עשרת השלבים של רצח עם

עשרת השלבים של רצח עם, שנקראו במקור שמונת השלבים של רצח עם, הם כלי אקדמי (אך לא משפטי) ומודל מדיניות שנועד להסביר כיצד מתרחשים מקרי רצח עם. הוא נוצר על ידי גרגורי סטנטון, פרופסור-חוקר לשעבר ונשיא מייסד של הארגון Genocide Watch. על פי המודל, רצח עם הוא תהליך המתפתח בעשרה שלבים הניתנים לחיזוי. בכל שלב ניתן לנקוט בפעולות מנע שיעצרו אותו. שלבי רצח העם אינם מתרחשים באופן ליניארי וכמה מהם עשויים להתרחש בו זמנית. השלבים המאוחרים חייבים להתקיים אחרי השלבים המוקדמים, אך שלבים מוקדמים ממשיכים לפעול לאורך כל התהליך. המודל מבוסס על ניתוחים של עשרות מקרי רצח עם, ובכללם רצח עם של העם הארמני, השואה, רצח העם בקמבודיה, ברואנדה, בדארפור, במיאנמר, בבוסניה, בבנגלדש ובאזורים נוספים. שלבי המודל מתארים תהליכים המשנים תרבויות ומובילים לבסוף לרצח עם. הכרת השלבים עוזרת לזהות סימני אזהרה. המודל כולל פעולות שצריכות להתבצע כדי לעצור את התהליך. מנהיגים יכולים לעצב בעזרתו מדיניות כדי לנטרל את הכוחות המניעים את כל אחד מהשלבים.

רקע

סטנטון פיתח את המודל אחרי שניהל תוכנית סיוע בפנום פן בירת קמבודיה, בשנת 1980. הוא הגה אותו לאחר שלמד על השואה, על רצח העם בקמבודיה, רצח העם הארמני ומקרי רצח עם נוספים. סטנטון הרצה על המודל בשנת 1987 במכללת וורן וילסון, והציג אותו בפני האגודה האנתרופולוגית האמריקאית באותה שנה. בשנת 2012 הוסיף למודל שני שלבים - אפליה ורדיפה .

המודל מבוסס על תאוריית ההתפתחות הקוגניטיבית של ז'אן פיאז'ה שעסקה בתהליכים קוגניטיביים ומוסריים יסודיים שעוברים טרנספורמציה בסדר צפוי בהתפתחות של כל ילד. פיאז'ה הראה כיצד תהליכים קוגניטיביים קשורים ישירות לתהליכים מוסריים. המודל מושפע גם ממחקרים של לורנס קולברג, של פרופסור ג'יימס פאולר ומהתיאוריות של נועם חומסקי. הוא אינו מבוסס על הסתברויות סטטיסטיות, אלא על תהליכים בסיסיים שניתן לזהותם באירועים חברתיים ותרבותיים. משום שאינו ניתן לצמצום לנתונים סטטיסטיים, כמה ממדעני המדינה אינם מקבלים אותו. סטנטון חזה את רצח העם נגד בני הטוטסי ברואנדה חמש שנים לפני התרחשותו. בשנת 1989 נפגש סטנטון עם נשיא רואנדה, ז'ובנל הביארימנה, והזהיר אותו מפני רצח העם המתקרב אך ללא הועיל.

בשנת 1996, הציג סטנטון מסמך תדרוך בשם "שמונה השלבים של רצח עם" למחלקת המדינה של ארצות הברית. במסמך הציע שרצח עם מתרחש בשמונה שלבים שהם "צפויים אך לא בלתי נמנעים". כל שלב או תהליך ניתן למניעה באמצעות צעדים מתאימים. בין הצעדים המוצעים נכללים אמצעים דיפלומטיים וכמוצא אחרון התערבות צבאית. הצעדים שהוצעו יכולים להינקט על ידי ממשלת ארצות הברית ונאט"ו, או על ידי מדינות באירופה ובאפריקה. הדרך העדיפה והיעילה ביותר למניעה להערכתו היא חינוך ופיתוח סובלנות והתנגדות עממית לכל צורה של אפליה, שנאה ועריצות.

