינט מהעיר, לשפץ אותו ולבנות בו בית קפה[74]. השיפוץ, שעלותו 18 מיליון דולר, נועד להתבצע על ידי ברית בין BPRC, NYPL ו-NYC Parks[75]. בעל המסעדה וורנר לרוי (אנ') היה אמור להפעיל את המסעדה, והוא תכנן לבנות בית קפה מזכוכית בגובה 24 מטרים ובשטח של 980 מ"ר בצד המזרחי של הפארק, בסמוך לספרייה[76]. בנוסף, הפארק יכלול ארבעה דוכני אוכל קטנים יותר, בריכת השתקפות ומזרקת מים, וצוות אבטחה ייעודי[75].
בשנת 1984 העבירה המדינה חקיקה שאפשרה ל-BPRC לשכור שטח עבור מסעדה כזו[77]. ועדת התכנון העירונית אישרה גם את המבנה בשנה שלאחר מכן. עם זאת, בית הקפה המוצע נתקל בהתנגדות הציבור, מכיוון שהוא יסתיר את החזית האחורית של הספרייה[77]. מספר תומכי פארק שהתנגדו לו, טענו כי המסעדה המוצעת תעביר חלק מהפארק הציבורי לישות פרטית[78]. לירוי פרש מהפרויקט בשנת 1986 עקב התנגדות זו, באומרו כי חשש שהביקורות המתמידות של התוכנית יביאו את המבנה המוצע ל"בינוניות"[51][79].
השיפוץ אושר על ידי ועדת האמנות העירונית בינואר 1987, אם כי תוכנית המסעדה טרם אושרה[80]. לאחר פרישתו של לירוי מההצעה להקים בית קפה בברייאנט פארק, ה-BPRC יצרה תוכנית חדשה עם מספר חללי מסעדה קטנים יותר. התוכניות עברו להצבעה נוספת בפני ועדת האמנות העירונית, כאשר ועדת שימור ציוני הדרך של ניו יורק מילאה תפקיד מייעץ. חללי המסעדה שעוצבו מחדש אושרו גם הם על ידי ועדת האמנות העירונית בדצמבר ההוא[81]. בשנת 1988 העיר העבירה את האחריות על קרקעות פארק בראיינט ל-BPRC ולאחר מכן, עיצוב הפארק מחדש על ידי חברת האנה/אולין והאדריכלים הרדי הולצמן פייפר אסושיאייטס; העיצוב שימר אלמנטים רבים מעיצובו של סימפסון משנות ה-30[82].
הפארק נסגר לשיפוצים ב-11 ביולי 1988.הפרויקט בן ארבע השנים לשיקום פארק בראיינט כלל כניסות חדשות, תיקונים לשבילים ותאורה[82] וכן הצבת 2,000 כיסאות ניידים בפארק[83], והנמכת הפארק עצמו, מכיוון שפארק בראיינט היה מוגבה מהרחוב ובוּדד על ידי גדרות גבוהים לפני העיצוב מחדש של 1988[82].
השיפוץ של 1988 הוריד את הפארק כמעט לגובה הרחוב ותלש את הגדרות החיות, אם כי חלק ניכר מהפארק עדיין היה מוגבה מעט. חדרי השירותים של הפארק, שהיו סגורים במשך 35 שנה, שופצו גם הם. ה-BPRC מצא גם כי יש צורך לתקן כמה מהפסלים, וקראה לצאצאיו של ויליאם קאלן בריאנט ולגופים אחרים לספק מימון לשיקום הפסלים הללו. אדריכלית הנוף לורי אולין מחברת האנה/אולין ציינה שתהליך העיצוב התמקד ב"יכולות השונות של המשתמשים במרחבים אלה... כמו גם ביצירת מרחבים שבהם אנשים מרגישים בנוח להיות זה עם זה"[84].עלות השיקום הייתה 8.9 מיליון דולר, שכללו 5.7 מיליון דולר במימון עירוני ו-3.2 מיליון דולר במימון פרטי[85].
השיפוץ התרחש במקביל להרחבת מחסני הספרייה הציבורית שמתחת לפארק. בניית המחסנים החלה לאחר סגירת הפארק[86]. הפארק נחפר והמדשאה הגדולה נבנתה מחדש מעליו[87]. לאחר השלמת המתקנים התת-קרקעיים, פארק בראיינט נבנה מחדש לחלוטין[88], עם 0.76 עד 1.83 מטר של אדמה בין פני השטח של הפארק לתקרת מתקן האחסון[86].