המודל של סטנטון נמצא בשימוש נרחב בהוראת לימודי רצח עם השוואתיים במגוון מסגרות, החל מקורסים אוניברסיטאיים וכלה בחינוך מוזיאוני, כגון במוזיאון השואה וזכויות האדם של דאלאס .

עשרת שלבי רצח העם

סיווג

בשלב זה יש חלוקה של אנשים ל"אנחנו" ו"הם" על סמך סטראוטיפים כגון מוצא אתני, דת או לאום, או באמצעות אי הכללה של אנשים הנתפסים כשונים. מאפיין של השלב הוא אי כיבוד השוני בין אנשים. אחד הסיווגים החשובים הוא אזרחות. הסרת או שלילת אזרחות של קבוצה היא דרך לשלול ממנה זכויות אזרחיות ואנושיות.

הדרך הטובה ביותר למנוע סיווג היא לפתח מוסדות אוניברסליים שמעודדים נאמנות חוצת שייכות אתנית. כגון מפלגות פוליטיות רב-אתניות, צבא לא מפולג ותנועות דתיות המייצגות את כלל הקבוצות באוכלוסייה. שירות לאומי, או שירות צבאי מעורב יכול לסייע ביצירת חברות משולבות. שימוש באידאולוגיה של "כור היתוך" או של רב-תרבותיות יכול לחזק זהות לאומית משותפת.

דוגמאות לסיווג על ידי אי מתן אזרחות לקבוצה מסוימת- האינדיאנים לא קיבלו אזרחות בארצות הברית עד 1924. אחד הצעדים הראשונים לקראת רצח העם של יהודים בגרמניה הנאצית היה שלילת אזרחותם הגרמנית. חוק האזרחות של בורמה משנת-1982 מִסווג את הרוהינגיה מחוץ לאזרחות הלאומית. דוגמאות למניעה בשלב זה- קידום שפה משותפת בטנזניה חיזק זהות לאומית משותפת. חוקים שמאפשרים אזרחות למהגרים ולפליטים שוברים את מחיצות ההפרדה.

סימבוליזציה

בשלב זה יש ביטוי חזותי של שנאה. מייחסים שמות או סמלים לקבוצות שסווגו, לשם זיהוי חברי הקבוצה "האחרת". סיווג וסימבוליזציה הם תופעות אנושיות ואינן מובילות בהכרח לרצח עם, אלא אם הן מגיעות לדה-הומניזציה. בשילוב עם שנאה, סמלים עלולים להיות נכפים על חברי הקבוצה המסומנת.

כדי להילחם בסימבוליזציה, יש להוציא מחוץ לחוק הסתה, סימוני קבוצה וסמלי שנאה. עם זאת הגבלות משפטיות על חופש הביטוי יפעלו רק במדינות שיש בהן מסורות דמוקרטיות ומערכת משפטית עצמאית. במקומות חסרי מסורת דמוקרטית וחסרי מערכת משפטית יעילה, אכיפת הגבלות על חופש הביטוי או ההתאספות תגרום נזק רב יותר מתועלת.

דוגמאות לסימבוליזציה הן צלבי קרס של נאו-נאצים, כפיית ענידת טלאי צהוב ליהודים תחת המשטר הנאצי, או צעיף כחול לאנשים מאזור מזרחי בממלכת הקמר רוז' בקמבודיה. דוגמה למניעה- בבולגריה הממשלה סירבה לספק מספיק טלאים צהובים וכ־80% לפחות מהיהודים לא לבשו אותם, מה שביטל בה את משמעותו כסמל נאצי ליהודים. דוגמה להשפעת הסנטימנט הציבורי על האפשרות למניעה- אף על פי שמילים כמו הוטו וטוטסי הוחרמו בבורונדי עד שנות ה-80, הציבור החליף אותן במילות קוד.

אפליה

בשלב זה קבוצה דומיננטית משתמשת בחוק, מנהג וכוח פוליטי כדי לשלול זכויות מקבוצות אחרות. לחברי הקבוצה המוחלשת לא יינתנו זכויות אזרח מלאות, זכויות הצבעה או אפילו אזרחות. הקבוצה הדומיננטית מונעת על-ידי אידאולוגיה המנציחה הדרה, ושמבקשת להשתלט על כוח או להרחיבו על חשבון הקבוצות החלשות. אידאולוגיה זו נותנת לגיטימציה לפגיעה בקבוצות חלשות. תומכי אידאולוגיות ההדרה הם לעיתים קרובות כריזמטיים ומביעים את תחושות הטינה של תומכיהם.

מניעה נגד אפליה יכולה להיות העצמה פוליטית מלאה וזכויות אזרח לכל הקבוצות בחברה. אפליה על בסיס לאומיות, מוצא אתני, גזע או דת צריכה להאסר על פי חוק. לאנשים צריכה להיות הזכות לתבוע במקרה שזכויותיהם מופרות.

דוגמאות- חוקי נירנברג משנת 1935 בגרמניה הנאצית. הפליה נגד אינדיאנים ואפרו-אמריקאים הייתה מעוגנת בחוקה ארצות הברית עד שהוגדרו בה אחרי מלחמת האזרחים תיקונים וחוקקו מאמצע המאה ה-20 חוקים לאכיפתם. שלילת אזרחות מהמיעוט המוסלמי רוהינגיה במיאנמר הובילה לרצח עם ב-2017 ולעקירה של למעלה ממיליון פליטים.

דה-הומניזציה

בשלב זה קבוצה אחת שוללת את האנושיות של קבוצה אחרת. חברי הקבוצה המוחלשת מושווים לבעלי חיים, שרצים, חרקים, לכלוך, מחלות, טומאה או חוסר מוסריות. לא ניתנות להם זכויות אדם או כבוד אישי. הדה-הומניזציה מאפשרת לרוצחים להרוג מבלי לחוש אשמה ורתיעה. הצגת חברי הקבוצה המסומנת כלא-אנושיים מאפשרת למבצעי הרצח לתפוס אותו כ"ניקוי" של החברה במקום כרצח. בשלב זה תעמולת שנאה ושיח שנאה נפוצים בערוצי התקשורת המסורתיים וברשתות חברתיות ומשמשים להכפיש את הקבוצה המדוכאת. תעמולה זו עשויה אף להיות משולבת בספרי לימוד בבתי ספר. מלמדים את חברי קבוצת הרוב להתייחס לקבוצה המוחלשת כפחותה מבני אדם וכזרה לחברה שלהם. הם עוברים אינדוקטרינציה להאמין ש"מצבנו טוב יותר בלעדיהם", דבר שמכין את הדרך להסתה.

כדי להיאבק בדה־הומניזציה, יש להבין את ההבחנה בין הסתה לרצח עם, לבין חופש הביטוי. על פי סטנטון, יש להתייחס לחברות בהן יש סממנים של רצח עם באופן שונה מאשר לחברות דמוקרטיות. מנהיגים מקומיים ובינלאומיים צריכים לגנות את השימוש בשיח שנאה ולהפוך אותו לבלתי מקובל תרבותית. מנהיגים המסיתים לרצח עם צריכים להיות מועמדים לדין בבתי משפט לאומיים. יש לאסור עליהם נסיעות בינלאומיות ולהקפיא את הכספים הזרים שלהם. בנוסף יש להגביל או לסגור תחנות רדיו מפיצות שנאה ולחסום תעמולת שנאה המופצת ברשתות החברתיות. פשעי שנאה ומעשי זוועה צריכים להיענש במהירות.