הפארק נפתח מחדש באופן רשמי ב-21 באפריל 1992, כאשר הפתיחה הרשמית נקבעה כמעט חודש לאחר מכן[89][90]. העיצוב החדש זכה לשבחים רבים. מבקר האדריכלות (אנ') של הניו יורק טיימס, פול גולדברגר (אנ'), הגדיר את השיפוץ כ"ניצחון עבור רבים", וזכה לשבחים לא רק בשל מצוינותו האדריכלית, אלא גם בשל דבקותו בחזונו של ווייט. לדברי גולדברגר, בידרמן "הבין שהבעיה של פארק בראיינט היא תפיסתו כמתחם מנותק מהעיר. הוא ידע שבאופן פרדוקסלי, אנשים מרגישים בטוחים יותר כשהם אינם מנותקים מהעיר, ושהם מרגישים בטוחים יותר בסוג המרחב הציבורי שהם חושבים שיש להם שליטה מסוימת עליו"[91]. באותה שנה מגזין טיים כינה אותו כאחד מ"הטובים ביותר בעיצוב" לאותה שנה[92]. ב־1993מגזין ניו יורק כינה אותו "הטוב ביותר של ניו יורק בהתחדשות עירונית", וכן קיבל באותה שנה את הפרס למצוינות בעיצוב עירוני מטעם המכון האמריקאי לאדריכלים (AIA). ב־1996 פרס למצוינות מטעם המכון לקרקע עירונית (ULI). אותות והכרות נוספים כוללים את פרס ASLA Landmark לשנת 2010 מטעם האגודה האמריקאית לאדריכלי נוף (אנ') (ASLA), המכיר בהשפעתו המתמשכת כמודל לשיקום פארקים עירוניים. פרסים אלה הכירו בעיצוב החדשני של הפרויקט, בשותפות הציבורית-פרטית המוצלחת ובהשפעה הטרנספורמטיבית ביצירת אחד הפארקים העירוניים התוססים והבטוחים ביותר בארצות הברית. השיפוצים שיפרו את הבטיחות, הנגישות והתוססוּת, והפכו את פארק בראיינט למודל להתחדשות עירונית ברחבי העולם[93][94].
פארק בראיינט תואר בתקשורת כדוגמה לתחייתה של העיר ניו יורק בשנות ה-90. מאמר בניו יורק טיימס בשנת 1995 התייחס לפארק כ"כיכר העיר של מידטאון" ו"נווה מדבר משרדי" אליו מבקרים עובדי משרדים במרכז העיר[95]. שיפורים נוספים כללו את התקנתם של שני דוכני עיתונים בשנת 1992, אחד בשדרה החמישית והשישית[96]. קונצרטים תחת כיפת השמיים בקיץ, שמשכו אלפי אנשים, החלו להתקיים. כדי להפחית את נגיעות היונים שאוכלות את הצמחים, החלה ה-BPC לפזר גרעיני תירס שהכילו את התרופה "אזאקוסטרול" (אנ'), מה שהביא לכך שיונים רבות הפכו לעקרות ללא תופעות לוואי אחרות[97]. בינתיים, מימון למסעדה בפארק בראיינט ליד הספרייה הובטח לבסוף בשנת 1993. המסעדה, "בראיינט פארק גריל"[98], נפתחה בשנת 1995[99].
לאורך המאה ה-21, פארק בראיינט נותר מודל להתחדשות אזרחית, שראשי ערים של ערים אחרות, כמו ראש עיריית פרובידנס, רוד איילנד, הציגו לעיתים כמודל לחיקוי[100].
כאשר האבטחה נמצאת ברובה תחת אחריותה של ה-BPC, השליטה התאגידית בפארק הביאה לכך שפארק בראיינט קיבל מתקני בילוי פסיביים, תוך הימנעות מענפי ספורט פעילים שעשויים לפנות לקהל עירוני רחב יותר[101][ז]. ה-BPC הוסיף קרוסלה בהתאמה אישית בשנת 2002 והחיה את מסורת הספרייה הפתוחה, חדר הקריאה, בשנת 2003[102]. ביולי 2002, הפארק השיק רשת אלחוטית ציבורית, מה שהפך את הפארק לראשון בעיר ניו יורק שהציע רשמית גישה חופשית ל-Wi-Fi למבקרים. מערכת ה-Wi-Fi שודרגה לאחר מכן בשנת 2008[103]. ה-Pond, משטח החלקה על הקרח עם כניסה חופשית, נפתח בפארק בשנת 2005[104].