דוגמאות- היהודים במחנות הריכוז קיבלו מספרים במקום שמות. ברואנדה בני שבט הטוטסי הושוו בתשדירי רדיו לג'וקים לפני הטבח.

כאשר סיווג וסימבוליזציה משולבים עם אפליה ודה-הומניזציה, הקבוצה הדומיננטית עשויה לפתח אידאולוגיה של עליונות על פני הקבוצה המדוכאת, ובכך ליצור הצדקות לרצח עם ולפשעים נגד האנושות.

ארגון

רצח עם הוא תמיד מאורגן. בדרך כלל על ידי המדינה ולעיתים קרובות תוך שימוש במיליציות כדי לספק אפשרות הכחשה של אחריות המדינה. בשלב זה יחידות צבאיות או מיליציות מאומנות ומחומשות. זרימת נשק למדינות ולמיליציות מקלה על מעשי רצח עם. לעיתים משטרי שנאה מאמנים את אלו שמבצעים את רצח העם ומארגנים משטרה חשאית כדי לרגל, לעצור, לענות ולרצוח אנשים החשודים בהתנגדות למנהיגים פוליטיים. גם בשלב זה ההנעה לתקיפת הקבוצה עוברת אינדוקטרינציה דרך תקשורת ההמונים.

מניעה בשלב הארגון כוללת איסור בחוק של חברות במיליציות רצחניות, שלילה ממנהיגיהם אשרות לנסיעות לחוץ לארץ והקפאת את הנכסים הזרים שלהם. האו"ם צריך להטיל אמברגו נשק על ממשלות ואזרחים של מדינות המעורבות במקרי רצח עם ולהקים ועדות חקירה. מערכות משפט לאומיות צריכות להעמיד לדין ולפרק מנשק קבוצות שמתכננות ומבצעות פשעי שנאה.

דוגמאות- דוגמה לשימוש במיליציות כדי לספק אפשרות הכחשה של אחריות המדינה ניתן לראות במיליציות הג'נג'אוויד בדארפור. דוגמה להכשרה מיוחדת של מיליציות רצחניות היא האיינזצגרופן הנאצים, יחידות חיסול ממונעות שרצחו 1.5 מיליון יהודים במזרח אירופה.

קיטוב

בשלב זה מתונים שיכולים לעצור את תהליך הפילוג הופכים למטרות. קיצוניים דוחפים את הקבוצות בחברה לריחוק זו מזו. הם תוקפים את המתונים ומגדירים אותם כאויבי מעמד או קבוצה. יש שימוש בקמפיינים מסיתים לשנאה ובתעמולה מקטבת. טרור קיצוני מכוון למתונים, מפחיד ומשתיק את המרכז. למתונים מהקבוצה הדומיננטית יש הכי הרבה סיכוי לעצור את רצח העם ולכן הם הראשונים להיעצר ולהירצח. מנהיגים בקבוצה המסומנת הם הבאים בתור להיעצר ולהירצח. הקבוצה הדומיננטית מעבירה חוקי חירום או צווים שמעניקים להם כוח מוחלט על הקבוצה המסומנת. החוקים שוחקים זכויות אזרח וחירויות יסוד. חוקים עשויים לאסור נישואי תערובת או אינטראקציה חברתית. הקבוצות המסומנות מפורקות מנשק כדי שלא יהיו מסגלות להגן על עצמן וכדי להבטיח שלקבוצה הדומיננטית תהיה שליטה מוחלטת.

מניעה עשויה להיות הגנה ביטחונית למנהיגים מתונים או סיוע לארגוני זכויות אדם. נכסים של קיצונים צריכים להיתפס, ויש לשלול מהם אשרות לנסיעות בינלאומיות. יש להתנגד להפיכות על ידי קיצונים באמצעות סנקציות בינלאומיות ובידוד אזורי של מנהיגיהם. יש להתנגד נחרצות למעצרים של חברי קבוצות אופוזיציה. במידת הצורך, קבוצות מסומנות צריכות להיות מחומשות כדי להגן על עצמן. מנהיגי ממשלות צריכים לגנות שיח שנאה מקטב. מחנכים צריכים ללמד סובלנות.

הכנה

בשלב זה מנהיגי המדינה או הקבוצה המבצעת מתכננים את רצח העם ומגייסים תמיכה בו. פשעים נגד הקבוצה המסומנת מתעצמים לכדי רדיפה במטרה לבודד ולהשפיל את חבריה ויוצרים פחד מפניה. נעשה שימוש במושגים מוסווים כגון "טיהור אתני" או "לוחמה בטרור". בונים צבאות, קונים נשק ומאמנים את החיילים והמיליציות. מנהיגים טוענים לעיתים קרובות ש"אם לא נהרוג אותם, הם יהרגו אותנו" ומסווים את רצח העם כהגנה עצמית. ישנה עלייה פתאומית ברטוריקה מלהיבה ובתעמולת שנאה במטרה להחדיר לאוכלוסייה פחד מקבוצת הקורבן. תהליכים פוליטיים כגון הסכמי שלום המאיימים על הדומיננטיות של הקבוצה השלטת בשל האפשרות לקיום בחירות או להעמדה לדין בגין שחיתות, עשויים למעשה להפעיל רצח עם.

מניעה בשלב ההכנה עשויה לכלול אמברגו נשק וועדות לאכיפתם. וכן העמדה לדין על הסתה וקשירת קשר לביצוע רצח עם, לפי סעיף 3 של אמנת רצח העם. רשויות אכיפת חוק לאומיות צריכות לעצור ולהעמיד לדין מנהיגים של קבוצות שמתכננות רצח עם.

רדיפה

בשלב זה נעשה זיהוי והפרדת הקורבנות על פי זהות אתנית או דתית ונערכות רשימות מוות. זכויות האדם הבסיסיות ביותר של קבוצת הקורבן מופרות באופן שיטתי דרך הריגות ללא משפט, עינויים וטרנספר. יש חובת לבישת סמלים מזהים והחרמת רכוש. אנשים מופרדים לגטאות או למחנות ריכוז, מגורשים או מוגבלים לאזור מוכה רעב בו הם מורעבים. רכושם נלקח לעיתים קרובות ומתחילים טבחי רצח עם.

בשלב זה יש להכריז על מצב חירום של רצח עם. המבצעים מתבוננים האם הטבח נתקל בתגובה בינלאומית יעילה ואם אין תגובה כזו הם מבינים שהם יכולים להמשיך. אם ניתן לגייס את הרצון הפוליטי של מעצמות גדולות, בריתות אזוריות, או מועצת הביטחון של האו"ם או העצרת הכללית של האו"ם, יש להכין דיפלומטיה נמרצת, סנקציות כלכליות ממוקדות, ואפילו התערבות בינלאומית מחומשת. יש לספק סיוע לקבוצת הקורבן כדי שתוכל להגן על עצמה. סיוע הומניטרי צריך להיות מאורגן על ידי האו"ם. כן יש להכין קבוצות סיוע לגל הפליטים שעתיד לבוא.

השמדה

בשלב זה מתחיל הרג המוני המוגדר חוקית כרצח עם. קבוצת השנאה רוצחת את קורבנותיה במערכת אלימה מתוכננת ושיטתית. הכוח המנחה אינו רואה בקורבנות אנושיים במלואם. המטרה של מקרי רצח עם טוטליים היא להרוג את כל חברי הקבוצה המסומנת, אך רוב המקרים הם מקרי רצח עם של חלק מקבוצת הקורבן. אונס המוני של נשים הפך למאפיין של כל רצחי העם המודרניים. אונס משמש כאמצעי לשנות גנטית ולהשמיד את קבוצת הקורבן. הרס של רכוש תרבותי ודתי משמש למחיקת קיום הקבוצה מההיסטוריה. לפעמים רצח העם מביא להריגות נקם של קבוצות אחת נגד השנייה ויוצר מעגליות של רצח עם דו-צדדי.