העלייה הדרמטית בערכי הנדל"ן באזור סביב פארק בראיינט, כמו גם בנייה חדשה באזורים סמוכים, היו תוצאה של שיפורי הפארק. עד 1993, האזור שמסביב הפך לאזור משרדים מבוקש מאוד, ושטחי משרדים ריקים בעבר סביב הפארק התמלאו במהירות[105]. בעשור הראשון של המאה ה-21, גם בניינים ועסקים סמוכים השתמשו בשמות שהתייחסו לפארק[106]. הדבר הודגם על ידי גורד השחקים החדש של מגדל בנק אוף אמריקה בפינה הצפון-מזרחית של הפארק, תחת הכתובת "One Bryant Park", כמו גם המגמה הגוברת של כתובות יהירות בפארק בראיינט, כולל פארק בראיינט 3, 4, 5 ו-7[107]. הרדיו הציבורי הלאומי, הממוקם מדרום לפארק, גם כינה תוכנית אירוח שכבר לא קיימת "פרויקט פארק בראיינט" עם השקת התוכנית בשנת 2007[108]. התלהבות כזו להשתמש בשם פארק בראיינט לא הייתה קיימת בשנות ה-80, כאשר האזור תואר כ"המערב הפרוע"[109].
פיתוחים חדשים בתחום הנדל"ן נבנו גם הם בסביבת הפארק החל מהמאה ה-21, אשר יחד הוסיפו למעלה מ-13,000 עובדים חדשים לאזור הסובב את פארק בראיינט. אלה כללו את מגדל בנק אוף אמריקה; הרחבה לשדרת אמריקה 1095 מדרום; כיכר טיימס 11 (אנ'), מבנן מערבית לפארק בראיינט; והשדרה החמישית 505 בשדרה החמישית וברחוב ה-42. כמו כן נבנו מספר מלונות, כולל הסבה של השדרה החמישית 485 ברחוב ה-41, למלון רזידנס אין של מריוט (אנ') בשדרה השישית וברחוב ה-39[110]. בתחילת העשור השני, משקיעים רכשו בניינים סביב הפארק מדרום לרחוב ה-42 כחלק מגאות נדל"ן קטנה. דמי השכירות למטר מרובע בבניינים מדרום לרחוב ה-42 היו היסטורית נמוכים יותר מדמי השכירות בבניינים מצפון לרחוב ה-42. לעומת זאת, שדרת אמריקה מספר 1095 (אנ') והשדרה החמישית מספר 452 (אנ'), הצליחו למשוך מחירי שכירות גבוהים יחסית, אף על פי ששניהם נמצאים מדרום לרחוב 42[111]. בהמשך העשור, האזור סביב פארק בראיינט החל להתפתח לשכונת מגורים, עם בנייתן של פרויקטים חדשים באזור. ברדיוס של שני רחובות מהפארק, או כ-150 מטרים, יחידות נמכרו באופן שגרתי במיליוני דולרים[112].
בפינה הצפון-מערבית של פארק בראיינט, בשדרה השישית וברחוב ה-42, נמצאת כיכר הייסקל, גרם מדרגות וכיכר כניסה מרוצפים באבני ריצוף. היא הוקמה בשנת 1993 לכבודו של אנדרו הייסקל, ממייסדי BPC[114].
הפינה הדרום-מערבית של פארק בראיינט, בשדרה השישית וברחוב ה-40, ידועה בשם פינת ניקולה טסלה. טסלה, ממציא, התגורר במלון ניו יורקר (אנ') הסמוך בשנותיו האחרונות, והיה מאכיל יונים בפארק[113]. הצבת השלט נבעה ממאמציו של המועדון הקרואטי של ניו יורק בשיתוף פעולה עם פקידי העיר ניו יורק, וליובו וויוביץ' מחברת הזיכרון לטסלה של ניו יורק[115].
בפארק יש קרוסלה בשם Le Carousel Magique, הממוקמת בחלקו הדרומי של הפארק. הקרוסלה תוכננה על ידי מרווין סילבור (אנ'), נוצרה על ידי חברת הקרוסלה פבריקון, והותקנה בשנת 2002. החברה נבחרה לאחר שאושרה התקנת קרוסלה בפארק בשנת 1997. הקרוסלה בקוטר 6.7 מטר, שוקלת 5,400 ק"ג, והיא מכילה 14 יציקות של בעלי חיים, מתוכן 12 מסוגלות לנוע אנכית. בהתאם לנושא הצרפתי של הפארק, היא מנגנת מוזיקה צרפתית[116]. היא עברה שחזור בשנת 2009. בקרוסלה יש גם דוכן כרטיסים, בגובה 2.1 מטר ורוחב 1.2 מטר, שנבנה בשנת 1928 והועבר מפארק פאראגון בהאל, מסצ'וסטס[116].