במהלך רצח עם פעיל, רק התערבות מזוינת מהירה ומוחצת יכולה לעצור אותו. יש להקים אזורי מקלט או מסדרונות מילוט לפליטים עם הגנה צבאית בינלאומית משמעותית. כוח רב-לאומי המורשה על ידי האו"ם צריך להתערב אם הדבר אפשרי מבחינה פוליטית. חטיבת הכוננות הגבוהה הקבועה, כוח התגובה המהירה של האיחוד האירופי, או כוחות אזוריים צריכים לקבל ממועצת הביטחון של האו"ם אישור לפעול. העצרת הכללית של האו"ם עשויה לאשר פעולה תחת "החלטת ההתאחדות לשלום", החלטה 330 של העצרת הכללית של האו"ם, ששימשה 13 פעמים להתערבות כזו. אם האו"ם משותק, בריתות אזוריות חייבות לפעול תחת פרק 8 של אמנת האו"ם. אם מדינות חזקות לא מספקות חיילים, הן צריכות לספק את ההובלה האווירית, הציוד והאמצעים הפיננסיים הדרושים למדינות אזוריות כדי להתערב.

דוגמאות- רצח המוני של החברים המשכילים בקבוצה המסומנת היה בשנת 1972 בבורונדי. בדארפור, מיאנמר היה אונס המוני של נערות ונשים. בסרברניצה, בוסניה נרצחו בשנת 1995 כל הגברים והנערים בגיל לחימה. דוגמאות להרס של רכוש תרבותי ודתי המשמש למחיקת קיום הקבוצה מההיסטוריה ניתן לראות בארמניה בין השנים 1915 ל-1922, ועל ידי ארגון הטרור דעא"ש בין השנים 2014 ל-2018.

הכחשה

הכחשה היא השלב הסופי שנמשך גם לאורך כל רצח העם ותמיד בא אחריו. מבצעי רצח מנסים להעלים ראיות ומפחידים את העדים. הם מכחישים שביצעו פשעים כלשהם ולעיתים קרובות מאשימים את הקורבנות במה שקרה. אם יש סכסוך מזוין מתמשך או מלחמת אזרחים, מעשי רצח עם מוסווים כמאבק בהתקוממות. המבצעים מונעים חקירות, וממשיכים לשלוט עד שהם מסולקים מהשלטון בכוח, בורחים לגלות, או נתפסים ונידונים בבית דין.

במהלך ואחרי רצח עם, משפטנים, דיפלומטים ואחרים המתנגדים לפעולה כוחנית מכחישים לעיתים קרובות שפשעים אלה עומדים בהגדרה של רצח עם. הם מתעלמים מראיות, משתמשים במכבסת מילים כמו "ניקוי אתני" במקום בשימוש מפורש בביטוי "רצח עם" ומטילים ספק בנוגע להוכחת כוונה להשמיד קבוצה.

דוגמאות- מנהיגים כמו פול פוט או אידי אמין שאחרי רצח העם ברחו לגלות כדי לזכות בחסינות.