פארק בראיינט ממוקם בין השדרה החמישית לשישית ובין הרחובות ה-40 וה-42. אף על פי שטכנית הסניף הראשי של הספרייה הציבורית של ניו יורק ממוקם בתוך הפארק, מבחינת עיצובו הוא מהווה את הגבול המזרחי של המרחב הירוק של הפארק, מה שהופך את השדרה השישית לכניסה הראשית של הפארק. עם זאת, הספרייה כאמור, נחשבת כחלק מן הפארק.
חדר הקריאה המקורי נוסד באוגוסט 1935 כדי לבדר עובדים מובטלים במהלך השפל הגדול[117]. חדר הקריאה, שהחל כיוזמה של הספרייה הציבורית של ניו יורק, סיפק למובטלים מקום לתקשר ולשתף רעיונות מבלי לשלם כסף או להציג תעודה מזהה. למרות זאת, הספרייה הייתה בשימוש נרחב, ו-50,000 איש השתמשו בה עד יום השנה הראשון שלה. גניבות היו נמוכות, כאשר רק 34 פרסומים אבדו בשנה הראשונה של הספרייה[118]. עד השנה השלישית, 400 ספרים ו-1,000 מגזינים היו במחזור ו-70,000 איש עיינו בהם בשנה[119]. ספרים מ-NYPL, ותרומות של מגזינים ופרסומים מקצועיים מהוצאות לאור, תרמו להצלחת הספרייה הפתוחה[120]. מסורת חדרי הקריאה נעצרה בשנת 1944 עקב מחסור בכוח אדם במהלך מלחמת העולם השנייה[121].
בשנת 2002 הוקם כפר חורף בפארק, שעוצב על פי שוק כרייסטקינדלמרקט באירופה. הוצגו בו חנויות "החגים" במאמץ להחיות את שטח הפארק במהלך החורף. בתחילה, חנויות החגים צברו תאוצה באיטיות[122], אך הפכו לחלק קבוע בסצנת החגים במנהטן בשנת 2005 על ידי הוספת משטח החלקה על הקרח[123]. החנויות כוללות גם עץ אשוחית נורווגית[124][125] וכן חלל עצמאי לסעודה ואירועים[10][126][127].
תאגיד בראיינט פארק (BPC), לשעבר תאגיד שיקום בראיינט פארק (BPRC)[128], מנהל את הפארק. BPC מפקחת גם על תאגיד ניהול בראיינט פארק (BPMC), שנוצר כדי לנהל את רובע שיפור העסקים (אנ')[129][ח].
אף על פי שפארק בראיינט הוא פארק ציבורי, BPC אינו מקבל כספי ציבור[131][132]. בתחילה הוא נתמך על ידי קרן האחים רוקפלר (אנ'), אך עד המאה ה-21 הוא קיבל מימון באמצעות שומות מס על נכסים מסביב לרובע שיפור העסקים, עמלות מזכיינים והכנסות מאירועים ציבוריים[131]. נכון לשנת 2024, BPC גייס כ-29 מיליון דולר מדי שנה ממקורות כגון תשלומי שכר דירה וחסויות[132]. כדי לקבל נתונים מדויקים על השימוש בפארק, BPC סופר את מספר המבקרים בבראיינט פארק בשעות 13:00 ו-18:00 בכל יום[113].
מספר האירועים בפארק גדל משמעותית לאחר פתיחתו מחדש, מה שהפתיע לטובה אנשים שחששו שהפארק יישלט על ידי גופים פרטיים, וכך לא יהיה נגיש לציבור. כתוצאה מכך, BPC הופכת את רוב האירועים לחינמיים ופתוחים לציבור. יוצא מן הכלל אחד היה תצוגות שבוע האופנה של ניו יורק, שבעבר השתלטו על הפארק במשך שבועיים בחורף ובסוף הקיץ בכל שנה. מייסד שותף של BPC, דן בידרמן, הביע לעיתים קרובות בפומבי את תסכולו מכך שתצוגות האופנה לא היו בשליטת BPC. "הם משלמים לנו מיליון דולר. זה מיליון דולר שהייתי מסתדר בשמחה בלעדיהם", אמר ללוס אנג'לס טיימס[133]. BPC הייתה מתוסכלת במיוחד מכך שתצוגות האופנה שלטו בפארק בשתי תקופות מכריעות: בסוף הקיץ, כאשר מזג האוויר מושלם עבור מבקרי הפארק; ובתחילת פברואר, מה שחייב את הסגירה המוקדמת של משטח ההחלקה על הקרח הפופולרי של הפארק, בעל הכניסה החינמית[134].