#	שָׁלָב	מאפיינים	מניעה
1	סיווג	אנשים מתחלקים ל"הם ואנחנו".	פיתוח הזדמנויות בחברה לאנשים מרקעים אתניים, חברתיים, לאומיים או דתיים שונים לעבוד ולחיות יחד, מה שמאפשר סובלנות והבנה הדדית
2	סימבוליזציה	"בשילוב עם שנאה, סמלים עלולים להיכפות על אנשים השייכים בעל כורחם לקבוצות מודרות.."	איסור חוקי על סמלי שנאה (כגון צלבי קרס) ועל דברי שטנה. איסור על סימון קבוצתי. האפשרות למנוע סימבוליזציה תלויה במידת תמיכת הציבור בה.
3	אַפלָיָה	"חוק או כוח תרבותי מחריג קבוצות מזכויות אזרחיות מלאות: חוקי הפרדה גזעית או אפרטהייד, שלילת זכויות הצבעה."	מתן העצמה פוליטית מלאה וזכויות אזרחות לכל הקבוצות. איסור אפליה על בסיס לאום, אתניות, גזע או דת
4	דה-הומניזציה	"קבוצה אחת שוללת את האנושיות של הקבוצה האחרת. חבריה מושווים לבעלי חיים, שרצים, חרקים, צואה או מחלות."	איסור על הסתה לשנאה או קריאה לרצח, סגירת כלי תקשורת שמקדמים שנאה וענישה על פשעים מבוססי שנאה.
5	אִרגוּן	"רצח עם תמיד מאורגן... לעיתים קרובות יחידות צבא מיוחדות או מיליציות מאומנות ומחומשות.."	איסור על חברות במיליציות. מניעת נסיעות לחו"ל למנהיגיהן, מניעת גישה למימון או נשק, וטיפול באכיפת סנקציות על נשק על ידי האו"ם.
6	קיטוב	"קיצונים דוחפים את הקבוצות להתרחק זו מזו... מנהיגים נעצרים ונרצחים... חוקים שוחקים זכויות אזרח וחירויות בסיסיות."	הגנה ביטחונית על מנהיגים מתונים. מניעת נסיעות בינלאומיות. סיוע לארגוני זכויות אדם, והטלת סנקציות בינלאומיות על הקיצונים.
7	הֲכָנָה	"מתוכנן טבח המוני. הקורבנות מזוהים ומופרדים בגלל זהותם האתנית או הדתית..."	אכיפת אמברגו על נשק. העמדה לדין על הסתה וקשירת קשר לביצוע רצח עם (בהתבסס על סעיף 3 באמנת רצח העם)
8	רְדִיפוּת	"הפקעה, עקירה בכפייה, גטאות, מחנות ריכוז".	יש להכריז על "מצב חירום של רצח עם". יש להיערך להתערבות בינלאומית מזוינת או לספק לקבוצה המותקפת סיוע משמעותי לצורך הגנה עצמית. ארגון סיוע הומניטרי לפליטים
9	הַשׁמָדָה	"זוהי 'השמדה' עבור הרוצחים משום שהם לא מאמינים שקורבנותיהם אנושיים לחלוטין".	בשלב זה, רק התערבות צבאית מהירה ומוחצת יכולה לעצור רצח עם. יש להקים אזורי מקלט בטוחים או מסדרונות בריחה לפליטים עם הגנה בינלאומית חזקה.
10	הַכחָשָׁה	"המבצעים... מכחישים שביצעו פשעים כלשהם.."	העמדה לדין על ידי בית דין בינלאומי או בתי משפט לאומיים.

מודלים קשורים

חוקרי רצח עם אחרים התמקדו בתנאים התרבותיים והפוליטיים המובילים לרצח עם. הסוציולוגית הלן פיין הראתה שככל שהייתה יותר אנטישמיות במדינה מסוימת לפני השואה, כך יותר יהודים נרצחו באותה מדינה במהלכה.

ברברה הארף פיתחה מודל חיזוי סטטיסטי לרצח עם. מחקרה התבסס על ניתוח 126 מקרים של אי-יציבות פוליטית או קריסת משטר שהחלו בין 1955 ל-1997, כאשר 35 מהם הובילו לרצח עם/פוליטיסייד. במחקר שהוזמן ממנה על ידי מנהלת המודיעין של ה-CIA בשנת 1998 כחלק מיוזמה למניעה והתרעה מוקדמת מפני רצח עם, זיהתה הרף ששה גורמים המעלים את הסיכון לרצח עם בהינתן כשל מדינתי. הגורמים שהעלו משמעותית את הסיכון לרצח עם הם: מקרי רצח עם קודמים במדינה, טלטלה פוליטית בהיקף גבוה, משטרים אוטוקרטיים, אליטות פוליטיות שמתבססות על מיעוט אתני, אליטות פוליטיות שיש להן אידאולוגיה מדירה, ופתיחות סחר נמוכה (בידוד בינלאומי).

סטנסון הכיר את המחקר של הארף ומטרת המודל שלו הייתה להציב במבנה תהליכי, את גורמי הסיכון לרצח עם שמצאה במחקרה. הוא שילב בין גורמי הסיכון שמצאה לבין שלבי המודל שלו. כך למשל טלטלה פוליטית אליה התייחס מחקרה אופייניים לחברות מפולגות שנמצאות בשלב הסיווג. חברה בה קיימת אידאולוגיה מדירה של האליטה השלטת אופיינית בשלב האפליה והדה-הומניזציה. משטרים אוטוקרטיים מטפחים את הארגון של קבוצות שנאה, וחוסר פתיחות לסחר ולהשפעות אחרות מחוץ לגבולות המדינה אופייני בשלב ההכנה לרצח עם.

צ'אד הזלט ביקר את המודל של הרף והמליץ לשלב בין המודל שלה לשלו. הוא מצא ששניים משש סימני האזהרה שמצאה - רצח עם קודם במדינה ואופי אתני של האליטה השלטת, אינם מנבאים רצח עם. בניגוד למודל של הארף שהיה ארוך טווח המודל שלו שנועד לחזות את ההסתברות לרצח עם בשנה הבאה במהלך אירוע אי-יציבות מתמשך. על פי המודל, גורמים חזקים בניבוי זה כוללים אידאולוגיה מדירה של האליטה השלטת, מלחמה בתחילת התקופה, ופתיחות סחר נמוכה. במשטרים עם רשויות מבצעות שהכוח שלהן בלתי מוגבל, קיום צבא גדול העלה את ההסתברות לרצח עם. כשהכוח של הרשות המבצעת מרוסן ומוגבל, גודל הצבא דווקא מפחית הסתברות לרצח עם. על פי מודל זה גורמים נוספים שהשפיעו, אם כי לא עם מובהקות סטטיסטית, הם משטרים לא דמוקרטים (אוטוקרטיה ואנוקרטיה - משטר מעורב או חסר כוח מלוכד), וחולשה ופגיעות של המדינה.

מוזיאון השואה וחוקרים מאוניברסיטת דארטמות' הקימו פרויקט התרעה מוקדמת לרצח עם. הם מיפו את התנאים שקודמים לרצח עם ובנו מאגר נתונים של כל טבח המוני מאז מלחמת העולם השנייה. לאחר מכן ניתחו את התנאים שהתקיימו במדינות בהם התרחש רצח עם ועל סמך הניתוח בנו מודל מחשב לזיהוי סיכון עתידי, שמטרתו להתריע בפני קובעי המדיניות. המודל מנתח נתונים שמהווים אינדיקטורים לאי-שוויון חברתי, עוני וחוסר יציבות כלכלית ומתייחס גם לנתונים על ניסיונות הפיכה אחרונים, רמות סמכותנות, זכויות אזרח, רציחות פוליטיות וקיטוב אתני. הפרויקט מדרג 162 מדינות לפי הפוטנציאל שלהן להתפרצות טבח המוני חדש בשנה הקרובה. סטנסון מסכים עם מטרת הדירוג אך לא עם השיטות בהן נעשה שימוש. לדעתו יש להסתמך על ניתוח אירועים, יותר מאשר על ניתוח נתונים סטטיסטים.