אירועים רבים מתקיימים על הדשא בבראיינט פארק[135]. ערבי הסרטים בבראיינט פארק, שהחלו בתחילת שנות ה-90, מתקיימים בימי שני בערבי הקיץ[7]. מגוון מופעים מוזיקליים בחינם ממומנים על ידי תאגידים בחודשים עם מזג אוויר חם, כולל ברודוויי בבראיינט פארק, בחסות iHeartMedia ובהשתתפות אמנים ממחזות זמר עכשוויים בברודוויי, בשילוב תוכן המסופק על ידי נותני החסות לאירועים[8].
בפארק יש מגוון אזורי פעילות הפתוחים כל היום, כולל משחקי לוח, שחמט ושש-בש, גולף, שולחנות פינג פונג ומגרשי פטאנק. הפארק מציע גם שיעורים בחינם בלהטוטנות, יוגה, טאי צ'י וסריגה[136]. בכיכר רחוב 40 של הפארק, ישנה תחנה בשם Bryant Park Games שבה המבקרים יכולים לשאול מגוון משחקים, כולל שחמט סיני וקוויטים. בנוסף, ניתן לשחק בפארק גם שחמט וטניס שולחן[137].
מזון ומשקאות נמכרים בארבעה קיוסקים המופעלים על ידי הפארק[138]. ישנם שני קיוסקים נוספים בשדרה החמישית, מה שמביא את סך כל בעלי הקיוסקים ליד פארק בראיינט לשישה[139].
פארק בראיינט והסניף הראשי של הספרייה הציבורית של ניו יורק נרשמו במשותף במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים (NRHP) בשנת 1966. רישומו ב-NRHP הופרד מ"ספריית ניו יורק הציבורית" באותו יום, שכיסתה רק את בניין הסניף הראשי[140]. בנוסף, בשנת 1974, ועדת שימור ציוני הדרך של העיר ניו יורק הגדירה את הפארק כאתר נופי של העיר ניו יורק[141].
^אמת המים העתיקה של הקרוטון הייתה אז ועדיין היום (אך היום לא לבדה), מערכת שהובילה מי שתייה ממי הנגר שבאגן הניקוז של נהר קרוטון, שנמצא עשרות קילומטרים מצפון לעיר, אל העיר.
^לא מופיע בצילום משמאל, עקב מיקומו בשד' ה-5, מול הכניסה הראשית לספרייה.
^גם לא מופיע בצילום, ממוקם מול קודמו מעבר לכביש רח' 40.
^הקידומת M משמעותה שמדובר בקו אוטובוס שפועל ברובע מנהטן בלבד. קידומת Q משמעותה שמדובר בקו המגיע מרובע קווינס.
^אמת המים של קטסקיל יחד עם זו של הדלאוור (נהר) הן המערכות המשלימות, והעיקריות, שהתווספו למערכת אמת המים של הקרוטון.
^העמודים הרלוונטיים בספרה של Zukin, חשופים לקריאה במקור הצמוד לביאור זה.
^אזור שיפור עסקים (BID) הוא אזור מוגדר שהעסקים שבו, בוחרים לשלם תשלום נוסף על מנת לממן פרויקטים בגבולות אותו אזור. BID אינו מס, שכן מיסים מממנים את פעולות הממשלה. כספי BID נגבים ומשמשים לטובת העסקים שמשלמים את התשלום המדובר באופן בלעדי[130].
^[www.nytimes.com/1934/04/24/archives/270-trees-being-set-out-to-shade-bryant-park.html 270 Trees Being Set Out To Shade Bryant Park], The New York Times, April 24, 1934
.jpg){kind=link}
.jpg){kind=link}
_-_13.JPG){kind=link}
.jpg){kind=link}
_(14758318796).jpg){kind=link}
.jpg){kind=link}
![מבט אל הצד הדרומי של הפארק ממועדון האספנים של ניו יורק (אנ')[ט] היוקרתי. בשמאל התמונה השדרה השישית, 2024.](/index.php?title=%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93:%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%90%D7%94&wpDestFile=View_from_the_Collectors_Club_over_Bryant_Park_in_Manhattan.jpg){kind=link}
